מהי קנאות

על מעשה הקנאות שאודותיו נכתב בסוף הפרשה הקודמת אומרים חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". כלומר הלכות קנאות הן הלכות גדולות ועמוקות, אך אין מורים כך. שאל רבי שלום שבדרון: מדוע על הקנאות של פנחס אמרו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן"? והרי זו מצוה כה גדולה, עד כדי שכיפרה על בני ישראל?

כדי להשיב לשאלה, נתבונן במהות ה'קנאות'. 'קנאות' אינה בהכרח מעשה בידים או ברגלים, קנאות אינה מתבצעת בזריקת אבנים, או בצעקות. מקורה של הקנאות בלב. כשהלב מיטהר ומתקדש ומקנא את קנאת ה', באותה שעה הוא יכול לקחת רומח בידו ולהרוג את זימרי בן סלוא.

וכאן טמון הסוד. 'קנאות' אינה מוכתבת על ידי הוראות או פסקי הלכה. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב יודע מה מתרחש בעמקי הלב. מקורה של קנאות בלב, והואיל ולא ניתן לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת, לא ניתן להורות לו לפעול בדרך זו או אחרת, ועל כן היא מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן".

האדם היחיד שזכה לקבל שכר כה רב – ברית שלום, היה פנחס. מדוע דוקא הוא? רגילים אנו לראות במושג "רודף שלום" אדם נעים הליכות, המאיר פנים לכולם. אדם שלעולם לא יגיד מילה רעה על זולתו. אדם שאינו מתערב בנושאים השנויים במחלוקת. לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של "אנשי השלום". אולם השקפת התורה שונה. אנשים מסוג הנ"ל אמנם אינם "בעלי מחלוקת", אך הם בודאי אינם מוגדרים כ"רודפי שלום". שלום אינו רק שלילת המחלוקת. שלום הוא ערך חיובי, שאינו ניתן להשגה ב"שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת.

איש השלום

מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה? נקודת המפתח, כשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר עםהבורא יתברך, כך גם השלום בתוך עם ישראל, האחדות בין יהודים.

אנשים רבים ראו את נשיא שבט שמעון בקלקלתו, אך ישבו באפס מעשה ולא הגיבו. ברור שלא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיו, אך מדוע בחרו לשתוק ולהבליג? הם חששו ל"ריב אחים", לפילוג בעם. זו היתה טעותם, כל עוד האחדות באה על חשבון 'חילול השם', אין לאחדות זו שום ערך.

היה רק אדם אחד שהבין נכון את המהלכים, היה זה  פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם ובעיקר השאיפה לשלום. כשקינא לאלוקיו הוא הכשיר את הקרקע להשראת שלום ואחדות אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב"ה וגילה את האמת: פנחס – הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על "ברית השלום".

מדוע דוקא פנחס זכה לברית 'שלום'?

נותר לברר עוד נקודה אחת, מאחר והוא נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה לברית 'שלום' בדוקא? המהר"ל מבאר שיש שלושה סוגי שלום בעולם: א. שלום 'קר', כששני אנשים (או מדינות) שומרים על יחסים סבירים, ואינם נלחמים ביניהם. אין להם יחסי אהבה או שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה, מעין "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד. ג. שלום אמיתי, של חיבור לזולת. זה השלום הטוב ביותר, שאדם יודע שיש לו חבר להשתתף בצער, כמו גם לשמוח עימו, לא רק כשנחמד וכיף.

לפנחס הפריע מאד שיהודים רבים מתו במגיפה בגלל המעשה של זמרי. הצער הגדול של עם ישראל הביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא, למרות שידע שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, וכל זאת כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו. על כך אמר לו הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, משום שהיה אכפת לך שיהודים לא יסבלו, לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום", את תכלית השלום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/PR45q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13255

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט מחנה אנשי השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי (כה, יא) 

מדוע התורה משבחת את פינחס על קנאותו, ואילו את הקרבתו ומסירות נפשו, שנכנס לסכנה לא הזכירה התורה?

רבי יחזקאל לוינשטיין: היה זה כבוד שמים. תכלית מסירות נפשו, שנגרם מהמעשה שלו קידוש השם, והיא חשובה הרבה יותר מעצם מסירות הנפש.

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כה, יג)

מדוע כתוב 'אשר קינא לאלוקיו' בלשון יחיד, ולא נאמר 'אשר קינא לאלוקים'?

הרב שטרנבוך: משום שהקנאות באה מתוך הרגשת שייכות וקירבה לקב"ה, שכן כשיהודי מרגיש קירבה לקב"ה, חורה לו על שמחללים שם שמים. המילה 'לאלוקיו' נכתבה בלשון יחיד, משום שיסוד קנאותו באה מתוך הרגשה פרטית שלו, שהקב"ה הוא אלוקיו ויש לו שייכות וקירבה אליו.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה… שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… (כו, א-ב)

מדוע ציינה התורה את המנין בהקשר למגיפה ולאחריה?

רש"י: "משל לרועה, שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

רבי חיים פלטיאל: "כשכלו מתי מדבר וציוה הקב"ה למנות אותם שנשארו, שילחמו עם הכנעניים".

הנצי"ב מוולוז'ין: "עיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן, משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ".

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה (פ) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר (כו, א)

מדוע הפסיקה התורה באמצע פסוק?

חזקוני: "'ויהי אחרי המגפה', כשכלו מתי מדבר. יש כאן פרשה, אף על פי שהיא באמצע הפסוק, ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ".

רבי חיים פלטיאל: "יש הפסק משום דכל פעם כשמונה ישראל יש נגף ולכך הפסיק כאן שלא יהיה בהם נגף".

בעל הטורים: הפסיק בין המגפה למניינם, שלא תשלוט המגפה במנין.

רש"ר הירש: "ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם".

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת… (כו, נז)

לאחר שנכתב בפסוק הקודם "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ… עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" מדוע מנה את שבט לוי, הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

חזקוני: "לחלוק להם בשאר המ"ח עיר, כמו שמפרש בפרשת מסעי".

מלבי"ם: "גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחות גרשון לבד וקהת לבד כי כל אחד היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי".

העמק דבר: "באשר ניתן ללוי ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר".

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה (כז, א)

מהיכן הן באו?

הנצי"ב מוולוז'ין: "ותקרבנה. באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין".

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף (כז, א) 

רש"י: "יוסף חיבב את הארץ, שנאמר (שמות יג, יט) 'והעליתם את עצמותי', ובנותיו חיבבו את הארץ שנאמר 'תנה לנו אחוזה' (פסוק ה)".

מה הראיה שבקשת בנות צלפחד נבעה מאהבת ארץ ישראל, אולי חיבבו את הממון וביקשו נחלה מטעמי חמדת הממון והנכסים?

הן באו אל משה רבינו בבקשה לרשת את נכסי אביהן רק כשחילק את הנחלות בארץ ישראל. אם הן היו מחבבות את הממון, היו עושות זאת הרבה לפני כן. משום שלא תאות הממון עמדה לנגד עיניהן, אלא שהן היו מחבבות את ארץ ישראל.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ה)

מדוע משה היה צריך לשאול את הקב"ה על כך, וכי לא ידע מה הדין במקרה זה?

מדרש אגדה: "יש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של 'משפטן' ארוך".

רש"י: משה ידע את ההלכה, ופרשה זו היתה ראויה להכתב על ידו, אולם זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן הפרשה.

רבי חיים פלטיאל: משה ידע את דינן, אולם לא ידע אם הן נוטלות כדין בכור, ולכן הקריב את דינן לפני הקב"ה.

רבינו בחיי: הלכה זו נחשבת לאחת מההלכות הפשוטות, שגם אומות העולם יודעים ומכירים מסברא. נתעלם ממנו, כעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א, יז)".

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (כז, יב)  

משמע שגם לראיית ארץ ישראל יש מעלה מסוימת. מה המעלה?

הראיה של משה לא היתה כשל תייר שמתעניין לראות מה קורה בארץ, הוא הסתכל בראייה של השתוקקות וחיבור לארץ ישראל. באמצעות ראייה זו התחבר לארץ ישראל וספג מקדושתה, שנחשב במקצת כעין כניסה לארץ, ובפרט שחש בראייתו את קדושת המקום וכך נוספה אצלו השתוקקות להיכנס לארץ.

עלינו להעריך את מצות יישוב ארץ ישראל, שזוכים לשבת בה ולקיימה בכל רגע.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שנכתב בפסוק הקודם "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ… עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" מדוע מנה את שבט לוי, הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

רמב"ן: "לא ידעתי למה ימנה בני לוי, ומה תועלת עתה במנינם. אולי 'לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם', לא לנולדים אחרי כן. או שנעשה להם לכבוד לפני השם, שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם. והזכיר עמרם ואשתו, כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים ולוים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן".

חזקוני: "לחלוק להם בשאר המ"ח עיר, כמו שמפרש בפרשת מסעי".

מלבי"ם: "גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחות גרשון לבד וקהת לבד כי כל אחד היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי".

העמק דבר: "באשר ניתן ללוי ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר".

הפוסט מנין הלויים בנפרד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה היה צריך לשאול את הקב"ה על כך, וכי לא ידע מה הדין במקרה זה?

מדרש תנחומא: "ריש לקיש אמר: יודע היה משה דין זה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו להן: דין של נחלה הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו. באו אצל שרי חמשים, ראו שכבדו אותם שרי עשרות אמרו: שרי חמשים אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו כולן כענין הזה שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם: הרי משה רבינו, באו לפני משה, ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר משה: אומר להם את הדין ואטול את גדולתם? אמר להם: אף אני יש גדול ממני לפיכך 'ויקרב משה'".

מדרש אגדה: "יש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של 'משפטן' ארוך".

רש"י: משה ידע את ההלכה, ופרשה זו היתה ראויה להכתב על ידו, אולם זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן הפרשה.

חזקוני: "יודע היה משה שהבנות נוחלות, על מה נחלקו? אם יירשו בראוי כבמוחזק, אם לאו".

רבי חיים פלטיאל: משה ידע את דינן, אולם לא ידע אם הן נוטלות כדין בכור, ולכן הקריב את דינן לפני הקב"ה.

רבינו בחיי: הלכה זו נחשבת לאחת מההלכות הפשוטות, שגם אומות העולם יודעים ומכירים מסברא. נתעלם ממנו, כעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א, יז)".

הפוסט הצורך של משה לשאול את הקב"ה מה דין בנות צלפחד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסיקה התורה באמצע פסוק?

חזקוני: "'ויהי אחרי המגפה', כשכלו מתי מדבר. יש כאן פרשה, אף על פי שהיא באמצע הפסוק, ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ".

רבי חיים פלטיאל: "יש הפסק משום דכל פעם כשמונה ישראל יש נגף ולכך הפסיק כאן שלא יהיה בהם נגף".

בעל הטורים: הפסיק בין המגפה למניינם, שלא תשלוט המגפה במנין.

אור החיים: "נתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות 'צרור' תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה 'ויהי אחרי המגפה' פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר ציווה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר 'אחרי המגפה' מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' 'שאו', נמצאת אומר כי מאמר 'ויהי אחרי המגפה' משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר".

רש"ר הירש: "הפרשה מסתיימת באמצע הפסוק אחרי משפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל פרשה חדשה, ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם".

הפוסט הסבר להפסק באמצע פסוק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ציינה התורה את המנין בהקשר למגיפה ולאחריה?

רש"י: "משל לרועה, שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

אבן עזרא: "וטעם 'אחרי המגפה' – בעבור שאמר השם: 'לאלה תחלק הארץ' (לקמן פסוק נג)".

ריב"א: "מפני מה נפרד פסוק זה? להודיעך כי פרשת 'צרור' (=ציווי הקב"ה להרוג את המדינים) לא היתה אלא לאחר זמן בפרשת ראשי המטות (=פר' מטות) גבי 'נקום נקמת בני ישראל', ולמה נאמרה כאן? לפי שהיתה המגפה ונפלו כ"ד אלף מישראל. אמר להם הקב"ה: בני נפלו והמחטיאים לא יפלו? וכבר כתבתי בתורתי 'ואת הבהמה תהרוגו', ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאה תקלה על ידה תהרג אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה. לכך נאמר 'צרור' אחר 'ויהי המגפה', זה בשביל זה".

רבי חיים פלטיאל: "כשכלו מתי מדבר וציוה הקב"ה למנות אותם שנשארו, שילחמו עם הכנעניים".

הנצי"ב מוולוז'ין: "עיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן, משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ".

הפוסט הקשר שבין המגיפה למנין בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה ייחסה את פנחס? בפרט לאחר שכתבה בסוף פרשת בלק 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן'?

ריב"א: "נראה לי שלכך יחסו אחר האב, שלא תאמר: אמו גיורת היתה, שהיתה מבנות פוטיאל וגיורת אסורה לכהן, ואם כן היה חלל. לפיכך הוצרך ליחסו".

בְּקַנְאוֹ אֶת  קִנְאָתִי בְּתוֹכָם (כה, יא)

מה מלמדת התורה במילה 'בְּתוֹכָם'?

כלי יקר: "'קנאתי בהם' לא נאמר, אלא 'בְּתוֹכָם', לימד על כל קידוש ה' שצריך להיות בתוך בני ישראל דוקא, וכמו שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב)".

 לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם (כה, יב)

מה ביאורה של האמירה?

הכתב והקבלה: "רבי יונתן בן עוזיאל תרגם 'אמר ליה', כי היה ראוי אמור לו. ולי נראה שאין מילת אמור לשון הוצאת דברים בפה, כי אם לשון התנשאות ורוממות, כמו 'האמירך היום'… לפי שפנחס היה מבוזה מצד היותו בן בתו של פוטיאל שהיה עובד גלולים, ולסיבת מעשה הנפלא שכרו אתו להתרומם למעלת כהונה, לזה אמר תחילה בדרך כלל, 'לָכֵן אֱמֹר'".

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כו, ב)

מדוע היה צורך למנותם כעת שוב?

כלי יקר: צורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאף על פי שנפלו עשרים וארבעה אלף מכל מקום נשארו ששים ריבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כי אם כשיש ששים ריבוא כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כי אם הרואה ששים ריבוא (ברכות נח א) על כן בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף (כז, א)

רבי משה פינשטיין: שבחו של אדם גדול אם משיג מעלה או מחדש משהו מיוחד מכח עצמו, ולא בזכות תכונה שירש או למד מאבותיו. מפסוק זה לומדים ששבחן של בנות צלפחד היה שחיבבו את הארץ כמו יוסף זקנן. רואים מכאן שיש מעלה גדולה יותר כשאדם עושה מחמת שלומד מאבותיו מאשר מי שעושה מעצמו, כיון שהעושה מעצמו מסתפק בעצם עשיית המעשה, וחש שכביכול כבר יצא ידי חובה. לעומתו זה שלומד מאבותיו, אינו מסתפק במעשה עצמו, שכן חש הוא כמחוייב לעשותו, על כן הוא מוסיף בו חביבות יתירה והנאה מושלמת והרי זה מעשה מושלם יותר.

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת (כז, ג)

מה היתה כוונתן במילים 'כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת'?

חזקוני: "ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש".

רבי חיים פלטיאל: "כלומר הרוג בית דין היה, והרוגי בי"ד נכסיהן ליורשין ולפיכך שאלו בנותיו נחלה".

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כז, יט)

מה ענין ציווי זה, וכי יש דבר שהוא לא ידע מהנהגת משה?

רבי אליהו שווי: שלכל תקופה יש דרכי הנהגה ונסיונות משלה. אלמלא הציווי המפורש, יתכן שיהושע היה חושב שעליו לשנות את ההנהגה בהנהגה ההולמת את דורו, שהיא הנהגה אחרת מזו של משה רבינו.

מסיבה זו ציווה הקב"ה את משה רבינו שיתן מהודו על יהושע לעיני כל ישראל, להורות שימשיך להנהיג בדיוק כפי שהנהיג הוא, כלומר, באותה דרך שבה נהג משה, ולזה צריך ציווי מיוחד.

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה (כח, ט)

הדר זקנים: "כל מעשים של שבת כפולים: שירו כפול – 'מזמור שיר ליום השבת'. תענוגו כפול – 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'. עונשו כפול – 'מחלליה מות יומת'. לחמו כפול – 'לחם משנה'. קרבנותיו כפולים – 'שני כבשים'. וזהו שאנחנו אומרים 'ותצונו ה' אלהינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי לו'".

וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם (כט, ב)

מדוע בכל קרבנות הרגלים כתוב 'והקרבתם', ואילו בר"ה כתוב 'ועשיתם'?

רבי חיים פלטיאל: "הקב"ה אמר: כיון שנכנסתם לפני בר"ה לדין ויצאתם מלפני בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה".

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח… וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ג-ה)

מדוע הדגישו 'אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח'?

ומדוע משה הקריב את משפטן לפני ה'?

חידושי הרי"ם: בנות צלפחד חשבו שאולי יוכלו להחניף למשה כשיאמרו לו 'אבינו מת במדבר והוא לא היה… בעדת קרח', כלומר הוא רצה שאהרן יהיה הכהן גדול והיה נגד קרח, אולם 'בחטאו מת'.

כששמע משה רבינו את דבריהן החליט לא להורות דין זה, מחשש שאולי יהיה חשש קטן של נגיעה או חנופה, ולכן מיד 'ויקרב משה את משפטן לפני ה".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – פנחס תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פנה הרב אל העגלון ושאל: האם ברצונך לקחת את האשה הגרושה למקום קרוב או למקום רחוק?

השיב העגלון: היא רוצה שאסיע אותה בעגלה שלי בתוך העיר, והוסיף בתמימות: אולם היא גרושה ואני כהן, ועל כן אני שואל האם מותר לי לקחת אותה בעגלתי. במענה לשאלתו המיוחדת, "התיר" לו הרב להסיעה בעגלתו.

משקלטו התלמידים שכלל לא היה מקום לצחוקם, שכן לא הבינו כראוי את שאלתו של העגלון, נותרו בפנים חפויות. לאחר שיצא העגלון מהמקום, פנה הרב לתלמידיו, ואמר להם: בפרשת השבוע מוצאים אנו דוגמא מוחשית לשאלה ה"תמוהה" שחזינו זה עתה.

שיודע להבין את רוחו של כל אחד

בסמוך לפטירתו פנה משה רבינו להקב"ה וביקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (כז, טז-יז). מדוע נקט משה רבינו בביטוי זה? מבאר רש"י על המילים 'אֱלֹהֵי הָרוּחֹת': "למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ומוסיף אור החיים לבאר: "שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם. תמנה אחד שיהיה טבעו שווה בתכונה לכל העדה שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם".

משה רבינו ביקש מהקב"ה שמחליפו יידע להנהיג כראוי את עם ישראל, שיירד לסוף דעתו של כל אחד ואחד מבני ישראל, שיבין את רחשי ליבו. שיבחין מה מניעיו של כל שואל, ומדוע פנה אל המנהיג, עוד בטרם יחרוץ את גורלו.

איש אשר רוח בו

לפנייתו של משה, השיב הקב"ה באותה מטבע לשון: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (כז, יח). המילים 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ' מבוארות בספרי (פיסקא קמ): "איש אשר רוח בו, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". משה משרטט את דמותו של המנהיג האידיאלי, ומגדיר שהוא מאופיין ביכולת נדירה שאינה מצויה אצל כל אדם. עליו להבין לליבו של השואל וללבטיו, בטרם ישיב לו. עליו לשמוע בין השיטין את ה"מנגינה".

למשה כלל לא היתה כוונה שיבחר הקב"ה במנהיג שינסה לְרַצוֹת את כולם. מנהיג שכזה אינו מנהיג טוב. בהיסטוריה ראינו לא מעט מנהיגים שבמקום ליטול אחריות ולגלות כושר מנהיגות, הפגינו חולשה. במצבים אמיתיים שנדרשה מנהיגות אמיתית, להוביל את הציבור למהלכים משמעותיים הראו רפיסות, שהתבטאה בהחלטות או במעשים. וכל זאת משום שהחלטותיהם והנהגתם היתה מושפעת מתקשורת, דעת קהל ועוד. מנהיג שכזה אינו מוביל, אלא מובל.

מבקשת משה למדנו שמנהיג אמיתי אינו נדרש בהכרח לשאת נאומים "חוצבי להבות אש", או לפזר הבטחות מתובלות במילים יפות. עליו להנהיג כראוי, תוך שהוא משמש דוגמא אישית ראויה.

הפוסט דמותו של מנהיג – לפרשת פנחס הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היתה כוונתן במילים 'כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת'?

רש"י: "לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו. רבי עקיבא אומר: מקושש עצים היה. ורבי שמעון אומר: מן המעפילים היה".

בכור שור: "כלומר, לא מתו אחרים בחטאו, לא גרם לאחרים שימותו כמו שעשו מרגלים, שגרמו לכל ישראל שמתו במדבר. ובעדת קרח, שהיצו על משה ועל אהרן ומתו חמישים ומאתים, ואחר כך ארבע עשר אלף, ודין הוא שלא יחלקו בארץ. אבל אבינו לא מת, אלא הוא לבדו".

רמב"ן: "ודעתי בדרך הפשט, שאמרו ככה: בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד…, על כן הודיעוהו כי לא היה מהם. ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מיטתו, וטעם 'כי בחטאו מת' – אמרו: מת במדבר בעוונו, שלא זכה ליכנס בארץ".

חזקוני: "ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש".

רבי חיים פלטיאל: "כלומר הרוג בית דין היה, והרוגי בי"ד נכסיהן ליורשין ולפיכך שאלו בנותיו נחלה".

הפוסט חטאו של צלפחד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה ייחסה את פנחס? בפרט לאחר שכתבה בסוף פרשת בלק 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן'?

רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

ריב"א: "נראה לי שלכך יחסו אחר האב, שלא תאמר: אמו גיורת היתה, שהיתה מבנות פוטיאל וגיורת אסורה לכהן, ואם כן היה חלל. לפיכך הוצרך ליחסו".

אור החיים: "ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה. ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל דכתיב (שמות לב) 'ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן', הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל כאומרו בסמוך 'ולא כליתי את בני ישראל', ולזה יחסו עד אהרן…".

הפוסט ייחוסו של פנחס הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מצות יישוב ארץ ישראל  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מעלתו של מי שממשיך מסורת אבותיו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט יהושע – המשך הנהגתו של משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט זהירותו של משה מפני נגיעות אישיות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט דרכי התגברות על היצר הרע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט תכלית השלום, שלום אמיתי בין איש לחברו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.