עבירה גוררת עבירה

מהיכן ישיג כעת כסף לשלם, האם שוב יגנוב או ישדוד? ובפרט שמבין שמעד באופן חד פעמי, שנהג שלא כשורה ורוצה לחזור למוטב. בימינו אדם זה מוצא עצמו בסיום המשפט מובל למאסר.

האם החברה מרוויחה מכך? האם בבית הסוהר הוא ישתקם? האם חוזר הוא למוטב בתום תקופת ריצוי העונש?

התורה קובעת שהושבת גנב בבית הסוהר אינה משפיעה עליו לטובה. אדם זה, שנכנס לראשונה בחייו בשערי בית הסוהר, עשוי למצוא עצמו מגיע "לפקולטה" לקרימינולוגיה, מקום בו ישהה בחברת אנשים "מקצועיים" יותר, שמהם יוכל ללמוד "ולשכלל" את השיטות. וכשייצא בתום תקופת המאסר, גם ינסה "ליישם" אותם בשטח.

תכנית שיקום

התורה מציעה לגנב זה "תכנית שיקום". בתקופה הקרובה הוא ישמש כ"עבד", ושכר העבודה שלו ישמש כיסוי הוצאות. מציעים לו להיות "עבד", שישהה בחברת משפחה אומנת. ממנה ילמד הליכות ונימוסים, דרך ארץ ומידות טובות. הוא יראה איך מנהלים כראוי חיי משפחה, כיצד הבעל מתייחס לאשתו בכבוד. הוא גם ילמד פרק בחינוך ילדים, שיידע ליישם הנהגות אלו כשייצא לחופשי בתום תקופת ריצוי העונש. בבית אדוניו ידאגו לו לכל מחסורו, יכבדו אותו וידאגו לכל מחסורו.

במקביל, פונה התורה למעביד שקיבל עבד חדש, ומורידה את רף הציפיות שלו מהעובד החדש. התורה אומרת לו: האם סבור אתה שיש לך כאן כוח עבודה זול, שניתן להשתמש בו לכל צרכיך? אם אלו כוונותיך, טעות בידך.

חז"ל דורשים על הפסוק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז): "עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א).

לא זו בלבד שאסור לתת לו לעשות עבודות בזויות, לעבד זה יש זכויות רבות, שבסדר העדיפות, הוא קודם לאדון. כגון, אם יש לו כרית אחת צריך לתת אותה לעבד.

תכנית זו לא מיועדת לפושע סדרתי, שהרי לא יהיה אדון שיסכים להכניס לביתו גנב סדרתי ומקצועי. תכנית זו מהווה "סדרת חינוך" טובה למי שסרח ומעד באופן חד פעמי, ומעניקה לו כלים לתקן את התנהגותו בתום תקופה זו.

כך דואגת התורה לחלשים. התורה מגינה עליהם גם בהיבט התנאים הבסיסיים, ובמקביל דואגת לתכנית שיקום, בראיית פני עתיד.

הפוסט סדרת חינוך – לפרשת משפטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע העבד מכונה 'עִבְרִי'?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "ולהלן הוא אומר 'כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי'… מה להלן 'אָחִיךָ', אף כן אחיך… דבר אחר, בזכות ישראל, שהיו מדברין בלשון עברי, שנאמר 'וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ'".

מדרש אגדה: "על שם אביהם, שנאמר 'וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי' (בראשית יד, יג)".

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים (כא, ו)

מדוע נקראו הדיינים 'אלוהים'?

אבן עזרא: "הם הדיינין, והם הכהנים, או השופטים שהם המלכים, כי התורה ביד הכהנים… ונקראו 'הָאֱלֹהִים', כי הם פקידי אלהים בארץ".

רמב"ן: משום שהשכינה שורה על הדיינים, בעת שהם יושבים בדין.

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן… יָד… רֶגֶל תַּחַת רָגֶל (כא, כד)

מדוע כתבה התורה איברים אלו?

אבן עזרא: התורה ציינה איברים אלו משום שהם הנפוצים ביותר. כשמכה איש את רעהו, הוא יכה אותו בעין שכנגדו, או בפה שמולו וכך ישבור שיניו, או ביד שבה ייאבק או יתגונן מולו, או שיגן על פניו, או ברגל כשירצה לברוח ממנו.

רש"ר הירש: התורה פירטה איברים, שנטילתם משביתה פעילויות שונות בגוף: עין – כנגד פעילות החושים, שן – כנגד שמירת הגוף (העיכול), וכן כוח הדיבור, יד – כנגד הפעילות היוצרת, רגל – כנגד כוח התנועה.

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (כא, כח)

מה החידוש בכך, הרי משנסקל ולא נשחט בשרו נבילה, שאסורה באכילה?

פסיקתא זוטרתא: "את הטפל לבשרו, וזהו עורו שהוא אסור בהנאה, שנאמר 'וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי', מדמו וחלבו ועורו, כאדם שאומר: יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה".

רשב"ם: על אף שכתבה התורה על בשר נבלה וטריפה 'לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ', בפסוק זה לימדה התורה שבשרו של שור לאחר שנסקל אסור בהנאה לנכרי ולכלב.

אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (כב, ו)

מדוע גנב משלם כפל?

פסיקתא זוטרתא: "הגנב ישלם שנים, אבל הגזלן אינו משלם אלא קרן. ומה ראה התורה להחמיר על הגנב יותר מהגזלן? אמר רבי יוחנן בן זכאי: לפי שהגזלן השוה את העבד לקונו, והגנב חלק כבוד לעבד יותר מקונו".

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (כב, כא)

מה ביאור המילה 'אַלְמָנָה'?

הכתב והקבלה: המילה אלמנה מורכבת מ-2 מילים, אל-מנה. אל, שביאורה שלילה. מנה, לשון חלק, כדוגמת 'וְהָיָה לְךָ לְמָנָה', שתרגומו 'לחולק'. איש ואשה הם כגוף אחד וכל אחד מהם אינו שלם בעצמו, אלא חלק מהשני. במיתת אחד מהם, הנשאר בחיים משולל חלקו. האשה הנשארת נקראת 'אל-מנה', מחוסרת חלקה.

רש"ר הירש: משורש 'אלם', אילם. במות בעלה, אבד לאלמנה פתחון פה ושוב אין לה מי שידבר בעדה.

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי (כב, כח)

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

רשב"ם: פסוק זה מדבר על ענייני ראשית, ביכורים, בכור אדם וכן בכור בהמה.

אבן עזרא: "הזכיר הפסוק הזה, שלא יאחר העני לתת מה שהוא חייב, כך תעשה לתת הבכור לכהן".

הדר זקנים: "מתוך שאתה נותן בעין יפה, תזכה לבנים הרבה, ועל כן קוראין לזכר 'מְלֵאָתְךָ', לפי שיש שמחה כשנולד זכר".

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (כג, יא)

מדוע כפל הלשון 'תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "'תִּשְׁמְטֶנָּה', מלקשש. 'וּנְטַשְׁתָּהּ', מלסקל".

רש"י: "'תִּשְׁמְטֶנָּה', מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. 'וּנְטַשְׁתָּהּ', מלזבל ומלקשקש".

ספורנו: אין זה כפל לשון, הואיל והמילה 'תִּשְׁמְטֶנָּה' מדברת על שמיטת כספים, ולא על שמיטת קרקעות, ואילו המילה 'וּנְטַשְׁתָּהּ' מוסבת על שמיטת קרקע.

שֵׁשֶׁת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (כג, יב)

מדוע נסמכה  מצות שבת למצות שמיטה?

הדר זקנים: "שלא תאמר מאחר שהיא שמיטה לא אשמור שבת. כי כל השנה אסור במלאכה. לכך נאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'".

צרור המור: לאחר שהתייחסה התורה לשמיטה שחלה בשנה השביעית, כתבה אודות השבת שחלה ביום השביעי, מאחר שיש להם מאפיינים דומים, ובהם שהשבת שקולה כנגד כל המצוות.

תורה תמימה: תכלית השביתה ביום השביעי ובשנה השביעית זהה, שניהם באים להורות שביתה ממלאכה, המורה על חידוש העולם.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר (כג, טו)

מדוע רק בחג המצות הזהירה התורה 'תִּשְׁמֹר'?

רמב"ן: אמנם המילה 'תִּשְׁמֹר' נכתבה רק בחג הפסח, אך מוסבת גם על החגים האחרים. התורה הורתה לשמור את חג הפסח ולקיימו בחודש האביב, וכן את חג הקציר אחריו ובסוף השנה את חג האסיף.

רבי אברהם בן הרמב"ם: בהמשך לציווי התורה על חג המצות 'שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ', הוסיפה בפסוק זה רק את האזהרה לשמור את חג הפסח.

ספורנו: משום שיש להקפיד שחג הפסח יחול בחודש האביב, ובעת הצורך מעברים את השנים והחדשים בחודש זה, כדברי חז"ל.

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, יט)

מה טעם מצות ביכורים?

מדרש אגדה: "למה? כדי שיהנו הכהנים, עוד שתדע כי לה' הארץ ומלואה, ולא יגבה לבך שתאמר: 'זה שלי וזה שלי', אין אתה בה, כי אם כגר וכאורח נטה ללון".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת משפטים תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה פתחה את הפסוק במילים 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי'?

מבאר האלשיך שעל אף ההשוואה שעשתה התורה בין האדם לבהמה, שמקדישים את בכורי שניהם לה', כשלבהמה אף יש עדיפות על פני האדם, שמוקדשת כבר מהיום השמיני ללידה, בניגוד לאדם שמוקדש רק לאחר שלושים יום, כתבה התורה 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי', ללמדנו שאיננו דומים בעיני הקב"ה לבהמה.

הבהמה עולה לקרבן רק לאחר שמקדישים אותה, בניגוד לעם ישראל, עלינו נאמר 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי', אנו קדושים מלידה. הטרפה נאסרה על האדם וירדה בדרגה. היא הותרה רק למאכל הכלב, משום שהבהמה בחיותה, כשנפשה בה, ראויה לחיות זמן רב ובמקביל היא ראויה למאכל אדם, לאחר שחיטה. אולם משנטרפה ואינה ראויה לחיות אפילו לא שנים עשר חדש, אזי תשוקץ נפשו של האוכל אותה, ודינה להינתן רק לכלב.

אנו נמצאים מזה 4 חודשים במלחמה מול רוע ורשע, שקשה אפילו לתאר. במלחמה זו עם ישראל מתגלה במלוא עוזו ותפארתו. הן ביחס לזולת, בין אדם לחברו, עריבות הדדית, והן בטוהר הנשק, והיחס לשפלים שבאויבינו.

זו מעלתנו מאז ולתמיד – עם ישראל, חי וקיים.

הפוסט ייחודיות עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה 'אֶבְיֹנְךָ', ולא כתבה 'אביון'?

אלשיך: מקור המילה אביון, מלשון 'תאב'. התורה הזהירה את הדיין, שאם יבוא לפניו דין של עני שתובע עשיר שחייב לו סכום כסף, שלא יחשוב הדיין או יאמר לעני: הרי אני מכיר אותך שאתה אביון, ומהיכן היה לך סכום כסף להלוות לעשיר. ויסיק הדיין, שכנראה האביון נתן עיניו בממון העשיר ועל כן תובעו, שלא כדין. 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ', אלא תחשיב אותו כבעל הון רב.

אור החיים: התורה מצווה בפסוק זה לפרנס את העניים, וכתבה 'אֶבְיֹנְךָ', כפי שאמרו חז"ל 'ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין'. ומזהירה התורה בפסוק זה שלא יטה את המשפט שיקדים את הדין שצריך להיות מאוחר יותר, שיהיה לפניו, וכותבת זאת במילה 'אֶבְיֹנְךָ', שכביכול הוא קודם לאביון אחר.

רש"ר הירש: חז"ל דייקו מהמילה 'בְּרִיבוֹ', "בריבו אין אתה מטהו, אבל מטהו אתה במתנותיו", ומבארים שיש להניח לעניים ספק לקט ושכחה וכיו"ב, (אם יש ספק למי שייכות מתנות העניים, לעני או לבעלים, יש לנטות לזכות העני). נכתב 'אֶבְיֹנְךָ', ללמדנו שהאביון שלך ופרנסתו עליך. האביון חש שרצונו תלוי בטוב לב של העשירים, ומצפה לעזרת נציגות הציבור. התורה מזהירה שלמרות זאת, כשהוא עומד לפניך 'בְּרִיבוֹ', בבי"ד אסור להטות משפט לטובתו.

הפוסט הדגשת התורה – אביונך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב 'תְעַנּוּן' ברבים, ולא ביחיד, כפי שנכתבו דינים בפרק זה?

אבן עזרא: ללמדנו שדין הרואים את העינוי ושותקים כדינו של המענה, ולכן כתוב בפסוק הבא 'אִם עַנֵּה תְעַנֶּה… וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב…'.

חזקוני: משום שגם השומעים את דברי החרפה, נחשבים לפושעים כשרואים את העלבון ושותקים ולא מוחים.

בעל הטורים: "לומר שכל ישראל ערבים זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולם".

הגר"א: "כתיב לשון רבים, לרבות אזהרה על כל אדם".

רש"ר הירש: "ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם על פי חוק, ולכן הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה בפסוק הקודם (לשון יחיד)… אולם ביחסי חברה, ובהליכות אדם עם חברו, נתונים אנשים אלה, המשוללים נציגות, משענת והדרכה לקיפוח ולהשפלה. משום כך פונה התורה אל החברה ואומרת: 'לֹא תְעַנּוּן', אל תנצלו את חולשתם לרעה, אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם".

מלבי"ם: לשון הפסוק ברבים מורה שמזהיר את בית הדין והציבור שישגיחו על זה, שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח על כך, ולכן כתבה התורה אלמנה ויתום, משום שבשאר בני אדם אין אזהרה על בית הדין, אלא כל יחיד מצווה שלא לענות את חברו.

הפוסט הדגשת התורה – תענון בלשון רבים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הזהירה התורה באופן מיוחד על אונאת הגר?

בבא מציעא נט ע"ב: "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'? רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא".

אבן עזרא: מדובר בגר שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. התורה ציוותה שלא להונות אותו, משום שיש לנו יותר כוח ממנו.

אבן עזרא: מדובר בגר תושב, שאין לו משפחה, וכל אחד מהתושבים יכול להונותו בהונו או בדירתו ולהביאו לידי לחץ על ידי עדות.

בכור שור: משום שהגר אינו מכיר את כל ענייני הארץ וקל להונות אותו.

רבי חיים פלטיאל: "ולפי שצרתו מרובה, עונשו מרובה".

רבינו בחיי: "לא אמר 'ואתם ידעתם את הגר' אלא 'אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר', כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו ואין לו למי ישא עיניו כי אם אלי, ועל כן ארחם עליו כמו שרחמתי עליכם שהייתם גרים בארץ מצרים".

הפוסט אזהרה ייחודית על אונאת הגר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ענשו של השור בסקילה?

אבן עזרא: "והשם שם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלהים, על כן נסקל השור".

רמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פ"מ): "והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר ליהנות בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים… מפני שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו, שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם…".

רבי אברהם בן הרמב"ם: התשלום הוא קנס לבעלי השור, ומשמש גם כמוסר לאנשים, על חומרתה של הרציחה שמעניש הקב"ה גם את בעלי החיים שאינם מדברים על עוון רציחה.

רש"ר הירש: דין שמים לקיים 'מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ', כשם שדין רוצח למיתה, כך דין בעל החיה שפגעה באדם, כפי שכתוב 'וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם'. היסוד המשותף להריגה, הוא החובה לקיים בליבו של אדם את הכבוד האלוקי של הוויית גופו של אדם.

הפוסט מדוע שור מומת בסקילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

למה גנב משלם תשלומי כפל ד' וה', לעומת גזלן שמשלם רק קרן?

חז"ל מספרים על רבי יוחנן בן זכאי שבירך את תלמידיו לפני מותו: שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. לפחד מהקב"ה לא פחות מהפחד מפני בני אדם. שאלו אותו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: "הלוואי", תדעו, אדם עובר עבירה בסתר ואומר הלוואי, שלא יראני אדם. לגנב לא אכפת שהקב"ה מסתכל, חשוב לו שבשר ודם לא יראה אותו.

זהו ההבדל בין גזלן לגנב. גנב מפחד רק מבני אדם ובא בלילה ואינו חושש מהקב"ה, שמשגיח ורואה 24 שעות ביממה, ועל כן הוא יותר גרוע וממילא עונשו שמשלם תשלומי ד' וה'.

כל אחד יכול בכוחותיו להגיע למדרגה של יראת שמים. גם את הגזלן והגנב תובעים, על שהם מפחדים מבשר ודם ולא מהקב"ה. זה נותן חיזוק, שיראת שמים מתאים לכל אחד, כל בוקר אנו מתפללים "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע… והאר ענינו בתורתך ודבק לבנו במצוותך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", יראת שמים שייך לכולם.

הפוסט יראת שמים ולא רק יראת אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פרשת דינים סודרה לאחר מתן תורה ועשרת הדברות?

אבן עזרא: לאחר שאמרו בנ"י למשה: 'דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה', אמר הקב"ה למשה כשניגש אל הערפל: 'כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…', והחל להזהיר על אלהי הזהב. הקב"ה אמר לו שיכרות איתם ברית כשיירד, ושרק הקב"ה יהיה להם לאלוקים. עוד הורה לו הקב"ה את המשפטים והמצוות, שיאמר להם שאם יקבלום אזי יכרות להם ברית. את דבריו סיים בהמשך פרשה זו, באמרו 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ…'. עיקר פרשה זו להורות להשמיד את העבודה זרה כשיכנסו לארץ.

בכור שור: לאחר שמינה משה דיינים, והעמיד שרי אלפים ושרי מאות, אמר לו הקב"ה: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים' לפני השופטים.

רמב"ן: לאחר שהשלימה התורה את איסור עבודה זרה, וחתמה את עשרת הדברות ב'לא תחמוד', מפרטת את הדינים והחוקים, שיידעו מה שייך להם ומה לא, כדי שיזהרו מחמדת הממון. ולכן כתבה התורה 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', משפטים ישרים שינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין.

אברבנאל: כדי שלא יחשוב אדם שהן מצוות חדשות שלא נאמרו עד כה, משום שהם ציוויים שנכללו בעשרת הדברות. ולכן כתבה התורה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ופתחה את הפרשה והפסוק באות ו', שמחברת את המשפטים לדברות. המשפטים נכללו בדברות ששמעו, ומסיבה זו דייקו חז"ל מהמילה 'לִפְנֵיהֶם', ולא לפני הדיוטות.

הפוסט פרשת דינים סודרה לאחר מתן תורה ועשרת הדברות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשת משפטים עוסקת בדיני ממון שבין אדם לחברו.

מדוע מיד לאחר פרשת מתן תורה פתחה התורה בדינים שבין אדם לחברו דווקא, והקדימה אותם לדיני בין אדם למקום?

ביאר רבי ישראל סלנטר, שהתורה רצתה בכך להודיע את גודל חשיבות ומעלת 'בין אדם לחברו', שחשוב אצל הקב"ה לא פחות מ'בין אדם למקום', ולבל נטעה להניח את עיקר הדגש בעבודת ה' רק על 'בין אדם למקום'.

על כל אחד לדעת שגם דיני 'בין אדם לחברו' ניתנו משמים, והם חשובים באותה המידה כדינים ש'בין אדם למקום', ולא להיות חלילה כאותם שבמילי דשמיא מדקדקים בקלה כבחמורה, אבל במה שנוגע ל'בין אדם לחברו', הם מושחתים במידותיהם.

ניתן להוסיף, שכדי להבין את היחס שביניהן ניתן לראות את דברי חז"ל שאומרים שיום הכיפורים מכפר למי ששב בתשובה, בבחינת "עיצומו של יום מכפר", אולם על מצוות שבין אדם לחברו, גם יום הכיפורים אינו מכפר, עד שירצה ויפייס את חברו.

שבת שלום ומבורך

הפוסט חשיבותו של היחס לזולת, בין אדם לחברו – לפרשת משפטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שאמרו 'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה' (לעיל פסוק ג), מה הוסיפו באמירת 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'?

אבן עזרא מתרץ שבתחילה סיפר להם וענו בקול אחד 'נַעֲשֶׂה'. פסוק זה מלמד שלאחר שקרא באזניהם את כל הנכתב בספר, הוסיפו 'וְנִשְׁמָע'.

חזקוני מסביר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה, הם התוכחות, כדאיתא במכילתא. רבי ישמעאל אומר: בתחילת הענין מהו אומר? 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ…' (ויקרא כה, ב), שמטין ויובלות, ברכות וקללות. ובסוף הענין מהו אומר? 'אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת' (ויקרא כו, מו), אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל את הדם וזרק על העם, שנאמר 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם'. אמר להם: הרי אתם תפושים קשורים וענובים, מחר בואו וקבלו עליכם כל המצוות".

רש"ר הירש מבאר ששבועתם 'נַעֲשֶׂה' היתה ביחס לתורה שבכתב, שבה נכתבו רק יסודות המצוות בקיצור לשון, כפי שידוע לנו. התורה שבכתב חסרה ואינה שלמה ללא המסורת שבעל פה, ולכן הוסיפו בני ישראל בפסוק זה 'וְנִשְׁמָע', לאמור: 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה", ולא רק כללי היסוד שקראו כאן באוזננו 'נַעֲשֶׂה'. לצורך העשיה גם 'וְנִשְׁמָע', הווה אומר: על ידי לימודם וקיומם של הדברים שנשארו מסורת שבעל פה, נגיע לעשות את רצון ה' באמת ובשלמות.

הפוסט ביאור אמירת 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתי הקב"ה אמר זאת למשה?

כתוב במדרש אגדה: "זה המעשה היה קודם מתן תורה, ואמר למשה עלה כי לך הגדולה ראויה מחברך, ועל זה נאמר 'וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ'". וביאר רבי יונתן בן עוזיאל: "ביומא שביעאה לירחא סק קדם ה'", ביום השביעי לחודש עלה לפני ה'. באופן דומה ביאר רש"י, שכתב: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו 'עֲלֵה'".

רשב"ם מבאר הפסוקים שמתארים את שאירע במעמד הר סיני, שכתובים לאחר עשרת הדברות, ועד פסוק זה נאמרו להם ביום ששמעו את עשרת הדברות. פסוק זה אמר הקב"ה למשה כשירד מההר, שיעלה למחרת.

הרמב"ן מבאר שכל הפרשיות כתובות כסדרן. מיד לאחר מתן תורה, בו ביום אמר הקב"ה למשה את כל האזהרות על עבודה זרה, וציווה אותו הקב"ה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' וכל המצוות שכתובות בהמשך. לאחר מכן נאמר לו פסוק זה, וציינה התורה שמשה עשה כפי שציווה אותו הקב"ה ובתגובה קיבלו בני ישראל את הכל בשמחה ואמרו 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. באותו יום כתב משה בספר את כל שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר שלמחרת לכרות להם ברית על הכל, ובנה את המזבח וזבח את הזבחים.

הפוסט מתי הקב"ה אמר למשה עלה אל ה'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה', ולא כתבה 'מות תמות'?

רשב"ם מתרץ שהתורה כתבה 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תתייאש מלחקור אחריהם, לא תניחם לחיות על ידי עצלות, אלא חקור אחריהן להורגן.

רמב"ן מבאר שבכל חייבי מיתה כתוב 'מות יומת', משום שחייב מיתה ויש על כך מצות עשה להמיתו, כפי שכתוב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ', אולם במכשפה לא כתוב 'מות תמות', התורה החמירה בה, להזהיר אותנו בלאו חמור יותר, שלא נחיה אותה, משום שהיא מביאה תקלות רבות והשוטים מתפתים אחריה.

חזקוני מסביר שכדי ללמדנו שכל הקודם לפגוע בה זכה. אם נשהה אותה עד שתעמוד לדין, היא עשויה להינצל.

רבי חיים פלטיאל מבאר שמשום שאם היה מפרש באיזו מיתה ימות, היה עליו להתרות בו, ולא היו יכולים להרגו. לכן כתוב 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תניח לה לחיות אפילו לא רגע אחד.

אברבנאל ביאר: "והנה אמר 'לֹא תְחַיֶּה' ולא אמר 'מות יומת', כאומר: אל תאמר בלבבך: למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים, שאין בהם ממש וכולם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן, כי הנה אף על פי שהיא אשה, כיון שהיא מכשפה 'לֹא תְחַיֶּה' אותה". באופן דומה ביאר הכתב והקבלה: "אל תאמר: אשה היא, שדרכה להשתבש בהבלים כאלה וראוי לחוס עליה, אלא תמיתנה".

הפוסט מדוע דינה של מכשפה הוא 'לֹא תְחַיֶּה', ולא 'מות תמות' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה שבת לשמיטה?

כתוב בפסיקתא זוטרתא: "למה נאמר שבת בענין שביעית? שלא תסתרס שבת בראשית ממקומה, לכך נאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת', אף על פי שהשביעית קרויה שבת, שבת בראשית לא נעקרה ממקומה, כיוצא בו נאמר שבת במועדים, שאף על פי שנקראו המועדים שבת, שבת בראשית לא נעקרה ממקומה".

הדר זקנים כתב: "שלא תאמר מאחר שהיא שמיטה לא אשמור שבת. כי כל השנה אסור במלאכה. לכך נאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'".

צרור המור ביאר שלאחר שהתייחסה התורה לשמיטה שחלה בשנה השביעית, כתבה אודות השבת שחלה ביום השביעי, מאחר שיש להם מאפיינים דומים, ובהם שהשבת שקולה כנגד כל המצוות.

רש"ר הירש מסביר שכשם ששנת השמיטה, שבת הארץ קובעת את מעמד האומה בארצה, כך יום השבת קובע את מעמד האדם בעולם. בקיום מצוות השבת מכריז האדם ומודיע, שהעולם והאדם של הקב"ה, שבראם. ביום השביעי מושך האדם את ידו מלמשול בכל יצור בעולם, וברגש של כניעה משעבד את עצמו ואת עולמו לבורא עולם.

תורה תמימה מבאר שתכלית השביתה ביום השביעי ובשנה השביעית זהה, שניהם באים להורות שביתה ממלאכה, המורה על חידוש העולם.

הפוסט מדוע נסמכה שבת לשמיטה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע העבד נרצע ע"י הדלת או המזוזה?

קידושין כב ע"ב: "מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים', ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם".

במדרש פסיקתא זוטרתא כתוב: "כדי שיהא עוברים ושבים אומרים לו: מפני מה אתה משתעבד לזה, והתורה זיכתה לך להיפטר? לכך נרצע לפני הפתח ולא בחדרי חדרים, דלת דומיא דמזוזה, מה מזוזה ברשות הרבים דרך ביאתו, אף דלת ברשות הרבים".

אבן עזרא מסביר: "להזכיר פסח מצרים, שפסח השם על הפתח והוציא כל ישראל מבית עבדים. ולמה אהב זה הישראלי להיותו עבד? ואחרים אמרו: כי הטעם לשמור דלת אדוניו. וכפי דעתי, כי טעם הרציעה להיותו נסמן, ודייני ישראל יושבים בשער המדינה…".

הדר זקנים מתרץ שהדלת עומדת בדומה למזוזה, שניצבת, משום שתפקידה להעיד על הרציעה והעבדות, ועדות כידוע נמסרת רק בעמידה, ולכן רוצעים את אזנו של העבד על יד הדלת, שהיא עומדת.

הפוסט מדוע העבד נרצע ע"י הדלת או המזוזה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך אנו קוראים במדרש אגדה בתחילת פרשתנו: "פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות, לפיכך ציווה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר 'כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא כה, מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי". עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו המצרים באבות האומה, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו

התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.

לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".

התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד.

אם היו שואלים אותנו, באשר להמלצתנו, מה ואיך להעניש גנב שנתפס, ואין לו כסף לשלם עבור גניבתו. מה היינו מייעצים, מה יעשה כדי לשלם? כיצד להעניש אותו על מעשהו החמור?

התורה מאמינה שכל אדם ביסודו הוא טוב, אלא שמעד באופן נקודתי. ועל כן בניגוד למקובל כיום, להושיב גנב בבית הסוהר, מציעה התורה הצעה מהפכנית: למכור אותו לעבד, ובפדיון המכירה לשלם את הגניבה. במבט ראשון חוק זה שולל את חירותו של האדם. אולם העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו. מומחים רבים בדורנו, בפרט המבינים בקרימינולוגיה (=חקר ההתנהגות הפלילית) מודים שבבית הסוהר פוגש האסיר גנבים נוספים ולומד מהם דרכים יעילות יותר לגניבה. וכך כשייצא מבית האסורים יהיה "מקצועי" יותר בתחומו. בתי כלא רבים משמשים ל"פקולטה לפשע".

אז מדוע התורה מציעה זאת?

תכנית שיקום – עבד עברי

שלילת החופש אינה עונש לגנב, אלא תיקון העוול שגרם. יש כאן תיקון כלפי שניים: א) בעל החפץ שנגנב, שמקבל את כספו. ב) הגנב, שזוכה ל'תכנית שיקום' מהפכנית, שבראשה אימוץ הגנב במשפחה אומנת, שאנשיה יתייחסו אליו בכבוד ולא ישפילו אותו. בעליו צריך לפרנס גם את משפחתו, שנותרה בבית ללא משענת ומקור הכנסה. התורה מגבילה את בעל העבד, מה מותר להורות לו לעשות ומה אסור. העבד לא יעשה עבודות שיש בהן משום ביזיון כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבדים (פרק א הלכה ו):

"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה… לא יאמר לו: חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור".

כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ

התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז), ומבארים זאת חז"ל במסכת קידושין (דף כ ע"א): "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן".

עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש.

התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".

הפוסט כבוד האדם וחרותו – לפרשת משפטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע העבד מכונה 'עִבְרִי'?

אור החיים: התורה רצתה להדגיש שאינו כנעני, ולא נקטה בשם 'ישראל', שהוא שם נעלה יותר, אלא בשם 'עברי'. עוד רמזה התורה בשם זה, שהוא שם עובר, ואינו קבוע. כמו כן, כינתה אותו בשם זה משום שעבר על התורה והמצוות.

כִּי תֵצֵא אֵשׁ… שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר (כב, ה)

מדוע כפל הלשון 'שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם'?

אור החיים: 'שַׁלֵּם', הגדיש או הקמה. 'יְשַׁלֵּם', דמי העצים, על אף שגרמו לדליקה. הסבר נוסף, 'שַׁלֵּם' לאיש הרשע שחטא והזיק. 'יְשַׁלֵּם', יצר הרע שמחטיאו.

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (כב, יז)

מדוע ענשה של המכשפה כה חמור?

סנהדרין סז ע"ב: "אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה".

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ… וְחָדַלְתָּ (כג, ה)

מה ביאור המילה 'וְחָדַלְתָּ'?

רבי אברהם בן הרמב"ם: אם תכעס עליו ובתרעומת שלך עליו תחליט להימנע מלפרוק משאו, אל תעשה כרצונך, אלא תעזור לו לפרוק את המשא מעל בהמתו.

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כג, ט)

מה הלימוד מהיותם גרים במצרים?

הגר"א (אדרת אליהו): אתם יודעים מהו צערו של גר, שהרי חשתם בצער זה בהיותכם במצרים.

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (כג, יא)

מדוע כפל הלשון 'תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'?

ספורנו: אין זה כפל לשון, הואיל והמילה 'תִּשְׁמְטֶנָּה' מדברת על שמיטת כספים, ולא על שמיטת קרקעות, ואילו המילה 'וּנְטַשְׁתָּהּ' מוסבת על שמיטת קרקע.

שֵׁשֶׁת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת כג, יב

מדוע נסמכה שבת לשמיטה?

הדר זקנים: "שלא תאמר מאחר שהיא שמיטה לא אשמור שבת. כי כל השנה אסור במלאכה. לכך נאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'".

תורה תמימה: תכלית השביתה ביום השביעי ובשנה השביעית זהה, שניהם באים להורות שביתה ממלאכה, המורה על חידוש העולם.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים (כג, טו)

מדוע חג המצות נכתב תחילה?

רש"י: משום שהתבואה מבשלת בחודש זה את פירותיה. מסיבה זו הוא מכונה 'חֹדֶשׁ הָאָבִיב', מלשון אב, בכור וראשון לבשל את הפירות.

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא (כג, יט)

מדוע נסמכו הביכורים לפסוקים הקודמים?

רש"י: ללמדנו שגם בשנה השביעית, שנת השמיטה חייבים בביכורים.

רשב"ם: ללמדנו, כשתעלה לרגל, תביא את ביכוריך.

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (כג, יט)

מדוע 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ'?

אבן עזרא: "כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' (דברים כב, ו)".

וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי… (כג, כג)

מדוע נמנו רק ששה עמים, ללא הגרגשי?

חזקוני: משום שהוא היה הקטן מבין העמים.

רבינו בחיי: משום שהגרגשי פינה את הארץ מרצונו, ולא הוצרכו בני ישראל להילחם כנגדם.

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ… (כד, ג)

מדוע כתבה התורה 'וַיַּעַן' בלשון יחיד?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "'וַיַּעַן כָּל הָעָם', קול אחד, שלא נטלו עצה זה מזה".

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (כד, ז)

מדוע נקרא 'סֵפֶר הַבְּרִית'?

הכתב והקבלה: משום שבו הוזכרו כל הבריתות, ברית נח ממי המבול, י"ג בריתות מילה, וברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב.

וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד, ז)

מה ביאור אמירת 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'?

ספורנו: "'נַעֲשֶׂה' לתכלית, שנשמע בקולו, כעבדים המשמשים את הרב שלא על דרך לקבל פרס".

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה (כד, יב)

מתי נאמרה פרשה זו, לפני מתן תורה או לאחריו?

פסיקתא זוטרתא: "זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהוא תחילה לארבעים יום".

רבינו בחיי: גם פרשה זו נאמרה לפני מתן תורה, שהרי הקב"ה אמר לו: 'עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן', ואם היה זה לאחר שנתן לו את התורה, היה אומר לו הקב"ה 'ואוסיף לך תורה ומצוות'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – פרשת משפטים תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשת השבוע עוסקת בדיני ממונות שבין אדם לחברו ובהם עונשיו של הגנב.

רבי בונם מפשיסחא אמר שמהגנב ניתן ללמוד שלושה כללים בעבודת ה': א. הוא אינו עצל, הוא "עובד" גם בלילות, בקור ובגשם. מזג האויר אינו משפיע עליו. ב. הוא דבק במשימתו, אם לא מצליח בהתחלה, הוא ממשיך לנסות עוד ועוד, עד שמצליח. ג. הוא פועל גם בגניבה קטנה ואינו "מזלזל" בשום משימה.
כך גם האדם, אל לו להתעצל ולהתעייף, עליו להתאמץ גם במצוה קלה יזהר כגדולה. מדבריו, ניתן ללמוד גם שמכל דבר בעולם, גם שלילי, ניתן ללמוד לקח והבנה לחיינו.
בשם המגיד ממעזריטש מוסיפים ואומרים ששלושה דברים ניתן ללמוד מתינוק: א. שאינו יושב בטל, תמיד הוא ב"תנועה". ב. שבוכה על כל דבר שמבקש. ג. הוא תמיד שמח.

הפוסט לימודים חיוביים ממעשיו השליליים של הגנב  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני.

מדוע אדם צריך לדמות את עצמו שהוא כביכול עני כדי לתת הלואה כספית לעני, האם לא די בעצם הידיעה שהזולת עני ונזקק להלואה?

אכן אין די בידיעה שהוא עני וזקוק להלואה, חשיבות המצוה היא להיטיב בצורה מושלמת, וכדי להבין את הזולת היטב ולהזדהות עם המקבל, נדרש מהנותן לחוש ולהרגיש בתוככי פנימיותו את הרגשותיו ותחושותיו של המקבל.
כדי להגיע לכך, על האדם להסתכל על עצמו כאילו הוא בעצמו עני. רק כך יוכל להזדהות אתו הזדהות אמיתית ומוחלטת. ורק על ידי כך ידע איך להתייחס אליו ואיך לתת לו את ההלואה בשלימות.

הפוסט נתינה צדקה וסיוע מושלם לעני הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מצות 'עבד עברי' החלה רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל. מדוע היה צורך לצוות אותם על כך בהיותם במדבר?

בטבע האדם, קשה לאדון לשלח את עבדיו לחפשי, שכן הוא מרגיש שזה קנינו ועמלו, ולמרות שנפשו של העבד כמהה לחירות ועול השיעבוד כבד עליו ביותר, אין האדון מרגיש בזה.
בני ישראל הצטוו במצות עבד עברי בסמוך ליציאתם ממצרים מבית עבדים, בשעה שעדיין היתה צרובה בגופם שמחת החירות הגדולה, כשזכרו מה זה להיות עבד. זו השעה הכשרה והראויה לתפוס את הצו העליון "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו".
ועל כך אומרת התורה בהמשך הפרשה: (כג, ט) "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".
בצורה מוחשית ניתן להבין טוב יותר את משמעות מצות שילוח עבדים, כשיוצאים מעבדות לחירות.

הפוסט המחשה של תחושת שחרור עבדים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רוצעים את אזנו רק לאחר 6 שנים, ולא כשמכר עצמו לעבד?

אדם שמצבו טוב, אך לאט מתגלים סימני כניעה ליצה"ר, נתון בסכנה גדולה, כיון שבקיעים אלו עלולים להתרחב ולגדול, גם אם לא נראה כעת. לעומתו, אדם שכבר התרחק לגמרי מהטוב והידרדר לדיוטא התחתונה, אך בנפשו מנצנצים הרהורי תשובה, ומתחיל להלחם ביצה"ר מובטח לו שאם ימשיך ולא ירפה יצליח לעלות מעלה, גם אם כלפי חוץ נראה עדיין בשפלותו.
בישיבת 'קלם' אמרו שאדם שתפילותיו בלי כוונה ומתחזק לכוון בתפילה נעלה מזה שרגיל לכוון בתפילה והחל להתרפות, גם אם רק בכמה תיבות, על אף שמתפלל כל תפילתו בכונה. הראשון עולה והשני יורד. אדם שמידרדר ויורד לא ניתן לדבר אליו ואין עצה עבורו, כי היצר ימשיך את ירידתו. לעומתו מי שכבר שקוע ומתבוסס ברע יש מקום לדבר ולהשפיע עליו שיחזור למוטב.
כשנמכר לעבד החלה ירידתו ועל כן רציעת האוזן לא היתה מועילה לתקנו. התורה אמרה לרצוע אותו רק לאחר 6 שנים, כשכולו שקוע ברע, עד שנשא שפחה ואמר "אהבתי את אדוני". זה הזמן שניתן לדבר ולהשפיע עליו, בראותו את שפלותו, יתכן שיתעורר להציל עצמו משחת.

הפוסט גם ירידה רוחנית קלה – גורמת להידרדרות משמעותית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

למה גנב משלם תשלומי כפל ד' וה', לעומת גזלן שמשלם רק קרן?

חז"ל מספרים על רבי יוחנן בן זכאי שבירך את תלמידיו לפני מותו: שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. לפחד מהקב"ה לא פחות מהפחד מפני בני אדם. שאלו אותו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: "הלוואי", תדעו, אדם עובר עבירה בסתר ואומר הלוואי, שלא יראני אדם. לגנב לא אכפת שהקב"ה מסתכל, חשוב לו שבשר ודם לא יראה אותו.
זהו ההבדל בין גזלן לגנב. גנב מפחד רק מבני אדם ובא בלילה ואינו חושש מהקב"ה, שמשגיח ורואה 24 שעות ביממה, ועל כן הוא יותר גרוע וממילא עונשו שמשלם תשלומי ד' וה'.
כל אחד יכול בכוחותיו להגיע למדרגה של יראת שמים. גם את הגזלן והגנב תובעים, על שהם מפחדים מבשר ודם ולא מהקב"ה. זה נותן חיזוק, שיראת שמים מתאים לכל אחד, כל בוקר אנו מתפללים "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע… והאר ענינו בתורתך ודבק לבנו במצוותך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", יראת שמים שייך לכולם.

הפוסט יראת שמים ולא רק יראת אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשת משפטים עוסקת בדיני ממון שבין אדם לחברו.
מדוע מיד לאחר פרשת מתן תורה פתחה התורה בדינים שבין אדם לחברו דווקא, והקדימה אותם לדיני בין אדם למקום?

ביאר רבי ישראל סלנטר, שהתורה רצתה בכך להודיע את גודל חשיבות ומעלת 'בין אדם לחברו', שחשוב אצל הקב"ה לא פחות מ'בין אדם למקום', ולבל נטעה להניח את עיקר הדגש בעבודת ה' רק על 'בין אדם למקום'.
על כל אחד לדעת שגם דיני 'בין אדם לחברו' ניתנו משמים, והם חשובים באותה המידה כדינים ש'בין אדם למקום', ולא להיות חלילה כאותם שבמילי דשמיא מדקדקים בקלה כבחמורה, אבל במה שנוגע ל'בין אדם לחברו', הם מושחתים במידותיהם.
ניתן להוסיף, שכדי להבין את היחס שביניהן ניתן לראות את דברי חז"ל שאומרים שיום הכיפורים מכפר למי ששב בתשובה, בבחינת "עיצומו של יום מכפר", אולם על מצוות שבין אדם לחברו, גם יום הכיפורים אינו מכפר, עד שירצה ויפייס את חברו.

הפוסט חשיבותן של מצוות שבין אדם לחברו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.