מדוע כפלה התורה את המילה 'קֹדֶשׁ'?

אבן עזרא: "'קֹדֶשׁ הוּא', לשם. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם'".

אור החיים: התורה חילקה משום שאלו שתי קדושות שונות. במילים 'קֹדֶשׁ הוּא' כיוונה לשמן שעשה משה. קדושתו היתה יתירה, שהסך ממנו חייב כרת, כפי שכתוב בפסוק הבא 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו'. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם', זה שמן דורות, שאינו זהה בקדושתו לשמן שעשה משה.

הנצי"ב מוולוז'ין: "'קֹדֶשׁ הוּא', המתכונת הלז בא לשם ה', על כן הוא מופרש לה'. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם', עלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לעשות כמוהו".

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים… (ל, לד)

מדוע פרשת הקטורת פותחת באמירה חדשה?

פסיקתא זוטרתא: "פיטום הקטורת יש בה אמירה, לפי שהיא סמוכה לענין שמן המשחה, מה שמן המשחה במשקל, אף קטורת במשקל, מה שמן המשחה המפטמו בזרות בכרת, אף הקטורת המפטמו בזרות בכרת, לכך נאמר 'וַיֹּאמֶר… קַח לְךָ סַמִּים'".

וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ל, לו)

לאחר שכתבה התורה 'לִפְנֵי הָעֵדֻת', מדוע הוסיפה את המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'?

רש"י: המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד' מלמדות שהכוונה למזבח הפנימי שנמצא בתוך אוהל מועד.

רמב"ן: המילים 'לִפְנֵי הָעֵדֻת' מתייחסות להקטרת הקטורת ביום הכיפורים, שהיתה בקודש הקדשים, ואילו על ההקטרה של שאר ימות השנה נכתבו המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'.

וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ (ל, לח)

מדוע רק על המנורה כתוב שהיתה טהורה?

מנחות כט ע"א: "אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה'? שירדו מעשיה ממקום טהרה".

רש"י: אין כוונת התורה לומר שהיתה טהורה, בניגוד לכלי אחר שהיה טמא, אלא מובן המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה להדגיש שהיתה עשויה רק מזהב, בשונה מכלים אחרים שהיו עשויים מזהב, בשילוב מרכיבים נוספים.

חזקוני: משמעות המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה היא נקיה. נקראה כך משום שלא ניתנו עליה דמים.

הנצי"ב מוולוז'ין: נקראת 'הַטְּהֹרָה' משום שזו תכונתה. המנורה מאירה כראוי רק כשהדור טהור במעשיו, ולכן בבית שני, לאחר שהדור התקלקל כבתה המנורה.

וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (לא, י)

מדוע 'בִּגְדֵי הַשְּׂרָד' נקראו כך?

רש"י: "יש מפרשים לשון עבודה ושירות. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים".

אבן עזרא: מכונים בשם 'שרד' מלשון 'פָּלִיט וְשָׂרִיד'. נקראו כך משום ששימשו לכיסוי בעת הנסיעה. בהם כיסו את הארון, השלחן, המזבח והמנורה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת… מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)

מדוע כפלה התורה לשונה במילים 'מוֹת יוּמָת'?

רש"י: ללמדנו שאם יש עדים והתראה חייב במיתת בית דין.

אור החיים: אדם זה התחייב בעונש בידי שמים, והרשה הקב"ה לבני אדם להרוג אותו. ביאור המילים 'מוֹת' – הוא בן מוות, 'יוּמָת' – ייהרג על ידי בני אדם.

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה… שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים (לא, יח)

מדוע ניתנו שני לוחות?

מדרש רבה (מא, ו): "מהו 'שְׁנֵי לֻחֹת'? כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעולם הבא".

בכור שור: שתי הלוחות יהיו עלינו כמו שני עדים.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת… (לב, ו)

מדוע השכימו?

רש"י: "השטן זרזם כדי שיחטאו".

אלשיך: כוונת הערב רב היתה להרשיע ולהחטיא, ועל כן כתוב עליהם 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת', השכימו קום לבטל את תכניתו של אהרון.

מלבי"ם: "אבל הם השכימו ממחרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועל ידי כך 'וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק', כפי מנהג המצריים בעבודת השור, שהיו עושים צחוק ומחולות".

וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (לג, יא)

מדוע יהושע, שהיה בגיל מבוגר מכונה 'נַעַר'?

פסיקתא זוטרתא: "זריז ומזורז, כענין שנאמר 'וְהַנַּעַר נָעַר'".

אבן עזרא: ביאור המילים 'וּמְשָׁרְתוֹ… נַעַר', שעשה שרות כמו שעושה נער.

רמב"ן: בלשון הקדש בעל השררה נכבד מכונה 'איש', ואילו המשרת מכונה 'נער'.

רש"ר הירש: "בתור נער לא מש יהושע מתוך האוהל, דהיינו בתור מי שעדיין בדרך להיות לאיש".

שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים (לד, א)

מה ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים?

מדרש תנחומא (סימן לא): "וכאן (=בלוחות השניות) 'וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא', הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו, וכאן אמר לו הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות".

רמב"ן: בקבלת הלוחות הראשונות הוזהרו רק 'לֹא תִגַּע בּוֹ יָד… אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ', ואילו בלוחות אלו החמירה התורה יותר וכתבה: 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא'.

חזקוני: "בראשונים כתיב 'עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', ובאלו לא עלו, שנבאשו ונתרחקו בחטאם".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 121 לפרשת כי תשא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בחירת בונה המשכן

בתחילת הפרשה אנו קוראים שהקב"ה מבשר על בחירת בונה המשכן למשה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לא, ב). נשאלת השאלה, מדוע פנה אליו הקב"ה ופתח במילה 'רְאֵה'?

מבאר האברבנאל שהיתה מחלוקת בקרב בני ישראל, מי יבצע את מלאכת המשכן וכליו. משה רבינו הסתפק, משום שרבים רצו לבצע את המלאכה החשובה והייחודית. עיקר התלבטותו במינויו כאחראי על המלאכה, היתה משום קרבתו המשפחתית. בצלאל היה נכד של מרים אחותו (היה בנו של אורי בן חור, שהיה בנה של מרים). משה חשש שמא יאמרו בני ישראל שמינה את עצמו למלך, את אהרן אחיו לכהן גדול, את בני אהרן לכהנים ואת בצלאל נכד אחותו הפקיד על מלאכת המשכן. מסיבה זו אמר הקב"ה למשה 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל', הקב"ה אמר לו: ראה ברוח הקודש שעליך, שבצלאל ראוי למלאכה זו. בכך השיב לכל מי שהסתפק או חשב לערער על מינוי חשוב זה.

ייחודו של בצלאל

אודות חכמת בצלאל ותבונתו הרבה תיארו חז"ל וכתבו: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ… אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה' (דניאל ב, כא)".

בתיאור ייחודו של בצלאל כתבה התורה: "בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מהוספת המילים 'וּבְכָל מְלָאכָה', ניתן ללמוד על ייחודו של בצלאל. שכן יש חכמים, שמבינים בחכמות רבות, אולם יש מלאכה אחת או יותר שאינם שולטים בה. בשונה מהם, בצלאל היה חכם בכל מלאכה. התורה כתבה 'וּבְכָל מְלָאכָה', בתוספת האות ו' במילה 'וּבְכָל', להדגיש זאת.

חכמינו לימדונו שאין שלימותו במלאכה אחת, ולא בשאר המלאכות. למדנו מכאן שבצלאל היה מומחה במלאכות השונות, נוסף על שלימותו בחכמה ובתבונה ובדעת.

בחירת הציבור במנהיגיו

מפרשת בחירת בצלאל לבונה המשכן אנו למדים כלל נוסף וחשוב בבחירת מנהיג ציבור. חז"ל אומרים: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'. אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה ע"א).

הדמוקרטיה לא הומצאה בדור שלנו. דברי חז"ל אלו הם הבסיס לתוקפן וחשיבותן של בחירות דמוקרטיות, שמבטאות את רצון העם והסכמתו למנהיג שייבחר. "נמלכים בציבור", נוטלים עצה מהציבור, וכתוצאה מכך נבחר איש הציבור.

ואכן מצינו זאת גם בפסקי ההלכה. החתם סופר (שו"ת חושן משפט ח"ה, סימן יט) נשאל האם יש תוקף למינויו של רב שהתמנה ע"י השלטון? בתשובתו הביא החתם סופר גמרא זו והוסיף: "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, ציווה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו ע"ה, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל"!!!

הפוסט המועמד שנבחר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור טענת משה? מדוע השתמש בביטוי גנאי כלפי עם ישראל?

המגיד מדובנא ביאר במשל לרוכל שמכר כפות עץ והגיע לכרך גדול, ועמד עם מרכולתו ברחוב העשיר ביותר. בסיום היום ראה שלא זכה לפדיון, אף לא פרוטה אחת. הוא מאד הצטער ותמה: איך יתכן שברחוב שבו גרים עשירי העיר לא היה לו פדיון?

פנה אליו אחד מתושבי השכונה ואמר: חבל על זמנך, כאן גרים רק עשירים, שאינם זקוקים לכפות עץ, הם אוכלים בכפות כסף. אם רצונך למכור את סחורתך, לך לרובע שבו מתגוררים העניים. הם פוטנציאל לרכש כפות עץ.

כך טען משה רבינו: ב – 13 מידות הרחמים שלך לא תשיג שום דבר בשמים. שכן המלאכים לא חוטאים, אין בהם יצר הרע, ולא זקוקים ל"סחורה זו". "אם נא מצאתי חן בעיניך ה'", אם באמת רצונך "לעשות עסקה", "ילך נא ה' בקרבנו", בוא אלינו אל מעט היהודים. "כי עם קשה עורף הוא" זהו עם שחוטא, הם נצרכים לסחורה זו של סליחה. "וסלחת לעווננו ולחטאתנו" – רק אצלנו תוכל למכור סחורתך זו.

הפוסט מכירת סחורה ללקוחות המתאימים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע החמיר בלוחות האחרונות יותר מבראשונות?

מדרש תנחומא: "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות".

רמב"ן: בלוחות הראשונות היה המעמד עבור כלל ישראל, ולכן הורשו להתקרב יותר, אולם הלוחות השניות ניתנו למשה רק בזכות תפילתו.

אברבנאל: "הזהירו 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ', מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו… שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעם כל זה לא נמנעו מחטוא, כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל, וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם, גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים לא יעלה עמו".

אלשיך: "כי אף גם עתה לא יבצר משם שפע גדול מאד".

רש"ר הירש: "עתה, לאחר חטאתו הגלויה של העם, תרד התורה אל העם ממקום שהוא מחוץ לתחומו לחלוטין עוד יותר מאשר בשעת נתינת הלוחות הראשונים. משה הוא המקבל את התורה מחדש, והוא יבוא אל העם עם התורה בידו, ועליו להקים לתורה מקום משכן בתוך העם. משום כך עומד עתה הר ה' בבידוד גדול עוד יותר, אף בבידוד גמור. נוכחים רק ה' ומשה".

הפוסט חומרתן של הלוחות השניות מהראשונות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מאחר שמעצמם הסירו 'עֶדְיָם', מדוע הורה לו ה' 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ'?

בכור שור: הם לא שמו אותו במקום בולט ונראה לעין, אלא תחת בגדיהם. על כך אמר להם הקב"ה שיורידוהו לגמרי, וינהגו מנהג אבלות על מה שעשו, שיתגלגלו רחמיו עליהם.

חזקוני: "אף על פי שמכבר לא שתו עדיים הזהירם, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים".

ר' יוסף קרא: המילה 'עֶדְיוֹ' בפסוק הקודם מוסבת על הבגדים שלבשו בעת מתן תורה. הוראת ה' 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ' מתייחסת לכתרים שניתנו להם כשאמרו 'נעשה ונשמע', שפרקו אותם מלאכי חבלה כשעבדו לעגל.

דעת זקנים מבעלי התוספות: הם הורידו עדיים באופן זמני, והתכוונו להחזירם. על כך נאמר להם 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ', לגמרי, שלא ישובו להחזירם.

כלי יקר: היו 2 מיני עדי: א. שבהם התקשטו. ב. כתרים שקשרו להם המלאכים בחורב כשאמרו נעשה ונשמע. כששמעו שאמר הקב"ה 'כי לא אעלה בקרבך', חשו כמנודים והתאבלו 'ולא שתו איש עדיו', מדובר בעדי האישי והמיוחד לכל אחד לפי עושרו. הם קיבלו עליהם תשובה, כפי שכתוב 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב'. אבל את שני הכתרים שקיבלו בחורב לא פרקו, משום שהיה נראה להם כפריקת עול התורה, כביכול אומרים: אין לנו חלק בתורה ובכתרה, ולכן נאמר להם שנית 'ועתה הורד עדיך מעליך', אפילו שני כתרים אלו.

הפוסט הורדת העדי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ראה אהרון, שגרם לו לבנות את המזבח?

סנהדרין ז ע"א: "מה ראה? אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו, השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה".

רש"י: "שהיה בו רוח חיים… וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי… ועוד ראה ואמר: מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".

אבן עזרא: "ששלמה מלאכת העגל מהרה".

בכור שור: ראה שבנ"י טעו, וסבר שהם עלולים למנות להם מנהיג אחר. כדי להטעותם ולדחותם בנה מזבח ואמר שמחר יחגגו, כשמשה ישוב.

אלשיך: אהרן ראה שהערב רב החלו להמריד את בני ישראל כנגד הקב"ה, שכביכול לא העלה אותם ממצרים וכפרו בדיבור הראשון מעשרת הדברות. מחשש שיחטיאום גם בדיבור השני 'לא תשתחוה', שישתחוו לעגל, בנה מזבח, 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו'. הוא התכוון להספיק לבנותו שלא יוציאו לפועל את תכניותיהם.

מלבי"ם: כשראה שנכשלו על ידו ביקש לתקן ובנה מזבח לה' והכריז שהחג יהיה מחר לא היום (שידע שמחר ירד משה מההר), ולא לע"ז, אלא רק לה'.

הפוסט המניע של אהרון לבנות מזבח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היה חטאם? האם התכוונו לעבוד עבודה זרה?

רש"י: "אלהות הרבה איוו להם". הם לא התכוונו לעבוד עבודה זרה, אלא רק רצו מנהיג, במקום משה.

אבן עזרא: מעשה העגל לא היה ע"ז. לא יתכן לומר שאהרן, קדוש השם, שהיה נביא ומצוות רבות ניתנו על ידו עם משה אחיו, שיעבוד או יסייע לעבודה זרה. הם רצו דמות רוחנית, שתחבר אותם לשכינה.

רשב"ם: ביקשו סוג של ע"ז, שיודעים להגיד את העתיד להתרחש.

ספורנו: "אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך". מנוסח דבריהם משמע שעבדו עבודה זרה.

רש"ר הירש: הם לא התכוונו לעבוד עבודה זרה. מטרתם 'אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ', בנימוק 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ' מוכיחים בצורה ברורה שלא היה כאן מעשה של עבודה זרה במובן הרגיל, כלומר, מעשה של בגידה בה'. לדידם מעשה ידי אהרן היה אמור לבוא במקום משה, לא במקום ה'.

הנצי"ב מוולוז'ין: אהרון התכוון לשם שמים, אולם היו כמה שנעשה להם עיוות וקלקול גדול מהמעשה. הם האמינו שהקב"ה מסר את הצורה העליונה, שהוא כח שור, שעושה בעצמו, וזו עבודה זרה ממש.

הפוסט ביאור חטאם של בני ישראל בחטא העגל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה פעם נוספת את המילה 'סַמִּים'?

כריתות ו ע"ב: אמר ר' יוחנן: י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא: מאי קראה? 'קַח לְךָ סַמִּים', תרי. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, הא חמישה וסמים אחריני, חמישה הא עשרה. 'וּלְבֹנָה זַכָּה' חד, הא חד סרי.

רש"י: ללמדנו שיש להוסיף על הסממנים הללו עוד סממנים.

רשב"ם: בתחילה כתבה התורה 'קַח לְךָ סַמִּים', וביארה מה הם הסמים: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה', ועליהם להוסיף 'וּלְבֹנָה זַכָּה', שאינה סמים. אין הבדל בין 'סַמִּים' אחרון לבין 'סַמִּים' ראשון בפסוק, כך דרך המקראות, לכלול ולפרש.

אבן עזרא: "שם כלל, ואחר כן פרט: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה'. 'סַמִּים' פעם אחרת, כאלו אמר: אלה הסמים 'וּלְבֹנָה זַכָּה' עמהם. 'בַּד בְּבַד יִהְיֶה', כל אחד לבדו, זה כמו זה, והנה הם ארבעה".

בכור שור: כביכול היתה ו' החיבור לפני המילה 'נטף', כלומר 'קַח לְךָ סַמִּים' ונטף. המילה 'סַמִּים' נוספה למנין. 'נָטָף, וּשְׁחֵלֶת, וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים': כמו 'וסמים'. המילה 'סַמִּים' השניה בפסוק זה היא כנגד 5 הסממנים שבתחילת הפסוק, ומכאן ל-10. 'וּלְבֹנָה זַכָּה' היא ה-11.

ספורנו: המילים 'קַח לְךָ סַמִּים' מתייחסות לסמים שנכתבו בשמן המשחה בפסוקים הקודמים מור, קנה, קנמון וקידה. לאחר מכן כתבה התורה פעם נוספת 'סַמִּים' וביארה את אלו שנוספו עליהם: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה'.

הפוסט הסמים שבשמן המשחה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה פעמיים 'מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל', ניתן היה לכתוב 'מחצית שקל הקודש'?

מסכת שקלים פותחת במילים: "באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים". מה הקשר בין 'שקלים' ל'כלאים'?

רבי יהונתן אייבשיץ ביאר, שעם ישראל הצטוו להביא דווקא מחצית השקל, לא להרבות ולא להמעיט, לרמוז שכל אחד מישראל הוא מחצית הגוף ורק בהתחברו עם כלל ישראל נחשב הוא לגוף שלם.

ברם עליו להתחבר ולהתאחד רק 'מין במינו', עם אנשים שהולכים כמוהו בדרך הישרה, ולא עם אנשים שאינם…, לפיכך משמיעה המשנה 'על השקלים ועל הכלאים' כאחד.

לפי זה אפשר לפרש את כפל הלשון. הציווי להביא "מחצית השקל" מורה על מעלת האחדות בישראל, לצד הצורך להישמר שיהיה זה "בשקל הקודש".

דבר תורה לפרשת כי תשא

הפוסט מחצית השקל כגורם לאחדות ישראל – דבר תורה לפרשת כי תשא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור המילים 'קְשֵׁה עֹרֶף'? מדוע מכונה כך?

• מדרש רבה (מב, ט): "מהו 'וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא'? אמר רבי מאיר: ראויים הן להיערף".
• רש"י: מלשון שהם מסרבים לשמוע תוכחה ומפנים עורף למי שמנסה להוכיחם.
• רש"ר הירש: ביטוי קשה זה חל על פעולה שנעשתה בניגוד לדרישה, מתוך דביקות בשגרת הרגל. בביטוי חמור זה רמז הקב"ה גם מדוע יש מקום להקל בעונשם, משום שחטא העם לא בא מתוך התפרצות חדשה ומפתיעה, אלא שורשו בהרגלים שטרם הצליחו להיגמל מהם. ההשקפה, שמתוכה יצאה הקריאה 'עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים', לא היה בה משום הפתעה לגבי המון עם שנולד במצרים, ולעובדה זו מתקשרים תחנוני משה בפסוקים הבאים.
• מלבי"ם: הקב"ה אמר אמירה נוספת, רכה יותר, שיש לה שתי משמעויות: א. לא ניתן להניחם ושמשה ינסה להחזירם בתשובה משום 'עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא', שלא ניתן לתקנם. ב. שמצד זה אין על משה אשמה שלא הנהיג אותם ראוי, משום שהוא עשה כל שביכולתו והחסרון הוא מצידם.

דבר תורה פרשת כי תשא

הפוסט מה ביאור המילים 'קְשֵׁה עֹרֶף'? מדוע מכונה כך? דבר תורה פרשת כי תשא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו", מה היה טיבה של ההתקהלות? מדוע נכתב בלשון קהילה?

• אבן עזרא[1]: כל מקום שכתובה התקהלות ולאחר מכן כתובה המילה 'עַל', כדוגמת פסוק זה, שכתוב 'וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן', מורה על מריבה.
• תולדות יצחק: בעשיית העגל היו כמה כתות בקרב בני ישראל. כת אחת רצתה אלוה, וכך גם הערב רב, שכל חייהם עבדו עבודה זרה. לעומתם רוב בני ישראל ביקשו מנהיג. המילים 'וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן' מלמדות שהתקהלו כל הכתות על אהרון. התורה נוקטת במילה 'הָעָם', כשההתנהלות שלילית, כפי שמצינו שאמר משה 'מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי'[2], ובשירת האזינו אמר 'עַם נָבָל'[3].
• אלשיך: במילה 'וַיִּקָּהֵל' מלמדת התורה שבני ישראל התקוממו על אהרן, ופנו אליו דוקא משום שהוא אחיו של משה מנהיגם, שלאחר שהנהיג אותם והוציאם ממצרים חשו כעת בחסרונו, לצד תחושת אכזבה גדולה.
• רש"ר הירש: 'להיקהל על' פירושו לגבור על מישהו בכוח, באסיפה המונית. ביטוי זה נכתב בשני מקומות נוספים בתורה, בפרשת קרח כתוב 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן'[4]. וכשלא היו מים לשתות, כפי שכתוב 'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן'[5]. התורה מלמדת בשני המקרים שהיה מעשה של התגברות על מישהו בעל כורחו, וכן מובנו גם בפסוק זה.

[1] בפירוש הקצר.

[2] לעיל יז, ד.

[3] דברים לב, ו.

[4] במדבר טז, ג.

[5] שם כ, ב.

הפוסט "וַיִּקָּהֵל הָעָם", מדוע נכתב בלשון קהילה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה עשה זאת?

• מדרש רבה (מה, ג): "כיון שראה משה המתנה טובה שהיתה בידם ואבדוה, אף הוא כעס עליהם שנאמר 'וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל'".
• מדרש אגדה: "כיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום, מיד ריחק עצמו מהם, למה? שהמנודה לרב[1] מנודה לתלמיד[2]. מיד ריחק משה את משכנו ממחנה ישראל, ארבעת מילין ואמר הקב"ה למשה: משה, אני פירשתי מהם, ואתה פירשת מהם, עשיתם כיתומים אשר אין להם אב, ועתה אין להם תקומה. אמר משה: ריבונו של עולם, אתה רחום, אתה חנון, אתה קיים, אתה מתנחם על הרעה, עשה למען שמך. אמר לו: משה, חזור משכנך לתוך בני ואני אחזור עמך, הדא הוא דכתיב 'וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'[3]".
• אבן עזרא: משה נבדל מבני ישראל, משום שהשכינה דיברה עמו. היה זה לאחר שהוריד את הלוחות השניים, כשהחלו בני ישראל לבנות את המשכן. משה קרא לאהלו 'אהל מועד', משום ששם נועד אתו הקב"ה עד שהוקם המשכן.
• בכור שור: פרש מהם משום שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר. כמו כן, משה רצה לעמוד במקום שהשכינה שורה, וידע שהקב"ה לא ישרה את שכינתו ביניהם. ולכן הוציא אהלו ומי שרצה לדרוש משפט או דבר אחר יצא לשם.
• אברבנאל: הנבואה נפסקה מתוך מחנה ישראל, משום שהתרחק מהם הקב"ה. משה לקח את אהלו והוציאו מחוץ למחנה הרחק ממחנה ישראל. במעשה זה הורה להם שראוי היה לו להתרחק מהם ושהנבואה לא תחול בו בהיותו בתוכם. למעשה היתה השלכה נוספת, להכניע בכך את לב בני ישראל. ולכן קרא לו 'אהל מועד', לפרסם שמקום זה מיוחד ונועד להשגת נבואתו.
• הנצי"ב מוולוז'ין: "כל זה היה במשך ארבעים יום האמצעים, שהיה עדיין בהסתר פנים, ולא רצה הקב"ה להשרות שכינתו בקרב ישראל, על כן היה מוכרח גם משה להסיר את אהלו מתוכם, למען יהא נדבר את ה' שמה כאשר כן היה באמת".

[1] השכינה.

[2] למשה.

[3] לקמן פסוק יא.

הפוסט מדוע משה נטה את אהלו מחוץ למחנה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הלוחות היו עשויות מאבן?

• עירובין נד ע"א: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'לֻחֹת אֶבֶן'? אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו, שאינה נמחית – תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו".
• מדרש רבה (מא, ו): "ולמה של אבן? שרובן של עונשין שבתורה בסקילה לכך נאמר 'לֻחֹת אֶבֶן'. דבר אחר, 'לֻחֹת אֶבֶן', בזכות יעקב שנקרא אבן שנאמר 'מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל'[1]".
• פסיקתא זוטרתא: "מכסא כבוד נחתכו והם ספיר".
• בכור שור: משום שבאבן אין רקבון.
• אברבנאל: "ולפי שהיו אבנים בצורת לוחות דקות, לכן קראם 'לֻחֹת', כי היו כלוח אשר יכתבו עליו. וכבר ביארתי שרצה השם לכתוב עיקרי התורה באבנים ההם כדי שיתקיימו תמיד מבלי הפסד, והוא מורה על נצחיות התורה לעד".
• מלבי"ם: "ונקראו 'לֻחֹת הָעֵדֻת' כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח".

[1] בראשית מט, כד.

הפוסט מדוע הלוחות היו עשויות מאבן? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האברבנאל מבאר שלאחר שתיארה התורה בפרשיות תרומה – תצוה את הקמת המשכן, מבארת בפרשה זו את הפערים שנדרשו להשלמת מלאכת המשכן. בני ישראל אמנם נטלו חלק נכבד בהקמתו בתרומותיהם, אך נתנו מעט כסף מהשקלים שבידם, משום ששמרו לעצמם מעות לצורך קניה מהסוחרים הגויים שהזדמנו להם במדבר. משראה משה את המחסור בכסף לאדנים, לעמודים ולכלי השרת, נתן לו הקב"ה עצה, לקבץ מהם כסף באופן קל יחסית, כפי שמפורט בפרשה זו.

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ

על משמעות נשיאת ראש זו, מצינו בדברי חז"ל, שכתבו בפסיקתא זוטרתא: "'כִּי תִשָּׂא' חובה, וכן הוא אומר 'וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם' (במדבר ג, מ). 'אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אמר לו הקב"ה למשה: במה תרום קרנן של ישראל? ב'כִּי תִשָּׂא', שנאמר 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי' (משלי יד, לד)", וכביאור אור החיים, שלשון 'נשיאות ראש', כפי שאמר יוסף 'יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ' (בראשית מ, יג), מלשון מעלה. החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו, בניגוד לקדושה, שהיא בבחינת נשיאת והרמת הראש, כדוגמת שדה עפרון שעליו נאמר 'וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן' (בראשית כג, יז), ודרשו על כך חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה נח): 'קימה היתה לו'. כוונתו היתה שמשה ירים את ראש בני ישראל, לאחר שחטאו בחטא העגל והושפל ראשם.

התורה כתבה שכשיחפוץ לדעת את מספרם ומניינם, שלא יספור אותם, אלא שכל אחד יתן מחצית השקל וכשימנה את השקלים יידע את מנין בני ישראל. ואכן פרשה זו נאמרה לאחר ראש חודש אדר, כדי להשמיע על השקלים, (כביאור חזקוני) שיביאו לתרומת הלשכה כדי לקנות את הקרבנות שיקריבו החל מראש חודש ניסן, מועד הקמת המשכן ואילך.

כפל המילים בפסוק הראשון 'וְנָתְנוּ… בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם' מלמד על שתי המטרות שהיו ל'מחצית השקל', כביאור אלשיך. לשיטתו, היה צורך כפול: א. למנות את בני ישראל, כדי לדעת כמה נחסר ממנינם, שהיה שישים ריבוא, ועל כך כתוב בתחילה 'בִּפְקֹד אֹתָם' שמורה שכך יהיה בעת הפקידה. ב. לתת לכל אחד כופר נפש, על עוון העגל. הקב"ה הורה לאחדם כדי שלא יסתכנו בנגף בספירתם. משמעו של 'בִּפְקֹד אֹתָם' השני שפקידתם עלולה לגרום לנגף, אם תהיה ללא כופר נפש.

התורה הזהירה באופן מיוחד על הנגף, בהקשר למנין בני ישראל, כהסברו של רש"י: "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". הנגף אינו כעונש על עבירה, אלא דבר טבעי, ולכן הצטוו שלא למנות לגולגלות. הם יתנו מחצית השקל, ומשה ימנה את השקלים כדי לדעת את מניינם.

מדוע נותנים מחצית השקל?

ביאורים רבים נכתבו מדוע נותנים 'מחצית השקל'. ניתן למצוא רמז, כפי שביאר הרא"ש, שכתב: "למה ציווה על מחצית השקל, לא פחות ולא יותר? ויש לומר, לפי ש'שקל' עולה בגימטריה 'נפש' (=430) והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עוון חצי הנפש, ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש".

רש"ר הירש התייחס לענין ה'מחצית', שמלמדת על תרומתו של היחיד, שגם אם תהיה שלמה בתכלית, לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד היא רק מקצת דבר. כדי שפעולתו תהיה שלמה, יש צורך גם בהתמסרות אחרים, שנדרשים לתרום למען הדבר השלם.

התורה מזהירה בפסוק נוסף, 'הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל' (ל, טו), מדוע? על כך ביאר חזקוני, שבתרומה יש גם מרכיב של כפרה. אם יתרמו תרומות שונות זה מזה, הם לא יהיו שווים בכפרה. ומחדד דעת זקנים מבעלי התוספות: "שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך".

במצות 'מחצית השקל' נצטוו על תרומה אחידה, לא פחות ולא יותר. למדים אנו מכאן עיקרון חשוב, שלימות ואחדות בעם ישראל ניתן ליצור רק לאחר קביעת אחידות, כדי שלא יתאפשר לאיש להפגין עליונות על פני זולתו.

הפוסט על אחדות ואחידות – לפרשת כי תשא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נותנים 'מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל'?

מדרש תנחומא: "על שחטאו בשש שעות, בחצי היום, יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין. רבי יוחנן אמר: על שעברו על עשרת הדברות, לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרה גרה שהוא מחצית השקל. רשב"ל אמר: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע, לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע". הרא"ש: "למה ציווה על מחצית השקל? לפי ששקל עולה בגימטריה 'נפש' והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עוון חצי הנפש, ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש".

האברבנאל מבאר: "כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים… וידוע שדל שבדלים ימצא אתו בקע אחד שהוא מחצית השקל".

הכלי יקר מסביר שהואיל ובמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים, לכן יתנו 'בקע', דהיינו שקל בקוע לשנים. רש"ר הירש מתרץ שבא ללמדנו שתרומתו של היחיד, גם אם תהיה שלמה בתכלית, לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד היא רק מקצת דבר. כדי שפעולתו תהיה שלמה, יש צורך גם בהתמסרות אחרים, שנדרשים לתרום למען הדבר השלם.

הפוסט מדוע נותנים 'מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה משמעותה של נשיאת ראש?

פסיקתא זוטרתא: "'כִּי תִשָּׂא' חובה, וכן הוא אומר 'וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם' (במדבר ג, מ). 'אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אמר לו הקב"ה למשה: במה תרום קרנן של ישראל? ב'כִּי תִשָּׂא'".

רש"י מבאר מלשון קבלה, כדוגמת נשיאת משא. וכן ביאר אונקלוס 'ארי תקביל ית'. מובנו, שירצה לקבל את מנינם, מספרם.

חזקוני מבאר שפרשה זו נאמרה לאחר ראש חודש אדר, כדי להשמיע על השקלים, שיביאו לתרומת הלשכה כדי לקנות את הקרבנות שיקריבו החל מראש חודש ניסן, מועד הקמת המשכן ואילך.

אור החיים מתרץ שלשון נשיאות ראש, כפי שאמר יוסף (בראשית מ, יג) 'יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ', מלשון מעלה. החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו, בניגוד לקדושה, שהיא בבחינת נשיאת והרמת הראש.

הפוסט מה משמעותה של נשיאת ראש? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע מזהירה התורה בהקשר למנין בנ"י?

מדרש אגדה: "כי בכל עת פקודתם צריכים להיות נותנים כופר. מכאן שאסור למנות את ישראל בלי כופר".

רש"י: "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".

הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט (ל, טו)

מדוע הזהירה על כך התורה?

חזקוני: בתרומה יש גם מרכיב של כפרה. אם יתרמו תרומות שונות זה מזה, הם לא יהיו שווים בכפרה.

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך".

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת (ל, יח)

מדוע ציווי זה לא נכתב עם שאר כלי המשכן?

בכור שור: הואיל וייעודו הוא רק להכשר מצוה, לרחיצת ידי ורגלי הכהנים, ולכן נמנה לאחר בגדי הכהנים ותיקונם.

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר (ל, כג)

מה ביאור המילים 'בְּשָׂמִים רֹאשׁ'?

אבן עזרא: "שיוקח הראש מכל בשם, כי הוא הנכבד".

רש"ר הירש: בשמים ממין משובח ביותר, כדוגמת 'עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים'.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים (ל, לד)

מהם הסמים?

רמב"ן: המילים 'קַח לְךָ סַמִּים' מתייחסות לבשמים של שמן המשחה שנכתבו בפסוקים הקודמים.

קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה (ל, לד)

מדוע החלבנה שריחו רע נמנה עם הסממנים?

רש"י: ללמדנו שכשם שהתורה מנתה וצירפה אותו בין סממני הקטורת, כך גם אנו נתייחס ונצרף עמנו בתפילותינו את פושעי ישראל, ולא נדחה אותם.

בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (לא,ב)

מדוע ציינה התורה בייחוסו גם את סבו?

פסיקתא זוטרתא: "שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו".

חזקוני: בניגוד לאהליאב בן אחיסמך, סבו של בצלאל נכתב בפסוק זה, משום שנהרג במעשה העגל, ומלאכת המשכן באה לכפר על אותו עוון.

וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ (לא, ח)

מדוע רק על המנורה כתוב שהיתה טהורה?

רש"י: אין כוונת התורה לומר שהיתה טהורה, (בניגוד לכלי אחר שהיה טמא). המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה מדגישה שהמנורה היתה עשויה רק מזהב, בשונה מכלים אחרים שהיו עשויים מזהב, בשילוב מרכיבים נוספים.

חזקוני: משמעות המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה נקיה. נקראה כך משום שלא ניתנו עליה דמים.

וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (לא, י)

מדוע 'בִּגְדֵי הַשְּׂרָד' נקראו כך?

רש"י: "יש מפרשים לשון עבודה ושירות. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים".

אבן עזרא: מלשון 'פָּלִיט וְשָׂרִיד', משום ששימשו לכיסוי בעת הנסיעה. בהם כיסו את הארון, השלחן, המזבח והמנורה.

אֶת הַשַּׁבָּת… מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)

מדוע כפל הלשון במילים 'מוֹת יוּמָת'?

רש"י: ללמדנו שאם יש עדים והתראה חייב במיתת בית דין.

אור החיים: אדם זה התחייב בעונש בידי שמים, והרשה הקב"ה לבני אדם להרוג אותו. ביאור המילים 'מוֹת' – הוא בן מוות, 'יוּמָת' – ייהרג על ידי בני אדם.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת (לב, ו)

מדוע השכימו?

רש"י: "השטן זרזם כדי שיחטאו".

אלשיך: כוונת הערב רב היתה להרשיע ולהחטיא ועל כן כתוב עליהם 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת', השכימו קום לבטל את תכניתו של אהרון.

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה (לג, ז) 

מתי משה נטה אהלו מחוץ למחנה?

רש"י: "מאותו עוון והלאה", החל מי"ז בתמוז.

אבן עזרא: משה נבדל מבני ישראל, משום שהשכינה דיברה עמו, לאחר שהוריד את הלוחות השניים, כשהחלו בני ישראל לבנות את המשכן. משה קרא לאהלו 'אהל מועד', משום ששם נועד אתו הקב"ה עד שהוקם המשכן.

רמב"ן: בי"ח בתמוז, למחרת ירידתו מהר סיני.

הגר"א: "זה היה תיכף אחר המעשה".

וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ (לג, יא)

מדוע יהושע לא מש מהאוהל?

רש"ר הירש: "בתור נער לא מש יהושע מתוך האוהל, דהיינו בתור מי שעדיין בדרך להיות לאיש".

ספורנו: הוא ישב שם כדי למנוע כניסת אנשים. המקום שימש למקום התגלות לשכינה ובאותה עת היו כולם נזופים.

מלבי"ם: משום שנפלה על יהושע חרדה בעת שהתנבא משה. כוחות גופו התבטלו ולא היה בכוחו למוש מתוך האהל ולשוב אל המחנה, הוא לא יכל לזוז ממקומו.

הנצי"ב מוולוז'ין: "שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבע"פ, שהיה כמעין הנובע באהל משה, ולא רצה להפנות משקידת למודו לשום דבר".

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים (לג, יא( 

מה ביאור 'פָּנִים אֶל פָּנִים'?

פסיקתא זוטרתא: "מתוך הענן היה מדבר עמו פה אל פה".

רבינו בחיי: "שאין אמצעי ביניהם, כן היה דבור הא-ל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, וביאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה, שהיתה בלא אמצעי, מה שאין כן בשאר הנביאים".

ספורנו: "ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו", בניגוד לכל הנביאים שהתנבאו תוך תרדמה, משה התנבא כשהוא עירני ובהכרה מלאה.

וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (לב, ו)

מה משמעות המילים 'וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק'?

רש"י: "יש במשמע הזה גילוי עריות, כמו שנאמר 'לְצַחֶק בִּי', ושפיכות דמים, כמו שנאמר 'יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ', אף כאן נהרג חור".

רמב"ן: הם ישבו ביחד לאכול, לשתות לשכרה, כפי שעושים בחגים ובמועדים. לאחר מכן קמו לצחק בעגל ולשמוח.

הפוסט גליון פרשת כי תשא תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה פעמיים 'מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל', ניתן היה לכתוב 'מחצית שקל הקודש'?

מסכת שקלים פותחת במילים: "באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים". מה הקשר בין 'שקלים' ל'כלאים'?

רבי יהונתן אייבשיץ ביאר, שעם ישראל הצטוו להביא דווקא מחצית השקל, לא להרבות ולא להמעיט, לרמוז שכל אחד מישראל הוא מחצית הגוף ורק בהתחברו עם כלל ישראל נחשב הוא לגוף שלם.
ברם עליו להתחבר ולהתאחד רק 'מין במינו', עם אנשים שהולכים כמוהו בדרך הישרה, ולא עם אנשים שאינם…, לפיכך משמיעה המשנה 'על השקלים ועל הכלאים' כאחד.
לפי זה אפשר לפרש את כפל הלשון. הציווי להביא "מחצית השקל" מורה על מעלת האחדות בישראל, לצד הצורך להישמר שיהיה זה "בשקל הקודש".

הפוסט מחצית השקל כגורם לאחדות ישראל – לפרשת כי תשא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה טען משה רבינו? מדוע השתמש בביטוי גנאי לעם ישראל – "עם קשה עורף"?

המגיד מדובנא ביאר במשל לרוכל שמכר כפות עץ והגיע לכרך גדול, ועמד עם מרכולתו ברחוב העשיר ביותר. בתום יום תמים לא זכה לפדיון של פרוטה. חרה לו מאד ותמה: רחוב שגרים בו עשירי העיר, איך אין לו פדיון?
פנה אליו אחד מתושבי השכונה ואמר: חבל על זמנך, כאן גרים רק עשירים, שאינם זקוקים לכפות עץ, הם אוכלים בכפות כסף. אם רצונך למכור את סחורתך, לך לרובע היהודי העני, שיהיו פוטנציאל לרכוש את כפות העץ.
כך טען משה רבינו: ב – 13 מידות הרחמים שלך לא תשיג שום דבר בשמים. המלאכים לא חוטאים, אין בהם יצר הרע, ולא זקוקים ל"סחורה זו", "אם נא מצאתי חן בעיניך ה'" – אם באמת רצונך לעשות עסקה – "ילך נא ה' בקרבנו" – בוא אלינו, אל מעט היהודים, "כי עם קשה עורף הוא" זהו עם שחוטא, הם נצרכים לסחורה זו של סליחה, "וסלחת לעווננו ולחטאתנו" – רק אצלנו תוכל למכור סחורתך זו.

הפוסט מכירת סחורה ללקוחות המתאימים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה רבינו ציין שעם ישראל קשה עורף, והרי זה קטרוג כנגדם, בניגוד גמור לרצונו שהקב"ה ימחול להם?

מבאר הרב דסלר, שאכן מידת קשה עורף היא מעלה גדולה מאוד. קשה עורף – זה אומר להיות נאמן לקב"ה בקיום התורה והמצוות בכל מצב.
משה רבינו נימק מדוע לטענתו הקב"ה צריך לסלוח להם. הוא טען בפני הקב"ה, שאמנם עם ישראל חטאו פעם אחת, אבל בעצמותם הם עם קשה עורף ויישארו נאמנים לה' ולתורתו בכל זמן ובכל מצב ולא ייכנעו לשום קושי או גזירה, אלא ימשיכו בעקשנות לקיים את התורה עם כל הקשיים, ומעלה כזאת אינו בנמצא בשום אומה אחרת פרט לעם ישראל, ולכן ראוי לסלוח להם.

הפוסט ממעלות עם ישראל – קשה עורף הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אומרים במסכת ברכות (דף נה): "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה, שנאמר "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".

מאין תימצא החכמה הראשונה אצל האדם?

ביאר ר' חיים מוואלז'ין בספרו נפש החיים, שהחכמה הראשונה היא יראת שמים, כמו שנאמר (איוב כח, כח) "הן יראת ה' היא חכמה". יראת שמים נקראת "חכמה", מפני שיראת שמים הוא האוצר ששומר את חכמת התורה בלב, בלעדיה אין התורה מתקיימת אצל האדם, ולכך כיוונו במאמר חז"ל הנ"ל, הקב"ה נותן ומשפיע את חכמת התורה למי שיש בו יראת שמים (שנקראת חכמה), והיא תלויה רק ביד כל אדם. יוצא שמי שעמל להשיג יראת שמים, זוכה אח"כ במתנה מהקב"ה להשיג את חכמת התורה.
לימוד התורה ויראת שמים כרוכים זה בזה, וגורמים זה לזה. "הוא יפתח ליבנו בתורתו, וישם בליבנו אהבתו ויראתו", הקב"ה יפתח ליבנו בתורתו, ויתקיים בנו "וישם בליבנו אהבתו ויראתו", לימוד תורה פותח את לב האדם ומכין אותו להיות כלי הראוי להשיג אהבת ה' ויראתו.

הפוסט תורה ויראת שמים – גורמים זה לזה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואומר לו: כזה יתנו".

מה רמז הקב"ה למשה בהראותו לו מטבע של 'אש' דווקא?

לאש יש תכונה מיוחדת, שאם משתמשים בה בזהירות, יש בה תועלת רבה, להאיר ולחמם, לבשל ולאפות וכיו"ב. מאידך אם משתמשים בה בלא זהירות, היא שורפת וגורמת להרס וחורבן.
זהו רמז לממונו של כל אדם (אשר מזה נצטוו ישראל לתת מחצית השקל), אם האדם נזהר להשתמש בממונו כרצון הקב"ה, ממונו זוכה לתועלת רבה, בתמיכה בעניים ובנצרכים ובמוסדות תורה וחסד. אך אם אינו נזהר, הוא עלול לגרום נזקים גדולים בממונו ולתת אותם למקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם, או שיתנם למקומות הגונים, אך יעשה זאת בפנים זועפות ויאבד את זכותו ויגרום נזק גדול לעצמו.
אדם צריך להזהר שממונו יגרום לריבוי אורה ולא להרס וחורבן.

הפוסט ממונו של אדם, כגורם מסייע או חלילה… הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש״י: ׳הראה לו כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו׳.

מה התקשה משה שהיה צורך להראות לו מטבע של אש?

נראה שהיה זה מחסדי הקב"ה, שהרי בעת החורבן כילה הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים, ולולא זאת היה חלילה יוצא הקצף על עם ישראל. זה היה אפשרי רק לאחר שנתנו בני ישראל נדבה מכספם לבנין המשכן, ועל כן היה ביכולת ליקח זאת כופר לנפשם.
כשאמר הקב״ה שיתנו מחצית השקל ״לכפר על נפשותיכם״, הבין משה שעתיד המקדש ליחרב בעוונותיהם והתקשה מאד. משה הצטער על החורבן, היה לו קשה לדמיין זאת, ועל כן הראה לו הקב"ה מטבע של אש, כדי להפיס את דעתו, שעל אף שייחרב, הוא גם עתיד להיבנות באש.

הפוסט הקושי של משה בדמיון חורבן בית המקדש הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.