גליון תורתך שאלתי לחג הסוכות

גליון תורתך שאלתי מס' 156 – סוכות תשפ"ה בקישור https://did.li/ApdOf

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג, מ-מב)

מדוע הקדימה התורה את מצות נטילת ד' מינים למצות ישיבה בסוכה? מן הראוי לפרש תחילה את מצות סוכה, ורק לאחריה את ד' המינים?

הנצי"ב מוולואז'ין: יום הכיפורים הוא עת מלחמה של עם ישראל עם שרי מעלה. חז"ל אמרו, שמנהג המנצחים השבים מהמלחמה היה לצאת ולנענע בלולבים, כמו שמצינו בהולכת הארון בימי דוד: "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'… ובמנענעים" (ש"ב ו, ה).

התורה ציותה על נטילת ד' מינים, מיד לאחר יו"כ להורות שגם אנו כמנצחים השבים מהמלחמה, כביכול מול שרי מעלה. אנו יושבים בסוכה לאחר יו"כ, להורות על נצחוננו במלחמה עם שרי מעלה.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ)

מדוע רק בארבעת המינים, כתבה התורה ענין הדר ויופי?

משל לילד ששב לביתו מהרחוב כשגופו ובגדיו מלוכלכים. אמו רצתה להלביש אותו בבגדים יפים, כדי שיוכל להשתתף בשמחה משפחתית. היא ביקשה ממנו שיתרחץ תחילה לפני שילבש את הבגדים היפים והנקיים, שלא ילבש על גוף מלוכלך.

הנמשל, כך גם אצל עם ישראל. בחודש אלול אנו מטהרים את עצמנו ובהמשך בר"ה וביו"כ. לאחר "הרחצה והטהרה" מגיעים ענייני ההדר והיופי – הסוכה הנאה וארבעת המינים שבהם כתוב "הדר". תחילה ניקיון ולאחר מכן היופי.

יש מוסיפים, שבסוכות אנו "נלקחים" לזרועותיו של הקב"ה, כשנכנסים ב'צלא דמהימנותא'. אב הרוצה לקחת את ילדו בזרועותיו מתבונן תחילה לוודא שהוא נקי. אם הוא מלוכלך, הרי הוא רוחץ אותו תחילה, בדומה לטהרה מהחטאים שעושה לנו הקב"ה בר"ה וביו"כ.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג, מב-מג)

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם'? לכאורה די להורות על ישיבה בסוכה ולנמק 'כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי…'?

החיד"א: יש שאלה, מדוע הציווי לעשות סוכות כזכר לענני הכבוד בתשרי ולא בפסח, החודש שבו יצאנו ממצרים? ועל כך כתבו המפרשים, שבקיץ מזג האוויר חם ודרכם של אנשים רבים לשבת בחוץ, באויר. אם היה הקב"ה מצווה לשבת בסוכות בחודש ניסן, לא היה ניכר שהישיבה בסוכה היא לשם מצוה, כיון שיתכן שיושבים שם רק כדי להתענג באויר. אולם משהציווי חל בתשרי כשמתחיל החורף, כשרוב בני אדם נכנסים לבתיהם, ציוה הקב"ה לשבת בסוכות, כיון שכעת ניכר שהישיבה בסוכה היא לשם מצוה.

התורה ציוותה "בסוכות תשבו…", ונימקה מדוע המצוה חלה בחודש תשרי, משום "למען ידעו דורותיכם". ע"י הישיבה בסוכות בחודש תשרי, יידעו דורותיכם ש"בסוכות הושבתי", רק לשם מצוה.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ)

מדרש תנחומא: "ביום הראשון, וכי ראשון הוא, והלא יום חמשה עשר הוא? אלא מאי 'ראשון'? ראשון לחשבון עוונות".

הבעל שם טוב: אנו לא ממש מרגישים את חומרתו של העוון, עד אחרי הגילויים הנעלים של חג הסוכות.

הדבר דומה לעבד שחטא למלך. לאחר תקופה קידם אותו המלך למשרה נעלה ומכובדת. רק לאחר הקידום והמינוי הוא הרגיש את מלוא חומרת החטא שלו.

חג הסוכות הזה, זמן שמחתנו

על אף שנצטווינו לשמוח בכל המועדים, רק את חג הסוכות מכנים בנוסח התפילה "זמן שמחתנו", מדוע?

רבי יוסף בכור שור: בימים הנוראים זוכה האדם שימחלו עוונותיו, ומתוך כך הוא מגיע לחג הסוכות בשמחה ובטוב לבב, כפי כתוב (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך".

רבי שאול בראך (רבה של קאשוי): את כל חגי ישראל ניסו אומות העולם לחקות וקבעו לעצמם חגאות הדומים במקצת, אך לחג הסוכות לא מצאנו כל זכר בדתות הגוים. אנו מתפארים ומודים לה' בתפילה ואומרים שהוא זמן שמחתנו בלבד, שכלל לא התערבה בו יד זרים.

רבי חיים פרידלנדר: כשאנו יוצאים בחג הסוכות מדירת הקבע שלנו בעולם הזה, ומתוך בטחון מלא בה' יתברך, נכנסים לחסות בדירת עראי, בצלא דמהימנותא, שורה עלינו השמחה כמאליה, שכן כתוב (תהלים לג, כא): "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

נתיבות שלום: במהלך השנה אנו שקועים בענינינו הגשמיים ולבנו דואג על נכסינו, כפי שקבעו חז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות ב, ז). בשגרה קשה לנו לשמוח, אך בחג הסכות אנו מתנתקים מנכסינו הגשמיים, כשאנו יוצאים מדירת ארעי לדירת קבע, ומשסרה מעלינו הדאגה, שורה עלינו השמחה.

אושפיזין – אברהם, יצחק, יעקב, משה, יוסף, אהרן, דוד

מדוע מזמינים את האושפיזין רק בחג הסוכות ולא בחג אחר, בפסח או בשבועות?

בדרך כלל, כשמזמינים אורח, עושים הכנות והיערכות לקראת בואו. מכינים סעודה מכובדת, מנקים את הבית ועורכים את השולחן לקראתו, שלא ייראה זלזול בכבוד האורח, שמזמינים אותו ללא הכנות ראויות.

בכל ימות השנה לא מקובל להזמין את שבעת הרועים – האושפיזין, משום שהבית אינו מוכן בקדושה וטהרה הראויה לקבלת אורחים חשובים אלו. בכל ימות השנה אין אומרים "עולו אושפיזין עילאין", משום שאדם חושש שמא ביתו אינו מוכן כהוגן לכבוד אורחים חשובים אלו. לעומת זאת בחג הסוכות, כששורה על הסוכה קדושה, כשהסוכה הוקצתה למצוות, וכידוע סוכת החג אסורה בהנאה אחרת מחמת קדושתה, זה הזמן המתאים להזמין את ה'אושפיזין עילאין' לתוך הסוכה.

בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא. ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא, קודם שיטעום (שו"ע או"ח הל' סוכה סי' תרמג ס"ג)

מדוע בסוכות מברכים 'לישב בסוכה' על אכילה בכל ימי החג (למנהג הגר"א) ואילו בפסח מברכים 'על אכילת מצה' רק בלילה הראשון, ולא בשאר הימים?

• הנס עם המצה התרחש רק ביום הראשון של פסח (ביציאת מצרים), בניגוד לסוכות, שהנס התרחש בכל יום עם ענני הכבוד.
• כשמברך על אכילת מצה בליל פסח מברך על עיקר מצוות החג וברכה זו תקפה לכל החג כברכת 'שהחיינו' שמועילה לשאר הימים. בסוכות לעומת זאת, עיקר מצוות החג היא השמחה, בשונה ממצוות סוכה.
• כלבו: בפסח אוכל את המצה בשאר הימים להשביע את רעבונו. הוא "אנוס" לאכול מצה ולא חמץ להנאת גופו, אולם על ישיבה בסוכה אי אפשר לומר שזו הנאת גופו.
• בעל המאור: אדם יכול להתקיים שבוע ימים ולאכול דברים אחרים, פרט למצה, אולם לא ניתן לחיות מעל שלושה ימים ללא שינה, ולכן על הסוכה יש לברך.

 

יש בתורה 2 מצוות שכל גופו בתוך המצוה: סוכה וארץ ישראל.

הגר"א: רמז לכך בפסוק "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (שיר של יום ותהילים עו).

אמנם, יש גם מצוה לטבול שכל גופו במקוה, והתירוץ הוא לפי שיטת הכסף משנה על הרמב"ם, שאומר שהאיש נטהר כשיוצא מהמקוה ולא כשהוא בו.

 

)הגר"א(

 

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג, מב)

החיד"א: אחד מטעמי מצות סוכה הוא להעיר אוזן שומעת ועין רואה כי ישיבת עולם הזה הוא דירת עראי כסוכה. וכשיסתכל האדם בעין יפה כי העולם הזה הבל, וישיבתו בו עראי והנאותיו עראי דעראי, לא ילך בעצת יצרו, וישיב מאוייו בדבר הקיים, שהם תורה ומצוות.

וציוונו מצוה זו בזמן שמחתינו, הוא הרגל הקדוש חג הסוכות זמן שמחתינו, לרמז כי העולם הזה עראי והשמחה היא לזמן מועט.

ועוד רמז, כאשר נסתכל בסוכה ונדע שאנחנו עראי בעולם הזה, אז יהיה זה שמחתנו, כי בזה לא נלך בעצת יצרנו לבלות עצמנו בהכנות העולם הזה והבליו כי הם הבל, ואז נפנה לדבר הנצחי עסק התורה והמצוות".