הראשונה שנפטרה היתה חברתה של אשת הגאון מוילנא, שקיימה את חלקה בהסכם הבלתי כתוב, והגיעה  בחלום הלילה אל חברתה הטובה.

"זוכרת את", אמרה הנפטרת, "את אותה פעם בה הסתובבנו לאסוף כסף בין אנשי העיר לצורך מצוה חשובה, כאשר במהלך האיסוף ראיתי לפתע מעברו השני של הרחוב גביר פלוני, הצבעתי לעברו ואמרתי לך: הבה ניגש אליו"? "אמת" אישרה אשת הגר"א.

"דעי לך, שההפרש בשכרנו על אותה פעם הוא גדול, שכן על אותה תנועת יד קלה בה הסבתי את תשומת ליבך, קיבלתי שכר הרבה יותר לאין שיעור". סיפור זה ממחיש מה רב כוחו של כל מעשה, קטן ככל שיהיה, לטוב וחלילה למוטב. אנשים רבים נוטים לאמץ את תופעת ה"דחיינות", שבה מאמצים את שלילת הדחיפות או חשיבותה של משימה.

המעשה המיוחד של משה רבינו

בפרשתנו משה רבינו מלמד אותנו שלא לנהוג כך. אנו קוראים בפרשה שמשה מקצה את שלוש ערי המקלט שיהיו בעבר הירדן המזרחי, וישמשו בעת הצורך את בני שבט ראובן, גד וחצי שבט המנשה. מדוע משה חנך אותן, הרי ערים אלו החלו לתפקד רק לאחר שגם שלוש ערי המקלט שבארץ ישראל, בעבר הירדן המערבי החלו לפעול?

חז"ל מסבירים את מעשהו: "שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה" (מכות דף י ע"א).

שורש הדחיינות בעצת היצר הרע

החפץ חיים, בביאורו על התורה בפרשתנו נועץ את שורש מעשהו של משה בדברי חז"ל: "אל תרחיק עצמך ממידה שאין לה קצבה וממלאכה שאין לה גמירא" (אבות דרבי נתן פכ״ז). מדוע?

מבאר בחפץ חיים בהקדמה לספרו 'שמירת הלשון': "ואמרתי דכוונת האבות דר' נתן בשם 'מידה' היינו לענייננו, דידוע הוא שמפתה היצר להאדם להתרחק ממידת שמירת הלשון ומללמוד פרטי הדין הזה, ואומר לו: מה תועלת תגיע לך אם תלמד ותעמיק בזה הענין, האם תוכל להגיע עד קצבתה ולשמור את פיך בכל ימי חייך, הלואי יומשך הקיום על יום או יומים, ואפילו בזה הזמן המועט האם תשמור בכל הענינים שצריך לשמור, הלא איש מדיני אתה ויש לך עסקים רבים עם מאות בני אדם, טוב לך שלא תתחיל בזו המדה כלל, כי היא מדה שאין לה קצבה בזמן ובענין, כי כוללת לכל חלקי העתים והזמנים אשר יתקיים האדם בימי חלדו, וגם כוללת לכל חלקי הענינים אשר בין אדם לחברו".

החפץ חיים מבאר שיצר הרע מפתה את האדם שלא להקפיד על שמירת הלשון, בנימוק שממילא לא תצמח לו תועלת אם ילמד ויעמיק. שהרי ממילא לא יוכל לשמור כראוי את פיו כל ימיו, וממילא עדיף לו שלא יתחיל בהקפדות. כמובן שזו אמירה אווילית, הטוען כך דומה לאדם שעומד על שפת הים, שפולט אבנים טובות ומרגליות. וכי יעלה על דעתו לעמוד בחיבוק ידים? האם יחשוב שבין כה וכה אין לו סיכוי לאסוף את הכל, אז מוטב לו שיישב בטל ולא יאסוף?

משה רבינו הראה שאסור להתרשל. על כל אדם לפעול ולממש כל עשיה טובה הנקרית בדרכו. לפעול ביחס לכל פעולה בבחינת "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת ואתחנן, רוצים להיערך כראוי לשולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/aSNTY

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ואתחנן, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13379

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט כוחה של פעולה – להפוך רעיונות למציאות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)

מדוע נכתב בלשון 'ואתחנן'?

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין ואתחנן".

רא"ש: "8 שמות נקראת התפלה ואלו הן: תפילה, תחינה, צעקה, שועה, נפילה, פגיעה, רינה, שיחה. ובכולם לא התפלל משה, אלא בתחנון. למה? לפי שבשעה שאמר 'הודיעני נא את דרכיך', באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך, ואמר לו הקב"ה: 'וחנותי את אשר אחון', כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן. אמר לפניו: באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן. לכך אמר 'ואתחנן', לשון 'וחנותי'".

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (ג, כה)

לשם מה היה צריך משה לומר שרוצה לראות את הארץ הטובה? הרי אם עובר אליה בודאי שהיה רואה אותה?

הרבי מקוצק: משה רבנו ביקש שהקב"ה יראה לו רק את החלק הטוב. משה לימד אותנו שעל כך צריך כל אדם להתפלל תמיד, לראות רק את הטוב בכל דבר.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (ג, כו)

למה מכוונות המילים בדבר הזה?

הגר"א: חז"ל אומרים, שמשה ידע בקבלה, שכל תפילה שיאמר בה את המלה 'נא' שתי פעמים, תתקבל התפילה.

ואכן כשהצטרעה מרים, התפלל משה עליה: "ק-ל נא רפא נא לה", והתקבלה תפילתו.

גם כאן, כאשר ביקש משה להיכנס לארץ ישראל, ועל כך נשא תפלתו, ואמר: "אעברה נא", רצה להוסיף ולומר: "אראה נא" וכך היתה תפילתו מתקבלת, לאחר אמירת 'נא' שתי פעמים.

לאחר שאמר משה "אעברה נא", אמר לו ה': "אל תוסף… בדבר הזה" – אל תאמר שוב את המלה 'נא' בתפילתך.

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר… (ד, ב)

מה השלילה בהוספה על המצוה?

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שאם תוסיפו – תגרעו, ד'כל המוסיף גורע', שאם תעשה חמשה ציציות גרעת גם הארבעה, שהרי אינם כלום, מאחר שלא עשית המצוה כהלכתה".

 לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם (ד, מב)

שני ת"ח הדרין בעיר אחת, ואין נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה, שנאמר 'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת' (סוטה מט ע"א).

רבי חיים שמואלביץ: חז"ל חידשו לנו שכששני אנשים רבים זה עם זה ומחלוקת שוררת ביניהם, אין אחד מהם יכול להטיל את האשמה על חברו ולטעון שאין האשמה בו, ושרק חברו אשם, אלא שניהם אשמים במריבה. שניהם נענשים, על אף שאין האשמה על שניהם בשוה, אלא אחד מהם האשם העיקרי והשני טפל לו, ולפיכך עונשו של אחד מהם מיתה ושל השני גלות.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים (ה, א)

מדוע משה קרא להם?

רבינו בחיי: "הם הבנים שקראן משה עכשיו להשמיעם עשרת הדברות שקבלו האבות ושמעו אותם מפי הגבורה. ואמר להן: לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כלומר לא את אבותינו בלבד שקבלו ושמעו".

אור החיים: "לפי שירשו כל הארצות ההם היו ישראל מפוזרים בכל המקומות ההם לזה הוצרך לקרות לכולן".

 פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (ה, ד)

מה משמעות הביטוי 'פָּנִים בְּפָנִים'?

רש"ר הירש: "מסתבר שצירוף זה מבטא קשר ישיר עוד יותר מהביטוי הרגיל 'פנים אל פנים' (בראשית לב, ל; שמות לג, יא; להלן לד, י). הפנים אינם רק פונים אל הפנים אלא הם חודרים אל הפְּנים. באמצעות הפנים נוצר קשר פנימי בין השנים, והם מתרעים זה עם זה בפנימיותם".

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (ו, ד)

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה פעמיים את שם ה'?

אור החיים: "טעם כפל ה' ב' פעמים ולא הספיק לומר על זה הדרך 'ה' אלהינו אחד', נתכוון לב' הדרגות שיש לה', האחד שהוא אלהינו, והב' שהוא אחד, והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו".

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (ו, כ)

במה שונה שאלת החכם, שמוציא עצמו מהכלל ואומר 'אֶתְכֶם' משאלת הרשע, שאומר 'לכם'?

דעת זקנים מבעלי התוספות: "זו שאלת בן חכם מאותן ארבעה בנים הנזכרים בהגדה ואף על פי שהוא אומר 'אתכם' דמשמע כמו 'לכם', ולא לו, מ"מ כיון שאמר 'אשר ציווה ה' אלהינו' אינו מוציא עצמו מן הכלל כמו רשע, שאומר 'מה העבודה הזאת לכם', והאי דקאמר 'אתכם' לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שהקב"ה ציווה אותה מצוה".

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (ז, י)

מדוע הרשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה, הרי חז"ל אמרו "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב)?

רבי חיים שמואלביץ: ערך השכר המשתלם לאדם עבור קיום מצוה אינו יותר מזה שהאדם עצמו מעריך ומחשיב את המצוה. ערך דבר רוחני נמדד כפי מה שהוא שוה בעיני בעליו. רשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה, כיון שהתשלום הוא לפי הערך שהם עצמם מעריכים את המצוות.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת ואתחנן תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה ביחס להקב"ה 'אלוקים קרובים אליו', היה נכון יותר לכתוב 'אלוקים קרוב אליו'?

ביאר המגיד מדובנא בדרך משל, לאדם שיש לו קרוב משפחה. יום אחד נזקק לעזרה, ופנה אל קרובו, בבקשה שיעזור לו. למותר לציין שהקרוב סייע. כך אירע גם בפעם השניה והשלישית, כשהיה זקוק לעזרה פנה אליו והוא עזר לו. אולם לא עוד, כשהחלו הבקשות לזרום באופן תכוף, סירב הקרוב לסייע לו, שכן העזרה הפכה להרגל של קבע.

לעומת, המשיך המגיד מדובנא במשלו, אדם אחר, שיש לו קרובים רבים, אם נזקק לעזרה, בכל פעם הולך לקרוב אחר ומבקש שיסייע לו. כלפי כל קרוב, כל פניה היא בקשה חדשה, ועל כן גם תגובתו בהתאם, שמוכן לסייע.

הנמשל, הקב״ה ביחס אלינו הוא כמו אדם שיש לו קרובים רבים, ובכל צרה, פונה הוא לקרוב אחר. אין זה כאדם שיש לו רק קרוב אחד.

הקב"ה מסייע לנו, בכל צרה ובכל בקשה, כאילו היתה זו הבקשה הראשונה והיחידה שביקשנו ממנו, אין אנו מוגבלים בכמות הפניות, והיחס לכל אחת הוא ייחודי ומיוחד. על כך אמר משה רבינו: "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

נודה לה' על חסדיו עמנו, ויהי רצון שימשיך ויראנו נפלאותיו.

הפוסט חסדי ה' עמנו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: לא תוסיפו, כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו.

מה רע אם מוסיף אדם עוד פתיל ציצית או עוד פרשה בתפילין, הרי הוא מהדר יותר?

ביאר זאת רבי יהונתן אייבשיץ בדרך משל לאדם שחלה וחש בבטנו. כשהגיע הרופא ובדק אותו, אבחן את מחלתו ורשם לו תרופה. עוד הוסיף הרופא שמתרופה זו עליו לשתות כף אחת בבוקר וכף אחת בערב.

האיש רכש את התרופה בבית המרקחת בשמחה ובדרכו לביתו התבונן בתרופה ושמח בלבו שהחלמתו קרובה.

כשהגיע לביתו פתח את הפקק של בקבוק התרופה במהירות, ולגם את כל תכולת הבקבוק בפעם אחת.

ברור לכולם מה מידת הנזק שהסב לעצמו מלקיחת התרופה כולה בבת אחת. לא זו בלבד שלא נרפא, הוא גרם לעצמו פגיעה, שחלקה היה בלתי הפיך.

ביאר רבי יהונתן אייבשיץ שהנמשל, כשם שכל בר דעת מבין שיש לקחת את המינון באופן מדויק, כפי שאמר הרופא, כך גם במצוות הקב"ה. הוא ציווה לקיים את המצוות במינון המתבקש. לא להוסיף עליהם בפעם אחת הכל, ובמקביל לא לגרוע מהם.

הפוסט קיום מצוות במינון – בהתאם לציווי הקב"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אומרים במסכת סוטה (דף מט ע"א): "ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה – אחד מת ואחד גולה, שנאמר: 'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת', ואין דעת אלא תורה, שנאמר: 'נדמו עמי מבלי הדעת' (הושע ד, ו)".

אמר על כך רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שכאן גילו לנו חז"ל בדבריהם סוד גדול, כששני אנשים אינם נוחים זה לזה, ושוררת ביניהם מריבה ומחלוקת, הרי שאין אחד מהם יכול לבוא ולהטיל את האשמה על חברו ולטעון שאין האשמה בו, אלא רק חברו האשם, אלא לעולם שניהם אשמים במריבה! ולכן שניהם נענשים.

אמנם אין האשמה על שניהם בשוה, אלא אחד מהם הוא האשם העיקרי והשני טפל לו, ולפיכך עונשו של אחד מהם מיתה ושל השני גלות.

הדברים נכונים כל השנה, ובפרט במוצאי תשעה באב, ראוי להתחזק ביחס לזולת.

הפוסט חלקו של כל אחד במריבה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הרשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה, הרי חז"ל אמרו "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב)?

ביאר ר' חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר שמכאן למדים יסוד חשוב, ערך השכר המשתלם לאדם עבור קיום מצוה אינו יותר מזה שהאדם עצמו מעריך ומחשיב את המצוה.

כעין שמצינו בעשו, שמכר בכורתו עבור לחם ונזיד עדשים. הרי כל הון לא ישוה מול ערך הבכורה, לכאורה יעקב הונה את עשו, ואיך התקיים המקח?

התשובה לכך, שמאחר ועשו הוא הבעלים על הבכורה, והוא העריך את שוויה במנת אוכל זו, הרי שלגביו זו ערכה האמיתי של הבכורה, ולכן לאא היתה זא הונאה. ערך דבר רוחני נמדד כפי מה שהוא שוה בעיני בעליו.

לפי זה יתכן בהחלט לשלם לרשעים שכרם המגיע להם בעולם הזה, כיון שהתשלום הוא לפי הערך שהם עצמם מעריכים את המצוות.

והוסיף הרב שמואלביץ, שכל זה במצוות ומעשים טובים שמקיים האדם בעצמו, אך לא במזכה הרבים, שמקבל שכר כנגד כולם, כיון שהוא אינו הבעלים למדוד את ערכן של המצוות הנעשות על ידי אחרים, ודינו לקבל שכר כל מצוה ומצוה שגרם להיעשות על ידו כפי ערכה האמיתי.

הפוסט שכר מצוות בעולם הזה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב בלשון 'ואתחנן'?

רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם".

חזקוני: "ואתחנן, ואתמלא תחנונים".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין ואתחנן".

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (ג, כה)

מדוע רצה משה רבינו להיכנס לארץ?

סוטה יד ע"א: "דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו להיכנס לא"י, וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא אמר: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני כדי שיתקיימו על ידיו".

ספורנו: "להכרית כל יושבי כנען, כדי שלא יגלו ישראל ממנה".

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי (ג, כו)

מדוע סירב הקב"ה לבקשת משה?

חזקוני: "אמר הקב"ה למשה: אם אתה עובר בארץ, יאמרו: מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו, לפי שאין להם חלק לעולם הבא, ואם תכנס לארץ בתפילתך יאמרו: לא חש משה אלא על עצמו. אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד".

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים (ד, א)

מדוע הוסיף את המילה 'ועתה'?

רש"ר הירש: "שילמד לקח מכל מה שסופר לו מעברו, ועפ"י זה יבנה את עתידו. כל הניסיונות שעברו עליו עד כה מביאים לידי מסקנה אחת, והיא שהשמיעה בקול ה' היא תנאי היחיד, ההכרחי והמספיק, לישע עתידו. משה נפטר לעולמו, אך החוקים שהוא מסר ולימד בשם ה' כוללים את כל מה שהעם זקוק לו לבניין עתידו, והמשימה האחרונה של משה לפני מותו היא לדבר על לב העם לקיים את החוקים האלה".

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ (ד, ב)

מדוע לא להוסיף או לגרוע?

בכור שור: כשמוסיף על המצוה, כגון שיושב 8 ימים בסוכה מראה שגם 7 הימים שלפני כן, שישב לא קיים לשם מצוה.

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (ד, ט)

מה ביאור אזהרת התורה?

רש"י: "אז כשלא תשכחום, ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים".

רמב"ן: "מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להישמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם".

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (ה, יב)

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ'?

רשב"ם: "ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב מצות עשה הם, נאמר בהם 'כאשר צוך ה' אלהיך', אבל בכל שאר דברות שהן אזהרת לאוין, אין ראוי לומר 'כאשר צוך', כדכתיב 'מצוך היום לעשותם', אבל לא מצינו 'מצוך' שלא לעשות".

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה (ה, טו)

מדוע עלינו לזכור זאת?

חזקוני: "פירש הכתוב כאן הטעם, מפני מה שובתים עבד ואמה, שע"י כך שאתה והם עובדים כל ששת ימי המעשה ובשביעי נחים, תזכור כי היית עבד כמוהו במצרים ויפדך ה'".

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (ו, ז)

מדוע האות ד' שכתובה בספר התורה היא גדולה?

רבי חיים פלטיאל: "ד' שמנה, שלא יטעה לומר ר' (=אחר). וכאן הפסוק מתחיל בשי"ן ומסיים בד' דהיינו 'שד', לומר מי שקורא ק"ש אין לו לירא ממזיקין. 'ולא תשתחוה לאל אחר', הר' עשויה עגולה בטוב שלא יטעה לקרות ד'".

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (ו, יח)

מהו 'הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב'?

רש"י: זו פשרה, לפנים משורת הדין.

בכור שור: שתעבדנו בישרות הלב, ותעשה הטוב בעיני ה'.

הנצי"ב מוולוז'ין: "עוד יש לעשות גמילות חסדים בין אדם לחברו באותה שעה, כמו שעשה יהושע בן נון שתיקן אז עשר תקנות בין אדם לחברו".

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים (ז, ו)

מה משמעות ייחודיות עם ישראל?

רש"ר הירש: "אתה עדה לאומית 'קדושה'. אומות אחרות נושאות את תכלית ייעודן בתוך עצמן והתכלית העליונה של איגודן הלאומי היא השמירה על קיומן הלאומי. אך הייעוד של איגודן הלאומי הוא מחוצה לו. אין הוא קנוי לעצמו, אלא הוא קנוי לה' ועליו להעמיד את עצמו לרשות ה'. כל יחסיו, כל הצדדים של חיי היחיד, המשפחה והמדינה חייבים להיות 'מוכנים ומזומנים' לתכליות ולתפקידים שהותוו לו בידי ה', קוניו ואדוניו. לפיכך הוא חייב להרחיק מעליו את כל המנוגד לתכליות אלה. 'הנך חברה לאומית שהיא קנויה וקדושה לה' אלהיך'".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – ואתחנן תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שנכנס לבית הכנסת בעיר לבוב וראה קבוצת סוחרים שמיהרו לעסקיהם והתפללו במהירות תפילת שחרית. כשסיימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: ברצוני לומר לכם דבר מה. היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב." התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו. המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". כשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: אינכם מבינים את דברי? הלא כך שוחחתם כעת עם ריבונו של עולם, כשחטפתם את תפילתכם.

ענה אחד הסוחרים: רבינו, אמת שהתפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם ריבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתינו, את הברותינו, כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות…

כששמע סנגורם של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו. בהזדמנויות שונות סיפר מעשה זה, והוסיף: ריבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשיסה בין הגויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה. ואפילו שממלמלים את התפילה בהברות קטועות, הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו.

תפילתו של משה רבינו

פרשתנו, פרשת ואתחנן פותחת בתפילת משה רבינו, כפי שכתוב "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג) ומבאר רש"י, עפ"י הספרי את המילה הראשונה, שהיא שם הפרשה: "זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה".

חז"ל למדו מתפילתו זו של משה רבינו יסוד גדול בתפילה, איך עלינו לסדר את התפילה, תחילה לפתוח בשבח להקב"ה ורק לאחר מכן לבקש את בקשותינו: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא', וכתיב 'ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ', וכתיב בתריה 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…'".

לימודים מתפילת משה

אור החיים הקדוש לומד מתפילתו זו של משה ארבעה לימודים, וכך כותב: "עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפילה: אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח, ב. שיבקש ממקור הרחמים, ג. זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים ס"ט) 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', ד. שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון.

והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן 'וָאֶתְחַנַּן' לשון תחנונים זה כנגד תנאי א'. 'אֶל ה", שביקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב'. 'בָּעֵת הַהִוא', פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה, שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' 'החל רש ארץ סיחון ועוג', זה כנגד תנאי ג'. 'לֵאמֹר', פירוש – פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד'…".

הזכות להתפלל

למדנו מתפילתו של משה שבתפילה כמה חלקים: תחילה פותחים בשבח, לאחר מכן מביע אדם את משאלותיו, ולבסוף הודיה לבורא עולם.

עלינו לזכור, שתפילה אינה עול, או ציווי אלוקי, אלא היא זכות גדולה מאד. התחושה שהקב"ה מקבל אותנו לשיחה פרטית, צריכה לעורר אצלנו מורא ושמחה כאחד. זו זכות אדירה, הטומנת בחובה סיכוי עצום להשיג מה שנבקש. אין זכות גדולה יותר מעצם המפגש עם הקב"ה, באמצעות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל: "אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו. אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר 'אל תוסף דבר אלי' (ג, כו)  וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'…" (ברכות לב ע"א).

הפוסט ואתחנן – אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור כוונת משה רבינו בדברים אלו?

רש"ר הירש: "לא בזכות הריבוי המספרי שלכם בחר ה' בכם לצורך מטרותיו, שהרי דוקא ריבוי מספרי מרשים כלפי חוץ איננו מצוי בכם. 'כי מאהבת…', אלא הנימוק לבחירתכם תלוי במהותכם וביחסיו של ה' לאבותיכם. ה' מצא אתכם ראויים לאהבתו, בעצם מהותכם הוא מצא את היסוד הרוחני המוסרי שהוא תנאי לקירבת ה' לאדם, ובלשון בני אדם – הוא 'מצא את עצמו נמשך אליכם'".

מלבי"ם: "לא מרבכם, ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה. על זה אמר: 'לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם', שאין ה' חפץ בריבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו".

הנצי"ב מוולוז'ין: "הוסיף לבאר טעם השני, שלא לחשוב מדוע בחר בישראל, משום שהם מרובים, ואין הכונה ריבוי בכמות…, אלא משמעות ריבוי באיכות, שבאומה זו מצוי גדולי הדעת הרבה יותר מבאומות העולם לפי ערך ההמון, ואם כן היתה הדעת נותנת שאין לחוש כל כך על ישראל שיטעו אחר עבודה זרה, ועל מה זה הרחיקה התורה אותנו ממנה כל כך".

הפוסט ייחודיות עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב בלשון 'ואתחנן'?

רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם".

חזקוני: "ואתחנן, ואתמלא תחנונים וכן 'בהתחננו אלינו', בהתמלאו תחנונים אלינו. ולפירוש רש"י, שפירשו לשון חינם נראה שהנו"ן אחרונה במקום מ"ם".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין ואתחנן".

רא"ש: "שמונה שמות נקראת התפלה ואלו הן: תפילה, תחינה, צעקה, שועה, נפילה, פגיעה, רינה, שיחה. ובכולם לא התפלל משה, אלא בתחנון. למה? לפי שבשעה שאמר 'הודיעני נא את דרכיך', באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך, ואמר לו הקב"ה: 'וחנותי את אשר אחון', כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן. אמר לפניו: באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן. לכך אמר 'ואתחנן', לשון 'וחנותי'".

הפוסט מדוע משה פנה בלשון ואתחנן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

עם ישראל נקרא העם הנבחר. נהרות של דם נשפכו על ענין "אתה בחרתנו". תמיד הגויים קנאו בנו על היותנו עמו הנבחר של הקב"ה.

שכן, "אתה בחרתנו" אין הכוונה רק שהקב"ה בחר בנו ואז נעשינו עמו, אלא הקב"ה בחר בני אדם כאלו הראויים להיבחר.

הבה ונתבונן: אם לפני ששת אלפים שנה הקב"ה היה שואל בני אדם האם כדאי לברוא את העולם ומדוע, מה היו עונים?

אחד היה אומר: כדאי לברוא את העולם כדי שתהיה לאנשים פרנסה. השני יאמר: כדאי כדי שימציאו את הטכנולוגיות המתקדמות שישנן כיום, ועוד תשובות מעין אלו.

כל זה הוא שטות, שכן רק אחרי שיש עולם צריך פרנסה או טכנולוגיה, וללא שיש עולם אין שום צורך וטעם בהם, איננו מחפשים מעלה יחסית אלא מעלה בעצם, שהיא תהיה סיבה לברוא את העולם.

לעם ישראל יש מעלות כל כך עצומות, שלמענן ראוי וצריך לברוא את העולם.

דבר תורה – ואתחנן

הפוסט העולם נברא עבור עם ישראל – דבר תורה – ואתחנן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – ואתחנן

הפוסט מחויבות לשמוע – שמע ישראל – דבר תורה – ואתחנן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כתוב בשו"ע (או"ח סימן צח סעיף ג) "האומר 'יתפלל דרך תחנונים כרש…' ובמשנה ברורה (ס"ק ט) אומר: "שאם האדם מתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו, אינו נכון, ומאוד צריך ליזהר בזה…".

הרב זילברשטיין שליט"א סיפר ששאל פעם את הרב אלישיב, מה ביאור דברי השו"ע 'תחנונים'? מה זה תחנונים והיכן בא לידי ביטוי?

והשיב הרב אלישיב, שאחד הביטויים לכך הוא הניגון בקול תחנונים, דהיינו להוציא את מילות התפילה מן הפה בקול מתחנן, כעני המתדפק על הפתח ומבקש נדבה, שכל כולו תחנונים.

כשאדם מתחנן ומוציא את המילים מפיו בקול תחנונים, הוא מוכיח את תלותו המוחלטת בהקב"ה, ושהוא נסמך רק עליו, ואז קיים סיכוי הרבה יותר גדול שתפילתו תהא נשמעת.

ועל כך אנו אומרים 'שמע קול תחנונינו', את קול התחנונים שהשמענו לפניו בתפילה

הפוסט תפילה כתחנונים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בגמ' סוטה (יד, א) "דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא, כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

וכי משה קיים את המצוות כדי לקבל "פרס"?

בספר עלי ורדים הביא תירוץ בשם ר' חיים מוולוז'ין, שעיקר כוונת הבריאה היא כדי להיטיב עם הברואים.

לפי זה ניתן לבאר שקיום המצוות על מנת לקבל שכר, שעובד את הקב"ה על מנת שייטיב לו ויהיה נחת רוח להקב"ה. זה כשכוונתו בקבלת שכר לשם שמים, לעשות נחת רוח, אבל אם מכוין להנאתו אין בכך כל מצוה, כפי שאמר התנא באבות (א, ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

הסימן אם אדם מתכוון לשם שמים, אם אדם מוכן לעשות את המצוה על מנת שחברו יקבל את השכר ולא הוא עצמו, ובכך תהיה להקב"ה אותה נחת רוח שמיטיב לברואיו.

הפוסט קיום מצוות לשם שמים, וקבלת שכר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משמעותה של המילה 'לֵאמֹר' בסוף הפסוק אינו מובן, מה מובנה?

בספר 'קודש הילולים' ביאר שכשחטאו בני ישראל בעגל, עלה משה להתחנן ולהמליץ טוב בעדם, כפי שהביא רש"י (שמות כ, ב): "ולמה אמר (הקב"ה בעשרת הדברות) לשון יחיד, 'אלוקיך'? ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה במעשה העגל. וזהו שאמר 'למה ה' יחרה אפך בעמך': לא להם ציווית 'לא יהיה לכם אלוהים אחרים', אלא לי לבדי".

אם הייתם עולים להר סיני, הראה משה לישראל את חסדי המקום ברוך הוא, הייתם שומעים בעצמכם מפי הגבורה "אנכי ה' אלוקיך" בלשון יחיד, ובחטא העגל לא יכולתי ללמד עליכם סנגוריה.

אם כן, העובדה ש"אנכי עומד בין ה' וביניכם… להגיד לכם את דבר ה'… ולא עליתם בהר", ובשלה אמר הקב"ה את הדברים בלשון יחיד "לאמור" לי שאומר אותם לכם, היא שהצילה אתכם מכליה…

דבר תורה – פרשת ואתחנן

הפוסט הגנת הקב"ה על בני ישראל – דבר תורה – פרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה לפרשת ואתחנן

הפוסט הדבקות בהקב"ה – בכל עת – דבר תורה לפרשת ואתחנן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.