יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ (כח, כה)
רבי ירוחם ליבוביץ סיפר פעם ששמע מרבי אהרן באקשט מעשה, שביאר לו את הפסוק. באחד הכפרים כל התושבים היו גויים והיה בו רק יהודי אחד בודד. הוא תמיד חשש שבניו יתחברו עם ילדי הנכרים. כל תוכחותיו וגערותיו בילדיו לא הועילו. מה עשה?
יום אחד נכנס אמר לשכנו הנכרי כבדרך אגב שילדיו חולים במחלת השחין, וכל גופם מלא חבורות ופצעים. מחלה זו כידוע מדבקת מאד. קל לנחש מה היתה ההשלכה של דבריו, לאחר דברים אלו כל הילדים הנכרים ברחו מילדיו, ולא היה חשש שמא יתערבו בניו עם ילדי הגוים.
סיים הרב באקשט את המשל והבהיר שהאב הוא הקב"ה אב הרחמן. מן הדין היו עם בני ישראל צריכים למסור את נפשם שלא להתחבר אל הגויים, שהרי אין קלקול כמו הקלקול של התחברות אל הגויים, אולם בפועל היהודים אינם נזהרים ואינם מתרחקים מהגויים מעצמם.
מה עושה הקב"ה? נותן בלב הגויים שישנאו אותנו ויתרחקו מאתנו. ככל שנרוץ אחריהם, באותה מידה הם בורחים מאתנו. הם עוד מתגאים עלינו ואנחנו בעיניהם כשפלים ונבזים.
זהו הביאור לשנאתם אותנו. ללא שהיה הקב"ה מזהיר בתוכחה "והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ" לא היתה האנטישמיות קיימת כלל בעולם. כל עצם קיומה הוא רק כדי להרחיקנו מהאומות.