מדוע קבעו את נתינת 'מחצית השקל'? ומדוע נקבעה שבת זו בסמוך לראש חודש אדר [בשנה זו אדר השני, הסמוך לניסן]?

ההכרזה על הבאת מחצית השקל

את המקור מצינו במשנה במסכת מגילה (דף כט ע"א): "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים", וביאר רש"י: "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". משמע שמטרת ההכרזה היא כדי שכל אחד ימלא את חובתו לתת 'מחצית השקל'. כל זאת במטרה להביא לידי מימוש את תרומת הלשכה, שממנה רכשו קרבנות ציבור.

כיום, לצערנו בית המקדש אינו בנוי על תילו, ואין מביאים קרבנות, על כן אנו מיישמים זאת ב"תחליף", כפי שכתב ה'משנה ברורה' (בסימן תרפה, סעיף קטן ב): "וכיון דבניסן בעי לאקרובי (=צריך להקריב) מתרומה חדשה, לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בר"ח ניסן ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של 'כי תשא' דכתיב בה ענין השקלים". הרי לנו שקריאת פרשת שקלים היא תחליף בימינו להבאת הקרבן לבית המקדש.

לסמיכות ההכרזה על השקלים לראש חודש אדר טעם נוסף, כפי שאומרים חז"ל: "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים".

הקדמת השקלים במשכן לשקלי המן

את ענין הקדמת ציווי התורה על הבאת השקלים בתרומת 'מחצית השקל' לשקליו של המן הרשע מבאר רבי יצחק אייזיק חבר, בדרוש 'שיח יצחק'. רבי יצחק כורך בין הכפרה שבנתינת השקלים לחיבור החברתי, בין אדם לחברו בהבאת השקלים. לביאורו, מצות נתינת מחצית השקל היא זכרון לישראל לתקן עוון, שגורם סילוק שכינה בישראל, כל מחלוקת ופירוד לבבות בעם ישראל נובעת כתוצאה מעימות שבין שני אנשים, כאשר כל אחד רוצה להתנשא על רעהו. מצב זה יוצר עימות ומרבה שנאת חנם ומחלוקת בעם ישראל. כידוע המחלוקת גורמת למגיפות ולסילוק השכינה, לכן הורה הקב"ה שכל אחד יתן "כופר נפשו לה'".

הוראה זו של הקב"ה ייחודית. התורה כתבה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ל, טו). על התרומה להיות שוויונית, שכל אחד יהיה שוה בעיניו עם חבריו. ביאר האברבנאל שהסיבה לכך, כדי שלא יתבזה עשיר או אדם חשוב ונכבד שירד מנכסיו. כלומר כדי למנוע בושה מאדם בישראל הורתה התורה שכולם יהיו שוים בתרומה זו. אם יקפידו על כל הפרטים כראוי, אזי "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". מצות נתינת 'מחצית השקל' גרמה לאחדות בעם ישראל, וכתוצאה מכך השראת השכינה בישראל.

אחדות ישראל

במגילת אסתר, שנקרא בע"ה בעוד שבועיים מסופר על המן שאמר לאחשורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג, ח). המן ציין שבעם ישראל קיימת מחלוקת, ביניהם שורר פירוד לבבות, ועל כן השגחת הקב"ה הסתלקה מהם. המן סבר שכתוצאה מכך יוכלו לבצע בהם את תכניתם.

התיקון לכך בדברי אסתר, שאמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן". מסיבה זו מצות השקלים מהווה תיקון ורפואה שקודמת למכה, שרצה המן להנחית על עם ישראל המפורד ומפולג. התרופה למזימת המן להשמיד את עם ישראל, היתה בהקדמת ציווי נתינת מחצית השקל, הגורם לאחדות וקירוב לבבות.

הפוסט אחדות עם ישראל – לשבת שקלים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין 'חרש' לבין 'חושב'?

הכתב והקבלה: חרש עוסק בחרישת קרקע, פותח ומכין אותה לזריעה. 'חרש' זה גם חושב מחשבות, שעוסק בתכנונים. חושב ו"חורש" איך להוציא מעשיו לפועל. חרש גם מורה על אומנות במעשה עץ ואבן.

ההבדל בין 'חרש' ל'חושב' שאומנות חרש בשינוי דברים מהאופן שנוצרו כדוגמת מפסל אבנים או כורת עצים, לעומת חושב שאינו משנה דברים מברייתם, אלא רק עוסק בהרכבתם וחיבורם. עושה בהם סדר וערך.

מלבי"ם: "חרש שייך באומנות מתכיות עץ ואבן, שמשנה החומריים שעוסק בהם לפי צורך המלאכה, וחושב שייך באומניות האריגה והתפירה במחט שאינו משנה דבר רק מסדר ומוציא צורות".

הנצי"ב מוולוז'ין: יש הפסק בין 'חָרָשׁ' ל'וְחֹשֵׁב', ללמדנו שאהליאב השתווה לבצלאל במעשה של חרש, אבל לא במחשבה בהמצאה איך לעשות. זו היתה הייחודיות של בצלאל, כפי שכתוב 'וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת… וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן…'. עם זאת המילה 'וְחֹשֵׁב' מוסבת גם על מלאכת חרש, כלומר את מה שחשב בצלאל עשה גם אהליאב. אבל עיקר כוונת התורה במילה 'וְחֹשֵׁב' מוסבת על 'וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת…', שברקימה השתוו שניהם, גם במחשבה וגם במעשה.

הפוסט ההבדל שבין 'חרש' לבין 'חושב' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רק בצלאל הוזכר במלאכת הכנת הארון?

מדרש רבה (נ, ב): "אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה. אמר לו בצלאל: והיכן תורה נתונה? אמר לו: משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון. אמר לו: רבינו משה, אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואח"כ משכן? לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן".

רש"י: לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו.

רא"ש: "הוא היה ראשון לכל כלי המשכן, לפי שאמר הכתוב 'פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר', שהאור נברא תחילה בעולם, לכך הארון שבו ניתנה תורה שנקראה אור, שנאמר 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' נעשה תחילה. ואי אתה מוצא שמו של בצלאל נזכר על שום כלי המשכן, אלא על הארון לפי ששם שורה 'צל אל' וזהו נוטריקון של בצלאל, וזה שאמרו חז"ל שמדעתו היתה העשיה, שאמר ליה משה: בצלאל עשית ארון".

רבינו בחיי: "ידוע כי הארון היה מקודש שבכל הכלים שהוא משכן התורה, ועל כן הזכיר במעשה הארון את בצלאל בשמו שהיה 'מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'".

רש"ר הירש: "בעוד שלגבי שאר הכלים הצטמצמה, מן הסתם, עשייתו של בצלאל בתחום עבודת הארגון והמינהל, פחות או יותר, את הארון עשה במו ידיו, כי הוא ראש לכל הכלים ולמענו הוקם כל משכן הקודש".

הפוסט מדוע רק בצלאל הוזכר במלאכת הכנת הארון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין 'נְשָׂאוֹ לִבּוֹ', לבין 'נָדְבָה רוּחוֹ'?

רמב"ן: "על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם 'אשר נשאו לבו', לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר".

רא"ש: "על ענין החכמה לא אמר 'נדבו', אלא 'נשאו', שהיתה גדולה וגבהות לב שיאמר אני חכם, שאוכל לעשות מלאכה כזאת וכזאת".

הכתב והקבלה: "יש שני מיני נדיבים, יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב, ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא 'נשאו לבם', כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא 'נדבת רוחו', כי רק הצד רוח נשמתו התנדב".

מלבי"ם: "יש הבדל בין 'נדיב לב' ובין 'נדיב רוח', שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי… אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבה רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה".

הפוסט נשיאות לב לעומת נדיבות לב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע חזרה התורה והזהירה בפרשה זו על שמירת השבת?

רש"י: התורה כתבה זאת בסמוך למלאכת המשכן, ללמדנו שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.

אבן עזרא: למרות שכבר הורתה התורה שיש לשמור את השבת, חזרה וכתבה בפרשה זו 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה…', ללמדנו שציווה הקב"ה לעשות משכן רק ששה ימים בשבוע. ומי שעושה מלאכה בשבת, על אף שהיא מלאכת ה' יומת. בפסוקים אלו פירשה התורה את עונשו.

תולדות יצחק: "ונראה שהטעם שהקדים השבת בעבור שכל מי שמבקש שיעשו נדבה, צריך להקדים שזה העולם הוא הבל ורעות רוח, ושהממון והנכסים לא יועילו לו אלא עבודת השם יתברך, ולכן הקדים השבת שמורה עולם הבא, לומר הטובה הצפונה לצדיקים היא הטובה האמיתית, והעולם הזה והעושר אין תכליתו אלא העולם הבא, ולכן ראוי למכור העולם הזה והעושר שבו ולקנות בו חיי העולם הבא ולכן תעשו נדבה".

הפוסט חזרה פעם נוספת על חיוב שמירת שבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה המיוחד בפרשה זו? מדוע משה הקהיל את העם?

מדרש אגדה: "הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה, להקהילם ולהזהירם על השבת, כי יותר מן השבת אין חומרא לא מועדים ולא דבר אחר".

פסיקתא זוטרתא: "תנו רבנן למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', שומעני אפילו בשבת? תלמוד לומר 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'".

רשב"ם: כדי לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת, וכדי להזהירם על מלאכת המשכן.

אבן עזרא: כולם חייבים לתת כופר נפשם לעבודת המשכן, כדי שישמעו מפיו את דבר המשכן ויתנדבו הוצרך משה להקהיל את כולם.

בכור שור: "כדי שלא יוכלו להתרעם לאמר: הקב"ה שציווה לעשות לו משכן, ולא הודיענו שנביא תרומת המשכן, ולא ידענו, עד שהביאו אותם שידעו הכל, ולא זכינו להתנדב כמו האחרים. לכך הקהילם והודיע לכולם כאחד".

הפוסט הקהל העם בפרשה זו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפרשה פותחת במילים: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…". אם כן ברור שכשסיים משה את דבריו, יצאו בנ"י "מלפני משה", ומדוע היה צורך לשוב ולכתוב זאת בפסוק זה?

מכאן ניתן ללמוד לקח מוסרי עמוק – אינה דומה יציאה ליציאה. על פי מראהו של האדם, על פי התנהגותו והליכותיו, ניכר מהיכן בא ומאין יצא. אם ראית אדם היוצא ממקום פלוני, כל גופו מתנועע כמוכה ירח ודעתו זחה וגסה עליו, דע שודאי מבית מרזח יצא, שם שתה לשכרה. לעומתו, אם ראית אדם היוצא ממקום פלוני, סבר פניו רצינות והליכתו שקולה ומדודה, אות הוא כי יצא כעת ממקום תורה ויראה.

התורה מלמדת אותנו, שכשסיים משה רבינו לומר את דבריו לבני ישראל, "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", שכל הרואה אותם היה מכיר ויודע מהיכן יצאו – "מלפני משה".

הפוסט אדם ניכר בהתנהגותו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הנשיאים הביאו את אבני השהם ואבני המילואים?

• רש"י: "אמר רבי נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (לקמן לו, ז) 'והמלאכה היתה דים', אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? 'הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם…', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם, 'וְהַנְּשִׂאִם' כתיב".
• רשב"ם: משום ששמות השבטים שלהם היו כתובים עליהם.
• בכור שור: "כל אחד אבן אחת לחתום כל שבטו, ושני אבני שוהם הביאו בין כולם, שהיו כל השבטים חתומין בהם".
• חזקוני: "כשעלו ישראל ממצרים כל איש שאל לפי מעלתו".
• מלבי"ם: לא נשאר לנשיאים מה לנדב, פרט לאבני השוהם ואבני המילואים.

הפוסט נדבת הנשיאים – אבני שוהם ואבני מילואים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת.

בפרשת ויקהל יש 2 נושאים – המשכן והשבת. בתחילה רומזת על הקשר העמוק והנצחי, עד היום, בין המשכן לבין השבת. את מרבית הלימודים על שבת אנו לומדים מהמשכן.

לדעת פרשנים רבים השבת מתקנת את חטא העגל. השבת אינה רק יום שבו לא עובדים ושובתים ממלאכה, אלא היא נותנת משמעות לכל "רדיפת הזהב" בששת ימי המעשה. זו לא סתם רדיפת זהב, אלא התנהלות במשך ששה ימים עפ"י הנהגת התורה.

אברבנאל מבאר שמעשה הקמת המשכן שלם לא פחות מהשביתה בשבת, משום שהמעשה הוא מציאות והשביתה היא העדר, ולכן אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל: 'אך את שבתותי תשמורו', שהוראתו שלא ידחו את השבת מפני המשכן אלא ישמרו אותה.

הפוסט מעלתה של השבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשיות השבוע ויקהל פקודי אנו לומדים על מושג חדש בהבנת כוחות הגוף והנפש. אנו קוראים במדרש תנחומא בפרשת פקודי: "אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר, שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך, שנאמר 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח), וכן הוא אומר: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (מ, א-ב). אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר 'וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן' (מ, יז), ומי העמידו? משה, שנאמר: 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, יח)".

הדברים טעונים ביאור: אם אכן משה לא הקים את המשכן, מדוע נכתבה ההקמה על שמו? ואם המשכן עמד מאליו, מדוע היה צריך משה "לעסוק בידיו" ולהראות שכביכול הוא מעמידו?

גבורה גופנית לאנשים רוחניים

מצינו בכמה מקומות בחז"ל, שגבורה גופנית היא כביכול מעלה גם לאנשים רוחניים. חז"ל במדרש ויקרא רבה (כו, ט) אומרים על אהרן הכהן הגדול: "'והכהן הגדול מאחיו', למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בה' דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר, ובשנים. בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהוא גיבור. בא וראה אהרן, כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח".

מקור נוסף ליסוד זה מצינו במסכת נדרים (לח ע"א): "אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו (=בנבואה) אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גיבור, דכתיב 'ויפרוש את האהל על המשכן' (מ, יט)". לשם מה הכהן הגדול, או הנביא זקוקים לגבורה? ומדוע היא נחשבת לגביהם כמעלה רוחנית?

מכאן שיסודה של הגבורה הגופנית אינו בהכרח בכוחות פיסיים גרידא, אלא היא קשורה לכוחות הנפש והרוח. הגיבור הוא זה שממצה ומנצל את כל כוחותיו, גם אם מעטים הם, למען המטרה הקדושה והמשימות הרוחניות שמוטלות עליו.

ההיפך מ'גבורה' זו אינה 'חלישות', אלא 'עצלות'. העצל מרפה, מתחמק, לא רוצה להתאמץ ומתייאש במהירות. לעומתו הגיבור משקיע מאמץ עליון ומקדיש את כל כוחותיו, ללא שיור, למען המטרה.

השתדלות

אדם המתאמץ ועושה כל שביכולתו עד קצה גבול היכולת, מהשמים מסייעים בידו לחולל את הדבר. לפני אהרן הכהן עמדה מצוה, להניף עשרים ושנים אלף לויים ביום אחד. אדם רגיל, היה מתייאש מראש, שהרי על פניו זה דבר שנראה כאינו אפשרי. אך למרות הכל אהרן ניגש למלאכת הקודש. הוא החל להניף, וסייעו בידו משמים.

גם בהקמת המשכן מעשהו של משה נחשב, משום שהקדיש את כל כוחותיו וחושיו. העושה זאת, המעשה נקרא על שמו. משמים תובעים מכל אדם לעשות את המקסימום שביכולתו, ואז מסייעים בידו מלמעלה, והמעשה נזקף לזכותו, גם כשנעשה שלא כדרך הטבע.

אומר על כך רבי חיים שמואלביץ: "האדם אין לו אלא המעשה, ואילו התכלית והתוצאה מאת ה' יתברך. ועל כן בוודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז תצא מהם התכלית הנרצית. ואדרבה דווקא משום שאין האדם פועל התכלית, ורק ע"י מעשיו עוזרים לו מהשמים, א"כ ככל שיעשה ביתר התאמצות וביתר ניצול כוחות נפשו – יותר יסייעוהו לכך. וא"כ אין גבול ליכולתו של אדם, שהרי בין כך וכך אין התכלית מכוח עצמה. ועל כן אין להתפלא אם ביכולתו של אדם לעשות דברים שלמעלה מדרך הטבע".

הפוסט איזהו גיבור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מכל ל"ט אבות מלאכה הזהיר הקב׳׳ה באופן מיוחד על הבערת אש. במה שונה הבערת אש משאר מלאכות?

רש"י: "יש מרבותינו אומרים: הבערה ללאו יצאת, וי"א: לחלק יצאת".

רשב"ם מבאר: "לפי שביו"ט כתיב 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', שם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל, אבל בשבת כתיב 'את אשר תאפו אפו', מבעוד יום, 'ואת אשר תבשלו בשלו', לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכ"ש שאר מלאכות שאסורין אפי' ביו"ט".

רבי יונתן אייבשיץ תירץ, שבלוחות הראשונות נתן הקב׳׳ה טעם לשמירת שבת, זכר למעשה בראשית כפי שכתוב שם (לעיל כ, יא) 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', ולכן 'בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ'. זכר למנוחה שנח במעשה בראשית עשה את השבת.

סברה זו יכולה להיאמר בכל המלאכות שבהן נח הקב׳׳ה במעשה בראשית. אולם האש נבראה במוצאי שבת, והיה צד להתירה, שהרי הקב׳׳ה לא נח ממנה ביום השביעי, ולכן הוצרך לאו מפורט. זה מתאים גם לאחר הלוחות השניות, שניתנו זכר ליציאת מצרים, שאין חילוק בין אש לשאר מלאכות.

דבר תורה – פרשת ויקהל

הפוסט ייחודיות מלאכת הבערת אש משאר מלאכות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה פתח במצות השבת ורק לאחר מכן ציווה על המשכן?

• פסיקתא זוטרתא: "משעה שאמר לו הקב"ה למשה רבינו 'ועשו לי מקדש', עד השלמת מלאכת כל המשכן, הזהיר על השבת, שנאמר 'אך את שבתותי תשמורו' (לעיל לא, יג), וכיון שבא משה לומר לישראל על מלאכת המשכן, התחיל בשבת במה שפסק למעלה, ואח"כ התחיל במלאכת המשכן. לפיכך דברו רבותינו במשנתן, במה שפוסקין מתחילין, 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש…'".
• רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".
• רמב"ן: "והקדים השבת, לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת".
• רבי חיים פלטיאל: "הגיד לכם שבת תחלה שאם היה מגיד לכם מעשה משכן תחילה היה חביב עליכם ושוב אפי' היה מגיד להם מעשה שבת שוב, אפי' כשיגיד להם מעשה משכן לא יעשו בשבת".

דבר תורה – פרשת ויקהל פקודי

הפוסט מדוע פתח במצות השבת לפני ציווי המשכן? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתבו ששת ימי המעשה?

אפריון: לאדם שאינו מאמין שפרנסתו משמים, וחושב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' קשה לשבות בשבת. הוא סבור שאם ישבות תחסר לו פרנסה. כדי להסיר קושי זה ציוותה התורה תחילה על שמירת השבת, שיידע שפרנסתו בכל השבוע מהקב"ה. ואז יקל עליו לקיים את ההמשך "וביום השביעי תשבות".

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (לה, ג)

מדוע מכל ל"ט אבות מלאכה הזהיר הקב׳׳ה באופן מיוחד רק על הבערת אש?

רשב"ם: "לפי שביו"ט כתיב 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', שם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל, אבל בשבת כתיב 'את אשר תאפו אפו', מבעוד יום, 'ואת אשר תבשלו בשלו', לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש וכ"ש שאר מלאכות שאסורין אפי' ביו"ט".

כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' (לה, כד)

מדוע כאן בכסף ונחושת כתובה לשון הרמה ('כל מרים'), ואילו בזהב (לעיל פסוק כב) כתובה לשון תנופה?

רבי שלמה קלוגר: הזהב נועד לכפר על מעשה העגל, וכדברי חז׳׳ל: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שבעגל. כל הקרבנות הבאים לכפר טעונים תנופה, בניגוד לכסף ולנחושת שהיו נדבה, שבה אין צורך בתנופה, אלא רק הרמה.

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים (לה, כו)

חז"ל מבארים שהחכמה הזו נעשתה ע"י מרים (סוטה יב ע"א).

רבי חיים קניבסקי: זה מרומז בפסוק 'וְכָל הַנָּשִׁים… בְּחָכְמָה'. מרים היתה חכמה, שהרי היא היתה מילדת, ומילדת נקראת חכמה, כפי שכתוב: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'.

וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ (לו, ו)

"מכדי, זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה'" (שבת צו ע"ב).

ניתן למצוא רמז מטעמי המקרא לאיסור הוצאה. אדם מתחייב על הוצאה רק כשעקר חפץ שמונח על מקום שרחב ד׳ על ד׳ והניח במקום רחב ד׳ על ד׳. כך גם טעמי המקרא של פסוק זה: מונח רביעי, זרקא, מונח רביעי. לרמז שהעקירה וההנחה מוצרך להיות מונח רביעי, דהיינו על מקום ד' על ד'.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה… (לה, ב)

מדוע משה פתח במצות השבת ורק לאחר מכן ציווה על המשכן?

רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

רבי חיים פלטיאל: "הגיד לכם שבת תחלה שאם היה מגיד לכם מעשה משכן תחילה היה חביב עליכם ושוב אפי' היה מגיד להם מעשה שבת שוב, אפי' כשיגיד להם מעשה משכן לא יעשו בשבת".

שבת החודש – שמות פרק יב

דַּבְּרוּ… בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם (יב, ג)

מתי יהיה הדיבור ומתי הלקיחה?

רש"י: דברו היום, בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש. (שפתי חכמים מבאר שהמילים 'בעשור לחדש הזה' מוסבות על 'ויקחו', ולא על האמירה).

מלבי"ם: "'דַּבְּרוּ… בֶּעָשֹׂר', שבעשור ידברו אל בני ישראל, שכן מורה האתנחתא שמוסב למעלה… דעיקר הדבור יתחיל בעשור".

בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם (יב, ג)

מדוע הצטוו לקחת בעשור לחודש?

אבן עזרא: היום העשירי בחודש הוא יום מיוחד, ומציין שהסתיים שליש מהחודש.

רבינו בחיי: משום שיש צורך לבדוק קרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו.

שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת (יב, ג)

מדוע הצטוו להביא שה דוקא לקרבן פסח?

רמב"ן: משום שמזל טלה בחדש ניסן נמצא בכוחו הגדול. הקב"ה ציווה לשחוט טלה ולאכול, להודיע שלא בכח מזל יצאנו ממצרים, אלא בגזרת הקב"ה.

אלשיך: השה שימש קטגור לבני ישראל, שעבדו אותו. כנגד זה, התיקון יהיה בהקרבתו, בניגוד לעבודתם לשה שכל אחד עבד בפני עצמו, בשחיטת הרבים ששוחטים לה' מתקנים הם את החטא, והופך להם הקטגור לסנגור.

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר… צְלִי אֵשׁ… (יב, ח)

מדוע 'צְלִי אֵשׁ', ולא בישול רגיל?

רשב"ם: הואיל וכל ענייני האכילה היו בדרך חיפזון ומהירות, כאדם שנחפז ללכת.

חזקוני: לצלי יש ריח חזק, שנודף למרחק. הקב"ה ציווה אותם לאכול צלי, כדי שריחו יגיע לאפם של המצרים, שיידעו שבני ישראל אוכלים את אלוהיהם.

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' (יב, יא)  

מדוע 'בְּחִפָּזוֹן'?

אבן עזרא: כדי שלא יתעכבו, שימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית, שיפסח הקב"ה על הפתח. מסיבה זו ציווה אותם הקב"ה להכין צלי אש, שיתבשל מהר יותר.

הדר זקנים: שיזדרזו בטרם יקומו עליהם אויביהם.

כלי יקר: הואיל ומצרים היתה מלאה גלולים, לא היה מקום לשכינה שם. הקב"ה ציווה עליהם לצאת בחפזון, למהר להקביל פני השכינה.

וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' (יב, יב)  

מדוע?

רשב"ם: הואיל ופרעה בטח באלהי מצרים, ואמר 'מי ה".

רלב"ג: כדי לאמת לבני ישראל, שאין שום צד אלוהות באלילי מצרים.

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים (יב, יג)  

מדוע נדרשו לשים דם לאות?

אור החיים: המשחית אינו מבחין בין רע לטוב. הקב"ה ציווה שישימו דם לאות, שיידע שלא לפגוע בבתי בני ישראל.

רש"ר הירש: הדם הינו ביטוי סמלי להתמסרותם המוחלטת לידי הנהגת ה'.

הפוסט גליון פרשיות ויקהל פקודי תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהיכן ידעו מקימי המשכן את מלאכתם, הרי לא למדו אצל בעלי אומנות?

רבים מעשירי העולם הגיעו לרום פסגת הצלחתם בזכות יוזמתם. אדם חסר יוזמה, לא יצליח בדרך כלל. לא בעלי מלאכה מקצועיים הקימו את המשכן, אלא "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ", בעלי נשיאות לב, שקיבלו על עצמם לעשות את המלאכה, הם שתפסו את מקומם בכותל המזרח של עובדי המשכן.

שלמה למד את החריצות מהנמלה, כפי שכתוב: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו)
מבארים חז"ל: "הנמלה הזו 3 בתים יש לה, ואינה כונסת (=אוגרת ומאחסנת) בעליון בפני הדלף (=שטפון, גשמים), ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי. ואינה חיה אלא 6 חדשים … וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה. והיא הולכת ומכנסת בקיץ. ולמה היא עושה כן? שאמרה… ויהיה לי מוכן לאכול. מעשה היה ומצאו בבור שלה 300 כור (=כמות גדולה מאוד) מה שמכנסת מן הקיץ לחורף". בדקו ומצאו שבקיץ הנמלה אוגרת כמות גדולה של חיטה שיהיה לה לחורף.

הנמלה, היצור הזעיר, רואה את העתיד ומתנהלת בהתאם, מעבר לכוחותיה ויכולותיה. קל וחומר לכל אדם שיצליח בכוחותיו ליזום ולשאוף להצלחות רבות.
השאיפה והיוזמה הינם המפתח להצלחה.

הפוסט חריצות ומוטיבציה – יסוד להצלחה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת.

בפרשת ויקהל יש 2 נושאים – המשכן והשבת. בתחילה רומזת על הקשר העמוק והנצחי, עד היום, בין המשכן לבין השבת. את מרבית הלימודים על שבת אנו לומדים מהמשכן.
לדעת פרשנים רבים השבת מתקנת את חטא העגל. השבת אינה רק יום שבו לא עובדים ושובתים ממלאכה, אלא היא נותנת משמעות לכל "רדיפת הזהב" בששת ימי המעשה. זו לא סתם רדיפת זהב, אלא התנהלות במשך ששה ימים עפ"י הנהגת התורה.

אברבנאל מבאר שמעשה הקמת המשכן שלם לא פחות מהשביתה בשבת, משום שהמעשה הוא מציאות והשביתה היא העדר, ולכן אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל: 'אך את שבתותי תשמורו', שהוראתו שלא ידחו את השבת מפני המשכן אלא ישמרו אותה.

הפוסט מעלתה של השבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הוסיפה התורה את המילה "מאתכם", לכאורה עדיף היה לכתוב "קחו תרומה לה'", ללא המילה "מאתכם"?

התורה רצתה להורות שהנתינה לתרומת ה' צריכה להיות משמעותית ומורגשת אצל האדם שנלקח ממנו משהו, ולכן כתובה המילה "מאתכם", שמביעה שייכות, חלק מעצמו של אדם, ולא יתן רק נתינה מועטת, באופן שלא ירגיש שנלקח ממנו כלום.

תרומה כזו, שהחיסרון ניכר אצלו בממונו וניתנת מתוך מסירות נפש לקב"ה, היא חביבה מאוד אצל הקב"ה. והכל תלוי אצל כל אחד לפי ממונו, שהעני מספיק לו בנתינה מועטת כדי להרגיש שנחסר מאתו ממון בשביל תרומת ה', אבל העשיר צריך לתת יותר כדי לתת נתינה "מאתכם".

הפוסט התרומה האידיאלית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדרש: "אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת".

מבואר שמיד לאחר שירד משה רבינו מהר סיני, הקדים את הלכות שבת לשאר ההלכות והקהיל קהילות ללמד את בני ישראל תחילה הלכות שבת.
מדוע תיעדף את הלכות שבת תחילה?

ביאר רבי יונתן אייבשיץ, והובא גם בהקדמת המשנה ברורה לחלק ג' – הלכות שבת: "שאי אפשר כלל במציאות שינצל האדם מאיסור שבת אם לא ילמד כל הדינים על בורים היטב היטב", פרטי הלכות שבת מרובים, וגם איסור שבת הוא מהחמורות שבחמורות. לכן יש חיוב מיוחד ללמוד הלכות שבת יותר משאר הלכות, כדי להימלט ממכשול.

הפוסט חומרת הלכות שבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מכאן ניתן ללמוד לקח מוסרי עמוק – אינה דומה יציאה ליציאה. על פי מראהו של האדם, על פי התנהגותו והליכותיו, ניכר מהיכן בא ומאין יצא. אם ראית אדם היוצא ממקום פלוני, כל גופו מתנועע כמוכה ירח ודעתו זחה וגסה עליו, דע שודאי מבית מרזח יצא, שם שתה לשכרה. לעומתו, אם ראית אדם היוצא ממקום פלוני, סבר פניו רצינות והליכתו שקולה ומדודה, אות הוא כי יצא כעת ממקום תורה ויראה.

התורה מלמדת אותנו, שכשסיים משה רבינו לומר את דבריו לבני ישראל – "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", שכל הרואה אותם היה מכיר ויודע מהיכן יצאו – "מלפני משה".

הפוסט לה, כ וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כשאומרים על אחד שהוא 'ראש ישיבה', הכוונה ל'ראש' והמובחר מכל תלמידי הישיבה. וכן כאשר אומרים על 'אב בית דין' מתכוונים שהוא הגדול והנבחר מכל הדיינים. להבדיל, כשמכנים אדם בכינוי 'ראש הגנבים', משמעות הדבר שהוא הגרוע והשפל מכל הגנבים האחרים.

בתפילת השבת אומרים: "חמדת ימים אותו קראת", יום השבת הוא הנבחר והמעולה משאר ימי החול. כדי לדעת אם מדובר בתואר כבוד או חלילה להיפך, תלוי כיצד האדם נוהג בששת ימי המעשה. אם חי חיי תורה ומצוות, אזי הכינוי 'חמדת ימים' הוא כינוי של כבוד. אך אם חלילה מבטל את זמנו ועוסק במעשים רעים ומידות מגונות, אזי הכינוי של השבת כ'חמדת ימים' הוא גנאי ובזיון לשבת.
זהו שרמז הכתוב: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים" שאם כל ששת הימים מתנהג כראוי, אז "יום השביעי יהיה קודש" – שיתעלה עוד ועוד ויתקדש בקדושת השבת.

הפוסט ייחודיות קדושת השבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.