המגיד מקלם מבאר פשט בפסוק זה: 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' – ייפלא, מלשון מכוסה. דבר פלא למשפט: מדוע יש כל כך הרבה משפט וגזירות על כלל ישראל בכל הדורות?

'בֵּין דָּם לְדָם' – מה שונה דם עם ישראל מדם אומות העולם, שדם עם ישראל נשפך כמים בכל הדורות? דם נשפך עליך כמים, נחשבנו כצאן לטבח יובל.

'בֵּין דִּין לְדִין' – כמה דינים קשים, כמה ייסורים. 'וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע' – אלו מחלות קשות, רחמנא ליצלן. כל זה ייפלא ממך.

על כך אומרת התורה: 'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' – הסיבה לכל הדברים הללו היא המחלוקת, פירוד הלבבות והשנאת חינם שיש. השורש לכל הצרות – 'דברי ריבות בשעריך'. והיצר הרע השטן הזה עדיין מקטרג בינינו. ענין המחלוקת, שנאת חינם ופירוד. מחלוקת כוללת גם יחס לזולת, חוסר פרגון, עין צרה, שנאת חינם. זה השורש לכל הצרות.

יתאמץ כל אחד למנוע, עד כמה שניתן, את הפירוד והמחלוקת, במקביל ליצירת חיבורים ואחדות בקרב עם ישראל. ונתפלל שתיפסקנה הצרות, ונשמע בשורות טובות.

הפוסט המחלוקת והפירוד – גורמי הצרות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה מעמידה כאן את התנאי 'כי תעשה הישר בעיני ה"?

רבי חיים קנייבסקי הביא שכתוב בתרגום יונתן שכשהיו עושים את הסדר של עגלה ערופה, היו יוצאים נחלים של תולעים מבטנו של הנרצח והיו מגיעים אל הרוצח ועל פי זה בית דין יכלו לדון את הרוצח.

כך גם מובא בשל"ה, שעל ידי מעשה עגלה ערופה יכול להיתגלות הרוצח ויעשו בו נקמה. זה מבואר בפסוק, סופי תיבות של המילים 'ואתה תבער הדם הנקי' – 'רימה', אלו הרימה והתולעים שמועילים לבער את הדם הנקי.

ר' חיים מבאר שהתנאי 'כי תעשה הישר בעיני ה", שהמופת הזה נעשה רק אם הדור זכאי.

אמנם נשאלת השאלה, איך בית דין יכולים לדון את הרוצח על פי מעשה ניסים בלי לקבל עדות?

בפסיקתא זוטרתא, בהדר זקנים ובפענח רזא מבואר שהתולעים עצמם היו הורגות את הרוצח.

ויש שמבארים שלא היו הורגים את הרוצח, שהרי אין הוכחה ברורה שהוא רצח, אולם היה מתפרסם ברבים שהוא רצח והיתה לו בושה גדולה מזה.

הפוסט בירור זהות הרוצח באמצעות עגלה ערופה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אומרים: "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש…'" (סנהדרין כא ע"ב).

מימרא דומה מצאנו במסכת שבת: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת יב ע"ב).

האם ר' ישמעאל, שהיה תנא לא האמין בכוחם של דברי חז"ל עד שחווה בעצמו? מדוע 'ביקש להטות' כדי להגיע להכרה ש'גדולים דברי חכמים'?  

הגר"א מפרש שבתחילה חכמים לא גילו את הטעם מדוע אסור לקרוא לאור הנר רק ליחידים, ועל זה אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שלא גילו לכולם את הטעם של 'שמא יטה', שהרי אני שידעתי את הטעם הקלתי לעצמי וכמעט נכשלתי.

הפוסט טעמי המצוות – התייחסות לסוגיה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בהסברה על איסור השוחד בפרשתנו, מבארת התורה שיש לו שתי השפעות דומות: א. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ב. "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". נשאלת השאלה, מה ההבדל בין שני נזקים אלו? מה ההבדל בין שמעוור את עיני החכמים לבין שמסלף את דברי הצדיקים?

נזקיו של השוחד

המהרש"א ביאר שיש דיינים שדנים את בעלי הדין בהתאם לראייתם. הדיין ראה בעצמו את המעשה ואינו זקוק לעדים שיעידו בפניו. לעומתו יש דיין שזקוק לשמיעת העדות, ובהתאם לדברים ששומע מהעדים דן את בעלי הדין. בפסוק זה מדברת התורה על שני סוגי דיינים אלו. על הסוג הראשון נאמר "יעוור עיני חכמים", השוחד שמקבל גורם לעוות את ראייתו, כאילו שהדיין לא ראה את המעשה כפי שהיה וכתוצאה מכך הוא מחייב בעל הדין שאמור להיות זכאי.

לעומת זאת המשך הפסוק נאמר על הסוג השני של דיין, זה שמתבסס על דברי העדים. עליו נאמר "יסלף דברי צדיקים", משום שהשוחד שמקבל גורם לו לסלף את דברי העדים שמעידים בצדק, ועל ידי כך הוא מחייב את הזכאי.

השפעות השוחד

את טעם איסור השוחד מבאר רבא: "אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה (=דעותיהם של הדיין ושל נותן השוחד מתקרבות זו לזו) והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו (=כתוצאה מכך, הדיין לא יוכל לראות צד לחייב ולהרשיע את נותן השוחד). מאי שוחד? שהוא חד" (כתובות קה ע"ב), ומבאר רש"י במקום: הנותן והמקבל נעשים לב אחד.

בפשטות, משמע מדבריו שהשוחד פוגם ביכולת השיפוט וההכרעה. השוחד גורם לקרבה בין הדיין לנותן השוחד. הדיין מאבד את האובייקטיביות, הגורמת לו שלא יוכל לראות ליקויים ופגמים, כשם שאין אדם רואה את נגעי עצמו. מכאן ועד הכרעה מסולפת, שתזכה באופן ודאי את נותן השוחד, הדרך קצרה.

כך גם מבאר המאירי במסכת כתובות את האיסור לקחת שוחד, אפילו משני הצדדים: "ואף כשמקבלו משני צדדין, מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור. ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך, שהשוחד מעור עיני חכמים, ר"ל שמעלים מהם אפני הדין…".

לעומת זאת, החזון איש לא הסכים לבסס את איסור שוחד על סברא אנושית של הטיית הדין באופן שאינו מודע, שהרי יש מקרים אחרים, שעלולים להטות את דעת הדיין והתורה לא הורתה להתרחק מהם וסמכה על דעתו ונאמנותו של הדיין.

לדעתו יסוד איסור השוחד נעוץ ב"ענין סגולי", שיש בו "כח הטומאה" לעוור עיני השכל. בנטילת השוחד "מתעוור" שכלו של הדיין לדון בצדק. כפי שכתב בספרו אמונה ובטחון (פרק ג סעיף ל'): "השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כוחות הנפשות לעוור עיני חכמים ולסלף משפט. ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה. והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים, אלא מכלל החוקים. שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו. ואף במשפט בין איש לרעהו לא פסלה תורה רק שוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה לשפוט את אהובו ואת שונאו. והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות".

השפעתו על חכמים

החפץ חיים אומר שאם יופיע בפנינו אדם, ובידו תעודה חתומה בידי שלמה המלך, החכם מכל אדם. ובתעודה זו יהיה כתוב שמחזיק התעודה הינו אדם חכם, לא יהיה לנו ספק, שבעל תעודה זו הוא חכם. שהרי המבין הגדול בחכמה, מעיד עליו שהוא חכם ומי לנו גדול בחכמה משלמה המלך.

ממשיך החפץ חיים ואומר: כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מעיד על אדם שהוא חכם, בודאי שאין תכלית וגבול לחכמתו. ולמרות זאת מעידה התורה על החכם מקבל השוחד, שעיניו מתעוורות מהשוחד. גדול כוחו של השוחד, שיכול לעוור גם את עיני החכם הגדול. אדם שמקבל שוחד מאבד את שיקול הדעת האובייקטיבי. ולכן דימתה התורה את השוחד לעיוורון מוחלט, לא יתכן שיקול הדעת כלל, גם לא חכם גדול.

משמעותו לגבינו

אנו בפתחו של חודש אלול. רבותינו בעלי המוסר אמרו שציווי זה, של איסור השוחד, נוגע לכל אחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו. על כל אדם להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים ומשיגים יותר טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שמהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

הרב דסלר אמר שכשיש לאדם התלבטות או שאלה כיצד לפעול, עדיף לשאול אפילו אדם פשוט, ולא להכריע לבד. מדוע? משום שלכל אדם יש "נגיעות אישיות", שמשחדות את מבטו. הן מפריעות לו להכריע בשיקול דעת אמיתי.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת שופטים? היכנסו לקישור https://did.li/nI65q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13461

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט הון ושלטון – לפרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז, יט)

כאן כתוב שהשוחד מעוור עיני חכמים, ואילו בפרשת משפטים כתוב שמעוור פקחים (שמות כג, ח), מה ההבדל?

הגר"א: על הדיין להיות משכיל בשני דברים: א. לדעת מה דינו של כל מקרה. ב. להיות פיקח בענייני העולם. לפעמים פיקח יכול להבחין בערמה ובתחבולות. כאן מתייחסת התורה לחכמתו – בתורה. 'פקחים' (בפרשת משפטים) – במילי דעלמא. השוחד שלוקח דיין יעוור את עיני שכלו גם בחכמות התורה וגם במילי דעלמא, שלא יידע את הדין.

וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל (יז, ד)

מדוע כפל הלשון 'אֱמֶת' – 'נָכוֹן הַדָּבָר'? מה ההבדל בין 'אמת' ל'נכון'?

הגר"א: 'אמת' פירושה שדנו על פי דיני התורה. 'נכון' פירושו שהדין אמיתי ואינו מזוייף.

לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

רש"י: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכ"ש שאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל.

מדוע נקטה התורה שני ניגודים אלו – ימין ושמאל, מדוע לא אור וחושך או יום ולילה?

רבי ירמיהו מאטרסדארף: בניגודים רבים קשה לטעות, כדוגמת 'יום ולילה', 'אור וחושך' ועוד. בין שמאל לימין ניתן לטעות. 2 אנשים שעומדים זה מול זה, כל אחד מהם טוען שהימין נמצא בצד אחר. התורה מלמדת 'אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין', בכל זאת קבל את דבריו. כל אחד רואה באופן שונה, משום שעומד במקום אחר. אילו שניהם היו עומדים באותו מקום, הימין של שניהם היתה זהה, ללא הבדל. השוני נובע מנקודת העמידה…

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (יז, טז)

מדוע פתח ב'סוסים' לשון רבים, וסיים ב'סוס' לשון יחיד?

חפץ חיים: ללמדנו שזו גם דרכו של היצר הרע, תחילה מפתה בהבטחות ופיתויים גדולים ו"מרבה לו סוסים". לאחר שאדם "נלכד ברשתו", הוא מתפתה אחריו גם עבור סוס קטן וזעיר.

וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה… לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (יז, טז)

איך היה מותר להרמב"ם לגור במצרים, הרי זה איסור דאורייתא?

ריטב"א: אסור לשוב למצרים כשישראל שרויים על אדמתם, אולם באותה תקופה נגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי הארץ. כל חוץ לארץ נחשב כמקום אחד ומותר לשוב כך לחו"ל.

דברי שאול: אסור לשוב למצרים באותה דרך ממש, כפי שכתוב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', אולם הרמב"ם וגדולים נוספים שגרו בה, לא הלכו בדרך שיצאו בני ישראל ממצרים, ולכך לא עברו על איסור זה.

הרדב"ז: לצורך מסחר מותר להגיע למצרים. דעתם של כל הגדולים שגרו שם לא היתה להשתקע שם, אלא בעיקר לצורך סחורה.

הרדב"ז: הרמב"ם היה אנוס על פי המלכות, הוא היה רופא המלך והשרים.

וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז, יח)

מדוע צריך המלך לכתוב שני ספרי תורה?

ספר החינוך מצוה תקג: "לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה וזכרון טוב יעמוד נגדו יביט אליו תמיד למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה: [סנהדרין כא ע"ב] 'יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו, מסב לאכול והוא כנגדו'. כלל הדברים, שלא היה זז מנגד עיניו, אלא בעת שהוא נצרך לנקביו או נכנס למרחץ".

כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ… וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים (יט, ט)

אבן עזרא: 'כל הימים' – "בלי הפסק ביניהם".

מכאן יש ללמוד שכדי לעבוד את הקב"ה ולהתעלות ברוחניות, דרוש רצף של עבודת ה' על ידי לימוד תורה ומצוות, ללא הפסק, גם מי שלומד שעה אחת ביום.

רבי חיים שמואלביץ ביאר זאת במשל. אם נדרשות חמש דקות עבור רתיחת מים בקומקום. אם יניחו את הקומקום על האש למשך ארבע דקות, אפילו אלף פעמים הוא לא ירתח. לעומת זאת, אם יניחו אותו חמש דקות ברציפות אפילו פעם אחת, אז המים ירתחו. כך גם בלימוד תורה, כשהוא ברצף הוא נשמר אצל הלומד.

אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (כ, ג-ד)

מדוע נכתב 'אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ…', הרי כתוב בפסוק הבא שה' הולך עמם, מה יהיה אם יפחדו, וכי לא תבוא ישועת ה'?

הסבא מקלם: ישועת ה' אינה באה ללא הכנה. תחילה נדרשת הכנה ראויה ולאחר מכן מגיעה הישועה. התורה מורה כאן שההכנה לישועה היא קיום "אל תיראו ואל תחפזו", וכשיקיימו "אל תיראו…" ולא יפחדו וייראו רק אז תבוא הישועה, אבל אם ימס לבבם חלילה, הרי זה משום שלא הכינו את ליבם כראוי, ואין הם זכאים לעזר ה'.

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ (כ, ה)

לאחר שכתבה התורה 'פן ימות במלחמה' מדוע המשיכה והוסיפה 'ואיש אחר יחנכנו', הרי די בעצם המחשבה על מיתתו?

רבי יענקלה גלינסקי: על אדם ההולך למות להעביר את רגעיו האחרונים במחשבות של תשובה והתרוממות. אדם שבנה בית חדש ולא חנכו, עלול להסיח דעתו מלחשוב על תשובה, ולחשוב ברגעים אלו שאיש אחר יחנוך את הבית חדש שבנה, ועל כן הוסיפה התורה גם 'וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ'.

וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה… לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (יז, טז)

איך היה מותר להרמב"ם ולעוד גדולים לגור במצרים, הרי זה איסור דאורייתא?

ריטב"א: אסור לשוב למצרים כשישראל שרויים על אדמתם, אולם באותה תקופה נגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי הארץ. כל חוץ לארץ נחשב כמקום אחד ומותר לשוב כך לחו"ל.

דברי שאול: אסור לשוב למצרים באותה דרך ממש, כפי שכתוב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', אולם הרמב"ם וגדולים נוספים שגרו בה, לא הלכו בדרך שיצאו בני ישראל ממצרים, ולכך לא עברו על איסור זה.

הרדב"ז: לצורך מסחר מותר להגיע למצרים. דעתם של כל הגדולים שגרו שם לא היתה להשתקע שם, אלא בעיקר לצורך סחורה.

הרדב"ז: הרמב"ם היה אנוס על פי המלכות, הוא היה רופא המלך והשרים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה אסרה לכרות את עצי העיר?

אבן עזרא: ממנו תאכל, מדוע? משום ש'האדם עץ השדה'. בכריתת העצים הוא כמו שחובל בנפש.

בכור שור: "כי תצור אל עיר ימים רבים, שתראה שאתה צריך לישב עליה ימים רבים מפני חזקה וגובה חומותיה ומגדלותיה, זה לך עצה: שלא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן להכריתו ולהשחיתו, כי ממנו תאכל ותתפרנס במצור".

רמב"ן: התורה הזהירה לא להשחית את עצה, לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור. מדוע? משום שדרכם של הנלחמים שמשחיתים בעיר.

ספורנו: דרכם של אנשי המלחמה, שכשאינם בטוחים בנצחונם בקרב, ולא יודעים אם יצליחו לכבוש את עיר האויב, שכורתים עצים ומשחיתים את כל אשר בדרכם, כדי להזיק לבני העיר. לעומתם, הלוחמים הבטוחים שיצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה, לא ירצו להשחית את עציה ולא יחריבו את העיר, שהרי כם יעשו כך יזיקו לעצמם, משום שבסופו של דבר הם עתידים לשבת בעיר ולאכול מפירותיה.

התורה הורתה "לא תשחית את עצה", מדוע? "כי ממנו תאכל", מובטח לך מראש שתנצח את  אויביך ותכבוש את ארצם, וממילא תזכה גם לאכול מפירותיהם, ועל כן אל תשחית את עצה, למען לא תזיק לעצמך.

הפוסט מדוע אסרה התורה להשחית את עצי עיר במלחמה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בפסוק זה המילה 'שמאל' נכתבה בכתיב חסר, ללא ו', ואילו בהמשך הפרק (לקמן פסוק כ) המילה 'שמאול' נכתבה מלא, עם ו'?

בספר באר יוסף ביאר שיש הבדל בין שני המקורות. במקור הראשון הורתה התורה לאדם שלא יסור מכל אשר יאמרו לו "ימין ושמאל". רש"י ביאר שם שאפילו אם יאמרו לו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כלומר, על האדם לשמוע בקול המנהיג. גם אם יחשוב שזה 'שמאל', שיידע שטעות בידו ובאמת זה 'ימין'.

התורה כתבה שם 'שמאל' בכתיב חסר, ללא ו', משום שבאמת זה לא שמאל, אלא שהוא רק חושב שזה שמאל, אבל מצד האמת זה ימין. אם כך זה 'שמאל' חסר.

לעומת זאת כשהציווי מופנה למלך, (המקור השני) שם מצווה אותו התורה: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול", שם אכן ה'שמאול' הוא שמאל וה'ימין' הוא ימין, ולכן נכתב ה'שמאול' בכתיב מלא.

הפוסט אמונת חכמים, גם כשלא מובן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מפסוק זה לומדים שבכוח השוחד לגרום 2 נזקים: לעוור ראיית החכמים ולסלף את דברי הצדיקים. מה ההבדל ביניהם?

המהרש"א ביאר שיש דיינים שדנים את בעלי הדין בהתאם לראייתם. הדיין ראה בעצמו את המעשה ואינו זקוק לעדים שיעידו בפניו.

לעומתו יש דיין שזקוק לשמיעת העדות, ורק עפ"י הדברים ששומע מהעדים הוא דן את בעלי הדין.

בפסוק זה מדברת התורה על שני סוגי דיינים אלו. על הסוג הראשון נאמר "יעוור עיני חכמים", השוחד שמקבל גורם לעוות את ראייתו, כאילו שהדיין לא ראה את המעשה כפי שהיה וכתוצאה מכך הוא מחייב בעל הדין שאמור להיות זכאי.

לעומת זאת המשך הפסוק נאמר על הסוג השני של דיין, זה שמתבסס על דברי העדים. עליו נאמר "יסלף דברי צדיקים", משום שהשוחד שמקבל גורם לו לסלף את דברי העדים שמעידים בצדק, ועל ידי כך הוא מחייב את הזכאי.

הפוסט החשיבות להיות נקי מכל נגיעת שוחד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה תפקיד השופטים והשוטרים?

רשב"ם: "השופטים מצויים לשוטרים לרדות המסרבים בדברי השופטים".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שופטים – לדון, שוטרים – לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה, אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין".

רש"ר הירש: "נציגים אלה יהיו קבועים בכל הארץ והם יבטיחו את השפעת מקדש התורה בכל מקומות מושבות העם. שוטרים הם פקידי הוצאה לפועל ותפקידם לפקח על ביצוע פסק דין או תקנה, ובשעת הצורך הם עצמם ידאגו לביצוע. שם השוטרים נצטוו על ידי הנוגשים להאיץ בעם לעשות את מלאכתו".

כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז, יט)

התורה אוסרת על הדיינים לקחת שוחד, משום שלשוחד יש השפעה הרסנית בסילוף האמת והצדק. רבותינו בעלי המוסר הוסיפו ואמרו שציווי זה נוגע לכל אחד ואחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו.

על כל אחד להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שהם מהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

אמר על כך הרב דסלר, שכשיש לאדם בעיה שקשה לו להגיע לאמת ולפתור אותה, משום שיש לו נגיעות שמשחדות את מבטו, ואין לו אפשרות באותו זמן להתייעץ עם אדם גדול, עדיף שישאל את שאלתו, אפילו לסנדלר ברחוב או אדם פשוט אחר, ולא יפסוק לבד לעצמו, משום שלזולת אין נגיעות.

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

ישמח משה: לימין יש חשיבות שבו נתנה תורה, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״ (שבת סא ע״א) ויש חשיבות גם לשמאל, שמונחים התפילין על יד שמאל. ירא שמים יוצא ידי שניהם, כשנועל תחילה את נעל ימין וקושר קודם את שמאל, וכך נותן חשיבות גם לימין וגם לשמאל.

אם ישאל אדם: הרי גם רגל ימין וגם שמאל שייכות לגופו, והם ודאי לא יקפידו עליו אם יקדים זה לזה, ומדוע סדר הקשירה קשור ליראת שמים?

לכן אמרה התורה: ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״, עשה כל מה שאומרים לך החכמים, גם כשמדובר על ״ימין ושמאל״ שהם איברים שלך, משום שבכל דבריהם של החכמים טמונים דברים נסתרים, ויש לקיימם גם אם אין אנו מבינים.

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (יז, טז)

מדוע פתח התורה ברבים 'לא ירבה לו סוסים', וסיימה ביחיד 'למען הרבות סוס'?

חפץ חיים: תכונת האדם, שכשעובר עבירה, בפעם הראשונה אינו עובר בקלות. אך בהמשך העבירה הופכת לדבר "סביל", שניתן לעשותו, כדברי חז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר".

התורה מזהירה: "לא ירבה לו סוסים", שכן, בתחילה הוא לא ישיב את העם למצרים בשביל סוס אחד, אך לאחר מכן, יתאוה לרכוש סוסים רבים, ויהיה נקל בעיניו להשיב את העם מצרימה גם עבור סוס אחד.

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים… (יז,יט)

התורה ציוותה את המלך לכתוב 2 ספרי תורה: אחת להניחה בבית גנזיו, ואחת שתהיה עמו בכל עת וכך יגיע לירא את ה', ולשמור את דברי התורה.

פירש אבן עזרא: "ליראה את ה' אלוקיו", הוא בעצמו. "לשמור את דברי התורה", כי הוא יתקן המעוותים בכוחו. התורה לימדה שהדרך להשפיע על הכלל בקיום התורה ומצוותיה, היא רק דרך השפעתו הפרטית.

התורה לא ציותה את המלך להשפיע על העם המעוותים ולעוררם ליראת שמים, אלא רק "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה"', כשהוא יהיה חזק ביראת ה', ממילא יתוקן כל הכלל כולו. תיקון הרבים עובר רק דרך התיקון העצמי.

החפץ חיים אמר שבצעירותו חשב להפוך את כל העולם למוטב. משלא הצליח, חשב להשפיע לפחות על בני עירו, אולם גם זה לא הצליח, והחליט שאת עצמו יהפוך למוטב, וכך היה.

כך החל להפוך את עירו ראדין ואח"כ את כל מדינת ליטא ובסוף את כל העם היהודי בכל העולם.

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן (יח, א)

מדוע נכתב לאחר משפט המלוכה?

חזקוני: "אחר שהזכיר משפטי המלך שהוא שופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה. 'לא יהיה לכהנים הלוים…', שאם יהיה להם לא יוכלו לעבדה ולשמרה לפי שהם זקוקים להיות קבועים תמיד אצל המקדש".

בעל הטורים: "סמך פרשת כהנים לפרשת מלך, כי על פי כהן גדול המלך נמשח. והקדים מלך שגדול הוא ממנו. ועוד רמז, שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך".

אור החיים: "וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – לפרשת שופטים תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בתחילת פרשת שופטים אנו קוראים את אחד מיסודות היהדות, מצות אמונת חכמים, כפי שכתוב: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (יז, י-יא).

אמונת חכמים תמידית

מצוה זו נוהגת גם בימינו, כפי שכתב ספר החינוך במצוה תצ"ה בביאור מצוה זו: "ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כה ע"ב] 'ואל השופט אשר יהיה בימים ההם' – יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת".

בבואנו להבין את משמעות מצוה זו, בדגש על המילים 'יָמִין וּשְׂמֹאל', נתבונן בדברי רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". כלומר כשמתעוררת שאלה הלכתית, יש לבקש הדרכה והכוונה ממורה הוראה מוסמך, ולפעול על פיה, גם אם תשובתו נראית בניגוד להגיון.

המשכה של הוראה זו במצוה תצו, כפי שמבאר אותה ספר החינוך: "משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות…, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם… ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי] 'לא תסור ממנו ימין ושמאל', אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי".

לשיטת בעל 'ספר החינוך' יתכן שהחכמים יטעו בהוראת ההלכה, אם כי אין זה מצוי כלל, ובכל זאת עלינו לשמוע בקולם ולנהוג בהתאם להוראותיהם, משום שהחלופה לכך היא "אנרכיה הלכתית", שתוצאותיה גרועות הרבה יותר.

לעומת זאת, מדברי החזון איש משתמע שכלל לא תהיה מצויה טעות בפסיקותיהם של החכמים, כפי שכתב באגרותיו, אגרת לג: "השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידים ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל וכשהן מעמיקים בהלכה הן בשעה זו כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם ועל פיהם נקבעו הלכות באישות החמורה ובשבת ובשאר הלכות חמורות. ורוח חזק לפעמים מפומהון נפיק בדברים חוצבי להבות…".

הפוסט אמונת חכמים – לפרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה זאת התורה לאחר משפט המלוכה?

אבן עזרא: "כאשר הזכיר משפטי המלך שהוא השופט, הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה. ואחר שאמר שאין להם נחלה, יקחו מאת הזובח הזרוע והלחיים והקיבה".

חזקוני: "אחר שהזכיר משפטי המלך שהוא שופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה. 'לא יהיה לכהנים הלוים…', שאם יהיה להם לא יוכלו לעבדה ולשמרה לפי שהם זקוקים להיות קבועים תמיד אצל המקדש".

בעל הטורים: "סמך פרשת כהנים לפרשת מלך, כי על פי כהן גדול המלך נמשח. והקדים מלך שגדול הוא ממנו. ועוד רמז, שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך".

אור החיים: "וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל".

משך חכמה: "ונראה דהמלך נוטל מחצה בביזה, ושבט לוי אסור לו ליטול. לכן אין מעמידים מלך משבט לוי, שאסור לו ליטול חלק בביזה, ולא ילחם עבור העם ברצון טוב, כיון שאין לו חלק בביזה, ואתי שפיר הסמיכות".

הפוסט הלויים – לאחר משפט המלוכה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה תפקיד השופטים והשוטרים?

רש"י: שופטים – דיינים הפוסקים את הדין. שוטרים – הרודים את העם, שמכים וכופתים במקל וברצועה, שיקבל עליו את דין השופט.

רשב"ם: "השופטים מצויים לשוטרים לרדות המסרבים בדברי השופטים".

אבן עזרא: "אף על פי שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש, ושם תשאל מהחוקים והמשפטים, לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך. ושוטרים – הם המושלים, מגזרת 'שוטר ומושל' (משלי ו, ז). והטעם, כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שופטים – לדון, שוטרים – לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה, אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין".

רש"ר הירש: "נציגים אלה יהיו קבועים בכל הארץ והם יבטיחו את השפעת מקדש התורה בכל מקומות מושבות העם. שוטרים הם פקידי הוצאה לפועל ותפקידם לפקח על ביצוע פסק דין או תקנה, ובשעת הצורך הם עצמם ידאגו לביצוע. שם השוטרים נצטוו על ידי הנוגשים להאיץ בעם לעשות את מלאכתו".

הפוסט תפקיד השופטים והשוטרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה אוסרת על הדיינים לקחת שוחד, משום שלשוחד יש השפעה הרסנית בסילוף האמת והצדק. רבותינו בעלי המוסר הוסיפו ואמרו שציווי זה נוגע לכל אחד ואחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו.

אדם צריך להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים ומשיגים יותר טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שהם מהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

אמר על כך הרב דסלר, שכשיש לאדם בעיה שקשה לו להגיע לאמת ולפתור אותה, משום שיש לו נגיעות שמשחדות את מבטו, ואין לו אפשרות באותו זמן להתייעץ עם אדם גדול, עדיף שישאל את שאלתו, אפילו לסנדלר ברחוב או אדם פשוט אחר, ולא יפסוק לבד לעצמו, משום שלזולת אין נגיעות.

"השוחד יעור עיני חכמים", יכול אדם להיות חכם, ולמרות זאת הנגיעות האישיות מאפילות על חכמתו.

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט כוחו של השוחד בעיוות הדין – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ועל כך מבארים חז"ל במדרש רבה (ה, ה) "רבנן אמרו: שיהא השוטר כשופט, שיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות". פירש ב'מתנות כהונה', שהשופט יוכיח את עצמו וזה יעמוד לו במקום מקל ורצועה.

ביאור הדברים, שני בעלי תפקידים אלו, השוטר והשופט דומים זה לזה, עם זאת, התורה מורה בפרשתנו לשופט לחשוף עצמו לביקורת קפדנית, ולפקח היטב על התנהגותו. השגחה רוחנית זו תהווה תחליף למקל או לרצועה. עם זאת, לפני שנוטל אדם לעצמו את תפקיד השופט, עליו להיות 'שוטר'. עליו להחיל דין צדק על עצמו, לבדוק בקפדנות את מדרגתו הרוחנית, את טוהר כוונותיו ואת הצדק שבשיפוט העצמי. התורה מבארת שעל האדם להציב לעצמו גבולות, כמו גם משמעת עצמית.

רבינו יונה מבאר את הפסוק בספר משלי (א, ב): "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר", וכותב: "לדעת חכמה ומוסר, הטוב באדם שידע חכמה ומוסר. והוא במקום אזהרה". ומוסיף: "וראוי [לאדם] ליסר נפשו, תחילה להרחיק מידת הרשע ולהיות גדור ממנה, שלא יכשילהו היצר עליה בעתים אשר יקר מקרהו להתגבר לשלוט באדם, ואחר כך ירגיל נפשו לעלות במעלת מידת הצדיק". נמצא שבחינת המוסר של האדם היא דומה למצופה מ'שופטים ושוטרים'. המוסר הוא שוטר על האדם במסתרים, כשאין רואה ואין שומע, וגם השופטים בעצמם צריכים לקיים.

הסבא מקלם נהג לומר שכל אדם הוא בבחינת שופט ושוטר, כשמקיים את החלטותיו.

לפי זה נבין שהמילה 'לך' בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך", כלל אינה מיותרת. התורה מדגישה שעל כל אדם להציב לעצמו גבולות, 'תתן לך', שיהיו בבחינת 'שופטים ושוטרים', שיפקח אדם על עצמו באופן שהשלמות הפנימית תשקף את המעשים החיצוניים, שיהיה תוכו כברו.

זה נכון כל השנה, ושבעתיים בימים אלו, בחודש אלול.

הפוסט ביקורת ומשמעת עצמית – לפרשת שופטים ולחודש אלול הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במסכת שבת (סא ע״א) מסבירים חז״ל, שיש חשיבות לימין שנתנה בו תורה, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״ (דברים לג) ויש חשיבות גם לשמאל, שהרי על יד שמאל מניחים תפילין.

ירא שמים יוצא ידי שניהם, שהרי נועל תחילה את נעל ימין, אך קושר קודם את שמאל, וכך נותן חשיבות גם לימין וגם לשמאל.

ואם ישאל אדם: הרי גם רגל ימין וגם שמאל שייכים לגוף שלי, והם ודאי לא יקפידו עלי אם אקדים אחד לשני, ומדוע סדר הקשירה קשור ליראת שמים? מה ההבדל מה אקשור קודם?

לכן אמרה התורה: ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״, עשה כל מה שאומרים לך החכמים, גם כשמדובר על ״ימין ושמאל״ שהם איברים שלך, משום שבכל דבריהם של החכמים טמונים דברים נסתרים, ויש לקיימם גם אם אין אנו מבינים.

את הציווי הזה מקיים בשלמות מי שהוא ירא שמים אמיתי.

(ישמח משה)

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט דקדוק ירא שמים גם בהלכות שאינן מובנות – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה ציוותה את המלך לכתוב שני ספרי תורה: אחת להניחה בבית גנזיו, ואחת שתהיה עמו בכל עת וכך יגיע לירא את ה', ולשמור את דברי התורה.

פירש אבן עזרא: "ליראה את ה' אלוקיו", הוא בעצמו. "לשמור את דברי התורה", כי הוא יתקן המעוותים בכוחו.

התורה לימדה אותנו כאן לימוד חשוב מאד, הדרך להשפיע על הכלל בקיום התורה ומצוותיה, היא רק דרך השפעתו הפרטית.

התורה לא ציותה את המלך להשפיע על העם המעוותים ולעוררם ליראת שמים, אלא ציותה "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה"', יתקן המעוותים בכוחו. כשהוא יהיה חזק ביראת ה', ממילא יתוקן כל הכלל כולו, כי תיקון הרבים עובר רק דרך התיקון העצמי.

החפץ חיים אמר שבצעירותו חשב להפוך את כל העולם למוטב, אבל זה לא הלך. אחר כך חשב לנסות להפוך לפחות את עירו למוטב, אולם גם זה לא הצליח, עד שהחליט שעל כל פנים את עצמו יהפוך למוטב, וכך היה.

כך החל להפוך את עירו ראדין ואח"כ את כל מדינת ליטא ואח"כ את כל העם היהודי בכל העולם.

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט הדרך להשפיע ברוחניות על הכלל – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתח התורה בלשון רבים "לא ירבה לו סוסים", וסיימה בלשון יחיד "למען הרבות סוס"?

ביאר ה'חפץ חיים', שתכונתו של האדם, שכשעובר עבירה, בפעם הראשונה אינו עובר בקלות. אך לאחר שעבר בפעם הראשונה, העבירה הופכת לדבר "סביל", שניתן לעשותו, לא נורא כל כך. כפי שאומרים חז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר".

קמעא קמעא הוא מידרדר מטה מטה, עד שיגיע לידי כך שכדאי יהיה בעיניו לעבור עבירה זו גם עבור רווח זעום, ופעמים אף כשידע שיפסיד ממון.

על כך מזהירה אותנו התורה, בצוותה על מלך ישראל: "לא ירבה לו סוסים", שכן, כרגיל, בתחילה לא ישיב את העם מצרימה בשביל סוס אחד, תחילה יתאוה לרכוש סוסים רבים, לאחר מכן, משיתפס לתאוה של רכישת הרבה סוסים, נקל יהיה כבר בעיניו להשיב את העם מצרימה גם בשביל סוס אחד "למען הרבות סוס".

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט דרכו של היצר הרע בעבירה – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפל הלשון "צדק צדק"?

מצינו בדברי חז"ל, שכתבו: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת דף י ע"א)

בפסוק כתוב יסוד, שהמשפט חייב להיות כולו אמת. רבים חושבים, שכשפועלים למען הצדק, כל האמצעים כשרים ומותר לנקוט גם בצעדים פסולים, הכוללים תחבולות וסילופים ודרכים מפוקפקות נוספות.

כשהכל למען המטרה הקדושה, להוציא את הצדק לאור עולם, ואין שום דבר עומד לנגדם. לשם מטרה "קדושה" זו אנשים מוכנים לבזות אחרים ולנקוט בדרכים פסולות. על כך הזהירה התורה "צדק צדק תרדוף", המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם את הצדק יש לרדוף רק בדרכי צדק ולא בשקרים וסילופים.

(הרב קופלמן – שיעורי חומש רש"י)

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט זהירות ברדיפת צדק – רק באמצעים כשרים – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת שופטים

הפוסט משפט ובקרה אישית – דבר תורה – פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.