שיחה שונה בין פרעה למשה

פרעה אומר למשה: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (י, כד). ועל כך משיב משה: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ".

דברי פרעה אינם מובנים. מה ביאור דרישתו: "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג"? מה היתה מטרתו בכך? גם תשובת משה, שהשיב: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת…" לא היתה ברורה, איך התכוון משה להשתמש להקרבה ברכוש נכרי ועבודה זרה?

גם אחריתה של שיחה קצרה זו אינו ברור. בסיומה אמר פרעה למשה: "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". מדוע אמר לו כך? מדוע לא רצה לראותו עוד?

דרישת צאן ובקר

האלשיך מבאר שהתנהלות בני ישראל היתה תמוהה בעיני פרעה. לאחר שהסתיימה מכת חושך, וראה פרעה את כל בני ישראל בארצו, הופתע מדוע הם לא ניצלו את מכת חושך וברחו ממצרים. הוא העריך שיכלו לברוח, אך לא עשו זאת משום שחששו שמא בעקבות התנהלותם האיטית עם הבקר והצאן, המצרים ירדפו אחריהם בתום מכת חושך וישיגום. ולכן ניאות להסכים לבקשתם לצאת ממצרים ואף אישר שגם הטף ייצא עמהם, אך התנה זאת בהשארת הצאן והבקר במצרים. הוא התיר יציאה לכל מי שיכל לברוח ממצרים בעת מכת חושך.

בעקבות דרישתו החריגה של פרעה 'רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג', שאל אותו משה: איך אתה אומר זאת, וכי 'אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת'? ברור היה למשה שפרעה לא יתן, שהרי זו תועבת מצרים. וגם אם יתן, שאל אותו משה: וכי יעלה על דעתך שנקריב זאת, 'וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ'? ועל כן 'וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ… כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ'.

השיחה האחרונה לפני מכת בכורות

תגובת פרעה לא איחרה לבוא. "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם" פרעה ראה שבשלושת ימי האפילה יכלו בני ישראל לברוח, ולא עשו כן. מחשבה זו הביאה אותו לשכרון חושים גדול יותר ולמסקנה, שהם התעכבו בגלל מעשה מכשפים והכל תלוי ברצונו, שלא יכלו לצאת ללא רשותו, ועל כן חיזק את ליבו, ואמר למשה את דבריו החריגים: "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת".

בכל השיחות של משה עם פרעה עד כה, לא הוזכר המקנה כלל, תמיד אמר משה בשם ה' 'שלח את עמי ויעבדוני'. מששמע פרעה שמשה דורש שיילכו שלושה ימים לחוג עם מקניהם וטפם, ובפרט שאמר 'לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה', חשב שהקב"ה לא ציווה, אלא משה בודה זאת מלבו ומחדשם כעת, ועל כן חיזק פרעה את ליבו.

לאחר שהסיק שמשה בדאי, אמר לו בכעס 'לֵךְ מֵעָלָי… אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי'. רוצה לומר, הואיל ומילאתי את כל דרישות ה', וכעת אתה מוסיף דברים שלא ציווה, הרי התחייבת בנפשך ואתה בן מות, כמורד במלכות.

בעמדו לפני פרעה, נצנצה רוח הקודש במשה. הוא ראה שבתחילת מכת בכורות יבוא אליו פרעה. מאחר שידע שזו האחרונה במכות מצרים, ולאחריה ייצא העם וייגאלו משם, אמר משה לפרעה: 'כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. 'כֵּן' מלשון כנות, כשכוונתו לומר: אמת דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך, כי לא אצטרך אליך ולא אכבדך עוד.

הפוסט השיחה האחרונה שלפני הגאולה – לפרשת בא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה מורה בפרשתנו כמה הוראות בהקשר למצוות קרבן הפסח, אחד מהם 'בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל'. מה ביאור וטעמו של ציווי זה?

מבאר רש"ר הירש שהציוויים על אופן אכילת הפסח נכתבו כאן באמצע סידרת הוראות בדבר כשירות המורשים לאוכלו. מקומם של ציוויים אלה זורע אור על משמעותם, שהרי מראש נקבע אופייה של מצוות פסח: בניין הבית היהודי וקידושו. לא יחידים ולא המון עם, אלא בתים, אנשים שהתאחדו בקבוצות משפחה, הם היסוד שעליו בונה ה' את עמו. בתי ישראל הם המטרה העיקרית להשגחתו וכל בן ישראל מצטרף ל"צאן מרעיתו", כאחד מבני הבית.

הציווי מעניק לכל בית, בייחודו, חשיבות וקדושה. בעוד הציוויים הקודמים דורשים שהבית יורכב מבנים, השותפים לרוח הכלל, הרי פסוקים אלה מנשאים כל בית ובית לדרגה ולחשיבות של מקדש. הוא מהווה "חוג קדוש וסגור", שאין להפקיע ממנו לא בן מבניו, ולא חלק מקרבן.

לראשונה קוראים אנו בתורה על חשיבותו של הבית, של המשפחתיות. התא המשפחתי הינו החממה הטובה ביותר לגידול ילדים ולחינוכם, כפי שלמדים אנו מציווי התורה.

הפוסט המשפחתיות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע תלתה התורה את מצות פטר חמור בכניסה לארץ?

רש"י: "יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם".

בכור שור: ללמדנו שציווה הקב"ה לקדש את כל הבכורים, גם אלו שנולדו בארץ ישראל, ולא רק את הבכורים שיצאו ממצרים, שהיו בנס.

אור החיים: חז"ל אמרו שכל מצוה שתלויה בגוף, אין חילוק לגבי חיוב קיומה בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, חייבים לקיימה בכל מקום. על אף שמצוות בכור אדם ופטר חמור נוהגות גם בחו"ל, התורה קשרה אותן לכניסה לא"י, כדי לחזק, שעם חלוקת הארץ ויישובה, לא יפנה כל אחד לנחלתו וישכחו את מצוות ה', שלא יהיו בבחינת 'וישמן ויבעט'.

הנצי"ב מוולוז'ין: בתחילה ביאר את חוזק היד העיקרי, קבלת מלכות שמים והשגחת הקב"ה. פסוק זה עוסק בחוזק יד השני, קידוש כל בכור. התורה חיברה זאת לכניסה לא"י משום שבהיותם במדבר הקב"ה הלך לפניהם והראה את הנהגתו, ולא היה צורך למנהיגים נוספים. אולם משיכנסו לארץ ישראל, ולא יהיה כבוד ה' בגלוי, יידרשו לאנשים מיוחדים, ועל כן ציווה על הבכורים, וקשר זאת לכניסה לארץ.

הפוסט הקשר שבין מצות פטר חמור לכניסה לארץ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם אין בכך גזל או גניבת דעת, שאמרו בלשון שאלה, על אף שלא התכוונו להשיב?

אבן עזרא: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה, כי ה' ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא".

חזקוני: כדי שיהיו מצריים להוטים לרדוף אחריהם. אילו היו לוקחים מהם במתנה, לא היו המצרים רודפים אחריהם ולא טובעים בים סוף.

הדר זקנים: הואיל והמצרים נתנו להם, כדי לזרז אותם לצאת ממצרים, כפי שאמרו להם: 'קוּמוּ צְּאוּ'.

פענח רזא: אין חילול ה' במה ש"שיקרו להם", משום שאמרו להם 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד', אלא אנו הולכים למדבר, ואם משה יחזירנו מוטב, ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו יהיו לכם.

רא"ש: הם אמרו בלשון מתנה, כדוגמת 'שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ'.

רבינו בחיי: אין זו גניבת דעת, אלא בהיתר גמור, שהרי בתמורה לעבודת הפרך הגיע להם שכר רב מאד, (כדברי גביהה בן פסיסא, שהשיב למצרים בפני אלכסנדרוס מוקדון, שיתנו להם שכר עבודה של ששים ריבוא, סנהדרין צא ע"א). מדין תורה עבד שעבד שבע שנים האדון חייב בהענקה, על אחת כמה וכמה שבני ישראל עבדו אצל המצרים מאתיים ועשר שנים.

הפוסט מדוע אין גזל או גניבה בלקיחת רכוש מהמצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

היכן ומתי נאמרו הדברים?

פסיקתא זוטרתא: "זה הדבר אומרו משה בעמדו לפני פרעה, בשעה שאמר לו 'כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', קודם שיצא היתה שם יד ה', שנאמר 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה', ואמר לו כחצות הלילה".

רש"י: בעומדו לפני פרעה דיבר אליו הקב"ה ושם הזהיר במכת בכורות. לאחר מכן יצא משה בכעס, על שפרעה אמר: 'כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת'.

חזקוני: פרשה זו נאמרה למשה כשעמד עם פרעה חוץ לכרך, בהתאם לדברי הקב"ה, שאמר לו: 'הנה יוצא המימה'.

מושב זקנים: דבר מצוה, כגון פרשת החדש או תפילה לא דיבר ה' עם משה  במצרים, אך בענין נגעי מצרים דיבר אתו במצרים שיאמר לפרעה.

רש"ר הירש: כשנקרא משה אל פרעה לאחר מכת חושך. הקב"ה אמר לו את הדברים תוך כדי עמידתו בפני פרעה. להנחיית הקב"ה בפסוק זה להגיד את הדברים לעם, ולתיאור כבוד משה בעיני העם המצרי בפסוק הבא אין קשר לדברים, שהיה עליו להגיד לפרעה בהתאם לציווי ה'.

הפוסט ההתראה על מכת בכורות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לפי הצעת פרעה, מהיכן אמורים היו להשיג בקר וצאן לעבודת ה'?

תולדות יצחק: לאחר שאמר משה לפרעה במכת צפרדע: 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ', אמר לו פרעה: בניגוד לעבודות זרות שהם פרטיות, אלהיכם, אלוה כל המזלות והכוכבים, ולא ראוי לעובדו בבקר ובצאן, אלא 'רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג', אתם תצאו ובנוסף 'גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם'.

אלשיך: פרעה התכוון שיקחו איתם את הצאן והבקר שנצרכים לצורך עבודתם, להקרבת קרבן אחד לכל אדם, ואת השאר ישאירו אצלו במצרים.

כלי יקר: ביודעם שאמורים לצאת למדבר, שאינו מקום מקנה, קנו בני ישראל מקנה רב, מעבר לצאן ובקר שהיו להם. פרעה חשב שקנו כדי לזבוח מהם לה', שלא יצטרכו לקחת מהצאן ובקר שלהם, כפי שאמר לו משה בהמשך 'וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ', כולל גם הצאן והבקר שקנו כעת. ולכן אמר לו פרעה: 'רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג', במילה רק מיעט שרק מקנה קנינם, שרכשו במיוחד לצורך הזבח ילך עמהם כדי לזבוח, ולא המקנה שלהם.

הנצי"ב מוולוז'ין: פרעה חשב שמספיק לכל אחד שור או שה, ולא צאן ובקר, שמשמעותו כמות גדולה יותר.

הפוסט מקורות בקר וצאן לעבודת ה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

והרי היה ארבה כבד בימי יואל?

מדרש שכל טוב: "ואפילו בימי יואל בן פתואל לא נשתלחו אלא ד' ראשי משפחות, דהיינו גזם ילק ארבה חסיל, ועמם ת' מינים חגבים, ובמצרים נשתלחו ח' ראשי משפחות כדדרשינן לאחרן".

רש"י: הארבה שהיה במצרים היה רק ממין אחד  הארבה, ובשל כך ייחודו, לעומת הארבה שהיה בימי יואל, שהיה מכמה מינים, ובהם ילק, חסיל וגזם, כשמין הארבה היה המיעוט שבהם.

רמב"ן: הארבה שהיה במצרים היה גדול מהארבה הרגיל. כוונת התורה שלא יהיה ארבה בגודל כזה, ושיבוא כך.

חזקוני: במצרים היו מינים רבים שהגיעו בבת אחת, לעומת הארבה שהיה בימי יואל שכל מין בא בזמן אחר בזה אחר זה, אך לא בזמן אחד. כפי שכתוב 'יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק…' (יואל א, ד).

דעת זקנים מבעלי התוספות: על אף שבמצרים היו כמה מינים, לא היו רבים כל כך כמגוון המינים שהיו אצל יואל.

אברבנאל: הדגש בפסוק זה ש'בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם… לֹא יִהְיֶה כֵּן', כמו זה שהיה בימי משה, אולם זה שהיה בימי יואל היה בארץ ישראל ולא במצרים, והיה יותר גדול ממנו.

הפוסט הארבה במצרים ביחס לארבה בימי יואל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בקובץ pdf בקישור 

– https://did.li/8purl

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם (י, ב)

למי נאמרו הדברים?

פסיקתא זוטרתא: "פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות".

אבן עזרא: הדברים מכוונים לכלל ישראל, אולם נכתבו בלשון יחיד, משום שנאמרו למשה, שהוא כנגד כל ישראל.

הכתב והקבלה: היו אלו חלק מדברי משה לפרעה, כפי שאמר לו 'בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ'.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו… (י, ג)

מדוע כתוב 'וַיָּבֹא' בלשון יחיד?

פסיקתא זוטרתא: "בבת אחת באו".

אברבנאל: משום שמשה היה העיקר.

וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ (י, ה)

מי לא יוכל לראות?

פסיקתא זוטרתא: "ולא יוכל בן אדם לראות את הארץ, מרוב הארבה שכיסה את הארץ".

רשב"ם: הרואה לא יוכל לראות את הארץ.

אלשיך: הארבה עצמו לא יוכל לראות את הארץ.

הנצי"ב מוולוז'ין: פרעה ואנשיו לא יוכלו לראות את הארץ ולהנהיג אותה.

וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' (י, טז)

מדוע רק במכת ארבה מיהר פרעה לקרוא למשה?

ספורנו: לנוכח הנזקים הרבים שעשה הארבה, ביקש פרעה ממשה שיפעל להפסיק את המכה בהקדם, לפני שהארבה יאכל את שרשי החטה והכסמת ושאר העשבים שנותרו.

וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה (י, יז)

מדוע כינה את מכת ארבה 'הַמָּוֶת'?

אברבנאל: משום שהיתה קשה עליו כמו מות, שגרם לבצורת, שהוא מות אמיתי.

רש"ר הירש: בהשמדת עושר הפרי המצרי ראה פרעה את חורבן מצרים. אם הארבה היה נשאר ומטיל את זחליו על הארץ, היה גם היבול העתידי בסכנת כליון.

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (י, יז)

מדוע הוכו במכת חושך?

ילקוט שמעוני (רמז קפב): "אמר הקב"ה: יבוא חשך שהוא מובדל מן האור ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות".

רבינו בחיי: הקב"ה הענישם במכת חושך, על שסגרו את בני ישראל במקומות חשוכים.

כלי יקר: הקב"ה הושיבם במחשכים, הואיל וגרמו לבני ישראל להצפין את בניהם בחושך, כשם שהצפינו את משה.

וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג (י, כד)

מדוע פרעה לא ביקש ממשה שיסיר ממנו הקב"ה את מכת חושך, כפי שעשה בשאר המכות?

חזקוני: משום שסבר שגם במקומם של בני ישראל היה חושך, וממילא לא תועיל כל תפילה.

אור החיים: בעת מכת חושך לא יכל פרעה לדבר עם משה. הוא עשה זאת רק לאחר שהסתיימה המכה, כשכבר לא ראה צורך לבקש ממנו שתיפסק המכה.

עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם… (יא, א)

היכן ומתי נאמרו דברים אלו למשה?

רש"י: בעומדו לפני פרעה, דיבר אליו הקב"ה, ושם הזהירו על מכת בכורות.

חזקוני: פרשה זו נאמרה למשה כשעמד עם פרעה חוץ לכרך, בהתאם לדברי הקב"ה, שאמר לו: 'הנה יוצא המימה'.

מושב זקנים: דבר מצוה, כגון פרשת החדש או תפילה לא דיבר הקב"ה עם משה בתוך מצרים, אבל דברים בענין נגעי מצרים דיבר הקב"ה עם משה במצרים, כדי שיאמר לפרעה.

וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (יא, ה)

מדוע הקב"ה הרג גם את בכור הבהמה?

מדרש שכל טוב: "השוה הקב"ה את המצריים לבהמתם, מפני שבהמתם היו תועבת מצרים דהיינו עבודה זרה שלהם".

רש"י: הואיל והיו עובדים אותה, וכשהקב"ה נפרע מאומה, נפרע תחילה מאלוהיה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (יב, ב)

מדוע נכתבה המילה 'לָכֶם'?

מדרש אגדה: "חידוש זה לכם, שמיום שנברא העולם לא חיבבתי אומה ולקחתי גוי מקרב גוי, אלא 'לָכֶם' אני מחדש… דבר אחר, 'לָכֶם', ולא מאדם הראשון".

רבי חיים פלטיאל: אותיות מלך, לומר שהוא ראש השנה למלכים שלכם.

אור החיים: רמז להם שתתגלה אליהם השכינה, כפי שמצינו בקריעת ים סוף, 'שראתה שפחה על הים, מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל'.

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר… צְלִי אֵשׁ (יב, ח)

מדוע 'צְלִי אֵשׁ', ולא בישול רגיל?

רשב"ם: הואיל וכל ענייני האכילה היו בדרך חיפזון ומהירות, כאדם שנחפז ללכת.

חזקוני: לצלי יש ריח חזק, שנודף למרחק. הקב"ה ציווה אותם לאכול צלי, כדי שריחו יגיע לאפם של המצרים, שיידעו שבני ישראל אוכלים את אלוהיהם.

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (יג, ט)

מה ביאור ההסבר להנחת תפילין?

רמב"ן: באמצעות הנחת תפילין יזכור אדם תמיד את יציאת מצרים. שתהיה תורת ה' בפיו לשמור את מצוותיו, משום שהוא פדה והוציא אותנו מבית עבדים.

חזקוני: התפילין יהיו לאות ולזכרון למניח אותן וגם לאחרים, כפי שכתוב 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ'.

הנצי"ב מוולוז'ין: התפילין הם מעין תורה, וכשם שהתורה ועיונה מדריכה את האדם להיות נאמן לאלוקיו, כך התפילין עושים לכל אדם, ועל כן מטרת הנחתן 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ'.

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי (יג, יא)

מדוע מכל שבעת העמים מוזכר רק 'אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי'?

מדרש שכל טוב: "זכה כנען שתקרא הארץ על שמו. וכי מה עשה? אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה עצמו מפניהם, אמר הקב"ה: אתה פנית עצמך מפני בני, אף אני קורא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה בארצך, ואיזו? זו אפריקי".

אבן עזרא: "הזכיר הכנעני לבדו, כי הוא אב לכולם".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרעה ועמו סבלו מאד ממכות נוראיות ואיומות, שמתוארות בארוכה בפרשת השבוע הקודמת ובשבת זו. אולם רק במכה השמינית, ארבה, שכתובה בפרשתנו מתפרץ ואומר בלהט: "ויסר מעלי רק את המוות הזה".

מדוע רק במכת ארבה חש פרעה שכלו כל הקיצים והגיעו מים עד נפש, ומדובר במכת מוות? מדוע לא אמר זאת עד כה?

חז"ל מבארים שכשהגיעו נחילי הארבה, רצו המצרים לאכלם ושמחו. הם לכדו את החגבים, מלחו אותם במלח, ואכלו אותם בהנאה מרובה. כשראה פרעה שבני עמו נהנים ממכה אנושה שכזו, הבין שמצבם קשה מאד.

רק אנשים שהתרגלו למכות יכלו להנות מנחילי ארבה, שכילו כל חלקה טובה. כשהכל מסביב היה טוב, ניסו המצרים לגרש כל חגב בודד, אך כשהכל היה עמוס בצרות, גם נחילי ענק העלו חיוך על שפתי המצרים. כשראה שבני עמו התרגלו למכות וניסו להשתעשע עימם, הבין פרעה את חומרת המצב. לכן הארבה סימנו את הקושי המצרי ואת "המוות הזה".

ניתן להתרגל לכל דבר ולהפוך אותו לחלק מאתנו, גם מבלי לשים לב. לא קל לשנות הרגלים נושנים ולהפסיק להתבוסס באותו מקום. ניתן לשאול מעשנים (שהפסיקו לעשן עשרות פעמים…) או כוססי ציפורניים. אדם צריך להזהר מלשקוע בהרגלים שעלולים להוליך אותו לשגרתיות בעשייתו.

הפוסט צרות ההרגל – לפרשת בא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם אין בכך גזל או גניבת דעת, שאמרו בלשון שאלה, על אף שלא התכוונו להשיב?

חזקוני מתרץ שבנ"י לקחו מהמצרים, כדי שיהיו להוטים לרדוף אחריהם. אילו היו לוקחים מהם במתנה, לא היו המצרים רודפים אחריהם ולא טובעים בים סוף.

פענח רזא מבאר שבנ"י לא "שיקרו להם", משום שאמרו להם 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד', אלא אנו הולכים למדבר, ואם משה יחזירנו מוטב, ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו יהיו לכם.

רבינו בחיי מתרץ שאין זו גניבת דעת. בתמורה לעבודת הפרך הגיע להם שכר רב מאד, [כדברי גביהה בן פסיסא שהשיב למצרים בפני אלכסנדרוס מוקדון, שיתנו להם שכר עבודה של ששים ריבוא] (סנהדרין צא ע"א). מדין תורה עבד שעבד שבע שנים האדון חייב בהענקה, על אחת כמה וכמה שבני ישראל עבדו אצל המצרים מאתיים ועשר שנים.

אבן עזרא כותב: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא".

הפוסט האם 'וְיִשְׁאֲלוּ' אינה גניבת דעת, כשלא התכוונו להשיב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הניחו את הבצק על שכמם, ולא על בהמותיהם?

כתוב במדרש תנחומא (סימן ח): "וכי לא היה להם בהמה, והא כתיב 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד'? אלא שהיו מחבבין את המצוה לכך כתיב 'עַל שִׁכְמָם'".

חזקוני מתרץ שנאלצו לשאת על שכמם, ולא הניחו על חמוריהם, משום שהחמורים היו טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

אור החיים מבאר שהואיל ולא הספיקו לאפות את הבצק טרם צאתם לדרך, הוצרכו לוודא לאורך כל הדרך שהבצק לא יחמץ. לצורך כך הם הניחו 'עַל שִׁכְמָם' את הבצק, כדי שיוכלו ללוש אותו במהלך ההליכה, שכן לישת העיסה גורמת לו שלא יחמיץ.

רש"ר הירש מסביר ששאר כל מטלטליהם כבר נארזו והועמסו על בהמות משא, ונשארו לעסוק רק באפיית לחמם. פחדם של המצרים היה כה דוחק, עד שלא הותירו להם זמן להעמיס גם את המשארות עם בצקם על בהמותיהם, ועל כן טענו אותם על שכמיהם ומיהרו לצאת.

הפוסט הניחו את הבצק על שכמם, ולא על בהמותיהם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור דברי משה?

רש"י מבאר שמשה אמר לו שיזבחו לה', אך 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה", איננו יודעים מה העבודה שנצטרך לעבוד, 'עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה' יתכן שנצטרך להקריב יותר ממה שבידינו, ועל כן עלינו לקחת את כל המקנה.

רבי חיים פלטיאל מתרץ משה אמר לו שאינו יודע מה ייעוד בעלי החיים שיקחו איתם, אם להקרבה או לזביחה, ומן הסתם ישתמשו בעורות של המקנה לצורך כיסוי, שכן בעלי חיים של עבודה זרה אסורים בהקרבה, אך כשרים לקדשי בדק הבית.

אור החיים מתרץ שלמילה 'מַה' 2 משמעויות: א. כמה. ב. מה אופן העבודה שיצוונו הקב"ה. יתכן שיאמר לנו שנבנה מזבח או כלי זהב ועוד.

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שמשה אמר לפרעה: אין אנו יודעים מה עלינו להקריב שור או כשב, האם בן שנה או בן שנתים, ועוד הסתפקויות נוספות שאיננו יודעים, ועל כן נקח לשם את הכל.

הפוסט וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם (י, כד)

האם פרעה קרא למשה בעיצומה של מכת החושך?

בכור שור מתרץ שקרא לו לאחר שהסתיימו ימי החושך, שהרי בימי החושך לא יכלו המצרים לזוז ממקומם.

רבי חיים פלטיאל מתרץ שבעיצומה של מכת חושך קרא פרעה למשה שיגיע אליו. ואף על פי שלא קמו איש מתחתיו במכת חושך, כל מי ששמע את קריאתו קרא בשמו, עד שהגיעה הקריאה לאזני משה רבינו.

אברבנאל מבאר שפרעה קרא למשה לאחר שלושת ימי החושך הראשונים. וכן ביאר באופן דומה רש"ר הירש והוסיף שכעבור שלושה ימים, עת החל החושך לפוג, יכלו המצרים לשוב ולהתנועע.

הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שפרעה קרא למשה בעיצומה של מכת חושך, באמצעות שליחים מבנ"י, שנעשו אנשי ביתו ושימשוהו בעת מכת חושך.

המלבי"ם מסביר שפרעה לא יכל לשלוח ולקרוא לו. משה בא מעצמו, ביאור המילים 'וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה', שהזמינו לדבר. כמו בכל מקום שכתובה קריאה ולאחריה המילה 'אֶל', שמשמעותה הזמנה לדיבור, ולא קריאה לבוא.

דבר תורה – פרשת בא

הפוסט מתי קרא פרעה למשה, במכת החושך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע סירב פרעה לשלח את הטף?

כתוב במדרש רבה (יג, ה): "אמר לו (פרעה למשה): אם תאמר לא כן מחשבותינו לברוח, אם כן יאמנו דבריכם, 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא 'כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים' רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד צוה וגירש אותם משם".

חזקוני: שישמשו לערבון, שבנ"י ישובו לאחר שיסיימו את עבודת ה'.

אברבנאל מבאר שפרעה פירש את השיח עם משה ואהרן כמסחר, שהמוכר דורש מחיר גבוה יותר והלקוח מוכן לשלם מחיר זול יותר, כדי שבסיום המו"מ יתקרבו זה לזה ויסכמו על מחיר ממוצע ביניהם.

בתחילה שאל פרעה 'מִי וָמִי הַהֹלְכִים', בדרישה שלא ילכו כל הגברים, אלא רק כמות קטנה של אנשים. מנגד, משה דרש דרישה נגדית והפוכה 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ… בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'. ועל כך הציע פרעה מעין "פשרה", 'לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כלומר לא יהיה כהצעתי ולא כדרישתכם, אלא הצעת פשרה. מתחילה סבר פרעה שדרישתם המופרזת (לטעמו) שכולם ילכו נועדה, כדי להגיע להסכמתו בסוף, שילכו רק הגברים.

הפוסט מדוע פרעה סירב לשלח את הטף הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו אנו קוראים על השלב ההיסטורי של סוף העבדות, השעבוד ורגעי היציאה ממצרים. הדקות הראשונות שעם ישראל הופך מאוסף של הרבה עבדים לעם אחד – עם ישראל. אחד ממאפייני גאולת מצרים, היה המעבר המיידי שנעשה ברגע אחד ממצב של עבדות למצב של בני חורין.

הקב"ה גאל את בני ישראל בעצמו, לא על ידי שליח, כפי שנקרא בליל הסדר, בעוד כ-3 חודשים, "אני ולא מלאך", היה זה בתזמון מדויק לחצות.

מדוע כיוון הקב"ה את הגאולה לשעת חצות הליל?

מבאר האדמו"ר מסלונים, בעל 'נתיבות שלום', שעשה הקב"ה במיוחד כדי להראות שגואל את עם ישראל ממצרים בשעת חצות – בשיא החשכה. בהוציאו אותנו ממצרים לימד אותנו הקב"ה מסר חשוב – גם כשהכל נראה בשיא  החשכה, יכולה להגיע הגאולה, ממקום מפתיע ולא צפוי.

לכל אדם יש רגעי שפל. עלינו לדעת שמתוך השפל ניתן להעפיל לרום המעלה, בדיוק כמו בגאולת מצרים, מתוך השעבוד והאפלה.

הפוסט גם מרגעי שפל ניתן להעפיל למעלה – לפרשת בא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה החידוש המיוחד בהכבדת ליבו של פרעה במכה זו?

מבאר רבי זלמן סורוצקין, בביאורו 'אזנים לתורה' שהקב"ה אמר זאת למשה משלוש סיבות:

א. הואיל והיתה זו הפעם השלישית שהבטיח פרעה לשלחם ולא עמד בדיבורו וכפר בהקב"ה. הקב"ה הוצרך להודיע למשה שלא ילך אליו, משום שיש לו חזקה ככפרן.

ב. הדגש היה על עבדיו, שהכביד הקב"ה את ליבם, משום שהחל ממכת ברד החלו עבדי פרעה להתערב ולייעץ לו שלא לשלחם. הוצרך הקב"ה לומר למשה שהחל להקשות גם את ליבם של עבדי פרעה ולא רק את ליבו שלו.

ג. הקב"ה ענה למשה על שאלה אחרת, שתמה על הבאת הארבה לאחר שהשאיר הקב"ה את החיטה והכוסמת. הסביר לו הקב"ה שעשה כן "למען רבות מופתי…".    

הפוסט חיזוק לב פרעה לפני מכת ארבה – לפרשת בא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.