התמיהה גדלה נוכח העובדה שכל בני ישראל נמנו מגיל עשרים, כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם… מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א, ב-ג), ולעומתם בני שבט לוי נמנו בהיותם בני חודש ימים בלבד, כפי שכתוב: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן… כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

תירץ הרמב"ן שכל שאר השבטים השתעבדו במצרים והתרבו למעלה מדרך הטבע, משום שהתברכו בברכת ה' "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לעומתם בני שבט לוי לא השתעבדו במצרים, וממילא לא חלה עליהם ברכה מיוחדת זו. ועל כן הם התרבו כדרך כל הארץ, ולא באופן מיוחד בברכת הקב"ה. מסיבה זו מנו מספר נמוך מכל השבטים, על אף שהיו השבט היחיד שאנשיו נמנו מגיל חודש, ולא מגיל עשרים. רואים אנו שמנין השבטים אינו מפקד טבעי, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך.

עוד מצינו במנין השבטים, מפקד ייחודי בקרב בני שבט דן. שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר, לאחר שבט יהודה, שהיה הגדול ביותר. שבט דן מנה 62,700 איש, כפי שכתוב "מַחֲנֵה דָן… וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (ב, כה-כו). כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, שמו היה חושים (שהיה חרש). החפץ חיים מעיר שכל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.

לעומתו, לבנימין היו עשרה בנים והוא היה אחד השבטים הקטנים ביותר מבחינה מספרית. הוא מנה 35,400 איש, כפי שכתוב: "וּמַטֵּה בִּנְיָמִן… וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ב, כב-כג)

הסביר החפץ חיים, שבדרכי הנהגתו של הקב"ה אנו למדים, שכשרוצה הקב"ה ששבט יהיה הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה השבט הקטן ביותר, הרי הוא יכול לעשות זאת גם אם יהיו לבנימין עשרה צאצאים.

המסקנה מביאור זה של החפץ חיים, שרואים את השגחת הקב"ה בעולם. לפעמים היא יוצאת לפועל בניגוד למה שנראה בעין אנוש. מכאן, אומר החפץ חיים, שעל כל אחד לעשות את שמצופה ממנו, בהתאם לכלים שנותן לו הקב"ה. עליו להודות לה' על מה שקיבל, גם אם לפעמים נראה שקיבל פחות.

מסופר על הרב יצחק יעקב וייס, בעל שו"ת 'מנחת יצחק', כשהציעו לו שידוך – את אשתו הראשונה, וכבר עמדו לסגור את השידוך, הבחינה אמו שהכלה אמנם בעלת מידות טובות, אך היו בה מומים. אמו לא רצתה לסגור את השידוך ואמרה לבנה בעל ה'מנחת יצחק': נחזור לעירנו, איני רוצה את השידוך בשום אופן.

הרב וייס התעקש ואמר לאמו: איני יכול לבייש בת ישראל, אני רוצה לישא אותה, וכך היה. הוא נשא אותה לאשה ונולד לו בן אחד בלבד, שממנו יש לו כמה מאות נכדים ונינים.

לאחר זמן נפטרה אשתו. הוא נשא אשה בזיווג שני, ולא היו לה ילדים ממנה. הרב יצחק יעקב וייס אמר, שבדרך הטבע לא היה יכול להוליד, אך בזכות שלא בייש בת ישראל, זכה והקים דור ישרים מבורך.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת במדבר, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/REigT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת במדבר, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=12917

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט השגחת הקב"ה על בני ישראל במדבר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

https://did.li/L2KTY

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים… (א, מב)

מדוע רק בנפתלי כתוב 'בני', בניגוד לשאר השבטים, שבהם כתוב 'לבני'?

רבי חיים פלטיאל: משום שרוב ילדיו היו בנות. ולכן בירך אותו יעקב בלשון נקבה – איילה שלוחה, משום שיצאה ממנו דבורה.

בעל הטורים: בשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים, כפי שרמוז בר"ת של ברכת נפתלי אילה שלוחה הנותן (בראשית מט, כא) ר"ת אשה.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ… יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ (ב, ב)

מדוע בסוף הפסוק כתבה התורה פעם נוספת את המילה 'יַחֲנוּ'?

בעבודת ה', ככל שאדם מרגיש שהוא יותר רחוק, הוא קרוב יותר, ואילו כאשר אדם מרגיש קרוב לעבודה, והוא חש כי מצבו הרוחני טוב, הוא מוכיח על ריחוקו, כמאמר הכתוב (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי".

בפסוק שלפנינו כתוב "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", וכל זמן שיחושו עצמם "מנגד", כלומר: רחוקים מן הקב"ה, זהו האות לכך ש"סביב לאהל מועד יחנו", שהם קרובים עד מאוד לאביהם שבשמים.

מַחֲנֵה דָן… וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת (ב, כה-כו)

במנין כלל ישראל שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר. כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, חושים. כל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.

לעומתו, לבנימין היו 10 בנים והיה השבט הקטן ביותר מבחינה מספרית, (נוסף לשבט לוי).

אמר על כך החפץ חיים, שמכאן אנו רואים שבדרכי הנהגתו של הקב"ה למדים, שכשרוצה הקב"ה לעשות שבט, שיהיה השבט הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה שבט קטן, הרי הוא יכול לעשות זאת גם מעשרה צאצאים של בנימין.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם… (ג, א)

לאחר שפתחה התורה במילים 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה', מדוע מנתה רק את בני אהרון, ולא את בני משה?

רש"י: המילים 'תולדות משה' מוסבות על בני אהרן, שנקראו כך משום שמשה לימד אותם תורה, וכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילד אותו.

בכור שור: התורה מונה תחילה את בני אהרון, שהיו כהנים, ולאחר מכן את משה ושאר הלויים. הגדרת "משפחת העמרמי" מתייחסת למשה ולבניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים, פרט למשה ולאהרון. בני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כפי שכתוב "ויבדל אהרון [להקדישו] קדש קדשים", ובני משה לא נבדלו משאר הלויים.

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף (ג, לט)

מדוע שבט לוי היה הקטן מכל השבטים, ומספר אנשיו היה הנמוך ביותר מכל השבטים?

רמב"ן: אם שבט לוי היו מרובים במספר, היה נראה שכביכול הקב"ה בחר בהם משום הריבוי במספר. במספרם המועט יחסית הדגיש הקב"ה שלא מעוניין בכמות, אלא באיכות, ובחר בהם משום מעלתם שמסרו נפשם בעגל.

העמק דבר: בני שבט לוי קיבלו עליהם במצרים עול תורה ומצוות כמו האבות, ונהגו כ"מרכבה לשכינה". הם היו פרושים ומובדלים לעבודת ה'.

אור החיים: בעקבות גזירת 'הבן הילוד' ולאחר שעמרם עזב את אשתו, נהגו בני שבט לוי במיעוט פריה ורביה, משום שהיה להם קשה לראות את השלכת התינוקים ליאור.

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת… כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה" (ד, ב-ג)

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן… כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד, כב-כג)

בני 'גרשון ומררי' נשאו את הקרשים והאדנים בעגלות, בני 'קהת' נשאו בכתף את הארון וכלי המקדש, ואנו מוצאים שינוי לשון, שאצל 'משא בני קהת' כתוב "נשא את ראש בני קהת, כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד", ועל 'משא בני גרשון ומררי' כתוב "נשא את ראש בני גרשון, כל הבא לצבא לעבוד עבודה באהל מועד".

מדוע משא בני קהת נקרא 'מלאכה' ואילו משא בני גרשון ומררי 'עבודה'?

אור החיים: בני קהת שהיו נושאים את הארון לא היתה להם 'עבודה' בזה, כי אמרו חז"ל ש'הארון היה נושא את נושאיו', ולא הרגישו כלל כובד בנשיאתו, ולכן התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה', אבל בני גרשון ומררי שנשאו את הקרשים ושאר הדברים, היתה להם עבודת משא טבעית, ולכן כתוב 'עבודה'.

וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (ד, יט)

מדוע כפל הלשון, 'וחיו ולא ימותו'? די לומר 'וחיו' או 'ולא ימותו'?

אור החיים: כתובים כאן שני דברים, נוסף לכך שאם יזהר כל אחד לעשות תפקידו כראוי ואז לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ  (ב, ב)

כשייסד רבי מאיר שפירא מלובלין את רעיון ה'דף היומי', נשא דברים נלהבים אודות חשיבות לימוד התורה ואמר שכתוב: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד". בני ישראל באים מעדות שונות ונוהגים מנהגים שונים, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מה מקשר כל יהודי ויהודי?

מה המשותף ליהודי הבא מאמריקה וליהודי הבא ממרוקו? 'סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ'. 

כשיהודי לומד גמרא, שהמשנה חוברה בירושלים, הגמרא בבבל, רש"י כתב את פירושו בצרפת, תוספות חוברו באשכנז, הרי"ף נכתב במרוקו והרמב"ם כתב את חיבורו בספרד…

התורה מאחדת את כולם!

הפוסט גליון פרשת במדבר תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה שהדיבור היה 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'?

רשב"ם: "כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כת' בהן בהר סיני, אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה לא יאמר בהר סיני אבל במדבר סיני באהל מועד".

אבן עזרא: ללמדנו שמשה לא עלה אל הר סיני לאחר שהשכינה שרתה באהל מועד.

רמב"ן: לאחר שהפסיקה במצות שמיטה ויובל בפרשת בהר, הדגישה התורה בפסוק זה שמעת שהוקם המשכן, כל דיבורי הקב"ה היו מאהל מועד.

רש"ר הירש: "מורה, שמפקד זה מוקדש לתורה, היא התורה שניתנה בסיני, ואשר אהל מועד הוא המקום לקבלת עול מצוותיה".

הפוסט מדוע כתבה התורה שהדיבור היה 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רק בנפתלי כתוב 'בני', בניגוד לשאר השבטים, שבהם כתוב 'לבני'?

מתרץ בעל הטורים שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים, כפי שרמוז בר"ת של ברכת נפתלי אילה שלוחה הנותן (בראשית מט, כא) ר"ת אשה.

הנצי"ב מוולוז'ין מבאר את סדר מניינם של בני ישראל, ולפיו יובן מדוע בשבט נפתלי כתוב 'בני', ולא 'לבני'. המנין היה מתבצע על ידי פתקאות. בתחילה כתבו את שמות כל בני ישראל, על 550,603 פתקאות, ואת כולן שמו בקופסה גדולה ומנו את מספרן.

לאחר מכן, רצו לדעת כמה מונה כל שבט, ולצורך כך כל נשיא לקח את הקופסא הגדולה וברר את הפתקים של שבטו. מכל רבבות הפתקים, הוציא כל נשיא את של שבטו. מובן שזה לא היה פשוט, שכן היה צורך לחפש את השמות השייכים לשבטו, ולאחר שברר אותם, הכניס את הפתקים לתיבה המיוחדת של שבטו. עבודת כל אחד מהנשיאים היתה ספירת הפתקים, כדי לדעת כמה מונה שבטו.

נשיא נפתלי, שהיה האחרון, לא צריך היה לספור את הפתקים, משום שהפתקים שנשארו לאחר שכל הנשיאים בררו, היו של שבטו. לפיכך כתוב "בני נפתלי" ולא "לבני נפתלי".

הפוסט בני נפתלי תולדותם למשפחותם לבית אבותם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שפתחה התורה במילים 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה', מדוע לא מנתה גם את בני משה, אלא רק את בני אהרון?

• רש"י: המילים 'תולדות משה' מוסבות על בני אהרן, שנקראו כך משום שמשה לימד אותם תורה, וכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילד אותו.
• בכור שור: התורה מונה תחילה את בני אהרון, שהיו כהנים, ולאחר מכן את משה ושאר הלויים. הגדרת "משפחת העמרמי" מתייחסת למשה ולבניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים, פרט למשה ולאהרון. בני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כפי שכתוב "ויבדל אהרון [להקדישו] קדש קדשים", ובני משה לא נבדלו משאר הלויים.
• כלי יקר: כתוב (דברים ט, כ) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", השמדה זה כילוי בנים (עיין בפירוש רש"י שם), והועילה תפילתו של משה לחצאים. כלומר משה הציל בתפילתו את שני בני אהרון, ודומה שכביכול הוא ילדם ונעשו תולדותיו, ביום שאמר לו הקב"ה בהר סיני: "לך רד…" (שמות לב, ז). ולאחר מכן התפלל עליהם משה בהר ונעתר לו ה' שם על ההר. התורה כותבת "אלה תולדות אהרן ומשה", ללמדנו שמשה בתפילתו הציל את אלעזר ואיתמר מהמיתה.

הפוסט תולדות משה ואהרון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

תשתיות לקבלת התורה

ה'כתב סופר' מבאר שחז"ל נקטו בשלושה יסודות: אש, מים ומדבר, המהווים תשתית נחוצה לקבל את התורה ולהידבק בה.

מים – חז"ל אומרים: "למה נמשלו דברי תורה למים? מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה" (תנחומא ויקהל ח). הקב"ה נתן את התורה בהר סיני, שהיה הנמוך בהרים, להורות שהיא מתקיימת בקרב ענוים.

התורה מעניקה חיים לאדם

אש – נמשלה התורה לאש, כפי שכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג). התורה מאירה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה לאדם באפילה ומדריכה אותו באיזו דרך ללכת. חז"ל אומרים (מדרש תנחומא בראשית א, א) "התורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה". משום שהתורה בעצמותה נותנת חיים והצלחה לאדם. אש לבנה מאירה מראה על הטוב וההצלחה. אולם מי שאינו לומד על מנת לעשות, התורה מתהפכת עליו לרעה, כפי שדרשו על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).

וזו כוונת חז"ל [דברים רבא ד, ב] "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים", כשאינם מקיימים את התורה הספר בעצמו הוא הסייף שמזיק לאדם. הקב"ה נתן את התורה באש, לרמז שהאש יכולה להיות לטובה – להאיר, וחלילה גם לרעה – לחושך.

חיזוק באמונה בה'

מדבר – התורה ניתנה במדבר, מקום "מנוטרל" מכל השפעה של עמים אחרים, הרחק ממצרים העובדת עבודה זרה והרחק מכנען השקועה בטומאותיה, התורה מתקיימת רק במי שמתרחק מטומאה.

חז"ל אומרים: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן" (מכילתא דרשב"י שמות פרק יג). במדבר היו בני ישראל אוכלי מן, לחם מן השמים, שאינם מבקשים מותרות, אלא רק כדי להחיות את נפשם. התורה מתקיימת במי שמוכן להסתפק רק בנצרך, ולא במותרות, כדברי התנא באבות (ו, ד) "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן".

גישה זו מחייבת כמובן חיזוק באמונה בה' ובטחון בו. להאמין שהקב"ה יספק את מזונו של ה"ממית עצמו" באהלה של תורה.

דומה הדבר, המשיל החפץ חיים, לילד שיצא בבוקר ללמוד בבית הספר ושכח לקחת עמו את שקית האוכל. האם יעלה על הדעת שאביו, שהבחין בדבר, לא יביא את האוכל לבית הספר? כך, עלינו להאמין, נוהג הקב"ה כלפי מי שעוסק בתורה בכל כוחו.

הפוסט הכנה לקבלת התורה – לפרשת במדבר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה שהדיבור היה 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'?

רמב"ן: לאחר שהפסיקה במצות שמיטה ויובל בפרשת בהר, הדגישה התורה בפסוק זה שמעת שהוקם המשכן, כל דיבורי הקב"ה היו מאהל מועד.

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (א, ב)

מדוע התורה הורתה למנות אותם בתחילת חודש זה?

רשב"ם: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן".

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל (א, ג)

מדוע מגיל עשרים?

רבינו בחיי: "לפי שאינו חזק כל כך למלחמה, אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל: 'בן עשרים לרדוף' (אבות ה, כא)".

לִבְנֵי יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם… לִמְנַשֶּׁה… (א, י)

מדוע אפרים נכתב לפני מנשה, בניגוד לפרשת מסעי, שבה מנשה לפני אפרים?

שיר מעון: גם בדגלים ובמנין, שהיה סביב המשכן ואוהל מועד אפרים קודם למנשה, משום שהיה תלמיד חכם וישב בבית מדרשו של יעקב, לעומת מנשה שהיה המליץ והממונה למכור לבאים למצרים. אולם בפרשת מסעי, שמדובר בהנחלת הארץ, פעולה ממונית, הקדים את מנשה שהיה בבחינת "זבולון" לאפרים.

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי (א, יט)

מדוע כתבה התורה שהמפקד היה 'בְּמִדְבַּר סִינָי'?

רשב"ם: משום שבמפקד השני שבפרשת פנחס כתוב: "וידבר משה ואלעזר אותם בערבות מואב", כתבה התורה במפקד זה את המילים "במדבר סיני", להדגיש את המקום שבו נערך.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ (ב, ב)

מה ביאור המילה בְאֹתֹת ?

רשב"ם: "סימן היה בנס של כל דגל, כגון בשל יהודה – אריה, בשל יוסף – שור".

אבן עזרא: "שהיה לדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים, ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב, ובדגל אפרים צורת שור, מטעם בכור שור, ובדגל דן צורת נשר".

סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ  (ב, ב)

כשייסד רבי מאיר שפירא מלובלין את ה'דף היומי', אמר: כתוב: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד", בנ"י באים מעדות שונות ומנהגים שונים, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מה מקשר כל יהודי ויהודי?

המשותף ליהודי הבא מאמריקה וליהודי הבא ממרוקו – הוא סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. המשנה חוברה בירושלים, הגמרא נכתבה בבבל, רש"י כתב את פירושו בצרפת, תוספות באשכנז, הרי"ף נכתב במרוקו והרמב"ם כתב את חיבורו בספרד.

וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (ב, ד)

מדוע כתבה זאת התורה?

רמב"ן: "והזכיר כל זה, להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש, וזה מעשה נס, שיהיו עשרים יום, שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה".

וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן (ב, יב)

מדוע כתוב 'וְהַחוֹנִם' בכתיב חסר?

הנצי"ב מוולוז'ין: ללמדנו ששבט שמעון לא התקרבו כל כך לשבט ראובן, מפני שהיו בהם אנשי רשע.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה (ג, א)

לאחר הכותרת 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה', מדוע לא נמנו גם בני משה, אלא רק את בני אהרון?

רש"י: המילים 'תולדות משה' מוסבות על בני אהרן, שנקראו כך משום שמשה לימד אותם תורה, וכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילד אותו.

בכור שור: בני אהרון, שהיו כהנים נמנו, ולאחר מכן משה והלויים. הגדרת 'משפחת העמרמי' מתייחסת למשה ובניו, (לעמרם לא היו בנים, פרט למשה ולאהרון). בני אהרון נמנו בפני עצמם, ובני משה נכללו במנין הלויים.

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם… שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף (ג, לט)

מדוע שבט לוי היה השבט הקטן מכל השבטים, ומספר אנשיו היה הנמוך ביותר מכל השבטים?

רמב"ן: שאר השבטים שהשתעבדו במצרים, התרבו למעלה מדרך הטבע, משום שהתברכו בברכת ה' "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", בניגוד לשבט לוי, שלא השתעבד במצרים, ולכן לא חלה עליו ברכה מיוחדת זו, וממילא הם התרבו כדרך כל הארץ, והיו פחותים משאר השבטים.

כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה (ד, ג)

מדוע משא בני קהת נקרא 'מלאכה' ואילו משא בני גרשון ומררי (לקמן ד, כג) 'עבודה'?

אור החיים: במשא הארון ע"י בני קהת לא היתה 'עבודה', כי אמרו חז"ל ש'הארון היה נושא את נושאיו', ולא הרגישו כלל כובד בנשיאתו, ולכן משא בני קהת מכונה 'מלאכה', אולם לבני גרשון ומררי שנשאו את הקרשים ואת השאר, היתה עבודת משא טבעית, ולכן כתוב 'עבודה'.

וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ (ד, יט)

מדוע כפל הלשון, 'וחיו ולא ימותו'?

אור החיים: נוסף לזהירות כל אחד לבצע את תפקידו כראוי, שלא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'.

הפוסט גליון במדבר תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט התורה מאחדת את כולם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט השגחת הקב"ה בעולם, לפעמים בניגוד למה שנראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט איכות קובעת, לא הכמות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פסוק זה נאמר על נושאי הארון, שבו היו מונחות הלוחות.

מדוע כפל הלשון, 'וחיו ולא ימותו'? די לומר 'וחיו' או 'ולא ימותו'?

מתרץ האור החיים: שכתובים כאן שני דברים, נוסף לכך שאם יזהר כל אחד לעשות תפקידו כראוי ואז לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'.

ובפרשת כי תצא כותב ה'אור החיים', במעלת התורה הקדושה: 'כל העולם כולו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנים בה'.

ובפרשת כי תבוא כותב: גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין, במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטוב שבעולם.

הפוסט העיסוק בתורה מביא ברכה וחיים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט עבודת משא – לעומת מלאכה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט קרבה וריחוק בעבודת ה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.