כיצד נוכיח את ילדינו – לפרשת אמור

הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל היה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הזולת. באחת השנים בהן נמנה על חבורה לאפיית מצות יד, היה אחראי על בדיקת המצות היוצאות מהתנור, שלא תהיינה כפולות. בסמוך אליו עמד בחור ישיבה, שלא הכירו לפני כן. הרב גניחובסקי חשש שמא הבחור יתערב בהכרעותיו על כשרות המצות וייגרם מכשול. מאידך, לא רצה הרב לפגוע בכבוד הבחור.

מה עשה? כשראה שהבחור מגביה מצות ומסתכל עליהם, פנה אליו בבקשה תמימה וביקש: אולי תלמד אותי איך בודקים? הבחור ש"ידע הלכה" התחיל ללמד אותו. וכך המשיך הלימוד, בהכנעה רבה, עם כל מצה שהרים הבחור. הבחור, שכלל לא הכיר את רבי אברהם חשב שהאיש עם הארץ גמור או תמהוני.

בסיום האפיה הודה הרב במלים חמות על ההדרכה ונפרדו לשלום. הבחור, בעל המעשה, סיפר שרק כעבור שעה קלה נודע לו ש"תלמידו" היה לא אחר מאשר רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל. הבחור למד פרק בהלכות 'בין אדם לחברו' ותוכחה לזולת. הרב גניחובסקי היה מוכן להשפיל ולבזות עצמו ובלבד שהמצות ישארו בכשרותן תוך שמירה על כבוד הבחור.

נזכרתי בסיפור זה, כשקראתי את תחילת פרשתנו, אמור. הפרשה פותחת בפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כא, א). נחיצותו של כפל הלשון "אמור… ואמרת…" אינה מובנת, שכן די היה לכתוב רק 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן', מדוע הוסיפה התורה את המילים 'וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם'?

אמנם רש"י כותב: "להזהיר גדולים על הקטנים", אך דבריו אינם ברורים, מדוע הוצרכה התורה לכפול לשונה. רבי אלימלך מליז'נסק נחלץ להסביר את דברי רש"י: 'אמור… ואמרת…', להזהיר גדולים על הקטנים. הוא כותב שכוונתו להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים, כשהדגש על המילה עם. יש כאן מסר חינוכי חשוב – כשאדם מטיף מוסר לילד או לנער, אל יעשה זאת בצורה ישירה, כדי שהילד לא ייעלב ולא תיפול רוחו. נפשו של ילד עדינה ורגישה והוא עלול להיפגע מהערות או תוכחות. 'אמור – דיבור, ללא פרוט וביאור מהו. במילה 'ואמרת' פירטה התורה.

אז איך עושים זאת? על כך כותב רש"י: יזהיר גדולים עם הקטנים. את המסר העמוק יש להעביר בצורה עדינה ורגישה המתאימה לנפשו של הנער. התוכחה תופנה למבוגר, כשהנער ישמע את הדברים ויבין שדברי המוסר מכוונים גם אליו.

שרשה של התוכחה צריך להיות באהבה, כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" יהא בעינך האדם המוכח כחכם, והוכח אותו לא מתוך התנשאות, אלא מתוך אהבה ורצון לעזור, שמתוך דבריך יבין את התוכחה, ולא ירגיש רגשי נחיתות, ומתוך כך יקבל את דבריך.

אגב, זה אותו רבי אלימלך מליז'נסק שטבע את הבקשה המפורסמת בתפילה: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".

דברים אלו אקטואליים בכל יום, בודאי בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים שמציינים את אחד האסונות הגדולים שאירעו בהיסטוריה היהודית – פטירתם של 24000 תלמידי רבי עקיבא בפרק זמן קצר, לפני כ – 1900 שנים, כשהסיבה הידועה לכך, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

אין לנו הבנה מה היה שם בדיוק, אולם עלינו להסיק את המסקנות ולהפיק את הלקחים מהמניע לאירוע טראגי זה, עלינו לחזק את היחס והכבוד איש לרעהו.

"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".