'והיה' כתוב תמיד בהקשר שמחה. איך מתקשרת השמחה לקרבנות חטאת או אשם?

אדם שמכיר בחטאו באופן אמיתי וכנה, זו שמחה גדולה, משום שקיים סיכוי שיתקן דרכיו בעשיית תשובה. אחד מיסודות התשובה הוא ההכרה בחטא, כמו שאומר ירמיהו (ב, לה) "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", כלומר מי שמקשה את ערפו ומסרב להכיר בחטאו יקבל עונש חמור יותר מן העונש על החטא בעצמו.

ולהיפך, מי שאינו מקשה ערפו ומודה "חטאתי", מסיר מעליו את ה"הנני נשפט". כשיש דין למטה אין דין למעלה.

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו (א, א)

מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' נכתבה זעירא?

בעל הטורים: משה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).

הקב"ה הורה לו להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.

אָדָם כִּי יַקְרִיב… תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, ב) 

מדוע פתח בלשון יחיד 'יקריב' וסיים 'תקריבו' בלשון רבים?

אלשיך: יחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כח, יט)

אימתי חל הציווי למחות את זכר עמלק?

אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".

בכור שור: "כשתעמיד מלך על כסא ישראל, שהוא כסא ה'… וכן ציווה הקב"ה לשאול לאחר שלכד המלוכה על ישראל…".

חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".

וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת… (ב, ב)

מדוע המלך התייעץ עם נעריו, ולא עם השרים?

פסיקתא זוטרתא: "כיון שנהרגו יועציו הראשונים, התחיל ליטול עצה מן הנערים".

רשב"ם: המלך לא התייעץ איתם, אלא שמע שיחה שניהלו בינם לבין עצמם, מה טוב למלך, והסכים איתם.

וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ (ב, ז) 

מדוע אסתר נקראה בשם 'הֲדַסָּה'?

מגילה יג ע"א: "רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים, שנקראו הדסים".

מדרש רבה (ו, ה): "מה הדסה ריחה מתוק וטעמה מר, כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן".

ילקוט שמעוני (תתרנג): "כשם שהדס ריחו טוב, כך היו מעשיה טובים".

וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי (ב, כג)  

מדוע מרדכי אמר לאסתר, ולא אמר בעצמו למלך?

אלשיך: מרדכי רצה להיטיב עם אסתר, שתמצא חן בעיני המלך, שתאמר מעצמה.

מנות הלוי: מרדכי רצה שהמלך יינצל על ידי אסתר ויזכור לה טובה זו כשתבקש את הצלת היהודים.  

נחל אשכול: בעת ההיא לא התאפשר למרדכי לדבר עם המלך בייחודיות ובסוד.

מלוא העומר: מרדכי חשש לומר זאת למלך, שמא ייבדק הנושא ולא יימצאו די ראיות להוכיח את מזימתם,  אך אסתר בטחה בצדקת מרדכי, ולכן אמרה זאת למלך.

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן… וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ (ה, ח)     

מדוע אסתר דחתה את אמירתה למחר?

ילקוט שמעוני (רמז תתרנו): "מה ראתה לומר 'מחר'? אלא שכל זרעה של עמלק למדים ליפול למחר, וכן הוא אומר 'מחר אנכי נצב על ראש הגבעה'".

יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה (ה, יד)     

מדוע הציעו שיעשה את העץ לפני שקיבל לכך אישור לכך מהמלך?

רבי שמואל די אוזידא: מחשש שמא יהיה מי שיסנגר על מרדכי, יעצו לו שיכין את העץ, ורק לאחר מכן שידבר עם המלך, כדי שלא יהיה פנאי לאיש לסנגר על מרדכי.

מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (ו, ו)     

מדוע אחשורוש לא נקב במפורש בשמו של מרדכי?

הגר"א: אחשורוש חשש שהמן אוהב את מרדכי, והעריך שאם יגיד לו במפורש שזה מיועד עבור מרדכי, יציע המן לתת לו את כל המלוכה, ולכן שאל אותו באופן סתמי, ללא שנקב בשמו של האיש.

מלוא העומר: אחשורוש רצה שהמן יטעה ויחשוב שמדובר בו בעצמו, ועל כן שאל אותו 'מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ', ולא שאל 'מַה לַעֲשׂוֹת לָּאִישׁ', כדי שיחשוב שכוונת המלך לעשות באיש עצמו, שהוא כבר נחשב למכובד, שיהיה הכבוד ניכר בו יותר.

מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ… וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי (ו, י)     

מדוע השפיל את המן ואמר לו לעשות זאת בעצמו?

רבי אלישע גאליקו: אחשורוש רצה לגמול עם מרדכי, ולצורך כך בחר בכבוד הגדול ביותר שיכול להעניק לו, באמצעות השר הבכיר ביותר בממלכתו.

אלשיך: למלך אחשורוש הפריעה השאלה מדוע אסתר הזמינה את המן לשני המשתאות. היה חשוב לו שאם יש מישהו שיודע שיבוא ויספר. כדי לעודד להגיע אליו ולספר ללא חשש להינזק,  ביקש אחשורוש לפרסם זאת כמה שיותר. והחליט שלא יהיה פרסום גדול יותר ממסע שכזה שייעשה ע"י המן.

אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי (ו, יג)     

מדוע פתחו במילה 'אִם', שמורה על ספק?

רבי שמואל די אוזידא: משמעות המילה 'אם' במובן 'כי', תיאור זמן – כאשר. מעין "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים". זרש ויועציו אמרו לו שסיבת מפלתו היתה כי "מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי".

מגילת אליהו: משמעות המילה 'אם' – בודאי, כגון 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי'. לאחר שהחל המן ליפול, אמרו לו מקורביו שמרדכי בודאי מזרע היהודים, שהרי החל (המן) ליפול לפניו.

הפוסט גליון מס' 124 לפרשת ויקרא – שבת זכור תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ

בפורים נקרא בע"ה את מגילת אסתר, שבה כתובה פעמיים המילה 'קרהו'. הראשונה, "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ד, ז). התקשורת בין אסתר, שנכחה בארמון המלך לבין מרדכי שישב בלבוש שק בפתח הארמון, היתה באמצעות התך. מרדכי העביר לה מסרים ברמזים, ואחד מהם נאמר בפסוק זה. חז"ל מבארים את דבריו וכותבים: "אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של 'קָרָהוּ' בא עליכם, הדא הוא דכתיב 'אשר קרך בדרך' (דברים כה, יח)" (מדרש רבה ח, ה).

הפעם השניה שכתובה מילה זו במגילה, בדברי המן. לאחר המפלה הגדולה שספג, שנדרש להוליך את מרדכי בחוצות העיר שושן, חזר המן בבושת פנים לביתו. על האופן שבו תיאר את שאירע לו כתוב: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ו, יג). המן תלה הכל ביד ה"מקרה". כך נימק את נפילתו, וסיפר לבני ביתו שהיתה זו מעידה זמנית.

דרכו של עמלק – המן בבחינת המאורעות

זו היתה דרכו של המן, שראשיתה באבותיו – עמלק. גישתם היתה שהכל מקרי, ללא כוונת מכוון. הם התייחסו לכל אירוע כסיפור עצמאי, ללא ניסיון לבחון האם הוא חלק ממהלך, או הנהגה מכוונת.

היה זה כמובן בהשגחת הקב"ה שהמן לא התייחס לשרשרת האירועים שהתרחשו כמהלך. אילו היה פוקח את עיניו ובוחן את רצף המקרים שאירעו לו, לבטח היה זה "מדליק" לו "נורה אדומה" או אף מעבר לכך.

הוא לא חשד במאומה כשהזמינו אותו, השר היחיד משרי המלך אחשורוש, למשתה שעשתה אסתר למלך. גם הזימון המיידי למשתה, מהיום להיום לא עורר אותו למחשבה שמא אין זה מקובל להזמין בבוקר למשתה באותו יום. הוא גם לא שאל מדוע הוא היחיד שמוזמן גם למשתה השני, שנערך למחרת. ועוד שורה של תמיהות שלבטח, בהתבוננות קלה ניתן היה להבחין בהם.

דרכו של עמלק וצאצאיו, ובהם המן הרשע, לא להעמיק ולבחון את ההתרחשויות ושורשן, אלא להתייחס אליהם בתפיסה מקובעת, ללא בקרה או בחינה, מה עומד מאחורי הדברים. בימינו רווחת המילה 'קונספציה', או בביאורה – קיבעון מחשבתי, הגורם שאדם לא יחשוב שכל מעשה הוא חלק ממהלך מתוכנן, והכל בהנהגת ובהשגחת הקב"ה עלינו. הוא מתייחס לכל מאורע כאירוע בדיד, שאינו חלק ממהלך כולל.

השגחה פרטית

הגישה היהודית שונה בתכלית. השגחה פרטית היא חלק בסיסי מעיקרי האמונה, ופעמים רבות מתגלית באמצעות חוקי הטבע. אחד מיסודות אמונתנו בה', שאין כל מקרה. דורשי רשומות גורסים שאותיות המילה 'מקרה' הן אותיות המילים 'רק מה".

ידוע המקרה שאירע לרבי עקיבא, כפי שמספרים חז"ל בסוף מסכת ברכות, שהגיע פעם לעיר ותושביה סירבו לארחו. רבי עקיבא, שהיה מאמין גדול אמר לעצמו: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד", כלומר כל מה שעושה הקב"ה לאדם – זה לטובתו. הוא הלך לישון באחד השדות שמחוץ לעיר. היו עמו תרנגול (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת את משאותיו) ונר (כדי ללמוד בלילה). באמצע הלילה נשבה רוח וכיבתה את הנר. לאחר מכן הגיח חתול ואכל את התרנגול. וכאילו לא די בכך, בא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב באמרתו המפורסמת: "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה".

באותו לילה פשט גדוד רומאי על העיר ושבה את בני העיר. באותו רגע הבין רבי עקיבא שכל המקרים המצערים הללו – היו לטובתו, שכן אילו היה הנר דולק, היו החיילים רואים אותו. וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היו באים ושובים אותו.

במגילת אסתר מצינו את "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", שאירע בהשגחת הקב"ה, כנגד 'וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ'.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת ויקרא, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/peax5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ויקרא – שבת זכור, בקישור https://did.li/FNwrl

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט קיבעון מחשבתי (קונספציה) הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' זעירא?

בעל הטורים: משה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).

הקב"ה הורה לו להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.

אָדָם כִּי יַקְרִיב… תַּקְרִיבוּ אֶת… (א, ב) 

מדוע פתח ביחיד 'יקריב' וסיים ברבים?

אלשיך: יחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.

וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו… וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן… עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (א, יז)

רש"י: "בכנפיו – נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני"

טבעו של אדם להתענג במחיצת עשירים לבושים בקפידה, מסודרים ונקיים, בשונה מתחושתו בחברת עני שבגדיו קרועים, בלויים ומלוכלכים, ולעיתים נודף מהם ריח לא נעים, ומתרחקים ממנו.

לא כך הן דרכי ה' שנצטווינו ללכת בהן. רש"י מלמדנו שדוקא לאדם כזה יש להתקרב, לסייע בידו ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין היתר להראות לו שמץ של סלידה מהאי נעימות.

הפוסט רעיונות לפרשת ויקרא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתח בלשון יחיד 'יקריב' וסיים 'תקריבו' בלשון רבים?

פירש ה'אלשיך', שיחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.

יסוד הדבר מפורש במדרש: "למה נמשלו ישראל לשה? מה השה הזה לוקה על ראשו או על אחד מאבריו וכל אבריו מרגישים, כך ישראל אחד מהם חוטא וכולם מרגישים. חזי רשב"י, משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עומדים ומציפים עלינו את הספינה".

מבואר שחטא של יחיד אינו פוגם רק לעצמו, אלא בקשר של כל עם ישראל בקב"ה.

הפוסט השפעת היחיד על הכלל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: "בכנפיו – נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני"

בפרשתנו אנו מתחילים לקרוא בחומש ויקרא, ובתחילתו אודות הקרבנות.

ברש"י הנ"ל יש מוסר השכל גדול. טבעו של אדם להתענג בהימצאותו במחיצתם של עשירים הלבושים בקפידה, מסודרים ונקיים וכל הופעתם מעוררת כבוד, בשונה מתחושתו כשנמצא בחברת עני שבגדיו קרועים, בלויים ומלוכלכים, ובפרט כשנודף ממנו ריח לא נעים, ומתרחקים ממנו.

לא כך הן דרכי ה' שנצטווינו ללכת בהן. רש"י מלמדנו שדוקא לאדם כזה יש להתקרב, לסייע בידו ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין היתר להראות לו שמץ של סלידה מהאי נעימות הנגרמת על ידו לאחרים.

נצטווינו לכבדו, שכן שכינה עמו, וכך מכבדים את הקב"ה.

הפוסט כבוד לכל אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כשאדם מתפלל, עליו לחוש שהוא דומה למקריב קרבן, שהרי התפילה היא במקום הקרבן (שו"ע סי' צח סעיף ד). דמיון רב בין התפילה להקרבת הקרבן:

• כשם שמחשבה פוסלת בקדשים, כך צריך ליזהר שיתפלל בכוונה ולא יערב בתפילה מחשבה אחרת.
• צריך להתפלל מעומד, כשם שהעבודה מתבצעת בעמידה.
• קביעות מקום כקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטת ומתן דמיו.
• הקפדה בתפילה שלא יחוץ דבר בינו לקיר, כשם שבקרבן כשיש חציצה בינו לכלי, זה פוסל.
• ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כשם שלכהנים היו בגדי כהונה מיוחדים.

הפוסט הקרבנות והתפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' נכתבה זעירא?

בעל הטורים ביאר שמשה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).

הורה לו על כך הקב״ה להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.

שאל על כך רבי יצחק מוורקא, הרי גם בפרשת יתרו כתוב פעמיים 'ויקרא', ״ויקרא אליו ה׳ מן ההר״ (יט, ג) ובהמשך ״ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר״ (יט, כ) ומדוע לא נכתבה גם שם א׳ זעירא?

והסביר שמכאן רואים, שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה, אבל ענווה ברבים זו לא ענוה, אלא זו גאווה.

בפרשתנו איש לא שמע את הקב״ה קורא אליו, אלא רק משה לבד שמע, כדברי רש״י: ״הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין״. לפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של הקריאה ולכתוב 'ויקר', כפי שנאמר אצל בלעם. אולם בפרשת יתרו, באה הקריאה במעמד כל ישראל, כולם שמעו אותה, ואם היה מנסה להמעיט את דמות עצמו, מתוך התכחשות לדבר שכולם ראו ושמעו, לא היה זה נחשב כענווה, אלא כגאוה, התענוות מתוך גאוה.

הפוסט משמעותה של הענוה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' נכתבה זעירא?

בעל הטורים: משה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).

הקב"ה הורה לו להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.

אָדָם כִּי יַקְרִיב… תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, ב) 

מדוע פתח בלשון יחיד 'יקריב' וסיים 'תקריבו' בלשון רבים?

אלשיך: יחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.

וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (א, יז)

רש"י: "בכנפיו – נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני"

טבעו של אדם להתענג במחיצת עשירים לבושים בקפידה, מסודרים ונקיים, בשונה מתחושתו בחברת עני שבגדיו קרועים, בלויים ומלוכלכים, ולעיתים נודף מהם ריח לא נעים, ומתרחקים ממנו.

לא כך הן דרכי ה' שנצטווינו ללכת בהן. רש"י מלמדנו שדוקא לאדם כזה יש להתקרב, לסייע בידו ולהראות לו פנים שוחקות, ובודאי שאין היתר להראות לו שמץ של סלידה מהאי נעימות הנגרמת על ידו לאחרים.

מדוע שמו של משה רבינו לא הוזכר בהגדה?

חפץ חיים: הקב"ה מקיים את רצון יראיו, רצונו של משה להשמיט את שמו מההגדה מתוך ענוותנותו.

שפתי חיים: בליל הסדר אנו מדגישים את ישועתו של הקב"ה במצרים, שלא נעשתה ע"י שליח או מלאך, אלא ע"י הקב"ה ללא שיתוף גורם נוסף. [הפסוק (שמות יד,לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", מוזכר אגב].

מדוע אין מברכים על סיפור יציאת מצרים?

רשב"א: זו מצוה שאין לה קצבה או שיעור מיוחד, ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח.

פרי מגדים: כיון שניתן לקיים במחשבה את מצות "סיפור יציאת מצרים". ברכות נתקנו רק על קיום מצוה ולא במחשבה.

מדוע מספרים ביציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה?

מלבי"ם: אופן זה, מעורר יותר את התרגשות הלב מהשינויים כבר בפתח ליל הסדר. (מנימוק זה, אפילו אם מיסב לבד בליל הסדר צריך לשאול את עצמו קושיות אלו).

רבי יחזקאל אברמסקי: יש נעימות ומתיקות מיוחדת לדברים, כשהם נאמרים כתשובה לשאלות.

מדוע מכנים את הכוס החמישית "כוסו של אליהו"?

חוק יעקב: לרמז שאנו מאמינים שהקב"ה יגאלנו, וישלח לנו את אליהו הנביא שיבשר לנו על הגאולה.

הגר"א: שאלת מצות שתיית הכוס חמישית לא הוכרעה ונשארה בספק. כדי לא להכריע, מחד מוזגים אותה, ומאידך לא שותים, וכשיבוא אליהו יתברר התיק"ו. (תיק"ו=ראשי תיבות – תשבי יתרץ קושיות ובעיות).

מדוע אין מברכים על ההלל?

ר"ן: אינו נאמר בתורת קריאה, אלא בתורת שירה.

מאירי: בליל הסדר אומרים את ההלל, כחלק ממצות סיפור יציאת מצרים, ואינו חובה בפני עצמו.

הא לחמא עניא די אכלו…

מדוע 'הא לחמא' נכתבה בלשון ארמית?

אבודרהם: בעל ההגדה בחר בשפה הארמית, שאינה מובנית למלאכים (עפ"י שבת יב ע"ב), כדי שלא יקטרגו עלינו ויזכירו את עוונותינו.

רשב"ץ: בתקופת בית שני הטף והנשים הבינו רק שפה זו. כדי לשתפם בליל הסדר, היה צורך לקרוא בשפה המובנת להם.

ארמי אובד אבי וירד מצרימה

מדוע נכללו בהגדה פסוקי הביכורים?

אברבנאל: בלילה זה אנו מודים לה'. מתחילים בגנות ומסיימים בשבח (עיין פסחים קטז ע"א). בעל ההגדה משתמש בדוגמא זהה, מפרשת הביכורים, שגם בה מבנה הפרשה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שפותחים בגנות לבן ומסיימים בשבח הקב"ה.

שפתי חיים: חקלאי שרואה את פרי עמלו, מגיע לתחושת סיפוק. כדי למנוע ממנו לחוש "כוחי ועוצם ידי", מצוה התורה להביא ביכורים, כביטוי להכרת הטוב להקב"ה על היבול. כך גם עם ישראל מודים להקב"ה בליל הסדר על שהוציאם ממצרים.

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים

מדוע רבי יהודה נתן בהם סימנים?

ראב"ן: כדי לשנות בדרך קצרה, כדברי חז"ל: "ישנה… לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג' ע"ב).

גימטריה דצ"ך עד"ש באח"ב=501, כמנין אשר:

האר"י: "…מי ה' אשר אשמע בקולו…" (שמות ה, ב).

החיד"א: "ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות" (שמות ד, יז).

היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד

מדוע הלל היה כורך אותם ביחד?

אלשיך: כריכת המצה והמרור מסמלים דרך בעבודת ה'. המצה מרמזת על יצר הטוב, המרור – על יצר הרע. את הקב"ה עובדים גם ביצר הרע, שהרי חז"ל דרשו – "בכל לבבך – בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע" (ברכות דף נד).

מדוע אין מברכים על סיפור יציאת מצרים?

חת"ם סופר: נכרי שמתגייר, מברך "על הטבילה", לאחר שטבל, כיון שלפני כן הוא עדיין נכרי ואינו יכול לומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו". בתחילת ליל הסדר אנו נמצאים במצב של כביכול גויים, שהרי אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ועל כן אין אנו מברכים לפני סיפור יציאת מצרים, אולם אחריו, הגענו כביכול לדרגת "מתגיירים", התקרבנו להקב"ה ויכולים אנו לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו".

הפוסט גיליון פרשיות ויקרא תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מעלת אמירת פרשת הקטורת והקרבנות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ענין הקרבן?

מלשון 'קרבה'. אדם שחטא התרחק מהבורא וצריך להתקרב חזרה.

כדי להראות קירבה צריך להקריב משהו. הנותן מתנה יקרה לאדם חשוב מראה עד כמה מקורב אליו, וככל שתגדל המתנה כך תגדל הקרבה.

כשלוקחים כבש או פר להקרבה, שוחטים ושורפים על גבי המזבח ומראים לבורא שאנו מוכנים ל"שרוף את ממוננו" עבורו. אבל, גם להקרבה יש גבול. אמר הקב"ה: "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָקָר וּמִן הַצאֹן תַקְּרִיבוּ אֶת קָרְבַנְכֶֶם".

ועל כן, בשעה שמוקרב הקרבן יחשוב החוטא שהוא היה צריך להיות במקום הכבש וכל הפעולות שנעשו בכבש, היה הוא צריך לעבור. ממחשבה זו יתעורר לתשובה.

כפי שכתב הרמב"ן בפרשת השבוע (א, ט): "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו".

הנהגה זו שונה בתכלית מתפיסת אומות העולם, שהרחיקו לכת וקבעו שכדי להתבטל כלפי העבודה זרה נדרש להקריב אפילו את בניהם למולך.

הפוסט מהות הקרבת קרבן לה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כשאדם מתפלל, עליו לחוש שהוא דומה למקריב קרבן, שהרי התפילה היא במקום הקרבן (שו"ע סי' צח סעיף ד). דמיון רב בין התפילה להקרבת הקרבן:

א. כשם שמחשבה פוסלת בקדשים, כך צריך ליזהר שיתפלל בכוונה ולא יערב בתפילה מחשבה אחרת.

ב. צריך להתפלל מעומד, כשם שהעבודה מתבצעת בעמידה.

ג. קביעות מקום כקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטת ומתן דמיו.

ד. הקפדה בתפילה שלא יחוץ דבר בינו לקיר, כשם שבקרבן כשיש חציצה בינו לכלי, זה פוסל.

ה. ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כשם שלכהנים היו בגדי כהונה מיוחדים.

הפוסט הקרבנות והתפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשיות אלו העוסקות בענייני הקרבנות, ראוי לעורר על המעלה הגדולה לקרוא את פרשת הקרבנות בכל יום, שהרי הקב"ה מעיד שהקורא את פרשת הקרבנות נחשב שכאילו הוא מקריב קרבן לפני הקב"ה, כפי שמבואר במסכת מגילה (דף לא ע"ב) "אמר (=אברהם אבינו) לפניו, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו (=הקב"ה): כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם".

יש להיזהר בקריאת פרשת הקטורת, שעל ידי קריאתה מתקבלות התפילות וזוכים ע"י זה לעשירות. ראוי לקוראה מתוך סידור, כי הקורא מתוך הכתב יש לו גם מעלת לימוד תורה שבכתב. עיקר מצוותה, לקרוא פרשת הקטורת מתוך הקלף, וראוי שיקרא עם נגינות וטעמים.

הפוסט מעלת אמירת פרשת הקטורת והקרבנות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ענין הקרבן?

מלשון קרבה. אדם שחטא התרחק מהבורא וצריך להתקרב חזרה.

כדי להראות קירבה צריך להקריב משהו. הנותן מתנה יקרה לאדם חשוב מראה עד כמה מקורב אליו, וככל שתגדל המתנה כך תגדל הקרבה.

כשלוקחים כבש או פר להקרבה, שוחטים ושורפים על גבי המזבח ומראים לבורא שאנו מוכנים ל"שרוף את ממוננו" עבורו. אבל, גם להקרבה יש גבול. אמר הקב"ה: "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָקָר וּמִן הַצאֹן תַקְּרִיבוּ אֶת קָרְבַנְכֶֶם".

ועל כן, בשעה שמוקרב הקרבן יחשוב החוטא שהוא היה צריך להיות במקום הכבש וכל הפעולות שנעשו בכבש, היה הוא צריך לעבור. ממחשבה זו יתעורר לתשובה.

הנהגה זו שונה בתכלית מתפיסת אומות העולם, שהרחיקו לכת וקבעו שכדי להתבטל כלפי העבודה זרה נדרש להקריב אפילו את בניהם למולך.

הפוסט מהות הקרבת קרבן לה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט השמחה שבהבאת קרבן חטאת ואשם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.