לפניכם 3 "מערכים" לשולחן שבת, אחד לכל סעודה. ראשון עוסק במניעי יעקב לשלוח את יוסף לאחיו בשכם. השני בשאלת יוסף את שני שרי פרעה על מצב רוחם. והשלישי עוסק במחשבת יוסף שעל שר המשקים למלא את בקשתו.

מעוניינים לקבל את העלון בוואטסאפ?

בקבוצת 'חויה בשולחן שבת' [קבוצה שקטה] תקבלו בכל סוף שבוע את העלון שיסייע לכם בקלות להכין רעיונות לשיח על פרשת השבוע.

מוזמנים להצטרף בקישור

https://chat.whatsapp.com/GWevYSNezDiFR5LvAVSlzr

הפוסט 'חויה בשולחן שבת' – וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה קוראת לו ישראל, ולא יעקב?

רבינו בחיי: לאחר שקרא לו הקב"ה ישראל, לרוב הוא נקרא יעקב, אך לפעמים מכונה ישראל, להורות שהשם ישראל התווסף על השם יעקב.

אלשיך: ללמדנו שאהבת יעקב ליוסף היתה ביושר לב.

הנצי"ב מוולוז'ין: ללמדנו שלא אהב אותו מסיבות גשמיות, ששימש אותו, אלא מטעמים רוחניים.

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (לז, ד)

מי שנא אותו ומדוע?

רשב"ם: נערותו ורגילותו היו עם בני בלהה ובני זלפה. ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו.

בכור שור: כולם שנאו אותו,  בני לאה, משום שאביהם אהבו יותר מאשר אותם, ובני השפחות על הדיבה.

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו (לז, ט)

מדוע יוסף ראה צורך לספר גם את החלום השני לאחיו?

מדרש שכל טוב: "מכאן אמרו חלמא דלא משתעי, כאיגרתא דלא מיקרי". חלום שלא נפתר, כאיגרת שלא נקראה.

בכור שור: היה זה מעשה נערות, שעל אף שיוסף ראה שהאחים, בתגובה על החלום הראשון שסיפר, קנאו וכעסו, בכל זאת סיפר להם גם את החלום השני, והקניט בכך את כל אחיו, את בני השפחות בהוצאות הדיבה, ואת שאר אחיו בחלומותיו.

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם (לז, יב)

מדוע התרחקו מחברון והלכו לרעות בשכם?

רד"ק: התרחקו מאביהם, לצורך הנאת עצמם, לאכול ולשתות ולעשות כרצונם בשכם.

אברבנאל: אחי יוסף, בשנאתם אותו, הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם בחשבם שבהתרחקם ממנו לא ילך רכיל, להביא לאביהם את דיבתם.

רבי זלמן סורוצקין: הם התרחקו והלכו עד לשכם, לשטח שהיה חלקתו של יעקב, שקנה שם, משום שלא רצו לרעות את צאנם בגזל.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם (לז, יג)

מדוע יעקב שלח את יוסף לאחיו?

רד"ק: היה זה בהשגחת הקב"ה, כדי שיירדו אבותינו מסיבה זו למצרים, כפי שנגזר בברית בין הבתרים.

הדר זקנים: יעקב חשש מאד לאחר שבניו הלכו לרעות את הצאן בשכם, שהיה מקום סכנה, שמא ינקמו בהם על הריגת אנשי שכם, ושלח את יוסף לקרוא להם שישובו.

רש"ר הירש: יעקב שלח את יוסף, בניסיון לאחד ביניהם. הוא לא הגדיר לו מטרה מיוחדת בשליחות זו, אלא רק אמר לו שילך להיות איתם, להגביר את רגש האחוה של יוסף לאחיו.

הנצי"ב מוולוז'ין: יעקב חשש מהסכנה, שגם עבד או כל אדם אחר עלול להיפגע, בניגוד ליוסף, שהיה בטוח יעקב שלא ייפגע בזכות צדקתו.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר (לח, ג)

מדוע נקרא בשם ער?

רבי יונתן בן עוזיאל: "וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ עֵר אֲרוּם בְּלָא וְולַד עָתִיד לִמְמָת", קרא בשם ער, משום שעתיד למות ערירי, ללא ולד.

רמב"ן: שם שמעיד על גבורה, מלשון 'עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ' (תהלים פ, ג) .

אברבנאל: יהודה קרא לו בשם זה מתוך כוונה שיהיה ער ומהיר ומשתדל במעשיו, לא כבד ונרדם.

אלשיך: יהודה ידע שהוא לא יהיה הגון, וקרא לו 'ער', כמבקש תפילה שייהפך מרע לער.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי (לט, א)

מהו תפקיד 'שַׂר הַטַּבָּחִים'?

פסיקתא זוטרתא: "שר של הורגים".

רשב"ם: על ידו היו נידונים הנרצחים והאסורים, בבית הסוהר שלו.

רבי זלמן סורוצקין: בפוטיפר היו 3 סימנים, וכולם לרעת יוסף: א. לעבד של אדם פשוט יש תקווה לברוח, אך יוסף היה עבד של 'סְרִיס פַּרְעֹה', שר מכובד במלכות פרעה. ב. 'שַׂר הַטַּבָּחִים', התליין של פרעה, מאפיין אנשים אכזריים. ג. 'אִישׁ מִצְרִי', מסמל את היותם שטופים בזימה.

וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם (לט, ג)

מדוע פרעה שם אותם שם?

מדרש שכל טוב: "עינה אותם כדי לייסרם ביסורים ולבסוף להמיתם. 'מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם', שכל זה לא היה אלא בשביל יוסף".

בכור שור: שם אותם שם באופן זמני, עד שיתכנסו השרים, לדון אותם על חטאיהם, ולהכריע את גזר דינם.

אברבנאל: הואיל והם היו שרים נכבדים, לא שמו אותם בבית האסורים הפחותים, אלא במשמר, במקום שיהיו נשמרים שלא יברחו.

רש"ר הירש: המשמר הוא המעצר, שבו ממתינים עצורים עד לחקירה, כדוגמת המקושש. הם הופקדו בידיו, והוא היה יכול לכלוא אותם במקום שרצה.

וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם (לט, ז)

מדוע יוסף שאל אותם?

פסיקתא זוטרתא: "שכן דרך החכם לשאול לאשר עמו, מדוע פניו משונות היום משאר הימים, וכן אומר באמנון, וכן אומר בנחמיה, 'וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים'".

רד"ק: הואיל וראה אותם, אנשים גדולים, שהיו מכובדים, סריסי פרעה, שהם זועפים.

רבינו בחיי: התורה השמיעה את צדקותו של יוסף, שכשראה אותם זועפים התעניין בשלומם, והדגישה במילים 'סְרִיסֵי פַרְעֹה', שלמרות שהיו רשעים, יוסף לא נמנע מלשאול לשלומם.

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (לט, טו)

מדוע כפל הלשון 'גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי'?

מדרש אגדה: "מכאן שנגנב שתי פעמים, שאף הישמעאלים גנבוהו משם וברחו שהיו מתייראים".

פסיקתא זוטרתא: "'גֻּנַּבְתִּי' מבית אבי, 'גֻּנַּבְתִּי' בבית הבור".

אור החיים: כפל הלשון מורה על שתי גניבות שנעשו בו, גניבת הגוף וגניבת דעת הקונים, שחשבו שהוא עבד ועל דעת כן קנו אותו.

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ (לט, יט)

מהיכן הבין יוסף שזה פתרון חלומו?

בכור שור: מאכילת העופות בסל העליון הבין יוסף שהראש העליון ילקה, שיסיר את ראשו מעליו.

אברבנאל: יוסף ראה ששר האופים חלם שפרעה לא אכל מהמאכל שהיה על ראשו, וגם שר האופים לא נתן את המאכל בידו, כשם שעשה שר המשקים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 166 לפרשת וישב תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בקובץ 'טעמו וראו', בקישור https://did.li/izb6q

הפוסט קובץ 'טעמו וראו' לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היו תפקידיו של יוסף?

פסיקתא זוטרתא: "'וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ', שהיה מוזג הכוס לפניו. 'וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ', מינהו על האוצרות. 'וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ', אלו המפתחות של גנזיו".

רבינו בחיי: 'וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ', תיאור איך פעל, בנקיות ובזריזות. 'וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ', מינה אותו לממונה על ביתו, כמו עובדיה, שהיה אחראי על בית אחאב. 'וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ', מינה אותו לתפקיד שר האוצר.

מלבי"ם: 'וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ' – יוסף לא היה עוד עבד, שעושה עבודות קשות, אלא היה משרת שעושה שירות קל, הוא לא היה משרת של בני הבית, אלא רק 'וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ'. 'וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ' – יש על הבית שני פקידים: אחד על ההכנסה, ואחד על ההוצאה, בדרך כלל אלו שני אנשים שונים, שעושים שתי פעולות נוגדיות, ובכך האדון בטוח יותר מפני גניבה. המילים 'וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ' מלמדות שהוא מינה את יוסף להוציא את הוצאות הבית. כמו כן, 'וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ' – גם את ההכנסות נתן בידו.

הנצי"ב מוולוז'ין: 'וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ' – בדברים הצריכים לגופו, לא בביתו, כפי שהיה בתחילה. 'וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ' – היה ממונה ואחראי על משרתי ביתו ונכסיו. 'וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ' – נתן בידו שררה וכבוד.

הפוסט תפקידיו של יוסף בבית פוטיפר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפסוק זה לא מובן, הרי יהודה הציע למכור אותו לישמעאלים, אם כן, מה היתה מעורבותם של המדינים בעסקה זו? מדוע הם אלה שמושכים את יוסף מהבור, ובהמשך הם אלה שמוכרים אותו לישמעאלים?

במאמר זה נביא 4 דרכים ליישוב הקושיות:

• המדינים הוציאו ומכרו את יוסף ללא ידיעת האחים

שיטת רשב"ם: האחים כלל לא מכרו את יוסף. הם גם לא ידעו מהמכירה, ולא היו מעורבים בהוצאת יוסף מהבור ובמכירתו. דקדוק בלשון הפסוק מוכיח זאת, שהרי כתוב 'וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ…', לשון 'ויעברו', משמע בדרך מקרה, והם שמכרוהו לישמעאלים.

האחים ישבו לאכול במרחק מה מהבור, כדי שלא ייראה כ"אוכלים על הדם", והמתינו לישמעאלים שאותם ראו לפני כן. לפני שהישמעאלים הגיעו אליהם, עברו על יד הבור אנשים מדיינים, שראו את יוסף בבור. הם הוציאו אותו ומכרוהו לישמעאלים.

• המדינים היו מתווכים

שיטת תולדות יצחק: המדינים היו סרסורים – מתווכים בין אחי יוסף לישמעאלים. לבקשת אחי יוסף שאמרו להם: יש לנו נער בבור, הוציאוהו ומכרוהו לישמעאלים, ועליהם מוסבות המילים 'וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים'. לאחר שמכרו המתווכים את יוסף לישמעאלים הלכו איתם למצרים, ושם ביקשו מהם הישמעאלים שיתווכו במכירתו למצרים, כשם שתיווכו כשהישמעאלים קנו אותו מהאחים. ועל כך כתוב 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר', הם היו המתווכים, ועל כן כתוב 'וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה… מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה' (לקמן לט, א), הישמעאלים היו בעליו, כשמדינים כל העת שימשו סוחרים – מתווכים.

• המדינים היו "יד" נוספת במכירת יוסף

שיטת כלי יקר: האחים רצו למכור את יוסף רק לישמעאלים, משום שסברו שישמעאל כאח של יצחק וקרוב משפחתם ירחם עליו. אולם ישמעאלים אלו לא היו סוחרים ולא רצו לקנותו, כל עוד לא היה להם סוחר שיקנה אותו מהם בסמוך לקניה מיד ליד. משעברו אנשים מדינים סוחרים, ראו הישמעאלים שיש סוחרים שיקנו מהם והתרצו לקנותו, ועל כן כתוב 'וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים', הישמעאלים מכרו אותו למדינים ללא רצון האחים או ללא ידיעתם, והמדינים חזרו ומכרוהו לפוטיפר.

• המדינים היו רק יועצים במכירה

שיטת אור החיים: כשישבו האחים לאכול, לאחר שזרקו את יוסף לבור, נשאו עיניהם וראו 'וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד', והציע יהודה: 'לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים'. ישמעאלים אלו הבינו רק במשא שבו עסקו, ולא בכל ענין מסחרי, כולל לא במסחר עבדים, ועל כן זימן להם הקב"ה "יועצים", 'אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים', שמכירים את כל סוגי הסחורות. המדינים – הסוחרים לא היו בעלי ממון, הם לא קנו את יוסף, אלא רק סייעו לתווך בקידום העסקה. באמצעותם נגמרה עסקת מכירת יוסף לישמעאלים, בלעדיהם לא היו הישמעאלים קונים אותו. הואיל והיו מעורבים בעסקה, הרי שיש להם חלק ברווח, ועל כך כתבה התורה 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם', היה להם חלק ברווח. הם גם הבינו במסחר, במכירתו למצרים, מאחר והישמעאלים לא היו בקיאים בשיעור שוויו, אך גופו של יוסף היה בידי הישמעאלים, ששילמו את עיקר התשלום עבורו. ועל כך כתוב 'וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה… מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה'.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

לרעיונות יפים על פרשת וישב, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/jNhZH

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת וישב, בקישור https://shaalti.co.il/?p=11473

לקבלת כלים לגיבוש משפחתי ולהעשרת שולחן שבת, בוואטסאפ בכל מוצא"ש, בקישור

https://chat.whatsapp.com/FzKpbv5NCvK5aIFO9qJSBn ניתן לקבל את המאמרים במייל, לאחר שליחת המילים 'שבת חלום', למייל office@shaalti.co.il

לצפיה בסרטונים וקטעים מתוך ההרצאה 'שבת חלום', בקישור

https://youtu.be/jgaZizoeMJ0

הפוסט מכירת יוסף – לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נקראת 'כְּתֹנֶת פַּסִּים'?

מדרש אגדה: "שהיה מגיע לפס רגל שלו. דבר אחר 'פַּסִּים', שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביהם".

רבי יונתן בן עוזיאל: "וְעָבַד לֵיהּ פַּרְגוֹד מְצוּיָיר", עשה לו כתונת מצוירת.

רד"ק: הכתונת היתה עשויה פס אחד מצבע אחד ופס אחד מצבע אחר, כמו כלי מילת שעשויים פסים פסים.

בכור שור: לשון פיוסים. יעקב עשה לו כתונת נאה, כדי לפייסו.

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ (לז, ח)

מדוע כפל הלשון, מלוכה  וממשלה?

אבן עזרא: לשון מלוכה, שימליכו אותו האחים ברצונם. ממשלה, שימשול בהם בחזקה, שלא מרצונם.

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים (לז, כז)

מדוע רצו למכור אותו?

פסיקתא זוטרתא: "מה ראה יהודה שפתח להם דרך מכירה? אמר: כנען שחטא נתקלל לעבד, אף זה שחטא לכו ונמכרנו לישמעאלים".

רבינו בחיי: האחים התייחסו ליוסף ב'מידה כנגד מידה', הוא סבר בחלומותיו שימלוך עליהם ושהם יהיו לו לעבדים, על כך אמרו: לכו ונמכרנו לעבד.

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם (לז, לב)

ביד מי שלחו האחים את הכתונת ליעקב?

רבי יונתן בן עוזיאל: "וְשַׁדָרוּ בְּיַד בְּנֵי זִלְפָּה וּבְיַד בְּנֵי בִלְהָה יַת פַּרְגוֹד מְצַיָיר…", ושלחו ביד בני זלפה וביד בני בלהה את הכתונת.

בכור שור: האחים לא הביאו ליעקב את הכתונת, אלא שלחו עם שליח משום שלא יכלו לראות את אביהם במצב זה, ומשום שחששו שמא יעקב ירגיש ויחשוד בהם, שהרי ידע שהם שונאים את יוסף.

וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (לז, לג)

מדוע יעקב הסיק ש'חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ'?

מדרש אגדה: "נצנצה בו רוח הקודש, 'חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ' – זו אשתו של פוטיפר".

חזקוני: יעקב הסיק זאת מהימצאות הכתונת, שכן יעקב סבר שאילו היה נהרג על ידי לסטים, לא היתה נשארת הכתונת.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ (לט, ג)

מה אדוניו ראה?

רש"י: אדוניו ראה ששם שמים שגור בפיו, והבין שזה מקור הצלחתו.

רמב"ן: אדוניו ראה את הצלחתו יותר מכל אדם וידע כי מאת ה' הוא לו, כשם שאבימלך ואנשי גרר ראו את הצלחתו הלא רגילה ולא טבעית של יצחק.

רבי חיים פלטיאל: פוטיפר ראה שהיה מלחש כל הזמן, ושאל אותו: מה אתה אומר? יוסף ענה לו שמתפלל להקב"ה, שימצא חן בעיני אדוניו.

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה… (מ, א)

מדוע בפסוק זה מכונים 'מַשְׁקֵה… וְהָאֹפֶה', ואילו בפסוק הבא מכונים שר המשקים ושר האופים?

תולדות יצחק: בפסוק זה מתואר מי חטא, המשקה והאופה, לא השרים עצמם. ואילו בפסוק הבא מתואר עונשם של שר המשקים ושל שר האופים.

שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם (מ, יב)

מנין ידע יוסף ש'שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים' הם 3 ימים, ולא 3 חודשים או 3 שנים?

אבן עזרא: יוסף ידע על יום הולדת פרעה, שאמור היה להתקיים כעבור 3 ימים, וידע שיום זה נחשב בעיניהם כיום שנולדו בו ועושים בו משתה, שבו מכנסים את כל עבדיהם ונותנים להם מתנות, ומכאן הבין שמדובר ב-3 ימים ולא מעבר לכך.

רד"ק: מהמהירות שבה התרחשו הפעולות בחלום, שבאותה שעה פרחה ועלתה נצה והבשילו ענבים ונעשה היין, הבין יוסף שגם המעשה יהיה מהיר מאד.

חזקוני: הואיל וראה שכל החלום היה דבר נחוץ, כפי שכתוב 'וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ'.

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ… וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה (מ, יד)

מדוע יוסף כפל לשונו וציין שתי זכירות?

פסיקתא זוטרתא: "ב' זכירות, אחת – למה שמו אותי בבור, ואחת – להוציאני מן הבור".

דעת זקנים מבעלי התוספות: 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ' – אתה בעצמך, 'וְהִזְכַּרְתַּנִי' – על ידי שליח.

רבינו בחיי: יוסף ביקש ממנו שתי בקשות: א. 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ', שיזכירהו הוא עצמו, גם אם לא לפרעה. ב. 'וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה', שיזכירנו לפרעה.

וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו (מ, כ)

מה ביאור המילה 'וַיִּשָּׂא'?

פסיקתא זוטרתא: "מנאם, כענין שנאמר 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אירע לזה מה שנאמר לו, ואירע לזה מה שיאמר לו.

מדרש שכל טוב: "הוציאם מבית הכלא והעמיד רגליהם על הבימה".

אונקלוס: "ואדכר ית ריש רב שקי וית ריש רב נחתומי בגו עבדוהי", זכר את שר האופים ואת שר המשקים בתוך עבדיו.

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (לח, כו)

מה ביאור המילה 'מִמֶּנִּי' בדבריו?

בכור שור: יותר ממני. הודה שכיזב, שלא נתן לה את שלה בנו, והצדיק את שעשתה, שהיה בדין ובמשפט.

חזקוני: יהודה אמר 'מִמֶּנִּי', מאיתי היא תזכה בדין. יהודה התחייב שלא לדון אותה לחובה. והודה, שאם ראוי לחייב מישהו, הרי שזה אותו בעצמו.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת וישב תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע יעקב שלח את יוסף אליהם?

רד"ק: היה זה בהשגחת הקב"ה, כדי שיירדו אבותינו למצרים, כפי שנגזר בברית בין הבתרים.

הדר זקנים: יעקב חשש מאד לאחר שבניו הלכו לרעות את הצאן בשכם, שהיה מקום סכנה, שמא ינקמו בהם על הריגת אנשי שכם, ושלח את יוסף לקרוא להם שישובו.

אלשיך: יעקב הסתפק עד כמה האחים שונאים את יוסף, שהרי בפניו לא הראו כל כך את השנאה. רק יוסף יכול היה לבדוק זאת באמצעות מראה עיניו או משמע אזניו.

רש"ר הירש: יעקב שלח את יוסף, בניסיון לאחד ביניהם. הוא לא הגדיר לו מטרה מיוחדת בשליחות זו, אלא רק אמר לו שילך להיות איתם, להגביר את רגש האחוה של יוסף לאחיו.

הנצי"ב מוולוז'ין: יעקב חשש מהסכנה, שגם עבד או כל אדם אחר עלול להיפגע, בניגוד ליוסף, שהיה בטוח יעקב שלא ייפגע בזכות צדקתו.

הפוסט מטרת שליחות יוסף הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור מעשיו, שהביא דיבה?

פסיקתא זוטרתא: "ולהלן 'וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ', לפי שהוציאו מלבם. אבל 'וַיָּבֵא', ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדיבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם, כדי לייסרם ולמנעם".

אבן עזרא: סיפר לאביו שבני השפחות משתמשים בו, שישרת אותם.

רבינו בחיי: להביא דיבה, פירושו לומר את האמת, לעומת הוצאת דיבה, לשון שקר, כפי שכתוב אצל המרגלים 'וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ' (במדבר יג, לב), ולכן הוסיפה התורה את המילה 'רָעָה', ללמדנו שהדיבור היה לרעה.

הכתב והקבלה: יוסף לא התנהג ככל מוציאי דיבה, שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו, כדי להכפישו בעיני זרים, אלא אמר זאת רק לאביהם, במטרה שידריכם בדרך הישרה, כפי שעושה אב שמוכיח את בניו.

מלבי"ם: יוסף רצה שאביהם יוכיח אותם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם על התנהגותם.

מהרי"ל דיסקין: בהבאת הדיבה, התכוון יוסף, לשם שמים, כדי שאביו יוכיח אותם על כך. אולם הם פירשו זאת שרוצה ברעתם, וסברו הוא נוהג עמהם בערמימות, שמדבר איתם לשלום ועם אביו מדבר בגנותם.  

הפוסט מה היתה הדיבה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה מכנה את השרים בתואר 'הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה'?

מדרש שכל טוב: "לא המשקה ממש, ולא האופה ממש, אלא השרים… ולכך קוראם משקה ואופה שנתפסו על ידם".

אלשיך מתרץ שלכל שר יש תחתיו משרתים עושי מלאכתו, כפי שהיה לשר המשקים עבדים שומרי היין, שהיו מביאים אותו לשולחן המלך, והשר נתן את הכוס על כף פרעה. וכן שר האופים לא היה אופה את הפת, אלא עבדיו היו לשים לו ואופים, והוא היה מביאם אל שולחן המלך. ולכן כשנמצא זבוב ביין פשע המשקה, שכפוף לשר שלא שמר כראוי. וכשנמצא צרור בגלוסקא פשע האופה שלש אותה בצרור. התורה כתבה 'חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם', וחטאם היה לשנים, גם לאדוניהם השרים וגם למלך מצרים. התורה כתבה 'וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים', על שלא הזהירו את עבדיהם, ושם אותם במשמר עד שידון אותם, כפי שכתוב בפסוק הקודם. חלקו השני של פסוק זה אינו מתייחס לשרים, אלא לעובדיהם שהכינו את המאפה והמשקה, שהיו 'אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר'.

הפוסט מדוע שר האופים ושר המשקים מכונים 'הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משמתו שני בניו, לא רצה יהודה שבנו השלישי יתחתן עם תמר ועל כן אמר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (לח, יא). לאחר תקופה ארוכה "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ", ובתגובה לכך קבע יהודה את גזר דינה בנחרצות ואמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

בשלב זה יכלה תמר לעשות את המובן והמתבקש מבחינתה, לחשוף ברבים את הסוד שהיה עד כה ידוע רק לה, ממי היא מעוברת. אין ספק שלגילוי זה (אם היה קורה) היו השלכות רבות וידיעה זו יכלה להיות מרעישה, אולם תמר לא נהגה כך. במקום זאת, "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". מדוע שלחה לו סימנים, ולא אמרה לו במפורש שמעוברת ממנו? משיב על כך רש"י שתמר לא רצתה להלבין את פניו ולומר לו במפורש: ממך אני מעוברת. היא חשבה לעצמה, שאם הוא יודה מעצמו מוטב, ואם לא, אזי ישרפו אותה. ובכל מקרה, החליטה שלא תלבין את פניו.

המעשה האצילי של תמר היווה השראה לדורות ולימוד, כפי שמצינו מעשה נוסף שאירע שנים רבות לאחר מכן. חז"ל במסכת כתובות (סז ע"ב) מספרים: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, (=בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (=והיה רגיל מר עוקבא לתת לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו). יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (=יום אחד אמר העני לעצמו: אלך לראות מי האדם שעושה לי טובה זו). ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה (=באותו יום התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש ובאה אשתו עמו, לתת את הצדקה לשכנם העני). כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו (=כשראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם). רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא (=מר עוקבא ורעייתו ברחו ממנו ונכנסו לתנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).

בבואה לחפש מקור למסירות נפשם של מר עוקבא ואשתו, מציינת הגמרא את הנהגתה של תמר, כפי שאנו קוראים בפרשתנו. וכך כותבת הגמרא: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…'".

את מאמר חז"ל זה מבאר רבי יהודה לייב חסמן בספרו 'אור יהל' (ח"ג פרשת ויגש) תוך שמדייק מהלשון, שלא כתובה הוראה כדוגמת 'מוכרח', או 'מחויב', אלא 'נוח לו לאדם'. דומה הדבר לאדם שלפניו שני כבשנים, אחד גדול ואחד קטן ממנו, ועליו לעבור באחד מהם. בודאי יעדיף לבחור בקטן יותר, שבו סכנתו פחותה. חז"ל מחדשים בסיפור זה ש'להלבין פני חברו ברבים' הוא כבשן אש גדול בהרבה מכבשן האש (האמיתי) שלפניו, ולכן 'נוח לו להפיל עצמו לכבשן האש…'. זה קל יותר מלהלבין פני חברו ברבים.

חז"ל מלמדים אותנו עד כמה חמורה הלבנת פני הזולת, נוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של הגיהנם.

הפוסט אל ילבין פני חברו ברבים – לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע אשת פוטיפר פרסמה את המעשה, ולא העדיפה להשתיקו?

אברבנאל מתרץ שמשראתה אשת פוטיפר שיוסף השאיר את בגדו בידה ונמלט החוצה ללא בגד, חששה שמא כשיבוא בעלה וישאל אותו לפשר היותו ללא בגד, ישיב יוסף ויספר לו את גרסתו באשר למקרה שאירע. היא הבינה שהענין יתפרסם על ידה, ועל כן העדיפה שהיא תספר תחילה את גרסתה, שיאמינו לה. [מעין "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה…"]

אור החיים מסביר שאשת פוטיפר ידעה שבעלה יצדיק את יוסף, ולא יאמין לדבריה ועל כן 'וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ', קראה  להם, להסביר להם את גרסתה, 'לֵאמֹר' כדי שהם יאמרו אותה לבעלה, כשיגיע לביתו. היא הניחה שאת דבריהם בעלה יקבל, יותר מאשר את דבריה.

רבי זלמן סורוצקין מבאר שאשת פוטיפר השתדלה לקומם את כל הנשים ולהסית אותן נגד יוסף, כשאמרה להן: אם העז לנגוע בי, הרי שמסוגל לעשות זאת לכל אחת מכן.

דבר תורה לפרשת וישב

הפוסט המניעים של אשת פוטיפר לפרסם, דבר תורה לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע יעקב מיאן להתנחם?

כתוב במדרש אגדה: "אמר להם: מתנחמים על מת ואין מתנחמים על החי", כפי שאומרים חז"ל במסכת סופרים (כ"א ה"ט), שאין מקבלים תנחומים על החי.

אלשיך מבאר שמשחשב יעקב שיוסף נענש ומת על שהוציא דיבה, החל לחשוש שמא גם הוא עצמו ייענש, על שלא הוכיחו  או על ששמע, ועל כן 'וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם'. יעקב שאל: איך אקבל תנחומים, מאחר שבמקום לעלות במותי, אדרבה ארד, שתהיה הירידה אל בני שנהיה שנינו ירודים. הוא הוסיף ואמר: מי יתן וברדתי שאולה, אעלהו עמי כדרך הצדיקים הגדולים שבמותם יעבירום דרך שאול מטה להעלות איתם חלק מהנדונים שם.

ספורנו מתרץ שיעקב קיבל על עצמו אבלות לכל ימיו, משום  שגרם לתקלה, כששלח את יוסף אל אחיו. כדי שלא להסיח דעתו מהאבלות, סירב לקבל תנחומים. באופן דומה ביאר חזקוני והוסיף שיעקב חשש, שמא פשע כששלח את יוסף לשם, וייענש על כך, ועל כן סירב להתנחם.

דבר תורה לפרשת וישב

הפוסט סירובו של יעקב להתנחם על בנו יוסף – דבר תורה לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו (לז, ה)  

מדוע יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו, הרי ידע שזה מוסיף שנאה וקנאה?

רא"ש: יוסף ראה בנבואה ברורה – באספקלריא המאירה, ואסור היה לו לשמור את הדברים אצלו, שכן אמרו חז"ל שהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים. בשל כך אמר שמוטב שיפול בידי אדם – בידי אחיו, מאשר שיפול בידי שמים, על שיכבוש נבואתו, ולא יפרסמנה.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף (לז, יג)  

מדוע נקרא בשם 'יִשְׂרָאֵל'?

אלשיך: השם 'יִשְׂרָאֵל' מלמד על יושר, שדברי יעקב ליוסף נאמרו ביושר ובתמימות הלב.

חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (לז, לג)

מדוע יעקב הגיע למסקנה זו?

חזקוני: הסיק זאת מהימצאות הכתונת, שכן סבר שאילו היה נהרג ע"י לסטים, לא היתה נשארת הכתונת.

אור החיים: הסיק מלשון האחים 'זֹאת מָצָאנוּ', שמצאו רק את הכתונת, ללא עצמות או שאריות מהגוף. מכך הבין שחיה טרפה אותו וגררה את גופתו למקום משכנה ושם אכלה אותו.

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו… לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם (לז, לה)

מדוע יעקב מיאן להתנחם?

מדרש אגדה: "אמר להם: מתנחמים על מת ואין מתנחמים על החי".

ספורנו: משום שחש שגרם לתקלה, ששלח את יוסף אל אחיו. חזקוני מוסיף שיעקב חשש, שמא פשע כששלח את יוסף לשם, וייענש על כך.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (לח, כד) 

מדוע יהודה פסק שדינה בשריפה?

רמב"ן: יהודה היה המנהיג, ומששמע שכלתו זנתה, החליט שאין דינה ככל אדם, שכן בהיותה בתו של שם, במעשה זה היא מבזה את בית אביה.

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר (לט, כ) 

האם פוטיפר האמין לדברי אשתו?

מדרש אגדה: "אמר: יודע אני שצדיק גמור אתה, אף על פי כן אתנך בבית הסהר".

רש"ר הירש: בעומק נפשו היה משוכנע פוטיפר בצדקת יוסף, אולם היה אנוס להגיב, רק מפאת מעמדו.

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה (מ, א) 

מדוע המילים 'מֶלֶךְ מִצְרַיִם' מפרידות בין ה'מַשְׁקֵה' לבין 'הָאֹפֶה'?

כלי יקר: כדי להבדיל בין חטאיהם. חטאו של שר המשקים היה באונס, שכן לא יכל למנוע את כניסת הזבוב לכוס, בניגוד לחטאו של שר האופים, שהיה בפשיעה.

שפתי כהן: מלאכת המשקה היתה מכובדת, בעוד של האופה היתה בזויה. התורה כתבה את ה'מַשְׁקֵה' עם 'מֶלֶךְ מִצְרַיִם', ואילו את 'הָאֹפֶה' כתבה עם המילה 'לַאֲדֹנֵיהֶם'.

וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר (מ, טז) 

מנין ידע, הרי הפתרון טרם התקיים?

ברכות נה ע"ב: "שכל אחד ואחד הראוהו חלומו ופתרון חלומו של חברו".

רד"ק: ראה בלבו שזה פתרון טוב, וחשב שגם פתרון חלומו יהיה טוב, שהרי 'החלומות הולכים אחר הפה'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – פרשת וישב תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם יעקב לא חשש שמא בניו, בשנאתם את יוסף, עלולים לפגוע בו?

הדר זקנים מתרץ שיעקב הסתפק מאד אם יפגעו בו, לעומת הודאות שבניו היו במקום סכנה, ועלולים היו להיהרג על ידי אנשי שכם. יעקב העדיף לנקוט בספק, שמא יענישו את יוסף, על פני הודאות שאנשי שכם יהרגום , ועל כן ביקש ממנו שילך להגיד להם שישובו.

אפריון מבאר שיעקב ידע שהאחים שונאים את יוסף, אולם חשב שכיון שהם בשכם, שהוא מקום מקודש, שבו התפלל אברהם בכניסתו לארץ ישראל, ושם זכה לגילוי שכינתו, שזכות המקום הקדוש תגרום שלא יארע שם תקלה, ועל כן אמר לו 'הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם', שהוא מקום מקודש, לכן אל תדאג, 'לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם'.

רש"ר הירש מסביר שיעקב אמנם חש בקרע שבין יוסף לאחיו, אך רצה למנוע את התרחבותו, לצד רצונו להעמיד במבחן את רגש האחוה שבלב יוסף, כלפי אחיו. ועל כן תחילה לא הגדיר לו משימה מיוחדת, אלא רק רצה לשלוח אותו להיות איתם, במקנה.

דבר תורה לפרשת וישב

הפוסט האם יעקב לא חשש שבניו יפגעו ביוסף – דבר תורה לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט חשיבות הכרת הטוב – לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט שנאת אחי יוסף, לאור חלומותיו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מדוע סיפר יוסף את חלומותיו לאחיו ולא חשש שיוסיפו עוד שנאה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מדוע הפשיטו האחים את כתונת הפסים מיוסף מיד כשבא אליהם? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט יחסי יוסף ואחיו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.