"רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?" רבי שמעון בן פזי שאל: מתחילת הפסוק משמע ששני המאורות היו שוים בגודלם, ואילו מסוף הפסוק משמע שהיה הבדל ביניהם, שאחד היה גדול והאחר היה קטן. את קושייתו מיישבים חז"ל: "אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?  אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה". 

שואל על כך רבי זלמן סורוצקין, לפי פשוטם של דברים, על פניו נראה שכביכול בשיח זה "ניצחה" הלבנה חלילה את הקב"ה. שהרי הוא ציווה עליה להקטין את עצמה משום שאמרה "דבר הגון", וניסה לפייסה. ומשלא התפייסה, "גמל" לה שהיא משלה גם ביום וגם בלילה. ומה ההסבר בשיח זה, ובתשובה שקיבלה הלבנה?

לפני שנביא את ביאורו, נצטט מדבריו: "וממיעוט השגתנו אין לנו עסק בנסתרות וננסה לקרב את הדברים אל השכל". כשברא הקב"ה את שני המאורות הוא הגדיר את תפקידם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", אך לא מנה בין תפקידם את ה"ממשלה". השמש קיבלה את תפקידה באהבה, באימה וביראה, כפי שהגדיר לה הקב"ה, ללא בקשת כבוד או תועלת.

לעומתה, הלבנה הבינה שלמאורות ניתנו "שררות", ולא "עבדות", ולכן טענה: וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? הירח רצתה לשלוט באופן יחיד.

הקב"ה מילא את בקשתה ונתן לה ממשלה, ולראשונה מוגדרת הממשלה בתפקידם, כפי שכתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". עם זאת ציווה עליה להקטין את עצמה, משום שיש מושל גדול ממנה, וממנו תקבל את האור.

ה"דבר ההגון" שהיא אמרה היה בעוכריה, משום שבדבריה היא גילתה את השקפתה על התפקיד, והביעה את רצונה להיות "מושל יחיד". לכן "מאס" הקב"ה במלכותה, ואינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול.

לו היתה באה הלבנה ומבקשת מהקב"ה רשות להקטין את עצמה משום שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד, היינו דנים אותה לכף זכות, שטעתה לחשוב שמסרו למאורות "ממשלה", ואולי היו מוסרים לה את הממשלה ביום. אולם היא רדפה אחר הכבוד, ובהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, ש"רדפה" אחריו.

עם זאת, הקב"ה "לא מקפח שכר כל בריה", גם לא של שיחה נאה, ולכן על טענתה ההגונה ש'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', רצה הקב"ה לפייס אותה. משלא התפייסה, נתן לה שתמשול גם ביום וגם בלילה.

על כך אמרו חז"ל: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת בראשית? היכנסו לקישור https://did.li/wtjx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי מס' 158 לפרשת בראשית תשפ"ה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13805

מתחילים להתכונן לפרשת השבוע הקרובה?

קבלו במתנה קובץ שאלות ותשובות מתוך ספרי 'תורתך שאלתי',

שיסייע לכם להיערך לפרשת בראשית.

שלחו את המילה 'בראשית'

לוואטסאפ 052-9453811

או למייל office@shaalti.co.il

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

הפוסט הרודף אחר הכבוד לעומת הבורח ממנו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בהסברה על איסור השוחד בפרשתנו, מבארת התורה שיש לו שתי השפעות דומות: א. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ב. "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". נשאלת השאלה, מה ההבדל בין שני נזקים אלו? מה ההבדל בין שמעוור את עיני החכמים לבין שמסלף את דברי הצדיקים?

נזקיו של השוחד

המהרש"א ביאר שיש דיינים שדנים את בעלי הדין בהתאם לראייתם. הדיין ראה בעצמו את המעשה ואינו זקוק לעדים שיעידו בפניו. לעומתו יש דיין שזקוק לשמיעת העדות, ובהתאם לדברים ששומע מהעדים דן את בעלי הדין. בפסוק זה מדברת התורה על שני סוגי דיינים אלו. על הסוג הראשון נאמר "יעוור עיני חכמים", השוחד שמקבל גורם לעוות את ראייתו, כאילו שהדיין לא ראה את המעשה כפי שהיה וכתוצאה מכך הוא מחייב בעל הדין שאמור להיות זכאי.

לעומת זאת המשך הפסוק נאמר על הסוג השני של דיין, זה שמתבסס על דברי העדים. עליו נאמר "יסלף דברי צדיקים", משום שהשוחד שמקבל גורם לו לסלף את דברי העדים שמעידים בצדק, ועל ידי כך הוא מחייב את הזכאי.

השפעות השוחד

את טעם איסור השוחד מבאר רבא: "אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה (=דעותיהם של הדיין ושל נותן השוחד מתקרבות זו לזו) והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו (=כתוצאה מכך, הדיין לא יוכל לראות צד לחייב ולהרשיע את נותן השוחד). מאי שוחד? שהוא חד" (כתובות קה ע"ב), ומבאר רש"י במקום: הנותן והמקבל נעשים לב אחד.

בפשטות, משמע מדבריו שהשוחד פוגם ביכולת השיפוט וההכרעה. השוחד גורם לקרבה בין הדיין לנותן השוחד. הדיין מאבד את האובייקטיביות, הגורמת לו שלא יוכל לראות ליקויים ופגמים, כשם שאין אדם רואה את נגעי עצמו. מכאן ועד הכרעה מסולפת, שתזכה באופן ודאי את נותן השוחד, הדרך קצרה.

כך גם מבאר המאירי במסכת כתובות את האיסור לקחת שוחד, אפילו משני הצדדים: "ואף כשמקבלו משני צדדין, מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור. ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך, שהשוחד מעור עיני חכמים, ר"ל שמעלים מהם אפני הדין…".

לעומת זאת, החזון איש לא הסכים לבסס את איסור שוחד על סברא אנושית של הטיית הדין באופן שאינו מודע, שהרי יש מקרים אחרים, שעלולים להטות את דעת הדיין והתורה לא הורתה להתרחק מהם וסמכה על דעתו ונאמנותו של הדיין.

לדעתו יסוד איסור השוחד נעוץ ב"ענין סגולי", שיש בו "כח הטומאה" לעוור עיני השכל. בנטילת השוחד "מתעוור" שכלו של הדיין לדון בצדק. כפי שכתב בספרו אמונה ובטחון (פרק ג סעיף ל'): "השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כוחות הנפשות לעוור עיני חכמים ולסלף משפט. ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה. והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים, אלא מכלל החוקים. שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו. ואף במשפט בין איש לרעהו לא פסלה תורה רק שוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה לשפוט את אהובו ואת שונאו. והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות".

השפעתו על חכמים

החפץ חיים אומר שאם יופיע בפנינו אדם, ובידו תעודה חתומה בידי שלמה המלך, החכם מכל אדם. ובתעודה זו יהיה כתוב שמחזיק התעודה הינו אדם חכם, לא יהיה לנו ספק, שבעל תעודה זו הוא חכם. שהרי המבין הגדול בחכמה, מעיד עליו שהוא חכם ומי לנו גדול בחכמה משלמה המלך.

ממשיך החפץ חיים ואומר: כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מעיד על אדם שהוא חכם, בודאי שאין תכלית וגבול לחכמתו. ולמרות זאת מעידה התורה על החכם מקבל השוחד, שעיניו מתעוורות מהשוחד. גדול כוחו של השוחד, שיכול לעוור גם את עיני החכם הגדול. אדם שמקבל שוחד מאבד את שיקול הדעת האובייקטיבי. ולכן דימתה התורה את השוחד לעיוורון מוחלט, לא יתכן שיקול הדעת כלל, גם לא חכם גדול.

משמעותו לגבינו

אנו בפתחו של חודש אלול. רבותינו בעלי המוסר אמרו שציווי זה, של איסור השוחד, נוגע לכל אחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו. על כל אדם להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים ומשיגים יותר טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שמהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

הרב דסלר אמר שכשיש לאדם התלבטות או שאלה כיצד לפעול, עדיף לשאול אפילו אדם פשוט, ולא להכריע לבד. מדוע? משום שלכל אדם יש "נגיעות אישיות", שמשחדות את מבטו. הן מפריעות לו להכריע בשיקול דעת אמיתי.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת שופטים? היכנסו לקישור https://did.li/nI65q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13461

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט הון ושלטון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התבוננות בתופעה מופלאה

אמר רבי חיים מבריסק לתלמידיו שעמדו סמוך אליו: ראו זה פלא. כלל לא מובן מה שקורה פה. הרי בכוחו של כל אחד מהסוסים הללו להפוך את העגלון הזה לגל של עצמות. ולא די שהסוס מקבל את המכות מהשוט של העגלון ולא משיב לו העגלון כגמולו, אלא מקבל את המכות בצייתנות ומבצע את הוראות העגלון?

התשובה היא כי הוא סוס. וסוס אינו מכיר בכוחות הטמונים בו ולכן אינו משתמש בהם. ברור שאם היה יודע ומכיר בכוחותיו וביכולותיו, בוודאי שהיה משתמש בהם.

דברים אלו אמר רבי חיים ביחס לפסוק בפרשת עקב: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (ח, יז). שמא יאמר אדם: יש לי כוח רב, וכל מה שאני עושה הוא בזכות כוחי ויכולותי. על כך אומר שם הקב"ה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", אכן לאדם יש כוח רב, אך עליו להשתמש בו במושכל.

התבוננות האדם בכוחותיו

דוד המלך אומר: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא). 'אדם ביקר' – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצון נשמתו, "ולא יבין" – הוא אינו מבין ומודע למה שטמון בו "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שאדם מושל בה, אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה.

כשאדם אינו מאמין בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו משמים, הוא במצב גרוע ביותר. אולם אם הוא מכיר בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו, אזי הוא בדרך להצלחה.

על האדם לפעול ולעשות

באופן דומה ביאר רבי מאיר שפירא מלובלין, את ההבדל שבין פתרון החלומות של שר האופים ושר המשקים. יוסף הצדיק פתר לשר המשקים את חלומו, שיחזור לתפקידו, אולם לשר האופים פתר את חלומו, שיתלו אותו. שאל רבי מאיר שפירא מלובלין מדוע לשר המשקים פתר בצורה חיובית בעוד לשר האופים פתר בצורה שלילית, היכן למד יוסף זאת בחלומותיהם?

ותירץ ששר המשקים אמר 'ואקח את הענבים', 'ואשחט אותם', 'ואתן את הכוס', בתיאור חלומו, הוא כל הזמן היה בפעולה, זה סימן חיים, שאדם עובד.

מאידך, כששר האופים תיאר את חלומו, הוא לא הזכיר פעולות שעשה, אלא תיאר עובדות – בסל העליון מכל מאכל פרעה, הוא לא עשה או פעל מאומה, אלא אחרים עשו בשבילו, הסל היה מונח על ראשו, זה סימן מובהק למת, שאחרים עושים בשבילו.

סיים רבי מאיר שפירא, שלאדם יש כוחות רבים והקב״ה דורש מהאדם בעולם הזה עשייה לפעול, רק אדם כזה נחשב לאדם חי. למותר לציין שעל הפעולות להיות בכיוון החיובי, להתקדם בתורה, בקיום מצוות וביראת שמים.

לצד הצורך של כל אדם להכיר בכוחותיו ויכולותיו טמונה סכנה של התעלמות מהמקור האמיתי. אדם עלול חלילה לשכוח או להתעלם מהידיעה וההבנה שהקב"ה הוא המעניק לאדם את הכוח והיכולת להצליח. ולכן מלמדת התורה להכיר שה' הוא מקור הכוח והיכולת. על האדם לזכור תמיד את חסדי ה' ולהודות על ההצלחות. ובמקביל להבין שהכוחות והיכולות ניתנו ממנו יתברך. אל לאדם לייחס אותם רק לעצמו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת עקב, רוצים להיערך כראוי לשולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/Twgx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת עקב, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13403

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט מיצוי כוחות ויכולות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אולם לפני 'נעילה' התעורר בו רצון עז להגיע להתפלל עם הקהל הקדוש. אחיו דיבר עם הגבאים שהסכימו לפנות עבורו את הבימה מכל אדם, כך יוכל להתפלל עם הציבור בלי לסכן את בריאותו.

במוצאי יום הכיפורים פגש אותו חברו וסיפר לו שלידו עמד מישהו ושאל באוזניו בלחש: 'כיצד החסיד הזה לא מתבייש להגיע לכאן לאחר שהוריד את זקנו? והוא עוד עומד על הבימה בגאווה לעיני כולם? "אמרתי לו", סיפר החבר ליחיאל, "היהודי הזה חסיד לא פחות ממני וממך, אולי אף יותר. ואני מאחל לך שלעולם לא תצטרך לחוות כרגע את הטיפולים הכימותרפיים שהוא עובר…".

ליחיאל כבר היתה קבלה לשנה החדשה, להשתדל לא לדון אף אדם לפי מראה ראשוני.

ההוראה הייחודית של משה רבינו

בפרשת דברים אנו קוראים שאמר משה רבינו לבני ישראל: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן".

מדוע הורה משה לכל בני ישראל עניינים שנוגעים רק לדיינים? רבי עזריה פיג'ו בספרו 'בינה לעיתים', מבאר שהתורה מזהירה "לא תכירו פנים במשפט", שהדיין לא יביט בפני העומדים לפניו לדין וינסה להחליט על פי מראיהם מי דובר אמת ומי להיפך, אלא "כקטון כגדול תשמעון", האזן לכל טענה היטב בתשומת לב. כך תגיע לחקר האמת.

התורה נקטה ב-כ' הדמיון וכתבה 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', התואר 'קטון וגדול' אינו מוסב על העומדים לדין, אלא ביחס לטענות. על הדיין לשמוע אותן עד תומן, גם 'כַּקָּטֹן', מה שנראה שולי וחסר חשיבות, בוודאי 'כַּגָּדֹל', מה שנראה כך 'תִּשְׁמָעוּן'. רק כך ניתן להגיע לחקר האמת לפי חוקי התורה.

הוראה לכלל ישראל

אז מדוע הוראה זו נאמרה לכלל ישראל? רובנו לא דיינים, אך אנחנו שופטים לא מעט. הרושם הראשוני מניע אותנו להסיק על אופיו של אדם, כשהמראה החיצוני מתעתע. התורה מורה: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים', לא ניתן לשפוט אדם לפי הרושם הראשוני, אלא 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', יש לתת הזדמנות שווה לכל אחד להציג את אישיותו.

חז"ל אומרים במסכת אבות (פרק א' משנה ו'): "יהושע בן פרחיה אומר: … והוי דן את כל האדם לכף זכות". דקדק ה'שפת אמת' בלשון המשנה, שאינה אומרת 'את האדם', אלא מוסיפה את המילה 'כל' ואומרת: 'את כל האדם'. אנחנו רגילים לשפוט כל מעשה, בין אם מכירים את העושה ובין אם לא, בהתאם לאמות המידה שלנו. מורה לנו ה'שפת אמת': 'והוי דן את כל האדם', תחילה עליך להכיר את האדם, את כולו. דע מהיכן הוא בא, מה עבר עליו לפני כן. אולי מעיקה עליו צרה, ולכן עשה את המעשה.

עוד הוסיף על פי דברי המשנה בהמשך, (פרק ב, משנה ד): "הלל אומר: … ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו…". אמר ה'שפת אמת': "ולמקומו לעולם לא תגיע", אין מצב שאדם יכול להגיע למקומו של חברו וידע בדיוק מה המניעים של מעשיו, מדוע עשה כך, מה עבר עליו קודם ועוד.

אין אדם מושלם, וראוי שכשם שכל אחד חפץ שידונו אותו לכף זכות, כך גם עליו לדון את חברו לכף זכות. ועוד טיפ חשוב: לעולם אל תאמינו לחיצוניות של מי שאינכם מכירים מקרוב.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת דברים, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/NmTCN

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת דברים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13340

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין מרגל לתייר? תייר הולך לתור את הארץ, מבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע והשלילי שבה. גם המרגל וגם התייר, שניהם רואים מראה ונוף זהים לחלוטין. ההבדל ביניהם במניע וברצון שמפעיל את הראיה. מה עומד מאחורי הדברים ומה אדם רוצה לראות. טרם צאת המרגלים לשליחותם, הורה להם משה רבנו: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא… הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה…" (יג, יח-יט).

שואל על כך רמב"ן, במה חטאו המרגלים, הרי הם נשלחו לראות את הארץ ולמסור דו"ח אמת על שליחותם, ופעלו בשליחותו של משה?

אם נדקדק בתשובתם, נמצא שמופיעה שם מילה אחת ששינתה את כל אופיו של הדיווח שלהם, מילה שגרמה לתוצאה עגומה מאד, הם הוסיפו את המילה 'אֶפֶס', כשאמרו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…" (יג, כח).

רבי יצחק עראמה, בביאורו 'עקידת יצחק' מאיר זאת באמרו: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד…". הם נשלחו למסור מידע "יבש", נתונים אובייקטיביים, לא לחוות דעה. במקום זאת, הם חיוו דעתם, והוסיפו נופך משלהם "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם… וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", על אף שלא נדרשו לכך כלל ועיקר.

הוא מבאר את הנושא בדרך משל, בלשונו: משל לאדם האומר לשליח: בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, הסתכל בטיב צמרה ופשתה בארכה וברחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר, כי חפץ אני לראותה.

והיה, אם יבוא איש זה ויאמר: ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומחירה אלף זהובים, הנה הוא היטיב שליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר: ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מחירה גדול שהיא אלף זהובים, הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ במה שהטעים דבריו במילת "אבל".

משלו של בעל 'עקידת יצחק' מסביר היטב את כוחה של מילה שאינה במקומה. זה שאירע במעשה המרגלים. במילה "אפס" יצרו את מה שבימינו נקרא "קונספציה" ובכך היתה מעילה בשליחות. הם אמנם דיווחו אמת, אולם מילה זו באה להסביר את הדיווח מבלי שנתבקשו לכך. תפקידם היה למסור את הדיווח למשה רבנו, והוא עפ"י נבואה אמור לעשות את המוטל עליו, אולם המילה "אפס" הסבירה לעם שאין ערך לטוב הארץ, שכן העם היושב על אדמתה עז ומי יודע אם יוכלו לנצחם במלחמה. המרגלים הפכו עצמם ליועצים, מבלי שנתבקשו בכך וזו היתה טעותם.

פרשה זו מלמדת אותנו היטב את הצורך להפריד בין עובדות להכרעות. המרגלים בטוחים היו שהואיל והם בדקו את השטח, ביקרו בארץ, עברו בה לאורכה ולרוחבה במשך ארבעים יום – יודעים הם טוב יותר מה דרוש לעם ישראל באותה שעה. ה"נגיעה" האישית, אותה חשפו חז"ל, אשר גרמה להם לנהוג כפי שנהגו, לא היתה גלויה להם. אולם מידת האמת המוחלטת חייבה אותם להביא למשה את הדיווח על המצב בארץ כמות שהוא וכמו שנתבקשו בלא להביע דעה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת שלח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/NRdx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת שלח, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13041

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט קונספציה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אריכות לשון

התבוננות בפרשיית קרבנות הנשיאים מעלה שהתורה חזרה וכתבה שתים עשרה פעמים אותם מילים, בקרבנו כל נשיא ונשיא, בו בזמן שקרבנותיהם שווים ללא הבדל בין איש לרעהו. כידוע, דרכה של התורה לקצר. לדוגמא, הלכות שבת העניפות נלמדות מפסוק אחד בתורה, וכן הלכות שחיטה המורכבות נלמדות ממילה אחת, "וזבחת". לעומת זאת, בקרבנות הנשיאים מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא על פני 8 פסוקים לכל אחד. למרות שאין שינוי בין קרבנו של כל נשיא, כולם הביאו את אותו קרבן בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע כה הרחיבה התורה ופירטה את קרבנו של כל נשיא? מדוע נדרש לחזור 12 פעמים על כל קרבן, כשההבדל היחיד הוא מי הקריב את הקרבן ובאיזה יום התרחש?

יחס וכבוד אישי לכל אחד

כותב על כך הרמב"ן: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א' ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים".

מבאר הרמב"ן שיכלה התורה לפרט את קרבנו של הנשיא הראשון ולאחר מכן לכתוב: וכן הקריבו כולם, כמו קרבנו של הראשון. על אף שדרכה של התורה לקצר בדרך כלל, כאן לא "חסכה" במילים, מדוע? "כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים". קיצור בלשון היה גורם לקיצור גם בכבודם של חלק מהנשיאים, וזאת רצתה התורה למנוע.

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים בכבודו של הזולת.

מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בזהירותו בכבודו של כל אדם, שמסר שיעור, ושיעורו הופרע על ידי אדם שישב וקרא פרשת השבוע בקול רם. אחד התלמידים ניגש אליו והעיר לו על כך שמפריע לשיעורו של ראש הישיבה, אך האיש התעלם לחלוטין והמשיך לקרוא בקול. בשלב זה העלו כמה תלמידים לפני ר' משה את הצעתם ש"ילוו" את האיש החוצה מבית המדרש.

"לא"! השיב נחרצות, "הוא אינו מודע למעשיו. אני אגביר את קולי". וכך המשיך השיעור, כשרבי משה מדבר בקול רם, ככל יכולתו, בעוד האיש ממשיך בשלו, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של אדם.

יישום מעשי

ליישום מבחינה מעשית, נתבונן בדברי חז"ל במסכת שבת (דף לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

בתרגום מארמית, הלל אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', זו כל התורה כולה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד את השאר. בהמשך הדורות, הגדיר רבי עקיבא באופן דומה את הפסוק המפורסם בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". יש שמסבירים שרבי עקיבא ביאר את דברי הלל, אך יש שסוברים ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' עוסק רק במה שאסור לעשות לזולת, ואילו 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שכן הוא מורה לנו מה לעשות, מבחינה יישומית וחיובית.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת נשא, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/LWigT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת נשא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=12974

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט רגישות בכבודו של הזולת  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה עשה? כשראה שהבחור מגביה מצות ומסתכל עליהם, פנה אליו בבקשה תמימה וביקש: אולי תלמד אותי איך בודקים? הבחור ש"ידע הלכה" התחיל ללמד אותו. וכך המשיך הלימוד, בהכנעה רבה, עם כל מצה שהרים הבחור. הבחור, שכלל לא הכיר את רבי אברהם חשב שהאיש עם הארץ גמור או תמהוני.

בסיום האפיה הודה הרב במלים חמות על ההדרכה ונפרדו לשלום. הבחור, בעל המעשה, סיפר שרק כעבור שעה קלה נודע לו ש"תלמידו" היה לא אחר מאשר רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל. הבחור למד פרק בהלכות 'בין אדם לחברו' ותוכחה לזולת. הרב גניחובסקי היה מוכן להשפיל ולבזות עצמו ובלבד שהמצות ישארו בכשרותן תוך שמירה על כבוד הבחור.

נזכרתי בסיפור זה, כשקראתי את תחילת פרשת אמור. הפרשה פותחת בפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כא, א). נחיצותו של כפל הלשון "אמור… ואמרת…" אינה מובנת, שכן די היה לכתוב רק 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן', מדוע הוסיפה התורה את המילים 'וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם'?

אמנם רש"י כותב: "להזהיר גדולים על הקטנים", אך דבריו אינם ברורים, מדוע הוצרכה התורה לכפול לשונה. רבי אלימלך מליז'נסק נחלץ להסביר את דברי רש"י: 'אמור… ואמרת…', להזהיר גדולים על הקטנים. הוא כותב שכוונתו להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים, כשהדגש על המילה עם. יש כאן מסר חינוכי חשוב – כשאדם מטיף מוסר לילד או לנער, אל יעשה זאת בצורה ישירה, כדי שהילד לא ייעלב ולא תיפול רוחו. נפשו של ילד עדינה ורגישה והוא עלול להיפגע מהערות או תוכחות. 'אמור – דיבור, ללא פרוט וביאור מהו. במילה 'ואמרת' פירטה התורה.

אז איך עושים זאת? על כך כותב רש"י: יזהיר גדולים עם הקטנים. את המסר העמוק יש להעביר בצורה עדינה ורגישה המתאימה לנפשו של הנער. התוכחה תופנה למבוגר, כשהנער ישמע את הדברים ויבין שדברי המוסר מכוונים גם אליו.

שרשה של התוכחה צריך להיות באהבה, כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" יהא בעינך האדם המוכח כחכם, והוכח אותו לא מתוך התנשאות, אלא מתוך אהבה ורצון לעזור, שמתוך דבריך יבין את התוכחה, ולא ירגיש רגשי נחיתות, ומתוך כך יקבל את דבריך.

אגב, זה אותו רבי אלימלך מליז'נסק שטבע את הבקשה המפורסמת בתפילה: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".

דברים אלו אקטואליים בכל יום, בודאי בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים שמציינים את אחד האסונות הגדולים שאירעו בהיסטוריה היהודית – פטירתם של 24000 תלמידי רבי עקיבא בפרק זמן קצר, לפני כ – 1900 שנים, כשהסיבה הידועה לכך, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

אין לנו הבנה מה היה שם בדיוק, אולם עלינו להסיק את המסקנות ולהפיק את הלקחים מהמניע לאירוע טראגי זה, עלינו לחזק את היחס והכבוד איש לרעהו.

"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".

הפוסט כיצד נוכיח את ילדינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע יעקב שאל אותם מאין הם? לדעת אלשיך כשראה אותם רובצים על הבאר, לא חשב יעקב שהם מתעכבים בגין גלילת האבן הגדולה מעל פי הבאר, וסבר שהם שכירים שמתרפים במלאכתם. הוא התכוון להוכיח אותם על כך, וכדי שיקבלו את דבריו, פתח בשיח נעים איתם, על דברים אחרים, ושאל אותם מאין באו.

באופן דומה ביאר מלבי"ם שיעקב רצה להוכיח אותם על שאינם משקים את הצאן, וחשב שהם ממקום אחר, רחוק מהבאר ולא משקים משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה ולא יוכלו לרעות עוד וממתינים הם לצאת לדרך לשוב לביתם, ועל כך שאל אותם מאין הם. משהשיבו לו שהם מחרן, התכוון להוכיח אותם, אך המתין משום שרצה תחילה לדעת את שלום לבן ומיקומו.

התוכחה

בתחילת שיחתו עם הרועים, עבר יעקב להטפת מוסר. הוא פונה אליהם ואמר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ראה אותם רובצים באמצע היום, וחשב שהם מתכננים לאסוף את המקנה ולשוב לביתם ולא לרעות עוד, ועל כן אמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא השלמתם את עבודתכם היום. ואם אתם "עצמאיים" והבהמות שלכם, עדיין לא עת האסף המקנה.

מה עורר את יעקב להוכיח אותם? בפשטות, ניתן להסביר כספורנו שצדיקים מואסים בעוול. יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. ואפשר אף לצדד כדעת אור החיים, שיעקב חש את צער הצאן, וחס עליהם משום 'צער בעלי חיים'.   

מחויבותו של אדם גדול לעורר

אדם זר, לו היה מזדמן לבאר, האם היה נוהג כיעקב? האם היה מוכיח אותם? אילו היה מתרחש אירוע כזה בימינו בנסיבות דומות, האם הצופה מהצד היה פועל בכל כוחו להשפיע ולנסות לשנות, או שהיה אומר: "שלום עליך נפשי", אין זה נוגע לי?

יעקב רואה בהנהגתם של הרועים התנהלות פסולה. רבים האנשים שבמצב דומה, במקום יעקב היו שותקים ולא מתערבים, שהרי אין זה עניינם. לא כך גורס יעקב, וחז"ל צידדו מאד בתגובתו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).

באופן דומה מובא במדרש שכל טוב: "ואם שלכם אתם רועים, עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא 'הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ', מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון, שצריך למחות ולמנוע".

תגובת הרועים

משמבינים אנו את מניעיו של יעקב, עלינו להבין את תגובת הרועים. לשמע דבריו הנוקבים של יעקב, נכנסים עמו הרועים ומשיבים לתוכחתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט, ח). הם מסבירים לו את התנהגותם ומנמקים מדוע לא יוכלו לפעול כפי המצופה מהם, בהתאם לדבריו.

תגובתם של הרועים אינה מובנת. מדוע הם מנהלים שיח עם אדם זר, שאינו מקומי? מה היתה תגובתנו לתוכחה של אדם זר? האם היינו משיבים לו, ואף מצטדקים, או שמא היינו עונים לו שהוא לא מכיר את נהלי המקום ובתשובה נימוסית זו פוטרים אותו? במקום זה נכנסו הרועים לשיח עם יעקב והשיבו לטענתו: "לא נוכל…". מדוע?

ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי אהדה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, וכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם. ולכן השיבו לו ודיברו עמו כדבר איש אל רעהו, על אף שמתח עליהם ביקורת והוכיח אותם.

מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

להורדת וקריאת המאמר 'כוחו של דיבור טוב', לפרשת ויצא בקישור

https://shaalti.co.il/?p=11352

לרעיונות יפים על פרשת ויצא, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/jJbgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ויצא תשפ"ד

https://shaalti.co.il/?p=11360

הפוסט כוחו של דיבור טוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אנכי, עשו בכורך

השיטה הראשונה גורסת שיש להוסיף פסיק לאחר המילה 'אנכי', ולחלק בינה לבין ההמשך, 'עשו בכורך'. חז"ל אומרים במדרש רבה (סה, יח): "אמר ר' לוי: 'אָנֹכִי' עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'". יעקב אמר שבניו עתידים לקבל את הדברות, שפותחות במילה 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב).

גם רש"י סובר שלא יתכן שיעקב הוציא דבר שקר מפיו, ולכן מחלק בין המילה 'אנכי' לבין ההמשך 'עשו בכורך', וכותב: 'אָנֹכִי' המביא לך, ו'עֵשָׂו' הוא בְּכֹרֶךָ'.

יעקב קיים מצות אמו

את השיטה השניה נבין לאחר שנבהיר נקודה חשובה נוספת. בדבריה ליעקב אמרה רבקה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". מדוע היתה צריכה לצוות אותו ולהדגיש את המילים 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ובהמשך הוסיפה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'?

האלשיך מבאר שרבקה הבינה את הקושי של יעקב לעשות זאת, ועל כן אמרה לו: אל תעשה את המעשה כדי לקנות את הברכות או לרמאות את אחיך, אלא רק כדי לשמוע בקולי, ובכך תקיים מצות כיבוד אם. רבקה אמרה לו: 'בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי', בהיותך 'בְנִי', אתה מחויב בכבודי ועל כן 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ואל תשתף בכוונת המעשה גם רצון לקנות את הברכות כמו עשו. בניגוד לעשו מטרתך במעשה רק לקיים 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'.

ומוסיף על כך רבי זלמן סורוצקין שרבקה רצתה שיצחק לא יטה את הדין ויתן לרשע את הברכות, ובכך ייגרם עוול ליעקב צדיק. ועל כן ביקשה ממנו שיקבל את הברכות, לטובתו. משראתה שיעקב מסרב לכך ומוכן להפסידן ובלבד שלא ירמא את אביו, הורתה לו בציווי ואמרה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ', ואז היה יעקב בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה", (עפ"י מדרש רבה סה, טו). לגישה זו, יעקב כלל לא עסק בענייני תחבולות ותכסיסים, אלא כל מעייניו היו נתונים ברצונו למלא אחר ציווי אמו, ולקיים מצות כיבוד אם.

יעקב כמשיב את אבידתו

השיטה השלישית, שיעקב לא רימא איש, כל שאמר היה כדי לממש את רכושו. ר' יוסף בכור שור סובר שיעקב דמה לאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי הבכורה היתה שלו, לאחר שקנה אותה מעשו. עשו אף נשבע לו שלא להפקיע אותה ממנו. ולמרות זאת ניסה עשו להערים על שבועתו ורצה לרמותו, אולם במעשה זה הציל יעקב את שלו מיד עשו.

השפת אמת סבור שמעשהו של יעקב כלל לא נעשה ברמאות, וכך כותב: "ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני ה' יתברך, יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה, כמו שכתבו חז"ל: "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז ע"א), ופירש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר".

נסיים בחידושו העצום של הנצי"ב מוולוז'ין על דברי יעקב (כז, ט): "אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב 'יוצר אור… ובורא רע', וע"כ יש בהם איזה טוב, והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן, כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה…".

והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה, ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה? אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה, דאע"ג שנהנה גם כן, המצוה עומדת במקומה, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בעל כרחך הוא עבירה…".

הרי לנו שלוש שיטות בהסבר דברי יעקב 'אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ': א. נדרש לקרוא את הפסוק ולפסקו עם פסיק באמצע: 'אָנֹכִי, עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'. ב. יעקב היה "אנוס כפוף ובוכה" וקיים את ציווי אמו. ג. יעקב עשה את שמגיע לו, מעין משיב אבידתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תולדות

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11287

לרעיונות יפים על פרשת תולדות, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/6gsrl

הפוסט תתן אמת ליעקב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מבאר בעל ספר החינוך במצוה תקסא: "משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם…', והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן ציוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם".

בשעה הקשה של עם ישראל, לאחר שהחלו את נדודיהם במדבר, לא זו בלבד שעמון ומואב לא עמדו לצידם וסייעו, אלא אף פעלו נגד העם היהודי, כששכרו המואבים את בלעם לקלל את עם ישראל. אירוע זה נחרת היטב בזכרון האומה היהודית, שכן הוא טומן בחובו מסר ברור. הוא נוגד את אחד מעקרונות היסוד של העם היהודי – עשיית חסד, סיוע לכל אחד, בדגש על עזרה לחלש.

היחס השונה למצרים

לעומת עמון ומואב, כלפי המצרים יש מידת "סלחנות וותרנות". בשונה מהעמונים והמואבים, האסורים לבוא בקהל עם ישראל, הרי דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', כפי שכתוב "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כג, ט). וזאת נוסף לאיסור לתעב מצרי, בנימוק "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

למקרא הבחנה זו בין מצרים לבין עמון ומואב, אנו עוד עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. מה פשר החלוקה והשוני בין מצרים לבין עמון ומואב?

בעל 'ספר החינוך' מבאר את ההבדל שביניהם, וכותב: "ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וציערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי. וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עיוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".

נכון, האומה המצרית ציערה אותנו, שיעבדה, השפילה ורמסה את אבות אבותינו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. הראיה לכך, שבמשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

מה שאין כן עמון ומואב, אצלם היתה זו מדיניות רשמית וקבועה של 'אנטי-חסד', ולא אירוע חד-פעמי. בדומה לסדום ועמורה גם אצלם שלטה מדיניות של מניעת ואיסור עשיית חסד עם הזולת, כפי שאמרו חז"ל: "האומר: שלי – שלי, ושלך – שלך יש אומרים זו מידת סדום" (אבות פרק ה' משנה י'). כל מהותו וטבעו של העמוני והמואבי הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי, המושתת כולו על חסד ועל נתינה, על העזרה לזולת והדאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים, אולם ישנן בעולם התנהלויות, שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולעולם לא נוכל לדור איתן בכפיפה אחת. "כי אמרתי עולם חסד ייבנה".

לתגובות – office@shaalti.co.il

להזמנת ההרצאה 'שבת חלום', בנייד – 052-9453811

לצפיה בסרטונים וקטעים מתוך ההרצאה 'שבת חלום', בקישור  https://youtu.be/jgaZizoeMJ0

הפוסט כי אמרתי עולם חסד ייבנה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם

משה כעס עליהם, על שפעלו בניגוד ליעדי המלחמה ומטרותיה. בני ישראל לא יצאו להילחם כדי "להגן על הבית", אלא כדי לנקום במדיינים, שכמעט והמיטו עליהם שואה רוחנית. משה הופתע כיצד פרח מזיכרונם שהמדיינים הפקירו את בנותיהם ונשותיהם, כדי להחטיא את עם ישראל, ועל כן מתבקש היה שיהרגו גם את הנשים, שהיוו את זרע הפורענות של המתירנות.

ולא זו בלבד שהותירו אותן בחיים, אלא שהביאו אותן למחנה ישראל כשבויות מלחמה. אמנם בני ישראל ניצחו בקרב, והרסו את ערי המדיינים, אולם הניצחון האמיתי לא היה שלהם, אלא של אויביהם, בהותרת המתירנות על תילה. בכך הצליחו להכניס את נשותיהם למחנה ישראל ולהחטיאם.

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא

קצפו של משה יצא עליהם בנוכחות אלעזר הכהן ונשיאי העדה. הם יצאו עמו לקבל את פני הלוחמים. בעיצומו של המעמד המביש החל משה להורות להם, כיצד עליהם לנהוג עם השלל שנלקח. מה לעשות עם הבגדים, עם כלי העור וכלי העץ.

לפתע, נשמע קולו של אלעזר, כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (פסוק כא). ללא שיהוי רב נטל אלעזר את שרביט הדיבור והחל להסביר לאנשי הצבא, כיצד יש לטפל בכלי הנכרים ואיך להכשירם.

כיצד העז אלעזר לעשות מעשה כה חמור ולהורות הלכה בפני משה רבו, מעשה שעליו חייבים עונש מיתה?

כל אדם שכועס, חכמתו מסתלקת ממנו

בני ישראל חיכו לשמוע את דברי משה, ולפתע ראו שקולו נדם, המילים נעתקו מפיו. שתיקתו היתה באונס, הוא לא יכל להמשיך וללמד את הלכות הכשרות, כיצד יש נהוג בכלים, שהביאו איתם. העם צפה במחזה נדיר, כיצד נאבק פתאום משה עם זכרונו, שבגד בו.

מה פשרה של שתיקה זו? מבארים חז"ל: "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב: 'ויקצף משה על פקודי החיל…' וכתיב 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר ציווה ה' את משה…', מכלל דמשה איעלם מיניה" (פסחים סו ע"ב).

חז"ל מותחים קו ישיר בין כעסו של משה לבין התוצאה, שנתעלמו ממנו הלכות כשרות. וכל זאת על אף שכעס על מעשה חמור שעשו הלוחמים.

מבאר רבי חיים שמואלביץ, בספרו 'שיחות מוסר': "מלבד העונשים הבאים על הכעס, גורם הכעס לאדם לירד ממדרגתו ולאבד את מעלותיו הרוחניות". ובהמשך כותב: "וברגע שנולדה באדם מידה כזו, הרי בו ברגע חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא כמש"נ לעיל שכך טבעה של מידה רעה, שמברחת את החכמה".

למרות שכעסו של משה לא היה כשל כל אדם, ובוודאי היה עדין ביותר, וללא ספק היה נקי מביטויי זעם מכוערים, זה אירע גם לו.

הפוסט גנות הכעס הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך' (תהלים נה, כד)".

רוח גבוהה

הקנאה (עין רעה) והתאווה (נפש רחבה) והכבוד (רוח גבוהה) הן תכונות שניתן היה לרוכשן, לפי פירוש רבינו יונה, בבית מדרשו של בלעם. מסיבה זו נושא כל מי שיש בו מידות אלו את התואר 'מתלמידיו של בלעם הרשע'.

בלעם קיים את שדרש מתלמידיו. למשלחת הנכבדה של זקני מואב וזקני מדין, שבאה לקרוא לו לבוא ולקלל את ישראל, השיב: "מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג), והשמיט את עיקר הנימוק לסירוב הקב"ה. הוא כמובן לא אמר להם מדוע דחה הקב"ה את רצונו ללכת עמהם ולקלל את עם ישראל, "כִּי בָרוּךְ הוּא". במקום זאת, סיפק בלעם אמתלה משלו, הוא המציא תרוץ "מקורי", כפי שמבאר רש"י על הפסוק 'מאן ה' לתתי להלוך עמכם': "אלא עם שרים גדולים מכם", ומוסיף רש"י לימוד חשוב: "למדנו שרוחו גבוהה".

בלק נענה לדרישתו, ואכן אנו קוראים על כך "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" (כב, טו). וכדי שרוחו הגבוהה של בלעם תבוא על סיפוקה, מפציר בו בלק באמצעות שליחיו: "אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה".

נפש רחבה

משראה בלעם שרדיפתו אחר הכבוד נשאה פרי, חשף מידה נוספת ממידותיו – התאווה. בדברי תשובתו לשרים הנכבדים הוסיף: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אמנם הוא חשף מעט "סודות", אך מדבריו לא נפקדו רצונותיו וחמדת הממון. בלעם לא הסתיר את רצונו: 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב'. תאוות הממון היתה נר לרגליו, עד שאמצעי השכנוע שיכול היה להועיל, אלמלי צו ה', הוא חלום דמיוני על בית מלא כסף וזהב.

גם מידת הקנאה, שנעוצה בעין הרעה, לא נעדרה ממשנתו של האיש. היא מוצאת את ביטויה בפסוק: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (כד, ב), ופירש רש"י: "ביקש להכניס בהם עין רעה". מסיים רש"י: "והרי יש לך ג' מידותיו: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה". מצאנו איפוא מפורש בפרשה, ששלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם – קנאה, תאוה וכבוד היוו את תורתו של גדול נביאי אומות העולם. ולא אידיאולוגיה תיאורטית, בבחינת 'נושא ללימוד', אלא תורה מעשית, שליוותה אותו בחיי היום – יום.

תלמידיו של אברהם אבינו

בית מדרשו של אברהם אבינו היה ההיפוך הגמור. לעומת תורת בלעם הרשע, מציינת המשנה את שלושת הדברים שבהם ניכרים תלמידי אברהם אבינו: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. הם למדו את האנטיתזה למה שנלמד אצל בלעם. תחת 'קנאה' דברו שם על 'חסד'. במקום 'גאווה' ורדיפת כבוד התחנכו שם ל'ענווה', וכנגד ה'תאווה' הצטיינו תלמידי אברהם אבינו בכבישת המידות והיצר.

על פי משנה זו, נחלקים כל יושבי תבל לשתי קבוצות: תלמידי אברהם אבינו, ותלמידי בלעם הרשע. כל אדם יכול לבחור לעצמו לאיזה בית מדרש הוא חפץ להשתייך. אך כדאי לזכור את הסיפא של המשנה באבות: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין בעולם הבא…", לעומתם תלמידיו של בלעם הרשע "יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת".

לתלמידי בלעם נדמה שהם מנצלים לכל הפחות את חיי העולם הזה. המשנה מלמדת אותנו עד כמה הם טועים. בלעם ותלמידיו מפסידים גם את העולם הזה, וגם את העולם הבא ואילו תלמידי אברהם אבינו מאושרים בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא.

הפוסט מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

השלכות גדולות של מעשה קטן

המתנתה של מרים על יד היאור, להשגחה על אחיה היתה עשיה פעוטה. היא לא נדרשה למאמץ מרובה (או הקדשת תשומת לב מיוחדת). אך השלכותיו היו משמעותיות והיתה בהם תרומה נכבדה ומשמעותית להצלת עם ישראל.

מכאן לקח חשוב מאד לחיינו, יש ואדם עושה מעשה שנראה פעוט ואינו מחשיבו. יש אפילו שיזלזלו בו, אולם ערכו של מעשה אינו נמדד במישור המיידי, בסמוך לאירוע. ההשלכה של העשיה, כמו גם תוצאותיה יכולות להיראות רק זמן רב לאחר מכן. מרים עשתה זאת כאחות גדולה, שדואגת לאחיה הקטן. היא לא חשבה באותה עת בהשפעות שעשויות להיות לפעולה זו.

חשיבותה של הכרת הטוב

נשוב להמתנת בני ישראל למרים, שנסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה. 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם', כל מחנה בני ישראל, שמנה באותה עת כמה מיליונים, ממתין למרים ולא נוסע במשך שבעה ימים. התורה מציינת זאת, להשמיענו שהיה זה "אירוע חריג" בארבעים שנות נידודי בני ישראל במדבר, וללמדנו כלל חשוב, ומוסר לחיינו.

לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של הכרת הטוב ומחוייבות שבאה בעקבותיה. הכרת הטוב כלפי המיטיב נחשבת כחובה בסיסית. מגיל קטן מרגילים אנו את ילדינו לומר 'תודה' על צעצוע שמקבלים או ממתק שניתן להם. הכרת הטוב הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא הרבה מעבר לאמירת 'תודה'. הכרת הטוב אינה מידה נוספת, אלא אחד מעיקרי האמונה, כפי שמצינו בדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקבה" (קהלת רבה פרשה ז). מצאנו מקורות רבים על חיוב 'הכרת הטוב', אפילו לבעל חיים ולדומם. וכשאדם אינו מכיר טובה למי שהיטיב עימו, הוא מכונה 'כפוי טובה'. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם.

יסוד הכרת הטוב הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו- יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

את החובה הבסיסית להודות על כל הנאה לימד אברהם אבינו את באי העולם, ובאמצעותה הכיר להם את הקב"ה. אברהם נטע אשל בבאר שבע ולמרגלותיו האכיל והשקה את העוברים ושבים. לאחר שאכלו ושתו רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שלא אכלו משלו, אלא עליהם להפנות את תודתם לבורא עולם, על שאכלו משלו.

הכרת הטוב בין איש לאשתו

היבטים מגוונים יש לחיוב הכרת הטוב, ורבים הממעטים בחשיבות ההתבוננות בנושא זה, מתוך אי שימת לב. בחיי החברה, אדם נמשך בדרך כלל למי שמעריך אותו והערכה מובעת גם בתודה ובמילה טובה. כשזה לא קיים – מערכת היחסים בין אדם לחברו מתערערת.

על החובה להכיר טובה לבן / בת הזוג, למדנו מסיפור על רבי חייא. חז"ל במסכת יבמות (דף סג ע"א) מספרים: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו (=אשתו של רבי חייא היתה מצערת אותו). כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה (=כשהיה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה). אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? (שאל אותו רב: והרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה בכל זאת משתדל להנות אותה?) אמר לו: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". (=השיב לו רבי חייא: שמגיע לה, כהכרת הטוב על שמיטיבה עימו).

אדם מן השורה היה מגיב למעשה שכזה בצורה שלילית ויתכן שאף היה מבזה את רעייתו, אולם רבי חייא לא נהג כך, כשהיה מוצא בדוכנים בשוק דבר שאהוב על אשתו, היה רוכשו ומביאו לה. ואכן תלמידו תמה  על מנהגו זה, ושאל אותו לפשר קניית מתנה לאשתו, ובפרט שמצערת אותו. ענה לו רבי חייא: אני קונה לה, כהוקרה על שמגדלת את בנינו.

לרבי חייא אמנם היה צער גדול מהתנהגות רעייתו, אולם הוא חש בצורך להכיר לה טובה על כך שמגדלת את ילדיו – שהינם משותפים להם. ועל כן – גם כשהיה בשוק חשב כיצד יוכל להכיר טובה והביא לה תשורות.

לימדנו רבי חייא שיעור בהכרת הטוב – יש להכיר טובה על כל דבר, גם אם בנוסף לטובה מקבלים רעה מהמיטיב. יש למצוא את נקודות הזכות החיוביות ועליהן להכיר טובה.

הפוסט הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

גדול בחכמה, גיבור במידותיו

ביחס לכהן הגדול, מובנה של גדולה זו הוא בצד הרוחני, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ז הלכה א): "אין הנבואה חלה, אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך…".

שורש העצלות

כדי להבין את מהותה של הגבורה והגדולה נתבונן בהתייחסות המקורות למידת העצלות. שלמה המלך בספר משלי מגנה את מידת העצלות ואומר: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" (משלי כד, ל) ובפסוק ל"ב כותב: "וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר".

בפסוק זה ניתן למצוא את שורש העצלות: החכם מכל אדם נועץ את שורש העצלות בחוסר שימת לב. אדם עצל משול בפסוק לאדם חסר לב. כיצד ניתן 'לשים לב'? לאחר הפנמה והבנה בשכל ובהכרה אל ליבו של אדם, תוך הפיכת מידע זה לחלק בלתי נפרד מחייו.

את הדברים לא אמר באופן תיאורטי, כיועץ גרידא, אלא כאדם שהתנסה בכך בעצמו, ואומר: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי… רָאִיתִי". שלמה לא מסתפק בידיעה מאחרים, ומנחה אותנו, לאור ניסיונו האישי. אך גם ראיה אינה מספיקה, יש צורך ב"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי", ראיה שיש בה גם התבוננות. בשלב הבא, "אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי", הטמעה מהידיעה וההבנה האדם מנכס אל ליבו ומסיק את המסקנות המעשיות המתבקשות.

סופו של התהליך "רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר", לאחר שחלחלו התכנים פנימה, הרובד הבא, התוצאה המתבקשת, להרחיק מעליו את מידת העצלות. לא רק בהכרה השכלית, אלא שיחוש שהדברים שייכים אליו ומחייבים אותו.

יסוד העצלות

העצל מלא בתירוצים כרימון. פעמים טוען שמסתפק במועט ודיו בהשגת היעדים ללא טורח. פעמים שדוחה את המוטל עליו ליום אחר, בבחינת "אל תדחה למחר מה שתוכל לדחות למחרתיים" ועוד. מאחורי כל ה"חשבונות" ותירוצים אלו ניצב יסוד אחד – העצלות.

לפי זה נבין שגיבור הוא היפוכו המוחלט של העצל. כשם שגיבור אמיתי הוא זה שכובש את יצרו, כדברי בן זומא במסכת אבות (פ"ד מ"א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". כך גם בכל הנוגע לגבורה גופנית. התואר 'גיבור' ניתן למי שיודע לנצל כראוי את כוחותיו, כדי להגיע ליעדיו ולממש את מטרותיו.

באופן דומה ביאר ספר החינוך ששורשה של הנזירות נעוץ בכיבוש היצר, וכך כותב במצוה שע"ד: "זו היא קדושת הנזיר ומעלתו, הניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חורבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה ייכנע היצר, ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכון עליו".

הן גיבור הכובש את יצרו והן הגיבור הגופני מצטיינים בניצול כל כוחותיהם הגופניים והנפשיים בלי נימה של עצלות ורפיון.

הפוסט שורשה של העצלות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך אנו קוראים במדרש אגדה בתחילת פרשתנו: "פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות, לפיכך ציווה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר 'כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא כה, מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי". עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו המצרים באבות האומה, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו

התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.

לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".

התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד.

אם היו שואלים אותנו, באשר להמלצתנו, מה ואיך להעניש גנב שנתפס, ואין לו כסף לשלם עבור גניבתו. מה היינו מייעצים, מה יעשה כדי לשלם? כיצד להעניש אותו על מעשהו החמור?

התורה מאמינה שכל אדם ביסודו הוא טוב, אלא שמעד באופן נקודתי. ועל כן בניגוד למקובל כיום, להושיב גנב בבית הסוהר, מציעה התורה הצעה מהפכנית: למכור אותו לעבד, ובפדיון המכירה לשלם את הגניבה. במבט ראשון חוק זה שולל את חירותו של האדם. אולם העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו. מומחים רבים בדורנו, בפרט המבינים בקרימינולוגיה (=חקר ההתנהגות הפלילית) מודים שבבית הסוהר פוגש האסיר גנבים נוספים ולומד מהם דרכים יעילות יותר לגניבה. וכך כשייצא מבית האסורים יהיה "מקצועי" יותר בתחומו. בתי כלא רבים משמשים ל"פקולטה לפשע".

אז מדוע התורה מציעה זאת?

תכנית שיקום – עבד עברי

שלילת החופש אינה עונש לגנב, אלא תיקון העוול שגרם. יש כאן תיקון כלפי שניים: א) בעל החפץ שנגנב, שמקבל את כספו. ב) הגנב, שזוכה ל'תכנית שיקום' מהפכנית, שבראשה אימוץ הגנב במשפחה אומנת, שאנשיה יתייחסו אליו בכבוד ולא ישפילו אותו. בעליו צריך לפרנס גם את משפחתו, שנותרה בבית ללא משענת ומקור הכנסה. התורה מגבילה את בעל העבד, מה מותר להורות לו לעשות ומה אסור. העבד לא יעשה עבודות שיש בהן משום ביזיון כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבדים (פרק א הלכה ו):

"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה… לא יאמר לו: חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור".

כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ

התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז), ומבארים זאת חז"ל במסכת קידושין (דף כ ע"א): "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן".

עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש.

התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".

הפוסט כבוד האדם וחרותו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ויהפך לדם יאוריהם

נשאלת השאלה, מדוע שלוש המכות הראשונות הוכו רק על ידי אהרון, ולא על ידי משה רבינו?

מבארים חז"ל במדרש רבה (ט, י): "אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך, חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן". הסבר דומה מצינו לפשר הכאת הכינים על ידי אהרון, "אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה י, ז).

מפרשה זו למדנו שלא ראוי להיות כפוי טובה כלפי מי שעשה טובה, כהגדרת חז"ל: "בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא" (ב"ק צב ע"ב), בתרגום: 'בור ששתית ממנו – אל תזרוק לתוכו אבן'.

שרשה של הכרת הטוב

'הכרת הטוב' הינה פעולה פשוטה וטבעית. הנהנה מחברו נעשה אסיר תודה לנותן ומודה לו על שסייע בידו. העזרה יכולה להתבטא בדבר חומרי, כהשאלת חפץ או הלוואת כסף כמו גם בנתינת עצה או יחס טוב, שגם עליהם מביעים בתודה, מעין תשלום רגשי.

'הכרת הטוב' הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה, כפי שמצינו שבתוכחת שליחו של יוסף לאחים על 'שגנבו' את גביע הכסף (סוף פרשת וישב), הוא לא טוען על עצם הגניבה, אלא שאל אותם "למה שלמתם רעה תחת טובה" (בראשית מד, ד). השליח חש שטבעי וברור שאין להשיב רעה למי שגמל טוב, ועל כך היתה תביעתו כלפי האחים.

הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' (ח"א עמוד 46) מבאר ש'הכרת הטוב' נובעת מ'כח הנתינה'. הנותן אינו חפץ במתנות חינם, שאיפתו היא רק לתת ולהעניק. לכן, כאשר נעשית לו טובה, הוא מרגיש רצון לשלם עבורה, ואם לא יוכל לעשות זאת, ליבו ירגיש בחובת התשלומים, וזו נקראת 'הודיה'.

ראוי לציין שהמידה ההפוכה מ'הכרת הטוב' הינה כפיות טובה. על גנותה למדנו מדברי ספר 'החינוך', שכותב בבואו לבאר את מצוות כיבוד הורים (עשה לג): "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים".

הכרת הטוב כלפי דומם

החידוש בפרשתנו, שהחיוב להכיר טובה, אינו רק ביחס לזולת, לבני אדם, אלא גם כלפי דומם. מדוע?

משום שכפיות טובה ביחס לדומם עשויה לגרום לקהות חושים ועלולה להביא לכפיות טובה גם ביחס לזולת.

מסיבה זו משימת הכאת היאור והעפר הוטלה על אהרון ולא על משה. בציווי שאהרון יכה את היאור, כמו גם את עפר מצרים, התחדש שגם כשיש צורך למלא את ציווי ה' ומדובר בשליחות שמטרתה קידוש כלל עולמי ע"י שינוי הטבע, גם אז, אין האדם רשאי להיות כפוי טובה.

יסוד 'הכרת הטוב' הוא להרבות חיבה ורעות בעם ישראל בכלל ובין איש לרעהו ולאשתו בפרט. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך (משלי כז, יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". מכאן, חשיבותה של 'הכרת הטוב'.

הפוסט הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בצעירותו גדל משה אצל פרעה מלך מצרים, ועל יציאתו מהארמון אנו קוראים בפרשתנו "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא). בין אם היה בן חמש שנים כדעת הכתב והקבלה, ובין אם ננקוט כדעת חז"ל במדרש רבה (א, כז), שהיה בן עשרים או ארבעים, התורה מלמדת בפסוקים אלו שמשה רבינו היה מיוחד במידות טובות וביחס מיוחד לזולת.

וירא בסבלותם

משה לא סתם ראה את סבלם. חז"ל מתארים באריכות במדרש שמות רבה (א, כז) כיצד היה מסייע להם מבחינה פיזית והיה עושה עמהם את העבודות הקשות והמפרכות: "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו, והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב 'וירא ה' כי סר לראות' (לקמן ג, ד), ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הסבא מקלם, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ומראשי תנועת המוסר, כותב בספרו 'חכמה ומוסר' שבשונה ממרבית האנשים, שמשתתפים בצערו של הזולת לזמן קצר, ולאחר מכן "ממשיכים בעסקיהם" וחוזרים לשגרת יומם, משה חש וראה כל העת את סבלם של בני ישראל, ודאג על שעבודם. כפי שמבאר רש"י על המילים 'וירא בסבלותם': 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. הוא יכל להתעלם, בפרט שהיה זה לאחר שפרעה מינה אותו לאחראי על ביתו (כביאור רש"י על המילים 'ויגדל משה'), אך לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא התמיד בדאגתו עליהם.

מהנהגתו זו של משה לומדים אנו הוראה למעשה, כפי שמצינו בפסיקתא זוטרתא: "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור' (אבות פ"ב מ"ד), שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו".

ויצא אל אחיו

התורה מדגישה את הנהגתו המיוחדת של משה בשלוש מילים נוספות, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו'. הרמב"ן מבאר שהמילה 'אֶחָיו' מורה שלאחר שאמרו לו למשה שהוא יהודי, ביקש לצאת אל אחיו היהודים ולהכירם.

ומוסיף המלבי"ם שהתורה ביקשה ללמד במילים אלו על מידותיו של משה, שכבר מנעוריו היו בו מעלות רבות. משה גדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות. גם כשהגיע למעמד בכיר, משה לא הסתיר פניו מאחיו, אלא יצא אליהם מצד שהם אחיו. בניגוד לאופיים של מנהיגים רבים, שלאחר שעלו לגדולה התרחקו מאחיהם העניים המושפלים. מסירותו זו כלל לא היתה פשוטה. היא גרמה לו לברוח מארץ מצרים, עד שהגיע לגלות למדין.

נושא בעול עם עמו

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שמשה נוהג כך כדרך חיים, הוא לא נשאר להשתקע בארץ מדין. הוא הסביר לחותנו ששב למצרים, משום הצורך להיות עם בני ישראל בשעותיהם הקשות בגלות (ד, יח). משה נטל את אשתו וילדיו ונפרד מחותנו על מנת לשוב למצרים, כפי שכתוב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד, כ).

הרמב"ן מבאר שבתחילה התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים רק לזמן קצר, מבלי שיכירו אותו. אולם מששמע את הוראת הקב"ה שאמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', שינה את תכניותיו. משה הבין שעליו להיות שם עד שיוציא את בני ישראל, ועל כן לקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

היה זה מעשה משמעותי מאד כלפי בני ישראל, הוא ביטא תקווה. למרות שמשה היה בן חורין וישב בשלווה עם משפחתו במדין, הביא אותם עימו למצרים. צעד זה הפיח בהם אמונה שאכן הגאולה קרובה לבוא.

הרי לנו דמות אידיאלית של מנהיג, שנושא בעול עם עמו. עוזב את ארמון המלוכה, מקום השפע והעונג "ויורד אל העם" על מנת להזדהות ולהיות עם אנשיו בשטח.

אין ספק שנוכחותו של משה תרמה רבות להרמת המוראל הירוד בקרב בני ישראל שעבדו בפרך. זו דמותו האידיאלית של המנהיג בעם ישראל.

ניתן לקבל עדכון קבוע, בכל עת שעולה מאמר, בקבוצה שקטה בוואטסאפ, בקישור

https://chat.whatsapp.com/HhZqHgHlPHz2I7nzvnqeJk

הפוסט נושא בעול עם חברו – משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

טענת עשו – יש לי חלק במערת המכפלה

עשו הסביר שהמערה נקראת 'מכפלה', משום שאמורים להיות קבורים בה ארבעה זוגות – אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. משנקברה לאה אשת יעקב, טען עשו שהיא קבורה בחלקו של יעקב, ועל כן הקבר שנותר שייך לו.

במקום התפתח דין ודברים. בני יעקב ענו לעשו שמכירת הבכורה ליעקב, כללה גם את זכותו להיקבר במערת המכפלה. השיב להם עשו: אמנם מכרתי את חלקי המגיע לי כבכור, אך לא את החלק שמגיע לי כמו שאר הבנים, ועל כן 2 הקברים שנותרו, צריכים להתחלק, אחד מגיע ליעקב (שכבר קבר בו את לאה), והאחר מגיע לי. על כך השיבו לו שמכר גם את חלקו במערה, ויש על כך שטר מכירה.

עשו דרש לראות את שטר המכירה המעיד שמכר את חלקו ליעקב. בני יעקב, שידעו שהשטר נמצא במצרים, הבינו שלא יוכלו לקבור את יעקב, עד שלא יגיע השטר ועל כן שלחו את נפתלי, שהיה זריז וקל רגלים כאיילה, להביא אותו ממצרים.

בינתיים, תוך המשא ומתן שבין עשו לבני יעקב, עומדים המלוים הרבים וממתינים, ובהם גם חושים, בנו של דן. חושים היה כבד שמיעה ולא ידע מהדין ודברים שהתנהל. למראה השתהות מסע ההלוויה, שאל בתנועות ידים לפשר העיכוב, והשיבו לו שממתינים עד שנפתלי ישוב ממצרים עם השטר. שאל אותם חושים: ועד שישוב נפתלי תהיה גופתו של סבא מונחת בביזיון? חושים לא המתין לתשובה. משהבין את המצב החמור, נטל מקל והיכה בראשו של עשו והרגו.

קיבעון

נשאלת השאלה, מדוע איש מבין המלוים, פרט לחושים בן דן, לא התעורר לגדוע את הביזיון, שיעקב היה מונח, כשהתנהל הויכוח עם עשו? מדוע לא היה אחד מבין בני יעקב, שאודות גבורתם וכוחם קראנו בפרשיות הקודמות, שזירז את קבורת יעקב?

אומר על כך רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר בירושלים, בספרו 'שיחות מוסר', מכאן עלינו ללמוד יסוד חשוב ומאיר נכונה את חיינו.

בני יעקב דנו והתווכחו עם עשו והיו שקועים במשא ומתן על קבורת יעקב. בכל דיבור וטיעון שאמרו לו, היו בטוחים: הנה בזה אנו מנצחים אותו. כל שאלה הביאה בעקבותיה תשובה, וכל אמירה הובילה לאמירה נוספת. ובינתיים היה יעקב מוטל בביזיון. הם התרגלו למציאות שיעקב היה מוטל לפניהם והמתין לקבורה, הגם שהיה מונח בביזיון זמן רב, משום שטבעו של אדם, שמתרגל גם למצב הגרוע ביותר.

לעומתם, חושים בן דן, שהיה חרש כלל לא ידע אודות הויכוח שהתנהל, הוא לא היה מעורב במשא ומתן, ולא התרגל למצב זה. הוא לא הסיח דעתו מהאבל וההמתנה לקבורת יעקב. הוא הביט נכוחה ללא נגיעות נוספות על המציאות, שנראתה בעיניו כבלתי נסבלת. הוא ראה את סבא יעקב, המוטל בביזיון ולא נקבר בגלל עשו, שמונע את הקבורה, דבר זה לא התקבל על דעתו, ובכך היה יתרונו גדול משאר השבטים והוא זה שהציל את כבודו של יעקב, ולכן פעל כך.

הרגל הופך לטבע

גם אנו בחיינו מסתגלים להרגלים שונים ולעיתים אף מעוותים, גרועים ושליליים ככל שיהיו, ומונחים על פיהם בבחינת "מצות אנשים מלומדה". שגרה זו הופכת ל"לחם חוקינו", ואיננו בוחנים אותם כראוי, בעין המבקשת לגלות את האמת.

'כוחו של ההרגל', מביא אותנו להשלים עם מצב זה, ומונע מאיתנו להשתנות. אילו היינו רואים את מצבנו האמיתי, להיכן הגענו, לכל הפחות בחלק מהמקרים היינו מתפכחים "להפוך את הקערה על פיה".

הפוסט תרדמת ההרגל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בשיא דבריו הזכיר יהודה כמה פעמים את רעת אביו שעלולה להתרחש, וגרם ליוסף להתרגש. לא היתה זו הפעם הראשונה שרגשות יוסף צפים ועולים בשיח עם אחיו. לראשונה התפעמה רוחו כששמע את אחיו אומרים 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ' (מב, כא) ובעקבות הדברים 'וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם' (מב, כד).

פעם נוספת מצינו כשהביאו את המנחה, כפי שכתוב 'וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם' (מג, ל-לא).

אולם בשיח זה, התמלא עליהם רחמים ובניגוד לפעמים הקודמות, לא הסב מעליהם, או התבודד בחדרו לבכות. כעת לא הסתיר מהם יוסף את בכיו. מששמע יוסף אודות צערו של אביו, לא יכול היה להתאפק עוד, ליבו נהפך בקרבו, כפי שכותבת התורה 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק' (מה, א).

הוציאו כל איש מעלי

במעמד זה נכחו אנשים רבים מבית פרעה ומהמצרים ולמרות שֶׁצֶף הרגשות שעמד להתפרץ, ועל אף שלא יכל להתאפק, היה חשוב לו דבר אחד – 'וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו'. יוסף עמד על כך שיתגלה לאחיו בפורום מצומצם, של האחים בלבד, ועל כן 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'.

ההתנהגות האצילית של יוסף גבלה במסירות נפש עצומה, כפי שאומרים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר רבי שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים".

יוסף עצר עצמו וכבש את רגשותיו. הוא הצליח להתאפק עוד רגע קט, לפני שהתוודע אל אחיו, והמתין עד שאחרון המצרים יצא מהחדר, מדוע? ביאר רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים ניצבים ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם".

מתוך ההלם שבהתוודעות והבושה שתבוא בעקבותיה, עלולים היו האחים להרוג את יוסף. הוא היה מודע לכך, ובכל זאת לקח סיכון זה על עצמו. יוסף היה מוכן להסתכן באובדן חייו, באובדן התקווה לראות את אביו ואפילו לגרום לאחיו להיכשל באיסור חמור של רצח, חלילה, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. מידה נעלה זו היתה כה מושרשת בליבו של יוסף, עד שהצליח לבלום את סערת רגשותיו לזמן נוסף ורק אז, לאחר שעזב אחרון המצרים את החדר, קרא בקול: "אני יוסף אחיכם…".

אני יוסף שמכרתם אותי מצרימה

את יחסו הרגיש לאחיו ואהבתו אליהם ניתן לראות גם בהתגלות ה"מדורגת" לאחיו. לאחר שאמר להם 'אֲנִי יוֹסֵף' (פסוק ג), שב בפסוק שאחריו ואמר שוב: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה'. מדוע חזר שנית על אמירתו? מדוע לא אמר להם את התוספת 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם…' בהתגלותו אליהם בפסוק הקודם, סמוך לאמירתו 'אֲנִי יוֹסֵף'?

מבאר אור החיים שלאחר שאמר להם בפסוק הקודם 'אֲנִי יוֹסֵף', ראה יוסף שאינם מגיבים ולא מתייחסים לדבריו. יוסף חשש לשני דברים: א. שפחדו ממנו, עד שלא יכלו להשיב מהבושה, כמו גנב שנתפס. ב. שהם לא מאמינים לו שהוא יוסף. כנגד שני חששות אלו אמר להם בפסוק זה: א. אל תחששו, כי 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם', מתנהג אני אתכם במידת האחווה, כאילו לא אירע דבר. בפסוק זה הוסיף את המילה 'אֲחִיכֶם', להדגיש שגם בזמן המכירה לא הפסיק לחוש אחוה כלפיהם. ב. כדי לאמת שהוא אכן יוסף, אמר להם 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה', יוסף נתן להם סימן מובהק שהוא יוסף, שהרי לאחר ששיתפו את השכינה, איש מלבדם לא ידע על המכירה.

כך, מגלה לנו התורה, מסכת שלימה ומופלאה של רגישות לזולת, לצד זהירות מפני הלבנת פנים ברבים.

הפוסט כדי שלא לבייש הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

והנה דוקא על יעקב, שנכתר בכתר האמת, נגזר לחיות בצל לבן הארמי, ראש הרמאים, כדרשת חז"ל על הפסוק בתחילת פרשתנו "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (כט, יב) כדברי רש"י: "ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה". גם בפרשה הקודמת קראנו על התמודדותו עם עשו אחיו, באתגרים רבים הכרוכים במידת האמת, בקניית הבכורה, כמו גם בברכות יצחק אביו.

וצריכים אנו להבין מדוע דוקא מי שהזדמנו כל כך הרבה התמודדויות בענין זה, הוא נקרא 'איש האמת'.

איש האמת מול עשו

בתורה לא מצינו שיעקב הוגדר כ'איש אמת', אלא רק 'תם', ועל כך קראנו בתחילת הפרשה הקודמת "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (כה, כז). עפ"י ביאור אונקלוס שכתב: "גבר שלים", בצירוף פירושו של רש"י: "אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם", מבינים אנו שיעקב הקפיד בכל מאודו לשמור על שלמות ואמת, לעומת עשו אחיו, שהיה איש שקר.

ניסיונותיו של יעקב היו בהתעסקות עם רמאות ושקרים במצבים שונים, והוסיפו לו עליה בשלמותו במידת האמת. כבר בשחר ילדותו, קנה יעקב את הבכורה מעשו אחיו, וכביאור הספורנו על המילים 'ויבז עשו את הבכורה' (כה, לד) "התבאר שלא נתאנה המוכר כי לא היה הממכר שוה אצלו כל כך". ולמרות זאת, לאחר שנים, בא עשו בטענות ואמר "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח" (כז, לו). וכן מצינו בניסיון נוסף מול עשו אחיו, שעליו אמר יצחק לעשו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה), ומתרגם אונקלוס: 'עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא'.

אני אחיו ברמאות, מול לבן

לאחר שעבד יעקב שבע שנים כדי לשאת את רחל לאשה, רימה אותו לבן ונתן לו את לאה. יעקב הסכים לעבוד שבע שנים נוספות, וכפי שהעידה התורה "וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (כט, ל), וכביאור רש"י: "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו". ליעקב היו סיבות טובות לשנות את יחסו ללבן, כמו גם את נאמנותו בעבודה. אך יעקב דבק בשיטתו, וכפי שביאר רבי חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים', עצם שהותו של יעקב בבית לבן בחברת רמאים במשך עשרים ושתים שנים לא השפיעו עליו, הוא עמד בניסיונות בשלימות, וגם כשהחליף לו לבן את משכורתו "עשרת מונים", התנהג עמו יעקב בשלמות

על יושר יעקב, שלא לשנות מהאמת, ואפילו כחוט השערה, למדנו מתוכחתו ללבן על שחשד בו, שאמר לו: "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ" (לא, לז), ועל כך אמרו חז"ל: "יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל" (עבודה זרה ג ע"א), וכפי שביאר רש"י שם: "אפילו סכין, אפילו מחט. והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה, כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים". וכל זאת למרות שלבן החליף את משכורתו "עשרת מונים" והיו לו היתרים רבים לקחת מרכוש לבן. חינוך זה הנחיל יעקב לבניו, שלא לקחת מאומה מרכוש שאינו שלהם, גם אם שייך לסבא שלהם. אמת אינה רק בדיבור, אלא במכלול חייו של 'איש אמת'. זו הנהגתו וחינוכו לילדיו.

מהי אמת ומהו שקר?

עפ"י יסודו של הרב דסלר זצ"ל, בספרו מכתב מאליהו (ח"א עמוד 94), שמבאר לנו את ההבדל שבין אמת לשקר, נוכל להבין את פשר הנהגותיו של יעקב. הרב דסלר שולל את ההבנה הפשוטה, שבתחילת חינוכו מבין כל ילד, שאמת זה סיפור העובדות כמות שהן, לעומת השקר שזה שינוי ממה שאירע. יש ולעיתים נדרש לשנות, כשהאמת לא תועיל, אלא תזיק, על אף שנראה שהאמת היא שקר, כשם שאין לספר פגם על רעהו, גם אם הוא אמת. ומסכם: "נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא".

הוא מבאר שאמנם יעקב פעל בערמה, אך עשה זאת בעל כרחו "אנוס, כפוף ובוכה", ולא כיוון כלל לרצונותיו, אלא רק להוציא את האמת לפועל.

באופן דומה ביאר רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל בספרו 'דעת תורה' את ביאור רש"י לדברי יעקב לרחל: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (כט, יב), שכתב: "אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות". וכי יעלה חלילה על הדעת לומר שיעקב היה רמאי? אלא יעקב ידע את תכיסיסיהם של הרמאים, והשכיל להינצל מהם. ולכן אמר ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל הַקְּטַנָּה" (כט, יח). אמר לו: 'בִּתְּךָ' כדי שלא יביא לו רחל אחרת מן השוק, 'הַקְּטַנָּה' כדי שלא יחליף עם לאה. ולמרות דקדוקי הלשון, מסר לרחל סימנים מיוחדים, שלא יחליף במישהי אחרת, ואילו לא היתה מוסרת רחל את הסימנים, לא היה יכול להחליף את לאה. הרי שיעקב נהג בפיקחות רבה, כדי למנוע כל רמאות מצד לבן.

אמת כדרך חיים

נסיים בדברי הגר"א גרוסברד זצ"ל, שמובאים ב'שפתי חיים', שביאר בדרך זו את דברי יעקב לרועי חרן: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ברח מפני עשו אחיו, ובהגיעו לחרן הטיף מוסר לרועים. אין זה מקובל שאדם זר, שאינו מכיר את מנהגי המקום יוכיח קבוצה גדולה בשיחת ההיכרות הראשונה שלהם, וכביאור רש"י: "כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה". יעקב, שמידתו היתה אמת לא יכל לסבול עוולה. גם טענה זו של הפסד, על אף שהוא הפסד כספי פרטי של הרועים, נובעת מ"תתן אמת ליעקב".

מידת האמת אינה באה לידי ביטוי רק באי אמירת שקר, זו מציאות חיים של אדם, שחי בשלימות. לעשות 'חצאי דברים' זה חסרון במידת האמת, אמנם אין זה שקר, אך זה פגם ב'אמת', כפי שמצינו בדרכו של יעקב.

הפוסט תתן אמת ליעקב – לפרשת ויצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.