התקשרות לחביבות
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (כו, י)
במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?
תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של
האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.
דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.
במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.
יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.
