פיוס ומחילה
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב (נ, כ)
מה ביאור דברי יוסף?
יוסף ניסה בכל מאודו לנחם את אחיו, שחששו שינקום בהם על מכירתו.
הספורנו מבאר שיוסף לא התכוון לומר שהם חשבו עליו רעה במזיד, אלא שפעולתם היתה בשגגה, שחשבו אותו ל'רודף', ואם היה זה אמת, היו צודקים, שהרי צריך למצות את הדין עם 'רודף', אולם הקב"ה הפך להם שגגה זו לטובה, והוציא ממנה את תכלית הטוב.
לעומתו המלבי"ם מבאר שיוסף אמר להם שאי אפשר להעניש אותם על פי הרע שעשו לו, משום שאמנם הם חשבו עליו לרעה, אך הקב"ה חשב לטובה, ואיך יוכל לשלם להם רעה לאחר שאלוקים חשב זאת לטובה, שהרי 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי'. ובפרט שתכלית מעשה אלוקים היתה לא לטובתו, אלא רק לטובתם, 'לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב', שהרי אי אפשר שיעשה הקב"ה נפלאות כאלה עבור אדם יחיד, אלא רק עבור רבים, ואיך הוא יוכל לעשות הפך רצון ה', ולכן 'אַל תִּירָאוּ…'.
המסר שמורה לנו יוסף, שאדם שמבאים לפייסו, ראוי לקבל את דברי הפיוס ולמחול, ולא להאריך אף כלפי זה שהרע לו.
