על נזיר שמביא קרבנו בטהרתו כתוב (במדבר ו, יג) "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו", הוא "אקטיבי". ואילו על מצורע שמביא קרבנו כתוב "והובא אל הכהן", ע"י אחרים, "פסיבי".

מדוע יש שינוי לשוני נזיר למצורע?

ר' חיים שמואלביץ: שההבדל בשורש המניע והרקע שלהם. מצורע אינו עצמאי, אלא תלוי באחרים, במחשבתם ובמעשיהם. הוא נסחף ונגרר אחר רוח הרחוב, הוא אינו מקורי וייחודי במעשיו, אלא מובל ע"י אחרים, ולכן נאמר בו והובא, בלשון של טפל ולא עיקר.

לעומתו, הנזיר הראה בפעולתו, (אף אם קטנה ופעוטה), שהוא עצמאי בדרכו הטובה והישרה ולכן נאמר בו בלשון עצמאית "יביא אותו".

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (יד, ב)

מדוע המילה 'תִּהְיֶה' כתובה בלשון עתיד?

חז"ל כורכים פסוק זה עם הפסוק "מי האיש החפץ חיים" (תהלים לד), משה הזהיר את מלדבר לשון הרע. במדרש הובא המעשה ברוכל שהכריז: 'מי רוצה לקנות סם חיים'? ר' ינאי ביקש ממנו שיכנס לביתו. הוציא הרוכל ספר תהלים, והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע…'. אמר ר' ינאי: כל ימי קראתי פסוק זה ולא ידעתי, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים".

מה התחדש לו בהסבר הפסוק לאחר המפגש עם הרוכל?

היה לו קשה, מדוע הוא שואל: 'מי האיש החפץ חיים', ולא אומר בפשטות שהנוצר לשונו מרע יחיה? משבא הרוכל והכריז בקול "מי רוצה סם חיים". מכאן הבין ר' ינאי שדוד המלך משמיענו שעל דבר זה שכולם נכשלים בו, יש להודיע בהכרזה, כמו רוכל שהכריז בקול "מי רוצה סם חיים", כך אמר דוד: "מי האיש החפץ חיים".

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם

מדוע החכם שואל על העדות והחוקים ואינו מזכיר את ענייני פסח?

שיבלי הלקט: הבן החכם שואל על הפסח שנקרא חוק, כדברי הכתוב – "זאת חוקת הפסח" (שמות יב, מג).

רבי יחזקאל לוינשטיין: שאלת החכם דומה לדברי בני ישראל לפני מתן תורה, שאמרו "… נעשה ונשמע…" (שמות כד, ז). החכם מקיים את הציווי ורק לאחר מכן שואל וחוקר את טעמי הציווי.

דברי יואל: החכם שואל על יציאת מצרים, שאחת ממטרותיה היתה כדי שבני ישראל יקבלו תורה, ולהבנתו צריך לעסוק בתורה, ולא ביציאת מצרים ולכן שואל על "העדות והחוקים", על התורה. עונים לו – "כהלכות הפסח", בלילה הראשון צריך לספר בענייני יציאת מצרים ולא בקבלת התורה.

השיר והשבח: שאלת החכם אכן לא נשאלת רק בליל הסדר ובהקשר לחג הפסח, אלא בכל השנה. החכם שואל כשאביו מלמדו תורה, ומתייחסת לכל החוקים והמצוות.

רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר… וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ…

מדוע מקהים את שיניו של הרשע?

החיד"א: הרשע סובר שדי במחשבה על אכילה, ואין צריך לאכול ממש, בפועל. על כך עונים לו בהקהיית שיניים – ניקיון שיניים, לא די במחשבה, אלא צריך לאכול בפועל, ומבארים לו "בעבור זה עשה ה' לו…", כלומר שע"י דם הפסח נגאלנו.

רבי ישראל מקוזניץ: הרשע סבור ששיניים ניתנו לאדם רק לצרכים גשמיים, לאכילה ואינו מבין איך ניתן לעבוד את ה' באמצעים גשמיים. התשובה לרשע ניתנת בהקהיית שיניו.  אומרים לו שהשיניים ניתנו לעבוד את ה', אם אין לו צורך בהן,  עלינו להקהות אותן.

ברכת אברהם: חינוך לבן הרשע, הכאה במקום שחטא, בדיבור.

רבי נפתלי מרופשיץ: המדרש אומר שהקב"ה הקיף את הלשון בשתי חומות: שיניים ושפתיים, כדי ששלא תדבר סרה. הרשע אינו שם מחסום ללשונו הרעה, ובתגובה לכך מקהים את שיניו, שמראה שאינו זקוק לחומה.

רבי חיים ברלין: הרשע מריח את צלי הפסח ומבקש לאכלו, אולם אינו רשאי לטעום ממנו, הואיל ולא נמנה על אוכלי הקרבן. מחמת זה שיניו נעשות קהות.

אדמו"ר מגור (אמרי אמת): הרשע מסרב ללעוס את המרור, הואיל וסבור שאין צורך להזכיר את השעבוד במצרים. אנו לא מקבלים גישה זו, ולכן מקהים את שיניו.

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ…

'והיא שעמדה…', מי עמדה?

מעשה ניסים: המחשבה על הקץ עומדת לנו, שגם בגלות ה' משגיח עלינו.

האר"י: השכינה. עפ"י חז"ל: "…כל מקום שגלו שכינה עמהם" (מגילה כט).

הגר"א: ההבטחה שהקב"ה הבטיח לאבותינו שיהיה עמנו ויצילנו מרצון אומות העולם להשמידנו.

מהר"ל: ההבטחה: "וגם את הגוי… דן אנוכי". (בראשית טו, יד).

אברבנאל: המלה והיא – ר"ת: ו – ששה סדרי משנה. ה – חמישה חומשי תורה. י – עשרת הדברות. א – ה' יתברך, (יחיד). בזכות לימוד תורה וקיום מצוות הצלחנו לשרוד ולשמור על הגחלת.

הרב להמן: התורה, שרוממתנו ונתנה לעם ישראל חיי נצח.

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ…

היכן מצאנו שלבן ביקש לעקור את הכל?

רש"י: (דברים כו, ה) "…ובשביל שחשב (ליעקב), חשב לו המקום כאילו עשה. שאומות עובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה".

מהר"ל: לבן אמר "הבנים בני והבנות בנותי", בדבריו אלו התכוון לעקור הכל.

רבי יוסף מסלוצק: הגמרא בגיטין אומרת ששליח שקידש אישה ומת, המשלח אסור על כל הנשים בעולם (מחשש לקרובת ארוסתו). לבן רצה להרוג את אליעזר, שהיה שליח לקדש אישה ליצחק. אם היה מצליח להרגו, יצחק היה אסור להתחתן עם כל הנשים בעולם, (מחשש שכל אחת מהנשים בעולם היא קרובת ארוסתו). אם יצחק לא היה מתחתן, יעקב לא היה נולד, ועם ישראל לא היה נוצר.

רבי שלמה זלמן אוירבך: בהסבר הפסוק "הללו את ה' כל גויים" (תהילים קיז, א) מבאר החפץ חיים שאומות העולם נדרשות להלל את הקב"ה (ולא עם ישראל), הואיל ורק הם יודעים להשוות בין מה שתכננו לעשות לבין התוצאות. כך לבן, רק הוא ידע מה התכוון לעשות ליעקב, ועל כך מעידה התורה.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב

ארמי אובד אבי" – מיהו ארמי?

פירוש קדמון: לבן הארמי, שרצה להשמיד את יעקב.

רשב"ם: אברהם אבינו, שהיה ארמי-מארם, והיה אובד וגולה.

ספורנו: יעקב נקרא אובד, שהיה עני, ודברי הפסוק: "תנו שכר לאובד" (משלי לא, ו). לפי זה פירוש הפסוק: "ארמי אובד (היה) אבי".

אור החיים: יצר הרע שנקרא רמאי (אותיות ארמי), שמרמה את הבריות לאבדם. "אבי" – זה אדם הראשון, שיצר הרע החטיאו.

השל"ה: בלעם, שירד למצרים כדי לייעץ לפרעה, כיצד לאבד את עם ישראל.

רבי יוסף מסלוצק: בתואל, שרצה להרוג את אליעזר, שהיה שליח לקדש אשה ליצחק. אם היה מצליח, יצחק היה אסור להתחתן עם כל הנשים שבעולם, מחשש שכל אחת מהן היא אחות ארוסתו, והיה בתואל מאבד את אבי מהעולם.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה (דברים כו, ו)

מדוע כתוב 'וירעו אותנו', ולא 'וירעו לנו'?

ריטב"א: בהתחלה רק הרעו לבני ישראל, בגזירת "הבה נתחכמה לו" ועדיין לא עינו אותם, ועל כך אנו אומרים 'וירעו'. לאחר מכן – "וישימו עליו שרי מיסים…", עינו אותם, ועל כך אנו אומרים 'אותנו'.

רשב"ץ: ההבדל ביניהם: וירעו לנו – הרגשנו היטב את הרעה שעשו לנו, ואילו וירעו אותנו – חשבו אותנו לרעים, אף שלא עשו לנו רעה באופן פיזי.

אלשיך: עשו אותנו רעים, שמנעו מאיתנו להתפלל להקב"ה.

יעב"ץ: עשו אותנו רעים, מחמת קושי השעבוד נגרם, שלא יכולנו לעבוד כראוי את הקב"ה.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – לפרשת מצורע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשת השבוע מספרת התורה מה עושה אדם שרואה רטיבות מתפשטת בקירות ביתו, עליו ללכת אל הכהן בהקדם. כשמגיע הכהן, אומר לו בעל הבית: "כנגע נראה לי בבית", יש לבדוק האם נגע זה טמא או לא. מדוע מוסיף שכך נראה לו? מדוע צריך להדגיש למי הוא נראה?

ה'אלשיך' מבאר שהתורה מלמדת יסוד חשוב: בעל הבית מדגיש לכהן שיודע הוא היטב מפני מה נוצר הנגע בקירות הבית. שכן הקב"ה מרחם על אדם ואינו מביא עליו נגע, לפני שמזהיר אותו באיתותים שיתקן את מעשיו.

תחילה מופיע הנגע בבית. אם לא מיטיב מעשיו, מתפתחים אצלו 'נגעי בגדים. אם גם זה לא עוזר, המקום הבא בו תופיע צרעת יהיה חלילה בגופו.

לפי זה, מבין בעל הבית שבביתו התגלתה שקערורית, את עומק המשמעות שבדבר, ומקבל על עצמו לשפר ולתקן מעשיו. "כנגע נראה לי בבית", הנגע שנראה בקירות הבית, 'לי', בשבילי, בגללי. אתקן את דרכיי והנגע ייעלם.

זו החשיבה שצריכה להיות לכל אדם

הפוסט הצורך לתקן את המעשים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע המילה 'תִּהְיֶה' כתובה בלשון עתיד?

חז"ל כורכים בין פסוק זה לבין הפסוק בספר תהילים "מי האיש החפץ חיים" (תהלים לד), משה הזהיר את בני ישראל מלדבר לשון הרע.

במדרש הובא המעשה המפורסם ברוכל שהסתובב והכריז: 'מי רוצה לקנות סם חיים'? רבי ינאי היה יושב בטרקלין שבביתו ועוסק בתורה, מששמע שמכריז, אמר לו: בוא עלה לכאן ומכור לי. הוציא לו הרוכל ספר תהלים, והראה לו את הפסוק "מי האיש החפץ חיים", מה נאמר אחריו? "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב".

אמר רבי ינאי: כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים".

מה היה קשה לו בהסבר הפסוק, שנפשט לו לאחר מפגשו עם הרוכל?

היה לו קשה, מדוע הוא בא בלשון שאלה "מי האיש החפץ חיים", לכאורה היה לו לומר בפשטות שהנוצר לשונו מרע יחיה? עד שבא הרוכל והכריז בקול "מי רוצה סם חיים". מכאן הבין ר' ינאי שדוד המלך בא להשמיענו שעל דבר זה שכולם נכשלים בו, יש להודיע בלשון הכרזה, כאותו רוכל שהכריז בקול "מי רוצה סם חיים", כך אמר דוד: "מי האיש החפץ חיים".

הפוסט מדוע המילה 'תִּהְיֶה' כתובה בלשון עתיד? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע המצורע מובא אל דווקא אל הכהן, שיראה ויבדוק אותו?

צרעת אינה פצע רפואי גרידא שבשלו יש ללכת לרופא, צרעת היא עניין רוחני. לפי ההלכה, אין צורך שהכהן יהיה תלמיד חכם או בר סמכא, די בעובדה שהוא כהן, ויהיה לידו מי שיאמר לו את הדין והוא זה שיכריע בהבל פה: "טהור" ; "טמא".

בכך יש לקח מהותי לבעל לשון הרע שנצטרע. עד עתה חשב לעצמו 'מה בסך הכל אמרתי?' ; 'למי הפריע שנהניתי לפטפט?' ; 'האם באמת ממילה או שתיים יכול להיגרם נזק כה רב?'

אומרת התורה: הביאוהו אל הכהן. רק באמצעות המחשה חיה, כמו העובדה, שבמילה אחת שמוציא הכהן מפיו, ואפילו כהן שאינו בקי בדיני נגעים, מיד מסגירים אותו מחוץ למחנה למשך שבוע ושניים כשהוא מנודה. או אז, יחוש על בשרו מה עולל הבל פיו לאנשים עליהם דיבר.

הפוסט כוחה של מילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

על נזיר שמביא קרבנו בטהרתו כתוב (במדבר ו, יג) "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו", הוא "אקטיבי". ואילו על מצורע שמביא קרבנו כתוב "והובא אל הכהן", ע"י אחרים, "פסיבי".

מדוע יש שינוי לשוני נזיר למצורע?

מבאר ר' חיים שמואלביץ, שההבדל בשורש המניע והרקע שלהם.

מצורע אינו עצמאי, אלא תלוי באחרים, במחשבתם ובמעשיהם. הוא נסחף ונגרר אחר רוח הרחוב, הוא אינו מקורי וייחודי במעשיו, אלא מובל ע"י אחרים, ולכן נאמר בו והובא, בלשון של טפל ולא עיקר.

לעומתו, הנזיר הראה בפעולתו, (אף אם קטנה ופעוטה), שהוא עצמאי בדרכו הטובה והישרה ולכן נאמר בו בלשון עצמאית "יביא אותו".

הפוסט מצורע אינו עצמאי, הוא מושפע מאחרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י).

הנגעים באים על חטא הלשון, איזו 'בשורה' יש כאן? מדוע הטריח אותם הקב"ה לנתץ את הבתים, שיזכו במטמון, ולא בדרכים אחרות?

המדרש אומר שכשנדרש להביא על אדם נגע צרעת, זה נעשה ברחמים בהדרגה – תחילה לוקה ביתו של האדם, אם לא התעורר – לוקה בבגדיו, ואם עדיין לא נתן אל לבו – לוקה בגופו. יוצא שצרעת הבית היא הראשונה לעוררו.

אדם שמגיע לו עונש, אך לא מגיעה לו בושה גדולה כל כך, כיון שזוהי התראה ראשונה, כתבה התורה שיש צרעת הבית שנועדה כדי לגלות מטמוניות. הוא מרויח כפול – גם שלא יידעו שלקה בביתו וגם ירויח מטמון. כך לא ייבושו בעלי הלשון יתר על המידה.

הפוסט זהירות בכבודם של בעלי הלשון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.