בקשה מעשית בתפילה
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (כב, ד)
בפסוק זה אנו למדים על מצות "פריקה וטעינה", חיוב לסייע לפרוק או לטעון משא מבהמת חברו. חז"ל לומדים מהמילים "הקם תקים עמו" שחובתו להקים רק עם בעל החמור, אולם אם הבעלים יושב בצד, אין עליו חובה לטעון או לפרוק.
החפץ חיים אמר שמהלכה זו ניתן ללמוד מוסר השכל לכל ענייני האדם. אם אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו למעלה. אם אדם מבקש לאחר התפילה "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", והוא בעצמו נשמר מלדבר, אזי מהשמים יעזרו לו. אולם אם מזלזל ואינו עושה מאומה כדי להישמר מאיסור לשון הרע, איך יבקש זאת מהקב"ה?
אנו מבקשים בתפילה "והאר עינינו בתורתך". יש אנשים רבים שאינם יושבים בתום התפילה ללמוד. החפץ חיים אמר שהם דומים לאחד שמבקש ללוות מחברו סכום כסף. המלווה נעתר לבקשתו ואמר לו לבוא לביתו לקבל את ההלוואה. אולם הלווה שהיה עצל, לא הגיע ליטול את הכסף. לאדם זה אין סיבה להתרעם על המלווה, על שלא הלוה לו.
כן הדבר בענייננו, האדם מבקש מהקב"ה שיאיר את עיניו בתורתו. הקב"ה משיבו: טוב ביקשת, שב ע"י השולחן, קח גמרא או משניות בידיך, ואאיר את עיניך. אולם אם המבקש ממהר לעזוב את בית הכנסת לעסקיו, ואינו שם לב לעסק התורה, אז אין תפילתו מתקבלת, ומה שביקש הרי זו תפילת שווא, מבקש רק בפיו.
