לפני כשנה, המשיך לספר, הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.

לאחר המסיבה, הבחין הרופא שבנו [המאומץ] נתון בהרגשת רוממות יוצאת דופן. פניו קרנו מאושר, אפשר היה לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. פנה אליו הרופא ושאל: בני היקר, מה עובר עליך? מדוע אתה כל כך מרוגש?

"מה השאלה" תמה הבן, "הרי קיבלתי היום סידור".

נו, וזו סיבה להתרגש כל כך? שאל האב המאמץ.

הבן, שעדיין בטוח שעומד לפניו אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא: תן לי אח. כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן – אנא ריבונו של עולם, אני רוצה אח.

הרופא פנה בהתרגשות לרב והוסיף: כל כך ריחמתי על הילד, ליבי ממש נחמץ בקרבי. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה אחיו.

וכאן פרץ הרופא בבכי וסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו – לאחר 15 שנות עקרות – בבריתו של אברהם אבינו.

הדרכה – איך צריכה להיראות התפילה

בפרשתנו יש כמה לימודים, איך להתפלל, ונביא 3 מהם:

א. בתחילת הפרשה מדריכה אותנו התורה כיצד עלינו להודות להקב"ה. כתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (כו, ה). הוידוי שאומר החקלאי בעת שמביא את הביכורים לבית המקדש צריך להיאמר בקול, כפי שמסביר רש"י את כפל המילים 'וענית ואמרת' וכותב: "'וענית ואמרת', לשון הרמת קול". מובן שעל החקלאי להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?

מבאר ה'שפת אמת' שמביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, כדי להביע בכך תודה למי שהכל שלו שבזכותו הכל. כשמביא החקלאי את הביכורים, את ה'ראשית', מזכירים לו נקודה אחת: את תפילתו כשהיה בשדה בשלבי טרום זריעה. אז התפלל מקירות ליבו, התחנן על נפשו ועמלו שלא ירד לטמיון. התורה מלמדת אותו שגם כעת, כשרוצה להודות, עליו לעשות זאת בדיוק באותו טון, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים

ב. בהמשך הפרשה כתוב: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ (כו, ז). רבי ירוחם ליבוביץ אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב. ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

כיצד להתפלל

ג. לקראת סיום הפרשה כתוב: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כח, ו) ומבאר מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. במשך כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. אדם זה, כשמסיים את תפילתו ויוצא, בעצם אינו יוצא מבית הכנסת, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.

כוונת המדרש, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו. בכל תפילה עלינו לחוש כאותו ילד, להתרגש. בורא עולם נותן לנו הזדמנות, הבה ננצל אותה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תבוא? היכנסו לקישור https://did.li/M1Jaa

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13645

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט כוחה של תפילה – לפרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

מדוע נסמכה פרשת הביכורים בתחילת פרשתנו למצות מחיית עמלק?

מושב זקנים: עמלק נקרא 'ראשית', כפי שכתוב 'ראשית גויים עמלק' (במדבר כד, כא) וגם הביכורים נקראים 'ראשית'. יבוא ראשית ביכורים ויאבד ראשית עמלק.

בעל הטורים: בפרשת עמלק כתוב "תמחה את זכר עמלק". עם ישראל הצטוה למחות את זכר עמלק מיד עם כניסתם לארץ. עמלק רצה לעכב את כניסתם לארץ כששלח לספר למלך מצרים שבני ישראל ברחו, ונהג כמו לבן שרצה לעכב את יעקב בבריחתו ממנו. להן מוזכר בפרשת הביכורים במילים "ארמי אובד אבי".

כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

רש"י: מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה.

מדוע כתוב פסוק שמלמד על  חיוב ביכורים רק לאחר הכיבוש, הרי לפני הכיבוש פטורים, כיון שאי אפשר לומר 'מארצך'?

הגרי"ז סולובייצ'יק: כל שבט זכה בחלקו לפני שחילקו את הארץ לכולם. התורה כתבה את המילה 'מארצך' ללמדנו 'מארצך' של אותו שבט.

 וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (כו, ב)

מדוע כתוב 'פְּרִי הָאֲדָמָה', הרי רוב שבעת המינים הם פרי העץ, ולא פרי האדמה?

פרדס יוסף: החקלאי מניח את הגמי על הפירות מיד כשהפרי מבכר, כשהוא עדיין בוסר, וברכתו עליו 'בורא פרי האדמה'.

רבי חיים קניבסקי: הגדרת 'פרי האדמה' כוללת כל מה שמביאים ביכורים, כפי שאומרים חז"ל: "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא" (ברכות מ ע"א), הואיל והאילן עצמו גדל באדמה.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה (כו, ה)

מה הקשר בין רמאות לבן לירידת בני ישראל למצרים?

אלשיך: בני ישראל ירדו למצרים בעקבות יוסף, [שחלם וסיפר לאביו וכו']. יוסף עצמו ירד למצרים משום שאחיו קנאו בו. אם יוסף היה בכור, לא היו מקנאים בו, שהרי בכור נוטל פי שנים. ללא רמאות לבן, יוסף יכל להיות הבכור, שהרי יעקב היה נושא רק את רחל לאשה. בעקבות רמאות

לבן התגלגלה השנאה ליוסף, וכל ההמשך.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (כו, ה)

רש"י: וענית – לשון הרמת קול.

מדוע רש"י נצרך להסביר זאת?

חנוכת התורה: חז"ל אומרים במסכת ברכות שאסור להגביה את הקול בתפילה, משום שהמתפלל בקול נראה שהוא מקטני אמנה, שסובר שאין הקב"ה עונה למתפלל בלחש, וחלילה אינו בוחן לבבות ומחשבות. לפי זה, אם אדם מציין בתפילתו דבר שידוע לכולם, הוא יהיה רשאי להתפלל בקול רם.

בפרשת הביכורים אומר החקלאי: "ארמי אובד אבי", שלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל, וה' הצילנו מידו, שהיה יודע את מחשבתו, ובחן את לבבו.

דבר זה בודאי רשאי לומר בקול רם. ועל כך ביאר רש"י את המילים 'וענית ואמרת', שיהיה זה בקול רם, למרות שחז"ל אמרו שאסור להגביה קולו בתפילתו.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ט)

מדוע התורה כינתה את ארץ ישראל בדימויים לחלב ולדבש?

רבי מאיר שפירא מלובלין: דבש דבורים יוצא מדבורה, שהיא שרץ, ואף טבעו להפוך את מה שיש בו לדבש. וכן חלב מגיע מדבר טמא, מדם שנעכר ונעשה חלב. גם ארץ ישראל מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים. אמנם הבחירה בידי אדם, אבל זה כוחה, כפי שנאמר 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוק'. התורה רמזה בתואר 'ארץ זבת חלב ודבש', לדברים שהתהפכו מאיסור להיתר, ובהם ארץ ישראל.

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ (כו, טו)

מדוע בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ', (עתיד), ואילו בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ', (עבר)?

כפות תמרים: מכאן ניתן ללמוד את ההבדל בין ביכורים למעשר בגר. בביכורים גר מביא וקורא, בניגוד למעשר, שמביא ואינו קורא. משום שבביכורים הקריאה היא לתת לנו, לעתיד, כפי שכתוב במדרש קהלת שלעתיד לבוא הגרים יטלו חלק בארץ. לעומת זאת במעשר האמירה מכוונת על העבר, והגרים שלא קיבלו בעבר, אינם יכולים לקרוא.

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ… כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, טו)

רש"י: "השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת 'אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' (ויקרא כו, ג)".

מדוע רש"י הביא דוקא את ברכת 'ונתתי גשמיכם'?

ילקוט הגרשוני: חז"ל אמרו במסכת תענית: "בעוון  צדקה, שפוסקים ואינם נותנים, גשמים נעצרים". כשאדם מצהיר שקיים את מצות מתנת עניים ואומר: "עשיתי ככל אשר צויתני", הוא מסיר את הגורם לעצירת גשמים. לכן מבקשים שגם הקב"ה יעשה את שהבטיח 'ונתתי גשמיכם בעתם'.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (כז, טו)

כל ה'ארורים' כתובים בלשון הווה, למעט 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', שכתוב בלשון עתיד, מדוע שינוי הלשון?

מעדני שמואל: עבודה זרה זו העבירה היחידה שהקב"ה מצרף בה מחשבה למעשה. כתוב 'אשר יעשה', בלשון עתיד ללמדנו שגם אם רק חושב לעשות יהיה ב'ארור' כבר משעת המחשבה, גם אם בסוף לא עשה.    

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (כח, יג)

מדוע התורה כפלה לשונה וכתבה 'לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב', הרי אם יהיה 'לְרֹאשׁ' ממילא לא יהיה 'לְזָנָב'?

רבי יונתן אייבשיץ: חז"ל אומרים במסכת אבות: 'הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים'. הרי שלפעמים טוב להיות זנב, במקום שכולם אריות ואתה לא. וזה מה שהתורה מבטיחך שתהיה לראש לאריות וממילא לא תהיה לעולם זנב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ (כח, טו)

מדוע בפרשת בחוקותי נאמרו 49 קללות, ואילו בפרשתנו 98 קללות?

כלי יקר: הקללות שבספר ויקרא נאמרו לפני שבני ישראל קיבלו עליהם את הערבות בשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, בניגוד לקללות שבפרשתנו, שנאמרו לאחר הערבות. בפרשתנו, לאחר הערבות, כל אחד מקבל את עוונו ועוון חבירו ולכן נאמרו להם 98 קללות, כפול מהקללות שבספר ויקרא, כנגד עוונו ועוון חבירו.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כח, סא)

במדרש: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה – זה מיתת צדיקים". (הובא ביערות דבש ח"א דרוש ד').

והיכן זה נרמז?

מגד ירחים: הכוונה שבכל ספר מחמשת חומשי תורה נכתבה מיתת [לפחות] אחד צדיקים. בספר בראשית – מיתת האבות הקדושים, ועוד צדיקים. בספר שמות – 'וימת יוסף וכל אחיו'. בספר  ויקרא  – מיתת נדב ואביהו. בספר במדבר – מיתת אהרן ומרים. אבל בספר דברים לא נזכרה מיתת שום צדיק.

אמנם כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה: "וימת שם משה". יש על כך 2 תירוצים: א. כשמשה כתב את הפסוק "גם  כל  חלי" הוא עוד היה חי. ב. הרי משה רבינו היה עניו מאד, ובודאי לא החזיק עצמו לצדיק.

ועל כך כתב: כל חלי שלא כתוב בספר התורה הזאת, כלומר בספר דברים, זה מיתת צדיקים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בעל ההגדה דרש כל פסוק ומילה בפרשת הביכורים שבפרשת כי תבא, כששרוב דרשותיו נתמכות מהפסוקים של ספר שמות. ומדוע לא דרש את סיפור יציאת מצרים מפרשיות שמות – בשלח, שעוסקות בכך?

ביאר רבי אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר שעיקר מצות סיפור 'יציאת מצרים' הוא הודאה, ובכך שונה ממצות זכירת יציאת מצרים כל השנה, שענינה אמונה. פרשת כי תבא היא היחידה שמעשה 'יציאת מצרים' מובא שם כ'הודאה', שזה ענינה של 'הכרת הטוב' בהבאת הביכורים. ולכן דרש בעל ההגדה בפרשת ביכורים, ולא מהפרשיות שבתחילת ספר שמות.

כך מצינו בלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ו): "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש 'פרשה זו', הרי זה משובח".

הרי שיש ענין מיוחד לדרוש דוקא בפרשה זו שבפרשת כי תבוא ולא בתחילת חומש שמות.

הפוסט עיקר סיפור יציאת מצרים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ סיפר פעם ששמע מרבי אהרן באקשט מעשה, שביאר לו את הפסוק. באחד הכפרים כל התושבים היו גויים והיה בו רק יהודי אחד בודד. הוא תמיד חשש שבניו יתחברו עם ילדי הנכרים. כל תוכחותיו וגערותיו בילדיו לא הועילו. מה עשה?

יום אחד נכנס אמר לשכנו הנכרי כבדרך אגב שילדיו חולים במחלת השחין, וכל גופם מלא חבורות ופצעים. מחלה זו כידוע מדבקת מאד. קל לנחש מה היתה ההשלכה של דבריו, לאחר דברים אלו כל הילדים הנכרים ברחו מילדיו, ולא היה חשש שמא יתערבו בניו עם ילדי הגוים.

סיים הרב באקשט את המשל והבהיר שהאב הוא הקב"ה אב הרחמן. מן הדין היו עם בני ישראל צריכים למסור את נפשם שלא להתחבר אל הגויים, שהרי אין קלקול כמו הקלקול של התחברות אל הגויים, אולם בפועל היהודים אינם נזהרים ואינם מתרחקים מהגויים מעצמם.

מה עושה הקב"ה? נותן בלב הגויים שישנאו אותנו ויתרחקו מאתנו. ככל שנרוץ אחריהם, באותה מידה הם בורחים מאתנו. הם עוד מתגאים עלינו ואנחנו בעיניהם כשפלים ונבזים.

זהו הביאור לשנאתם אותנו. ללא שהיה הקב"ה מזהיר בתוכחה "והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ" לא היתה האנטישמיות קיימת כלל בעולם. כל עצם קיומה הוא רק כדי להרחיקנו מהאומות.

הפוסט מקור האנטישמיות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב.

ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד).

ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

הפוסט כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע המילה 'וִירִשְׁתָּהּ' נכתבה בתוספת האות ה' בסופה?

ה'בן איש חי', רבנו יוסף חיים מבגדד, בספרו על התורה 'עוד יוסף חי' ביאר, שהאות ה' רומזת שמי שיקיים את המצוות בצורה מושלמת – במעשה, בדיבור, במחשבה ובכוונה יזכה לשבת בארץ ישראל לבטח עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. מלבד החלק המעשי, קיום המצווה בפועל, שיהיה כדת וכהלכה, יש גם לכוון לקיים את המצווה לשם שמים, זה חלק הכוונה. כמו כן יש לשמוח שמחה עצומה בעת קיומה, יותר ממה שהיה שמח אם היה מרוויח אלפי אבנים טובות ומרגליות, שזהו חלק ה'רעותא דליבא'.

כמו כן יש לחשוב לקיים את המצווה 'לשם מצווה'. כדוגמת אדם שנותן צדקה, שלא יסתפק במעשה נתינה "יבש", כמצוות אנשים מלומדה, אלא יחשוב לשם מצוות צדקה.

במצוות שנתקנו עליהן ברכות, כמו בציצית ובתפילין, יקפיד להוציא את הברכה בפיו, או בקריאת שמע – לקרותה בפיו. זהו חלק הדיבור.

בזכות קיום חמישה תנאים אלו, הרמוזים באות ה' שבמילה 'וירשתה' יזכה ל'וישבת בה'.

הפוסט קיום מצוות כראוי מסייע לישיבה בטוחה בארץ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט הבאת הביכורים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט התקשרות לחביבות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אחד הטעמים במצות ביכורים, להכיר טובה להקב"ה על כל הטוב שגמלנו. הרמב"ן בסוף פרשת בא כתב: וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

הרב דסלר כתב במכתב מאליהו ח"א שעבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב ועבודת הלב יש בה מן השלמות, ותהיה רק בהרגשת ההודאה. וחז"ל אמרו: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה.

וביאר הסבא מקלם שכל אדם מתנהג במעשיו בהתאם לכוחות נפשו. אם הוא כעסן, יכעס בכל ענין שיגרום לו, ואם הוא גאותן יתגאה בכל מקום. אם הוא טוב יתנהג בטובה עם כולם.

כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפור בטובתו של הקב"ה. וכשאדם יודה לה' הוא נהיה כנותן והקב"ה כמקבל ואז יזכה לדביקות בה', ויזכה להשיג את אהבת הקב"ה.

הסטייפלר כתב בספרו ברכת פרץ שמניעת 'הכרת הטוב' היא מידה רעה מאד. ב'חובת הלבבות' ביאר שעיקר הדרך לאהבת ה' על יסוד הכרת הטוב. ובמשנת רבי אליעזר (פרק ז') כתוב: "אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה". אדם הראשון נטרד מגן עדן בגלל כפיית הטוב. וגם על אבותינו במדבר כעס הקב"ה על כפיית הטובה.

תובנה זו חשובה מאד לחיינו ביום-יום. עלינו להוקיר ולהכיר טובה ותודה לכל מי שמיטיב עמנו.

הפוסט טעם מצות הביכורים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל בספרו 'גנזי ישראל' מבאר שניתן לפרש פרשה זו בדרך רמז לאחד היסודות החשובים בעבודת ה'. אם אדם רוצה לקדש את חייו לעבודת הקב"ה, עליו להקפיד בעיקר על ה'ראשית', על הצעד הראשון, על תחילת המחשבה, שתהיה קודש לה'. לצעד הראשון בכל נושא, ובודאי בעבודת ה' וברוחניות יש משקל חשוב.

הכוונה הראשונית שבעשייה

ברוח דברים זו כתב רבי חיים טירר בספרו 'סידורו של שבת' (חלק ב' דרוש ד' פרק א'): "כאשר אדם בונה בית או שאר עשיות כזה. צריך להיות עיקר כוונתו בתחילת בניינו, כדי לקיים בו מצות ה' כמו מצות עשה של עשיית המזוזה או המעקה במקום שנוהג או בשביל להכניס בו אורחים וכדומה. וישיבתו ואפילו פרנסתו שיהיה לו מהבית הכל יהיה לטפל ועראי נחשב בעיניו כי כל דברי העולם הזה הם הבל ותוהו ואינם כדאי לשום הבל כזה עיקר בעיניו ועיקר כוונתו נכון יהיה למען המצוה".

בביאורו מדגיש הוא את החשיבות הרבה שיש לכוונה בתחילת עשיית המעשה ומביא דוגמא לאדם שבונה בית. חשיבות רבה יש לכוונתו בעת תחילת הבניה, שיהיה זה לצורך קיום מצוות כדוגמת מזוזה, מעקה או הכנסת אורחים. וראוי שעוד לפני שיבנה את ביתו, ישתוקק האדם לקיים את המצוות הטמונות בבית – מעקה, מזוזה ועוד, ואז תיחשב לו המצוה בשלימות.

בהקשר לכך בהמשך דבריו הוא מביא את דברי חז"ל המפורסמים, שדורשים את הפסוק "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא, ג): "רוח הקודש אומרת: 'מי הקדימני ואשלם', מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו כדוגמת, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית…" (מדרש ויקרא רבה אמור פרשה כז סימן ב).

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה

רעיון זה נרמז גם בפסוק שבתחילת פרשת כי תבוא, "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ", על האדם לקחת את ה'ראשית', את המחשבה הראשונה, את השאיפה הראשונית, ולעשותן קודש לה'.

ולכן פותחת הפרשה במילים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". כשתבואו אל הארץ ותקבלו את כל שפע הטוב של פריה, תהיו מחויבים להקדיש חלק לה' כמתן גמול. אם אתם מעוניינים שתיחשב לכם המצוה בשלמות, עליכם לעשות זאת מרצונכם ומיוזמתכם. רק אם 'ולקחת מראשית', שכבר כעת, עוד לפני שזכיתם למתת שמים, כבר עתה תקדישו את ראשית המחשבה ותשאפו לקיים את המצוה.

ארמי אובד אבי

הסברים רבים ניתנו לשאלה הידועה, מדוע מביא הביכורים מזכיר בקריאתו את 'ארמי אובד אבי' בדוקא, מדוע לא קוראים פרשה אחרת בעת הבאת הביכורים.

על פי דברים אלו ניתן להבין הסבר נוסף. כידוע מהולדת האדם, עוד בהיותו תינוק הוטבע בו יצר הרע, לעומת יצר הטוב שמקבל האדם רק בהגיעו לגיל מצוות, בהיותו בן 13 שנים [בנות בגיל 12]. אם הסדר היה שונה, שביצירת האדם היה מקבל את היצר הטוב, לא היה זה אתגר משמעותי, שכן היה האדם תולה שהכל בזכות היצר הטוב שבו.

משקבע בורא עולם שכבר בראשית דרכו, יתמודד האדם עם היצר הרע דוקא, ויהיה במאבק מתמיד להופכו לטוב, אזי ראשיתה של העבודה הפנימית נזקפת לזכותו. באמירה 'ארמי אובד אבי' (ארמי – אותיות רמאי), מבטא האדם את התמודדותו מול יצר הרע, שעפ"י הזוהר הקדוש, הרמאי מרמז על הנחש הקדמוני, היצר הרע. כנגד זה, מרמזת מצות הביכורים להקדשת ה'ראשית' לה'.

לפי זה ניתן גם להבין את סמיכות הפרשיות של פרשת הביכורים שפותחת את פרשת כי תבוא לסיום פרשת כי תצא, שעוסקת בציווי על מחיית עמלק. על עמלק נאמר "ראשית גויים עמלק", שכן כל מהותו להרוס את ה'ראשית', לפגוע ביסודות הראשוניים והייחודיים, וכנגד זה עבודתנו לקחת את ה'ראשית' לעבודת ה'.

הפוסט מעלתה של הראשית – לפרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: 'לשון הרמת קול', מבאר את כפל המילים 'וענית ואמרת'. ביאור המילה "וענית" – הרמת קול.

החקלאי רוצה להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?

שפת אמת: מביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, משום שרוצה להביע תודה למי שהכל שלו. החקלאי מביא את הביכורים להראות שאת ה'ראשית' מביאים למי שנתן לו הכל.

מזכירים לו: כשהיית בשדה בשלבי טרום זריעה, התפללת מקירות ליבך, התחננת על נפשך ועמלך שלא ירד לטמיון, כל מהותך היתה תחינה אחת גדולה שלא תיגע לריק. כעת, כשאתה  רוצה להודות, זה צריך להיות בדיוק כמו שביקשת, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה (כו, ו)

מדוע כתוב 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ'? נכון יותר היה לכתוב 'וירעו לנו'?

חתם סופר: "מתחילה החטיאו אותם להיות רעים וחטאים לה', ואח"כ 'ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה', שחשבו שהקב"ה לא יצילנו מידם כיון שהיינו רעים וחטאים".

מלבי"ם: "הוא כמו 'לנו', פי' שהמצרים נעשו לנו רעים שכל עוד שלא נתקנאו בבני ישראל היה לבם טוב להם ורק ע"י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם כמו שמביא בספרי הבה נתחכמה לו פן ירבה".

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי… (כו, ב)

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת… (כו, יג-יד)

חלק המצוות שבמשנה תורה מסתיים בשני עניינים: מקרא ביכורים ווידוי מעשר.

מדוע שתיהן חותמות את מצוות התורה?

רש"ר הירש: 2 מצוות אלו מצרפות את עובדות היסוד של ההיסטוריה הלאומית היהודית ואת כללי היסוד של התפקיד הלאומי היהודי.

אמירת 2 הווידויים, פרשת הביכורים שנאמרת אחת לשנה, ואמירת וידוי מעשרות אחת ל-3 שנים, מזכירות לכל יהודי את מקורו ההיסטורי הלאומי ואת התפקיד הלאומי הנובע מכך, הקשורים ל-2 המצוות, ביכורים ומעשר.

מצוות אלה מבטאות על ידי מעשי הודאה רבי תוכן רעיוני, כיצד עלינו להעריך את ירושת הארץ ואת העושר החומרי הנובע ממנה, כי הארץ ופירותיה הם יסודות קיומנו הלאומי ועלינו להכיר אותם על פי מקורם וייעודם. שני הווידויים האלה קשורים אפוא בקשר הדוק אל הארץ שבני ישראל עומדים עתה לרשתה, ולפיכך המקום הראוי להם הוא בסוף מתן המצוות שהארץ ניתנת לצורך קיומן.

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת… (כז, ג)

מדוע כתבו את דברי התורה על האבנים?

בכור שור: "שחקקו התורה באותן אבנים, כדי שתהא מקויימת ונזכרת באותן אבנים".

רמב"ן: "תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבוא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה".

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים… שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן (כז, יב)

מה היתה החלוקה, אילו שבטים עמדו על הר גריזים ואילו על הר עיבל?

חזקוני: "כל העומדים על הברכה היו בני הגבירות, וע"י שבני לאה רבים, נטלו מהם הקטן והגדול להשלים המנין על בני השפחות, שלא היו רק ד' והיו על הקללה הגדול והקטן הגדול הוא ראובן לפי שהיה חשוד מבלהה וענה אמן, על 'ארור שוכב עם אשת רעהו' ואביו וידעו בודאי שלא פשע בדבר… והקטן הוא זבולון".

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (כח, ו)

מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".

כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. כשמסיים את תפילתו ויוצא, אינו יוצא מביה"כ, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.

כוונת המדרש, באמרו "'ברוך אתה בבואך' – לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו.

אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ (כט, א)

מדוע כתבה זאת התורה?

רש"ר הירש: "רבים מבאי הארץ ראו את גאולת מצרים בעיניהם, שהרי גזירת הכליה במדבר לא נגזרה על כל שבט לוי ועל כל הנשים. נוסף על כך גם שאר בני הדור הזכרים מבני ארבעים ועד בני ששים השתתפו ביציאת מצרים. נמצא שהדור שעמד אז לפני משה כלל מספר רב של עדי ראייה, ומוצדקת אפוא הפנייה 'אתם ראיתם…'".

הנצי"ב מוולוז'ין: "ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ"ח קללות, מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך, היינו שאין הפזור כ"כ בכל העמים מקצה הארץ".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – כי תבוא תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה זאת התורה?

אור החיים: "הגם שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל, הוסיף לקבץ הנשים והטף והגרים כאמור בסמוך 'אתם נצבים היום כולכם… טפכם…'".

רש"ר הירש: "רבים מבאי הארץ ראו את גאולת מצרים בעיניהם, שהרי גזירת הכליה במדבר לא נגזרה על כל שבט לוי ועל כל הנשים. נוסף על כך גם שאר בני הדור הזכרים מבני ארבעים ועד בני ששים השתתפו ביציאת מצרים. נמצא שהדור שעמד אז לפני משה כלל מספר רב של עדי ראייה, ומוצדקת אפוא הפנייה 'אתם ראיתם…'".

מלבי"ם: "קרא אותם להסביר להם הדברים שביארתי בהקדמת כל המאמר הזה: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים. שה' משגיח על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו: את אשר עשה ה' לפרעה, איך העניש את פרעה כפי משפט להעניש מי שהוא עומד ברשות עצמו כפרעה".

הנצי"ב מוולוז'ין: "ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ"ח קללות, מה שאין בכל אומה ולשון בשעה שגולים ומוסרים מעם המולך, היינו שאין הפזור כ"כ בכל העמים מקצה הארץ".

הפוסט אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ'? נכון יותר היה לכתוב 'וירעו לנו'?

תורת משה: "מתחילה החטיאו אותם להיות רעים וחטאים לה', ואח"כ 'ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה', שחשבו שהקב"ה לא יצילנו מידם כיון שהיינו רעים וחטאים".

רש"ר הירש: "בדרך כלל 'הרע' מתחבר לאות היחס 'ל…', אך מצאנו אותו גם מתחבר לתיבת 'את'. כך 'ולא הרעתי את אחד מהם' (במדבר טז, טו), וכן 'מנעני מהרע אותך' (שמואל א' כה, לד). ביאור ההגדה מפנה כאן אל 'הבה נתחכמה…' (שמות א, י), ונמצא שהוא מפרש את 'וירעו' במשמעות: הם ביקשו להזיק לנו, למעט את גודלנו ולשבור את כוחנו".

מלבי"ם: "הוא כמו 'לנו', פי' שהמצרים נעשו לנו רעים שכל עוד שלא נתקנאו בבני ישראל היה לבם טוב להם ורק ע"י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם כמו שמביא בספרי הבה נתחכמה לו פן ירבה".

הנצי"ב מוולוז'ין: "'וירעו לנו' מיבעי, כמו דכתיב בפ' חוקת, אלא הפירוש 'וירעו אותנו המצרים', עשו אותנו לרעים וכפויי טובה, עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו וגו', מה שלא עלה על דעת ישראל. והסיבה לזה היה בעוון ישראל כמבואר בפ' ברית בין הבתרים ובראש ס' שמות, שמרוב שלוה בקשו המה להשכיח שם ישראל מהם, וגם זה בכלל 'וירעו אותנו', שעשו אותנו לרעים לה'".

הפוסט 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ' או 'וירעו לנו' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה פותחת את פרשתנו במצוה מיוחדת, ביכורים. בהתרגשות רבה מגיע החקלאי מהשדה ובידו ביכורי תבואתו. הוא חרש את שדהו בעמל רב, סיקל אותה מאבנים ומכשולים, זרע בה זרעים ודאג להפוך שוב את האדמה. השקה וטיפח, ניכש ועדר, בדק את שלום העצים ועקב אחרי גדילתם. יותר מכל יושבי תבל הוא ציפה לגשם, התפלל שירד בעיתו, בכמויות שוות.

התחנן בתפילותיו לא רק על הגשם, כי אם גם על מזג האוויר, שלא יהיה חם מדי, שלא יהיה קר מדי. ייחל בכל ליבו שמזיקים ומעופפים לא יגיעו לשדהו, שתולעים לא ישימו בפיהן הקטן את כל יגיעתו לתוהו.

עכשיו, השבח לבורא כל עולמים, הוא מגיע להגיד תודה! הוא ניצב בבית המקדש ובידו מביכורי התבואה, ה'ראשית'. הוא מקדיש מהטוב והיפה כפי שנצטווה ומוכן להודות.

בשלב זה עליו לומר את וידוי ביכורים. התורה מכתיבה את הנוסח המדויק ומדגישה: "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך". הרי לנו כיצד לממש את הכרת הטוב, בתצורה המיטבית.

דבר תורה – לפרשת כי תבוא

הפוסט מצות הביכורים, ביטוי להכרת הטוב – דבר תורה – לפרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תבוא

הפוסט הכוונה הרצויה בעת התפילה – דבר תורה – כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תבוא

הפוסט כיצד ההודיה להקב"ה על הביכורים – דבר תורה – כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תבוא

הפוסט מצות ביכורים ומצות וידוי מעשרות – דבר תורה – כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תבוא

הפוסט הברכות והקללות – דבר תורה – כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב 'וְלָקַחְתָּ', שמשמע שזו גזירת הכתוב, ולא נכתב 'תקח מראשית…'?

מבאר אור החיים שהתורה ציוותה ארבע מצוות:

• שידע בלבו שלא בכוחו ולא בעוצם גבורתו יורש את הארץ, אלא זו מתנת ה', כפי שכתוב "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ', דקדקה התורה לומר 'ה' אֱלֹהֶיךָ', שנותן לך כדי שתקבל עליך את אלוקותו.
• המילה 'וִירִשְׁתָּהּ' מלמדת שבא להוריש את הארץ מיושביה. שיגרש את אויבי ה' מארצו.
• ישיבת הארץ היא מצוה בפני עצמה, כמו שמצינו בדברי חז"ל (כתובות קיא ע"א) שהפליגו במעלתה של מצות ישיבת הארץ.
• מצות הבאת הבכורים, כפי שכתוב 'וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם'.

דבר תורה – כי תבוא

הפוסט מעלתה של מצות הבאת הביכורים – דבר תורה – כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.