גליון תורתך שאלתי – לפרשת האזינו תשפ"ד
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (לב, א)
מדוע שמו של משה לא נזכר בשירה זו, כבשירת הים, או שמה של דבורה בשירתה?
ר' חיים פלטיאל: משום שבשירה זו יש דברי תוכחה קשים לעם ישראל.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (לב, א)
מדוע התייחס לשמים בלשון רבים – 'האזינו', ואילו לארץ ביחיד – 'ותשמע'?
חזקוני: "על שם שהם (=השמים) מרובים, כמ"ש רבותינו ז"ל שהם שבעה, אמר להם לשון רבים. 'ותשמע הארץ', והארץ היא יחידה אמר בה לשון יחיד".
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (לב, ד)
מדוע משה רבינו כינה את הקב"ה בכינוי 'צור'?
אבן עזרא: "שהוא עומד תמיד כמו צור. ויש אומרים, מלשון צורה. והראשון נכון בעיני".
בכור שור: "כלומר, דין הוא שתתנו לו גודל, כי הוא צור ותקיף וחזק, וכל יכול הוא, והוא מכלכל דבריו במשפט ועושה פעולתו בתמימותיו, ואינו מראה כוחו… עם בריותיו, אלא צדיק לעוברי רצונו, שמצדיק משלו ואינו רוצה ליקח כל דינו, דאם כן לא יוכלו להתקיים".
רא"ש: "דין הוא שתתנו גודל לו כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו".
יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (לב, י)
על מי מוסבות המילים 'יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ', ומה משמעותן?
רש"י: "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית".
אבן עזרא: "יסובבנהו – על העננים. יבוננהו – התורה… והטעם, שישמרם מכל אויב ואורב".
בכור שור: "'יסובבנהו', בסוכות עננים. 'יבוננהו', לשון בניין ותבונה, שנתן להם התורה, החכמה והתבונה, ובנה משכנו בתוכם".
דעת זקנים מבעלי התוספות: "'יסובבנהו', בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית. 'יבוננהו', שהבינם בתורה. דבר אחר, לשון בנין המשכן".
וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו (לב, יט)
מה המיוחד בכעסו של הקב"ה על 'בָּנָיו וּבְנֹתָיו'?
רבי יצחק בלזר: אנו פונים בתפילותינו אל מידת הרחמים, אך יש חשש שמידת הרחמים תהיה לרועץ.
משל ליהודי שרואה שיכור מתגלגל בחוצות ועושה מעשים מכוערים. אם השיכור נכרי ולא מכירו, הוא לא מתייחס. אולם אם השיכור יהודי, הוא יצטער על שפלותו. וככל שהשיכור יהיה ידידו או אדם נכבד, הצער יגדל יותר.
אם השיכור הוא בנו, בשל אהבתו ורחמיו הרבים הצער והקושי יהיו כה גדולים, עד שיקשה עליו לשאת אותו. וזה יביא אותו להתרגז עליו ואף לביישו או להכותו. ככל שיגדלו רגשי רחמנותו ואהבתו, כך יגדלו רגשי הצער והרוגז.
בי"ג מידות אומרים "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד". עלינו לחשוש, שמא מפאת רחמיו וחסדיו המרובים אנו עלולים לעורר את רוגזו, שהרי אנו נקראים בנים של הקב"ה ואם ירדנו לשפל נמוך כל כך, זה חמור מאד.
על כך כתבה התורה "מכעס בניו ובנותיו", שהכעס גדול יותר כשהחוטאים הם הבנים.
כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה (לב, כח)
לאחר שנכתב 'כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה' מדוע נוספו המילים 'וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה', שנראות מיותרות?
החיד"א: חז"ל במסכת מגילה (דף יב) מבארים שכשמיאנה ושתי לבוא כדבר המלך אחשוורוש, הוא שלח לחכמי ישראל שיפסקו את דינה. הם העריכו שבכל פסק דין שיוציאו הם יימצאו ניזוקים. אם יצדיקו את אחשוורוש ויהרוג אותה, לאחר שיתפכח מיינו הוא יכעס עליהם. ואם יצדיקו את ושתי וימליצו לזכות אותה, הוא יכעס עליהם, שלא חשו לכבודו.
ועל כן נמנו וגמרו להשיב לו תשובה "מתחמקת". הם ענו שמשנחרב ביהמ"ק וגלו מא"י, ניטלה מהם היכולת לדון בדיני נפשות, ולכן אינם הם יכולים לפסוק בדין זה.
לפי זה, מבאר החיד"א שלעתים כשאדם נמנע מתשובה ומציג עצמו כאובד עצות, בעצם ההתחמקות טמונה חכמתו.
התורה רצתה בפסוק זה לשלול זאת, כדי שנבין היטב את הכוונה. ועל כן הוסיפה את המילים "ואין בהם תבונה".
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)
כוונת משה רבינו לומר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר', יטפטפו דברי כמו גשם, 'תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי', יזלו אמירותי כמו טל. 'כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא', כמו רוח סערה שמניעה את הדשא הנמוך וכתוצאה מכך מתחזק וגדל, כך מגדלים ומחזקים דברי-תורה את לומדיהם, כמו טיפות. 'וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב', כמו טיפות המשקות את העשבים הגבוהים ומצמיחים אותם, כך מרווה התורה ומגדלת את העוסקים בה.
'אור החיים' מבאר מדברים אלו שהקב"ה לא מבקש מהאדם לטפס מעבר ליכולותיו. כל אחד בהתאם לרמתו ולדרגתו. כשם שהדשא הנמוך מקבל רק 'שעירים', לפי יכולתו וכוחו לסבול, כך העשבים הגבוהים מקבלים 'רביבים', טיפות חזקות היורדות עליהם בכוח. הם יכולים לספוג יותר.
לא נדרש מאיש להעפיל ולעלות בבת אחת כלפי מעלה, אלא רק להראות את הרצון, ואת התקדמותו בהתאם.
מצופה מכל אחד מאיתנו לפסוע רק פסיעה אחת קדימה, כדי להתנתק מהמקום בו אנו נמצאים. לאחר שאדם ישקיע בפסיעה אחת יחוש הוא בהתקדמות בפסיעות הבאות.
