• מדוע היה צורך להפוך את הקללה לברכה, הרי ממילא הקב"ה מנע מבלעם לקלל את עם ישראל?
• וגם אם היה מקלל, וכי קללותיו משפיעות? האם יש לחשוש מהן?
• התורה הורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (כג, ד), ונימקה "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר…". מדוע הוסיפה התורה את שידוע לנו, שהפך הקב"ה את קללותיו של בלעם לברכות?

רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת 'כפר חסידים' הסביר במשל לפונדק ששכן בצומת דרכים מרכזית, ועוברי אורח רבים סעדו בו את נפשם. ברבות הימים יחסיהם של בני הזוג שניהלו אותו עלו על סרטון. מריבות קולניות היו פורצות ביניהם תדיר. וכשהחלו לריב נהגו לקלל זה את זו ולהיפך. למשמע העימותים וההתנצחויות חשו האורחים שלא בנוח. לתחושתם היה ביטוי מעשי, אט אט חדלו אורחים מלפקוד את 'פונדק המריבה'. משראו בני הזוג שהחלו לאבד את פרנסתם, פנו לרב העיר לבקש עצה, כיצד יוכלו להשיב את פרנסתם.

עצת הרב היתה פשוטה, לחדול מהמריבות ומהקללות. אולם הם הבהירו לו שאינם יכולים לשלוט ברוחם, וכשאחד מבני הזוג מרגיז את זולתו, חש בן זוגו שעליו להגיב בטון גבוה יותר, ולהשיב בקללות הדדיות.

הציע להם הרב שירגילו את עצמם לכל הפחות שלא לקלל זה את זה. אבל הם לא הצליחו להבין איך יוכלו לעצור ברוחם, כשלהבות המחלוקת מיתמרות עד לשמים. 'אם כך', אמר הרב, 'קבלו על עצמכם לברך זה את זה במקום לקלל, למשל: אם אתה רוצה לומר לה שתיהרג, אמור במקום זאת: 'שתהיה לך אריכות ימים'. אם את מבקשת לאחל לו שייענש, השתמשי במילים חילופיות ואמרי לו שיקבל שכר. ממילא המילים אינן משנות מאומה, הרי שניכם יודעים מה הכוונה האמיתית, וכך תמצאו מרגוע לנפשכם הסוערת.

העצה המקורית מצאה חן בעיניהם והתחילו לברך זה את זה במקום לקלל, והאוירה השתפרה. השינוי נתן אותותיו, והאורחים חזרו להתארח בפונדק. אולם לא לאורך זמן, עד מהרה נדהמו המבקרים לראות כיצד בעיצומן של ה"ברכות" ההדדיות, בני הזוג משליכים צלחות זה על זה.

על פי המשל ניתן להבין מדוע היה צורך שיהפוך הקב"ה את קללת בלעם לברכה. "ברכותיו" של בלעם היו תחליף לקללות שרצה לקלל את עם ישראל. אמנם נאלץ בעל כרחו לברכם, אולם כוונתו לקללם נשארה, והראיה לכך, שמ"ברכותיו" מתו במגיפה עשרים ושנים אלף מבני ישראל. ניתן לשער מה היה קורה אם לא היה הקב"ה הופך את קללותיו לברכה.

הדמיון של בלעם לכלב רע ונושך

יתרה מכך, חז"ל אומרים שהקב"ה לא נתן לגויים כח של נבואה. הנביא היחיד שהסכים להם היה בלעם, וגם הוא בגבולות מסויימים. ולמרות הסייגים שהטיל עליו הקב"ה לא נמנע בלעם הרשע מלייעץ לבלק כיצד לגרום לאסון בקרב עם ישראל. רבי איצל'ה מוולאז'ין דימה את בלעם ל"כלב רע ונושך", שרגיל להזיק לבריות. כשהוא קשור בשרשרת, לעיתים נראה "שקט ושלו". הוא יושב ברוגע בפינה, אך מה יקרה אם יעבור בקרבתו מישהו זר? הוא מיד יתחיל "להשתולל" וירצה להתנפל עליו. ואם הבעלים יתירו את השרשרת, מה יקרה? ברור, הוא יסתער עליו ויתקוף אותו. כך היה בלעם, בדומה לכלב קשור, שבעליו התיר את הרצועה. כש"התיר" הקב"ה את החבל לרגע קט, מיד נתן לבלק עצה, כיצד להפיל רבבות מישראל.

לפי זה תירץ הגרי"ז סולובייצ'יק את הקושיה השניה, האם ועד כמה נזק יש בקללותיו של בלעם. על פי התוצאות ניתן להתרשם שהן היו איומות ונוראות. כפי שהוכח במגיפה הנוראה, הן היו מסוכנות לעם ישראל. לא היתה שום עצה ותבונה, אלא רק להפוך את אותן לברכות. ההתמודדות היחידה עם הקללות היתה רק בהפיכתן לברכות.

איזכור בלעם בסמוך לאיסור חיתון עם המואבים

לאחר שהבנו את חומרתן קללותיו של בלעם, נותר להבין מדוע חזרה התורה שנית בפרשתנו וציינה זאת. ומדוע מיד לאחר שהורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'"?

ביאר ה'כתב סופר' שהיה מקום לשאול מדוע עונשם של העמונים שווה לזה של המואבים, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם? אמנם גם הם לא הסכימו להעניק לבני ישראל מאומה, אך לפחות לא ביקשו להזיק להם?

וביאר שהתורה רצתה להדגיש בפסוק זה את הפיכת הקללה לברכה, "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה". בל נחשוב ש"הרווחנו" ברכות מהמואבים, וממילא אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מלמדת אותנו התורה שהכל הולך אחר הכוונה. מאחר שכוונת עמון ומואב היתה לרעה, על אף שמואב רצו להרע יותר, [למרות שבסופו של דבר יצא מכך טוב, שבני ישראל התברכו] עונשם של עמון ומואב שווה. למדנו גם בפרשה זו את אהבת הקב"ה לעם ישראל. ואת ההגנה הרבה שפורס עלינו. ניתן לשער מה רב היה הנזק, ללא הגנה זו. גם בימינו עדים אנו לניסים רבים ושמירה חזקה על עם ישראל, מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפנינו.

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא, בקישור https://shaalti.co.il/?p=13528

מעוניינים להיערך ראוי לשולחן שבת, עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תצא? היכנסו לקישור https://did.li/n5Drl

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט יתן הקב"ה את אויבינו הקמים עלינו ניגפים – מאמר לפרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו מוזכרת זכירת יציאת מצרים כמה פעמים: במתנות עניים, בפרשה העוסקת בלקט, שכחה ופאה, וגם באיסור 'לא תחבול בגד אלמנה'. בכולם כתוב: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

מה הקשר בין מצוות אלו לזכירת יציאת מצרים?

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים לחולשותיו של הזולת. אל לנו להתעלם מהן, כאילו לא היו. בדרגות האנושיות הפחותות ביותר נמצאים העבד והעני.

הקב"ה פונה אלינו ואומר: אמנם אתה היום עשיר, אולם אל לך להתעלם ולשכוח את מצבך ומצב אבותיך לפני אלפי שנים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". נקודת ההתחלה של כולנו היתה עבד, "ויפדך ה' אלוקיך משם". כל מה שיש לנו מעבר לכך זו מתנת שמים, זה חסד ה'.

זכירת יציאת מצרים כתובה בפרשת מתנות עניים ובפרשת אלמנה ללמדנו שההתנכרות לעניים ולמי שנמצא בשפל אינה רק בעיה של בין אדם לחברו, אלא יש בה גם כפירה וחיסרון באמונה, זו כפיות טובה להקב"ה.

הפוסט רגישים לחולשות של הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק מבאר חילוק יסודי במהותם של נדר ונדבה, על פי הגדרת חז"ל (ראש השנה ו' ע"ב) נדר זה כשאדם מתחייב "הרי עלי עולה", בניגוד לנדבה שהיא כשהוא אומר "הרי זו עולה".

מה ההבדל בין השניים?

את הנדר אדם נודר בעת צרה או כשרצונו לזכות לדבר מסוים מהשמים, ולכן הוא מתחייב לתת משהו משל עצמו. אך נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא היה מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם ונפש חפצה, שכן אף אחד לא הכריח אותו לנדוב ואם בכל זאת הוא מתנדב – הרי שרצונו שלם עם הנתינה במאת האחוזים.

לפי חילוק זה, מבאר מהר"ם שיק את הפסוק ושאלתנו. יש פעמים שבהן הנדר נידר בלב שלם ומרוצה. מתי היא ההוכחה לכך? אם האדם נותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. התורה אומרת "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", תיכף ומיד בלא להתמהמה, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". כוונת התורה שאם אתה מקיים את הנדר בסמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא זו נדבה בלב שלם.

הפוסט נדר ונדבה בלב שלם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מלשון הפסוק "לא קידמו", משמע שהתביעה עליהם אינה רק על שלא נתנו לחם ומים, אלא התביעה היא גם שהיה מוטל עליהם להקדים ולהציע לחם ומים לפני שמבקשים מהם, ולא להמתין עד שיבואו לבקש מהם.

מכאן עלינו ללמוד שעל כל אחד היודע שחברו במצוקה, להקדים ולהציע עצמו לעזרה, ולא להמתין עד שחברו יבוא לבקש. שהרי לרוב אדם מתבייש לבקש עזרה. לעומת זאת הצעה לסייע חוסכת את הבושה.

חז"ל מספרים על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שכל דבר למד ארבע מאות פעמים. ופעם אחת נדרש ללמוד איתו פעמיים 400 פעם, כלומר 800 פעמים (עירובין נד ע"ב).

רבי משה פיינשטיין בהקדמה לאגרות משה שואל מדוע הוא למד עם תלמידו ארבע מאות פעמים, ואף יותר מכך, האם אין בכך ביטול תורה? הרי בזמן יקר זה יכל להספיק ללמוד עוד חומר רב?

ביאר רבי משה פינשטיין, כשם שחייבים לתת מעשר בממון, כך גם בזמן ובחכמה נדרש לתת לנזקקים. על כל אחד למצוא את הזמן הראוי לסייע לנזקקים לסיוע בלימוד.

הפוסט חיוב כל אדם לחפש מי זקוק לעזרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה מדברת על אדם שלא שילם לפועל את שכרו באותו יום. מלשון הפסוק "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", דורשים חז"ל: "אפילו לא יקרא עליך אל ה' – מכל מקום 'והיה בך חטא'".

מדוע התורה הוסיפה את המילים 'וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה"?

דרש רבי שלמה קלוגר בספרו 'אמרי שפר' שחז"ל אמרו: "עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". כלומר, שהמחסור בממון גורם לאדם לעיתים לעבור על 'דעת קונו' – החיבור עם הקב"ה.

פועל זה ציפה לקבל את השכר בתום מלאכתו, ולא קיבלו. כשסיים את עבודתו והיה אמור ללכת להתפלל – לא הלך 'לקרוא אל השם', משום שהמחסור בממון טרד את מנוחתו ואת דעתו. על כך אומרת התורה "ואליו הוא נושא את נפשו", בשכר הזה שהיית אמור לשלם לו, לא תלויים רק ענייני הגוף, אלא גם ענייני הנפש.

הואיל ואין לו אפשרות אחרת להתפרנס לאחר ש"נתן לך" את זמנו וכוחותיו, ואתה לא שילמת וכתוצאה מכך הוא לא התפלל, הרי ש"ולא יקרא עליך אל ה'", שלא התפלל להקב"ה בגינך, "והיה בך חטא".

הפוסט חובת תשלום לשכיר יום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע היחס לעמון ומואב חד משמעי, בניגוד ליחס למצרים, בו יש מידת "סלחנות וותרנות"?

בשונה מעמון ומואב, האסורים לבוא בקהל ישראל, דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', נוסף לאיסור לתעבם כי גרים היינו בארצם.

למקרא הבחנה זו שבין המצרים לבין עמון ומואב, אנו עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. אם כן, מה פשר החלוקה וה"אפליה" הזו שבין המצרים לבין עמון ומואב?

בעל ספר 'החינוך' מבאר שאמנם המצרים ציערו אותנו, שיעבדו, השפילו ורמסו אותנו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. שהרי במשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

בניגוד לעמון ומואב, להם היתה מדיניות רשמית וקבועה של אנטי-חסד. אצלם היה המעשה נבלה תמידית וקבועה בדיוק כמו בסדום ועמורה, ולא אירוע חד-פעמי. כל מהותו וטבעו של העמוני הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי המושתת כולו על חסד ונתינה, על עזרה לזולת ודאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים למשל – אולם ישנן מציאויות שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולא נוכל לדור איתם בכפיפה אחת, ולו לרגע קל עד עולם. "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

הפוסט החסד – יסוד החיים של היהודי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפסוק זה אנו למדים על מצות "פריקה וטעינה", חיוב לסייע לפרוק או לטעון משא מבהמת חברו. חז"ל לומדים מהמילים "הקם תקים עמו" שחובתו להקים רק עם בעל החמור, אולם  אם הבעלים יושב בצד, אין עליו חובה לטעון או לפרוק.

החפץ חיים אמר שמהלכה זו ניתן ללמוד מוסר השכל לכל ענייני האדם. אם אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו למעלה. אם אדם מבקש לאחר התפילה "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", והוא בעצמו נשמר מלדבר, אזי מהשמים יעזרו לו. אולם אם מזלזל ואינו עושה מאומה כדי להישמר מאיסור לשון הרע, איך יבקש זאת מהקב"ה?

אנו מבקשים בתפילה "והאר עינינו בתורתך". יש אנשים רבים שאינם יושבים בתום התפילה ללמוד. החפץ חיים אמר שהם דומים לאחד שמבקש ללוות מחברו סכום כסף. המלווה נעתר לבקשתו ואמר לו לבוא לביתו לקבל את ההלוואה. אולם הלווה שהיה עצל, לא הגיע ליטול את הכסף. לאדם זה אין סיבה להתרעם על המלווה, על שלא הלוה לו.

כן הדבר בענייננו, האדם מבקש מהקב"ה שיאיר את עיניו בתורתו. הקב"ה משיבו: טוב ביקשת, שב ע"י השולחן, קח גמרא או משניות בידיך, ואאיר את עיניך. אולם אם המבקש ממהר לעזוב את בית הכנסת לעסקיו, ואינו שם לב לעסק התורה, אז אין תפילתו מתקבלת, ומה שביקש הרי זו תפילת שווא, מבקש רק בפיו.

הפוסט בקשה מעשית בתפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מה מעלת הבכור, שנוטל פי שניים?

משך חכמה: הבכור הפך את האבא ל'אבא', ולכן יש להם דין של בכור. ביאור המילים 'בני בכורי ישראל', שכלל ישראל עשו את הקב"ה לאבא בעולם.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מדוע המילה 'הַבְּכֹר' כתובה בכתיב חסר, ללא ו'?

האר"י: בכל אותיות הא-ב' יש 3 אותיות, שערכן בגימטריה כפול מהאות  הקודמת: ב' כפול מא', כ' כפול מי', ור' כפול מק', וסימנן אותיות 'בכר'. התורה לא הוסיפה ו' כדי לרמז באותיות אלו שהבכור  מקבל פי שניים. אילו היתה כתובה האות ו' לא היה רמז בזה.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת (כא, כא)

רש"י: נהרג ע"ש סופו, שלא ילסטם את הבריות. והרי דינו של רוצח בסייף ולא בסקילה?

רבי חיים קניבסקי: יש רוצחים שראוי להם עונש סקילה, אולם העונש נקבע לפי הרוצח הרגיל שהוא בסייף. בן סורר נידון על שם סופו, שעתיד להיות רוצח שראויב לו סקילה, ולכן נסקל כעת באבנים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (כב, ז)

רש"י: אם על מצוה קלה יש כזה שכר, ק"ו למתן שכר על מצוות חמורות.

מדוע רק בשילוח הקן מקשים על השכר שבה, הרי יש עוד מצוות שנאמרה בהן נתינת שכר ולא מצינו שהגמ' מקשה 'אמאי'?

מהרי"ל דיסקין: חז"ל אומרים (חולין קי ע"ב) שכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד מוזהרין להעניש ולכפות עליה ומצוה שאין כתוב בה נתינת שכר, בי"ד כופין עליה. בשילוח הקן על אף שנאמרה בה נתינת שכר, בית דין כופין עליה הואיל והיא לא תעשה ובית דין מלקים על לא תעשה.

לפי זה מיושב, שבשאר מצוות שיש בהן נתינת שכר לא קשה מדוע נכתב, משום שבא ללמדנו 'שאין בית דין כופין עליהן', אבל בשילוח הקן, שבית דין כופין, משום שהיא מצות לא תעשה, קשה מדוע נאמרה נתינת שכר. ועל כך מתרצת הגמרא: 'ללמדך ק"ו כמה שכר יש על מצוות קשות'.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כג, ה)

מהו שורש חטאם, הרי בני ישראל אכלו מן שירד מהשמים ושתו מים מבאר מרים?

רבי יהונתן אייבשיץ: מבאר בהתאם לתכונתם של עם ישראל – גומלי חסדים. מותר וצריך לקרב מי שגומל חסדים, אולם מי שלא מוכן לגמול חסד יש להרחיק אותו מעם ישראל.

גומל חסדים אינו בודק או מדקדק בציציותיו של האדם שלפניו, הוא עורך שולחן, מזמין להתיישב ומעניק הרגשה טובה מכל הלב. ללא תלות או התייחסות למצבם של בני ישראל כשהגיעו מהדרך.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר (כג, ה)

מדוע פתח בלשון רבים 'לֹא קִדְּמוּ' וסיים בלשון יחיד 'וַאֲשֶׁר שָׂכַר'?

פתשגן הדת: עמון ומואב שוו ודמו זה לזה בענין העדר קדימה בלחם ומים, שניהם לא קידמו, ולכן כתבה זאת התורה בלשון רבים. אולם בשכירת בלעם הלכו רק שרי מואב, בניגוד לזקני מדין שאמרו שאין בו תועלת, (עיין רש"י בפר' בלק כב, ז). מסיבה זו לגבי שכירת בלעם כתוב בלשון יחיד, שמוסב רק על מואב.

בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' (כג, ט)

מדוע רק הדור השלישי הותר לבוא בקהל ה' ודור שלפניו לא?

חזקוני: בדור הרביעי פוסקת הקורבה לאדם. כך גם מצינו בתורה בפסוק 'למען תספר באוזני בנך (=דור ראשון) ובן בנך (=דור שני)' ואילו הדור השלישי לא הוזכר. חזקוני מביא מקור נוסף, ללמדנו שרק עד דור שלישי, כפי שכתוב "עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (יואל א, ג).

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (כג, כד)

לאחר שכתבה התורה 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר', מדוע הוסיפה 'וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ'?

סולת למנחה: יש אנשים שנודרים בהתלהבות לדבר מצווה, אולם עד שהם מגיעים לפרוע את התחייבותם הם כבר מתקררים. התקררות זו עשויה לגרום להם להתחרט מהנדר או חלילה גרוע מכך – לא לקיים אותו. במילים אלו מזרזת התורה ואומרת: 'ועשית כאשר נדרת' – באותה התלהבות שנדרת כך תקיים.

כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (כג, כד)

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק: יש הבדל בין נדר לנדבה. אדם נודר בעת צרה או כשרוצה לזכות לדבר מסוים, ולכן מתחייב לתת משהו משל עצמו. נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם, איש לא הכריח אותו לנדוב.

יש פעמים שבהן אדם נודר בלב שלם, כשנותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. על כך כתבה התורה: "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", מיד ללא שהות, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". אם אתה מקיים סמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא נדבה בלב שלם.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד, ט) 

הרמב"ן אומר על פסוק זה: "ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה".

איסור אמירת לשון הרע הוא אחד מיסודות החיים שלנו. יהודי שמדבר לשון הרע, דומה ליהודי שמחלל שבת, ואינו מקיים את חג הפסח, כל אחד מבין שזה פוגם במהותו כיהודי.

אנו מתקרבים לימי הדין הממשמשים ובאים. ראוי להתעורר ולהתחזק בעניינים שבין אדם לחברו בכלל וביתר שאת בהלכות לשון הרע, שמצינו בפרשת השבוע את הנזק והעונש שהם מסבים למי שמדבר לשון הרע.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (כא, י) 

מדוע כתוב 'כִּי תֵצֵא' בלשון יחיד, ולא כתוב 'כי תצאו', בלשון רבים, הרי למלחמה יוצאים חיילים רבים?

מהרי"ל דיסקין: ללמדנו שרק כשעם ישראל מאוחדים כאיש אחד, זוכים לנצח במלחמה את אויביהם, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא כו, ב), שדורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהם אע"פ שהיו עובדי עבודה זרה, משום שהיה שלום ואחווה ביניהם. אבל אם חלילה אינם מאוחדים, אין הקב"ה עומד לימינם להכניע את אויביהם.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה פרשתנו לעגלה ערופה, שבסיום הפרשה הקודמת?

חזקוני: "נסמכה כאן לומר, שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. 'כי תצא למלחמה', במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו".

ר' חיים פלטיאל: "סמך פרשה זו ל'כי תעשה הישר', מפני שלא היו מוציאין למלחמה רק הכשרים, דהא הותרה להם יפת תואר, ולכך באו כשרים שלא היו מתאוים, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (כא, יח)

בן סורר ומורה נידון על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, ולכן אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.

הקב"ה עשה לישמעאל נס ואמו מצאה את באר המים, על אף שעתיד להמית את בנ"י בצמא. על כך אמר הקב"ה: 'באשר הוא שם', עכשיו הוא צדיק ואין דנין את האדם על שם סופו.

מדוע בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ואילו ישמעאל ניצל, (ולא נידון על שם סופו) על אף שאח"כ הרג את בנ"י?

בן סורר ומורה התחיל בעבירה ויש חשש שילך וידרדר עד שבסופו ילסטם את הבריות, בניגוד לישמעאל שהיה צדיק כשדן אותו הקב"ה.

תרוץ נוסף, דנים אדם על שם סופו בבית דין של מטה, אבל בבית דין של מעלה אין דנים את האדם על שם סופו.

וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, ו)

מדוע חזרה התורה על שקללות בלעם הפכו לברכות?

כתב סופר: היה מקום לשאול העונש של עמון (שלא הסכימו להעניק משלהם לישראל, אך לא הזיקו להם) שווה למואב, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם.

התורה הדגישה "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שלא נחשוב שהואיל ו"הרווחנו" ברכות מהמואבים, אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מאחר ששניהם התכוונו לרעה, עונשם שווה.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים  (כה, יח)

במה חטא עמלק גדול משאר האומות שנלחמו בישראל, שעליו נאמר (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"?

הגרי"ז: התורה מפרשת: משום שעמלק "ולא ירא אלוקים". במה?

בניגוד לאומות העולם שנלחמו, עמלק התנפל על בנ"י, בלי חשבון ומורא. הוא נדמה כאויב שמחשב ומתכנן את כל מעשיו בחשבון ודעת, מתי עם ישראל יהיו חלשים, ויוכל להתגבר עליהם.

הוא מצא את נקודת התורפה, כשהם "בדרך" "והנחשלים אחריך" חסרי כח, שהענן פולטם (כדברי רש"י). את המילים 'ואתה עייף ויגע' ביאר רש"י: עייף בצמא ויגע בדרך.

עמלק היה ירא מגבורת ישראל, אך לא מהקב"ה, ועל כך כתוב "ולא ירא אלוקים".

לכן, נענש ב'מידה כנגד מידה': "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הוא לא היה ירא מאלוקים, לכן תהיה מלחמת ה' עמו מדור דור.

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (כה, יט)

אימתי חל ציווי זה?

אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".

חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – כי תצא תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מבאר בעל ספר החינוך במצוה תקסא: "משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם…', והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן ציוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם".

בשעה הקשה של עם ישראל, לאחר שהחלו את נדודיהם במדבר, לא זו בלבד שעמון ומואב לא עמדו לצידם וסייעו, אלא אף פעלו נגד העם היהודי, כששכרו המואבים את בלעם לקלל את עם ישראל. אירוע זה נחרת היטב בזכרון האומה היהודית, שכן הוא טומן בחובו מסר ברור. הוא נוגד את אחד מעקרונות היסוד של העם היהודי – עשיית חסד, סיוע לכל אחד, בדגש על עזרה לחלש.

היחס השונה למצרים

לעומת עמון ומואב, כלפי המצרים יש מידת "סלחנות וותרנות". בשונה מהעמונים והמואבים, האסורים לבוא בקהל עם ישראל, הרי דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', כפי שכתוב "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כג, ט). וזאת נוסף לאיסור לתעב מצרי, בנימוק "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

למקרא הבחנה זו בין מצרים לבין עמון ומואב, אנו עוד עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. מה פשר החלוקה והשוני בין מצרים לבין עמון ומואב?

בעל 'ספר החינוך' מבאר את ההבדל שביניהם, וכותב: "ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וציערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי. וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עיוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".

נכון, האומה המצרית ציערה אותנו, שיעבדה, השפילה ורמסה את אבות אבותינו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. הראיה לכך, שבמשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

מה שאין כן עמון ומואב, אצלם היתה זו מדיניות רשמית וקבועה של 'אנטי-חסד', ולא אירוע חד-פעמי. בדומה לסדום ועמורה גם אצלם שלטה מדיניות של מניעת ואיסור עשיית חסד עם הזולת, כפי שאמרו חז"ל: "האומר: שלי – שלי, ושלך – שלך יש אומרים זו מידת סדום" (אבות פרק ה' משנה י'). כל מהותו וטבעו של העמוני והמואבי הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי, המושתת כולו על חסד ועל נתינה, על העזרה לזולת והדאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים, אולם ישנן בעולם התנהלויות, שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולעולם לא נוכל לדור איתן בכפיפה אחת. "כי אמרתי עולם חסד ייבנה".

לתגובות – office@shaalti.co.il

להזמנת ההרצאה 'שבת חלום', בנייד – 052-9453811

לצפיה בסרטונים וקטעים מתוך ההרצאה 'שבת חלום', בקישור  https://youtu.be/jgaZizoeMJ0

הפוסט כי אמרתי עולם חסד ייבנה – לפרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה פרשתנו לעגלה ערופה, שבסיום הפרשה הקודמת?

אבן עזרא: "זו הפרשה דבקה עם 'כי תצור אל עיר' (לעיל כ, יט). ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בארץ ישראל. ולא כן חוצה לארץ, ואף כי במלחמה".

חזקוני: "נסמכה כאן לומר, שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. 'כי תצא למלחמה', במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו".

ר' חיים פלטיאל: "סמך פרשה זו ל'כי תעשה הישר', מפני שלא היו מוציאין למלחמה רק הכשרים, דהא הותרה להם יפת תואר, ולכך באו כשרים שלא היו מתאוים, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

בעל הטורים: "למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות? הקדים לה מלחמה, שאם יאמר השונא: אהרוג כי עת מלחמה, ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה. וכתיב מלחמה אחריה, לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח"כ תלך במלחמה ותנצח. ולא היו מניחים שונאים לילך במלחמה ביחד שמא יהרגו זה לזה במלחמה.

'כי תעשה הישר', וסמיך ליה 'כי תצא למלחמה', שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים (סוטה מד ע"א), לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר 'ויצא ה' ונלחם בגוים' (זכריה יד, ג)".

הפוסט סמיכות פרשת כי תצא לעגלה ערופה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אימתי חל ציווי זה?

רש"י: "תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג), שלא יהא שם עמלק נזכר, אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".

בכור שור: "כשתעמיד מלך על כסא ישראל, שהוא כסא ה', כמו דכתיב 'כי יד על כס יה' (שמות יז, טז) . 'יד' – לשון מלכות וגדולה, כמו 'ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם' (ישעיהו נו, ה). וכן ציווה הקב"ה לשאול לאחר שלכד המלוכה על ישראל, ונלחם בגוים אשר סביבותיו, אז אמר לו: 'לך והכיתה את עמלק' (שמואל א' טו, ג)".

חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".

הפוסט מחיית זכר עמלק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט חומרתו של לשון הרע – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט מלחמה בעמלק – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט חומרת קללות בלעם – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט הכל הולך אחר הכוונה והרצון – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט בן סורר – נידון על שם סופו – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט המלחמה ביצר הרע – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.