חשבון יפה מפרשת ניצבים וילך.

על הפסוק "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (לא, ב) קשה.

חז"ל לומדים מכאן שהקב"ה ממלא את שנותיהם של הצדיקים מיום ליום, (קידושין לח ע"א) כלומר שמשה היה בן 120 בפטירתו.

בפר' וארא כתוב "ומשה בן שמונים שנה בדברו את פרעה", ולמדנו (עדויות פרק ב) שמשפט המצרים נמשך 12 חודש. לפי זה כשיצאו ממצרים היה משה בן 81, והיו במדבר 40 שנים ובסופם הוא מת. אם כך משה היה בן 121, ולא בן 120?

רבי חיים קניבסקי יישב זאת בביאורו 'טעמא דקרא' באופן פשוט:

מה שכתוב שהיה בן 80 כשדיבר אל פרעה, הכונה שהיה בן 79 ויום אחד, דהיינו שנכנס לשנתו השמונים. ואם כך ביציאת מצרים סיים את שנת השמונים, שנעשה בן 80, ו-40 שנה לאחר מכן נעשה בן 120, ועל כך אמר משה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".