טעמי המצוות – התייחסות לסוגיה
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (יז, טז-יז)
חז"ל אומרים: "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש…'" (סנהדרין כא ע"ב).
מימרא דומה מצאנו במסכת שבת: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת יב ע"ב).
האם ר' ישמעאל, שהיה תנא לא האמין בכוחם של דברי חז"ל עד שחווה בעצמו? מדוע 'ביקש להטות' כדי להגיע להכרה ש'גדולים דברי חכמים'?
הגר"א מפרש שבתחילה חכמים לא גילו את הטעם מדוע אסור לקרוא לאור הנר רק ליחידים, ועל זה אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שלא גילו לכולם את הטעם של 'שמא יטה', שהרי אני שידעתי את הטעם הקלתי לעצמי וכמעט נכשלתי.
