מתי נאמרה למשה פרשת מלאכת המשכן וכליו?

רש"י: לאחר חטא העגל, לאחר שהתרצה הקב"ה בשנה השניה.

אבן עזרא: כשעלה משה אל ראש ההר. הקב"ה אמר לו שיעשו מקדש לשם הנכבד, שישכון בתוכו.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב)

מדוע כתבה התורה 'וְיִקְחוּ', ולא 'ויתנו'?

פסיקתא זוטרתא: "אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי. ומנין לומר 'לִי' במקום אותי? שנאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' (מלכים א' א, כו), לכך נאמר 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'".

בכור שור: מתייחס לגזברים, שיקחו מהעם. הזהירה התורה שלא יקחו בחזקה, אלא רק 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'.

תולדות יצחק: קיחה עניינה קנין, יש ולעיתים הנותן נחשב למקבל, כגון כשהמקבל הוא חשוב. ביאור המילה 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', 'ויקחו ממני תרומה'. הקב"ה אומר: בנותנם לי תרומה הם מקבלים ממני, אני נהיה הנותן והם המקבלים.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (כה, ג)

מדוע כתבה התורה בסדר זה?

אבן עזרא: הסדר הוא על פי החשיבות בסדר יורד, תחילה הזהב, אחריו כסף, שהוא זול יותר ובסוף הנחושת למלאכה החיצונית, שהוא זול מהכסף.

תולדות יצחק: זהב נכתב בתחילה ללמדנו שנמחל עוון העגל שהיה של זהב, ובמה שחטאו התרצו והתכפר.

אברבנאל: התורה התחילה למנות מהמתכות, ותחילה הזהב שהיה למלאכת כלי הקדש, לאחר מכן הכסף שמיועד גם לכלי השרת וגם לאדנים. ובסוף הנחושת למזבח העולה ולכליו.

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים (כה, ה)

מהיכן היו להם עצי שיטים?

רש"י: "מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים".

חזקוני: "במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים, וכן כתיב 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים', ועץ קל וחלק ונאה היה".

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים… (כה, י)

מדוע התורה כתבה את הארון ראשון מכל הכלים?

מדרש אגדה: "מפני שקדושתו יתירה משאר הכלים, לפיכך הזכירו בראשונה".

רשב"ם: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' הוצרך לעשות משכן".

וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב (כה, כד)

מדוע עושים לו 'זֵר זָהָב סָבִיב'?

רש"י: "סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים".

רמב"ן: משום שהוא מקור הברכה של עם ישראל וממנו כל השפע.

רבינו בחיי: "מכאן רמז לשלש ברכות המזון מן התורה: זה"ב, ז' ברכת הזן את העולם, ה' הארץ, ב' בונה ירושלים. במלות 'זֵר זָהָב' תמצא רמז למלכות בית דוד".

וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד (כה, ל)

מדוע הלחם נקרא 'לֶחֶם פָּנִים'?

מנחות צו ע"א: "'לֶחֶם פָּנִים' – שיהו לו פנים". פנים, מלשון דפנות.

רבי יונתן בן עוזיאל: "לחמא גוואה קדמי תדירא", שנמצא תמיד בפנים, (ולא בחוץ).

רשב"ם: "לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה".

רבינו בחיי: "ועל דרך המדרש נקרא 'פנים', שהיה עביו טפח, וכן דרשו רז"ל: 'אין פנים פחותים מטפח'".

רש"ר הירש: "לחם שאתה אוכל ונהנה ממנו מול פני ה', לחם שנתינתו, שמירתו וברכתו מאת פני ה'".

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים… לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה (כו, יח)

מדוע צד זה מכונה 'תֵימָנָה'?

אבן עזרא: "וכבר פרשתי נגב ותימן מגזרת ימין. גם פאת צפון תקרא שמאל, וים – מערב, בעבור הים הגדול הספרדי שהוא מערב ארץ ישראל".

רש"ר הירש: הואיל וקרני השמש מכות על הראש במאונך ו"נוקבות" בו. 'תימן' משורש 'ימין', משום שכשפונה אדם אל השמש בשעת זריחתה, הדרום נמצא לימינו. להדגיש שחזית המשכן פונה תמיד לצד מזרח, וצד הדרום היה לימינו.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב (כז, א)

מדוע דוקא מידות אלו?

מדרש אגדה: "אמר הקב"ה: הן קבלו את הלוחות שכתוב עליהם עשרת הדברים, שהם חמש על לוח אחד, וחמש על לוח אחד, לכך 'חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ'".

אלשיך: המספר חמש הוא גימטריה של האות ה'. חז"ל אומרים שהעולם הזה נברא בה"א, שדומה לצורת אכסדרה, שפתחה פתוח מלמטה, שכל הרוצה לצאת – ייצא, רמז לרשעים שיוצאים להרשיע. ויש לו פתח נוסף, שדרכו ניתן לשוב. מידות המזבח מרמזות על האפשרות של החוטאים לשוב בתשובה.

כלי יקר: 'חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב' הן עשר, כנגד עשרה דברים הבאים מהאב ומהאם, כדברי חז"ל, ועל ידם יהיה כל חטא וכל עוון.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת תרומה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

רוצה רעיונות יפים על פרשת תרומה, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמן להיכנס לקישור

https://did.li/QtegT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תרומה, בקישור https://did.li/szX5q

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט עזרה והטבה לזולת – לפרשת תרומה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב 'תרומתי', הרי זו תרומת בני ישראל לשם הקב"ה, ולא תרומתו של הקב"ה?

יש אדם שתורם הון עתק אך כל כספו יורד לטמיון. ולעומתו, יש שבהשקעה קטנה יכולים לזכות בזכות גדולה. על התרומה להיות לרצון לפני ה', רק אז מובטחים שהכסף משיג את מטרתו.

חז"ל אומרים 'רחמנא ליבא בעי', אדם מתפעל מכמות, ושוקל במונחים של כסף, אך הקב"ה מביט ללב. הקב"ה יודע, שרוצה לתת הרבה, אך אין לו אפשרות לתת יותר מתרומתו, הקב"ה "משלים" את ההפרש, ומסבב את הסיבות באופן שתרומתו תעשה פירות כאילו היה נותן הרבה יותר. לעומתו, יש עשיר, שאין "ליבו עמו", וגם אם יתן סכום גדול, יודע הקב"ה להחשיב את כספו לפי פנימיות ליבו ורצונו האמיתי, והפירות בהתאם…

כונת המילים 'אשר ידבנו לבו', אם נוספת לתרומה גם נדבת לב, אזי הופכת תרומת האדם לתרומתו של הקב"ה. הקב"ה "מאמץ" את התרומה מתוך נדיבות לב, ונותן לה את משקלה הנכון, ועל כך נאמר "תקחו את תרומתי".

הפוסט תרומת הקב"ה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתבה הנחת הכפורת לאחר הבאת הארון, והרי בפרשת פקודי הסדר שונה, שנכתב ארון העדות לפני הפרוכת?

רמב"ן: התורה לא מצווה לעשות בסדר הזה, לשים תחילה את הפרוכת תחת הקרסים ולאחר מכן להביא לשם את הארון, אל מבית לפרוכת, ובשלב הבא לשים את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, שהרי בפסוקים מורה התורה רק על עשיית המשכן, ולא את סדר הקמתו.

אור החיים: לאחר שכתבה התורה את תפקידי הפרוכת ומטרתה, פירטה גם את מיקומה במשכן, אולם סדר הפעולות בהקמת המשכן מתואר בפרשת פקודי.

רש"ר הירש: "יש לשים לב על כך, שהכתוב מקדים את נתינת הפרוכת לנתינת הכפורת על ארון העדות. הכתוב מטעים אפוא את חשיבות ההבדלה לגבי הכפורת ולגבי כל משמעות סמליותו. בשעת הקמת המשכן הקדימו להביא את הארון, עם הכפורת אשר עליו, אל המשכן, ורק לאחר מכן שמו את פרוכת המסך המבדילה".

הנצי"ב מוולוז'ין: מסדר הפסוקים למד משה שיביא את הארון עם הכפורת, אבל עדיין לא תהיה מסודרת כראוי על הארון. רק כשיכניסנו לקודש הקדשים, יסדר את הכפורת על הארון, שייקרא 'ארון העדות'.

הפוסט הסבר מדוע נכתבה הכפורת לאחר הבאת הארון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע צד זה מכונה 'תֵימָנָה'?

אבן עזרא: "וכבר פרשתי נגב ותימן מגזרת ימין. גם פאת צפון תקרא שמאל, וים מערב, בעבור הים הגדול הספרדי שהוא מערב ארץ ישראל".

רמב"ן: צד מזרח נקרא 'קדם' בלשון הקודש, כפי שכתוב 'לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה'. וצד מערב מכונה 'אחור', כפי שכתוב 'הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ'. אלו כינויים ביחס לעמידה כלפי השמש. צד דרום נקרא 'נגב', "בהיותו נגוב מפני החום". שיותר חם בצד זה. המילה 'דרום' מורכבת משתי מילים, 'דר רום' והתאחדה באיחוד האות ר', על שם שהשמש הולכת ברום הרוח ההיא.

רש"ר הירש: הואיל וקרני השמש מכות על הראש במאונך ו"נוקבות" בו. 'תימן' משורש 'ימין', משום שכשפונה אדם אל השמש בשעת זריחתה, הדרום נמצא לימינו. להדגיש שחזית המשכן פונה תמיד לצד מזרח, וצד הדרום היה לימינו.

הפוסט צד דרום מכונה תימן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה את המילה 'עֹמְדִים', מה היא מלמדת?

יומא עב ע"א: "מאי דכתיב 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'? שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר, 'עֹמְדִים', שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין? תלמוד לומר 'עֹמְדִים', שעומדין לעולם ולעולמים".

מדרש רבה (לה, ו): "מה למעלן שרפים עומדין, אף למטה עצי שטים עומדים. מה למעלה כוכבים, אף למטן כן. אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע".

פסיקתא זוטרתא: "שמעמידין את ציפויין, לפי שלא היה תקרה למשכן, כי אם היריעות".

חזקוני: "שלא יקחו עצי שטים נופלים והקצוצים מימים רבים שכבר נרקבו, אלא מן העומדים והמחוברים לקרקע דרך גדילתן".

רש"ר הירש: הם הועמדו במעמדם הטבעי, כשהשורש למטה והראש למעלה, לשמר את תכונת האילן, גם לאחר שהעץ הפך לקרש.

הפוסט עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה זאת התורה, לאחר שנכתב לעיל פסוק טז 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ'?

רש"י: "לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת'. ויש לומר שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפרת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר 'וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן', ואחר כך 'וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל  הָאָרֹן מִלְמָעְלָה'".

חזקוני: לאחר שכתבה התורה 'בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ', הזהירה בפסוק שאחריו שינהגו קדושה בארון, משום שלוחות העדות נתונות בו. בפסוק זה נכתב עיקר הציווי של הלוחות שבארון.

רבי חיים פלטיאל: כפל הלשון מלמד ששני לוחות עדות יונחו בארון, לוחות ושברי לוחות, כפי שכתוב 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן', מלמד שלוחות ושבריהן מונחים בארון, ולכן הארון צריך להיות גדול יותר.

הדר זקנים: "בא ללמדנו לתת הלוחות בארון קודם שתשיב את הכפורת".

אור החיים: התורה חזרה על לשונה, להדגיש שהלוחות יהיו מונחים בארון לעולם, ולא ייצאו משם.

הפוסט וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב הכסף, והרי לא מצינו במשכן כסף שהגיע כנדבה?

רש"י: "כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת…', ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת".

רס"ג: אמנם מצינו בתורה שנדבו כסף למשכן רק בפקודי העדה, אך כוונת התורה בנדבת הכסף היתה על כסף אחר, שהיה לצורך שלחן כסף, שכן לא יתכן שלא היה שם שלחן לצורך תיקון, חיתוך או רחיצה עליו וכן נדבה לחצוצרות ולמזרקים.

אבן עזרא: התורה לא חששה להכליל בכלל התרומות גם דבר נוסף, את הכסף, בתורת נדבה. מצינו בתורה, שכותבת ומכלילה פרטים שהם מיעוט ולא חלק מהקבוצה, כדוגמת 'אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם', (בראשית לה, כו), למרות שבנימין עדיין לא נולד (בנימין נולד רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל).

אברבנאל: "ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע".

הפוסט כתיבת הכסף בין התרומות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה בסדר זה, 'זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת'?

אבן עזרא מבאר שהסדר הוא לפי החשיבות בסדר יורד, תחילה הזהב, כסף אחריו, שהוא זול יותר ובסוף הנחושת שזולה מהכסף, למלאכה החיצונית.

תולדות יצחק מתרץ שהזהב נכתב בתחילה, ללמדנו שנמחל עוון העגל שהיה של זהב, ובמה שחטאו התרצו והתכפר.

האברבנאל מסביר שהתורה התחילה למנות מהמתכות. בתחילה הזהב שהיה למלאכת כלי הקדש, לאחר מכן הכסף שמיועד גם לכלי השרת וגם לאדנים. ובסוף הנחושת למזבח העולה ולכליו.

רש"ר הירש כותב: "שתי תכונות משולבות יחד במתכות: שיעור גבוה ביותר של עיסיות ושיעור גבוה ביותר של יציבות. הן נכנעות לפטיש ולאש ולובשות בגמישות כל צורה מבוקשת, אך משהוטבעה בהן צורה כלשהי, היא משתמרת בהן ביציבות איתנה, ורק כוח אלים יכול להרוס אותה. בתכונות אלה מייצגות המתכות דווקא אותה מידת אופי, שעלינו להפעיל נוכח צו החובה, ובייחוד נוכח רצון ה' שהתגלה לעינינו… לפיכך אין חומר מתאים יותר מן המתכות לתיאור סמלי של התנהגותנו המוסרית נוכח ייעודנו. לפי תכונות ההתכה והצירוף, הרי שמתקבל סדר הדירוג הבא: נחושת, מצב טבעי, חסר עידון וצירוף. כסף, מצב הכשר לזיקוק. זהב, מצב מושלם של טוהר וטיב מקוריים, העומדים בכל מבחן".

הפוסט מדוע כתבה התורה בסדר הזה, 'זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", מדוע כתבה התורה בסדר זה?

רש"י מבאר: "כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת…' (לקמן לח, כו – כז), ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת".

רס"ג מתרץ שאמנם מצינו בתורה שנדבו כסף למשכן רק בפקודי העדה, אך כוונת התורה בפסוק זה שנדבו כסף אחר, לצורך שלחן כסף, שכן לא יתכן שלא היה שם שלחן לתיקון, לחיתוך או לרחיצה וכן נדבה לחצוצרות.

אבן עזרא מבאר שהתורה לא חששה להכליל בכלל התרומות גם דבר נוסף, את הכסף, בתורת נדבה. [מצינו שהתורה כותבת ומכלילה פרטים שהם מיעוט ולא חלק מהקבוצה, כדוגמת 'אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם', (בראשית לה, כו), למרות שבנימין עדיין לא נולד, אלא רק לאחר שנכנסו לארץ].

אברבנאל מסביר: "ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע".

הפוסט "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", מדוע כתבה התורה בסדר זה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה 'וְיִקְחוּ', ולא 'ויתנו'?

פסיקתא זוטרתא: "אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי. 'לִי' במקום אותי, שנאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' (מלכים א' א, כו), לכך נאמר 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'".

בכור שור מתרץ שהמילה 'וְיִקְחוּ' מתייחסת לגזברים, שיקחו מהעם. הזהירה התורה שלא יקחו בחזקה, אלא רק 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'.

תולדות יצחק מבאר שקיחה עניינה קנין. לעיתים הנותן נחשב למקבל, כגון כשהמקבל חשוב. 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', 'ויקחו ממני תרומה'. הקב"ה אומר: בנותנם לי תרומה הם מקבלים ממני, אני נהיה הנותן והם המקבלים.

מלבי"ם מסביר שהקב"ה התנה כמה פרטים: א) רצה שהתרומה תהיה בנדיבות לב ומתוך רצון חפשי ולא בהכרח, ועל כן אמר 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', ולא אמר 'ויתנו לי תרומה', שמשמעותו חיוב שכל אחד יתן. ב) 'לִי', לשמי, שלא יתערב רצון חיצוני להתכבד או להתפאר בנדבתו. ג) 'תְּרוּמָה', שהנותן לא יתן את כל רכושו, אלא רק תרומה. ד) 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', מדגיש שהנותן עושה זאת בטוב לב מרצונו ומתוך בחירה, ולא מתוך הכרח, שכפו עליו. ה) 'כָּל אִישׁ', לא רק מהעשירים והנכבדים. ו) 'יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', גם נדבות בעלות ערך נמוך, לא רק נדבות גדולות.

הפוסט מדוע כתבה התורה 'וְיִקְחוּ', ולא 'ויתנו'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתי נאמרה למשה פרשת מלאכת המשכן וכליו?

מדרש תנחומא: "אימתי נאמר למשה פרשה זו של משכן? ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אין מוקדם ומאוחר בתורה… הוי ביוה"כ נאמר למשה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'. מנין? שכן עלה משה בו' בסיון ועשה 40 יום ו-40 לילה ועוד עשה 40 ועוד עשה 40, הרי 120, ואתה מוצא שביוה"כ נתכפר להם ובו ביום אמר לו הקב"ה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי העולם, שה' שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל".

רש"י מתרץ שלאחר חטא העגל, לאחר שהתרצה הקב"ה בשנה השניה.

בכור שור מבאר: "וזאת הפרשה נאמרה בתוך ארבעים יום האחרונים, שהיה משה ממתין את הלוחות, וציווה לו הקב"ה להיכן יניחם, שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים, ובתוכו הארון, ובתוך הארון הלוחות, ושם תשכון שכינה עם התורה, וישראל סביב כמו מלאכים סביב כסא הכבוד, והשכינה ביניהם".

הפוסט מתי נאמרה למשה פרשת מלאכת המשכן וכליו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

הפוסט עזרה והטבה לזולת – לפרשת תרומה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתי נאמרה למשה פרשת מלאכת המשכן וכליו?

רש"י: לאחר חטא העגל, לאחר שהתרצה הקב"ה בשנה השניה.

אבן עזרא: כשעלה משה אל ראש ההר. הקב"ה אמר לו שיעשו מקדש לשם הנכבד, שישכון בתוכו.

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב)

מה מקומה ומשמעותה של המילה 'לִי'?

רש"י: "'לִי' לשמי", לשמו של הקב"ה.

בעל הטורים: 'לִי' בגימטריה = 40, שזו 'עין יפה', אחד מארבעים.

שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (כה, ו)

מדוע נכתב כאן 'שֶׁמֶן לַמָּאֹר', ששימש לעבודה, בעיצומה של פרשה שעניינה בתיקוני הבנין?

הנצי"ב מוולוז'ין: השמן יקר ולא מצוי כל כך, בניגוד לחיטים שמיועדות לסולת מנחות או בהמות לקרבן תמידים, שמצויים.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (כה, ח)

מדוע המשכן מכונה 'מִקְדָּשׁ'?

רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".

רשב"ם: "לשון מועד, שאתקדש ואזדמן אליהם לדבר מתוכו, כדכתיב 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי'".

אבן עזרא: "בעבור היותו משכן השם הקדוש".

רבינו בחיי: "קרא המשכן 'מִקְדָּשׁ' על שם שהוא מקודש בשריית השכינה".

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (כה, ח)

מדוע כפל הלשון 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי'?

מדרש אגדה: "'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', בעולם הזה. 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', לעולם הבא".

פסיקתא זוטרתא: "'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', בעולם הזה ולעולם הבא. 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', לעולמי עולמים".

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (כה, י)

מדוע התורה כתבה את הארון ראשון, לפני כל שאר הכלים?

מדרש אגדה: "מפני שקדושתו יתירה משאר הכלים, לפיכך הזכירו בראשונה".

רשב"ם: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' הוצרך לעשות משכן".

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (כה, י)

מה ביאור המילה 'שִׁטִּים'?

מדרש אגדה: "ש' שלום, ט' טובה, י' ישועה, מ' מחילה".

פסיקתא זוטרתא: "מין ארז, שנאמר 'אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה' (ישעיה מא, יט)".

וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (כה, יא)

מדוע הצטווה לעשות 'זֵר זָהָב'?

רש"י: כמין כתר מקיף לו סביב למעלה משפתו, סימן לכתר תורה.

חזקוני: "לכסות את שפתו של מעלה סביב כשצפהו מבית ומחוץ עדין לא היו מצופים פני עביו של מעלה והעץ נראה משם".

רבי חיים פלטיאל: נעשה לנוי, כמו כתר. רומז לכתר של תורה.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב (כה, כד)

מדוע עושים לו 'זֵר זָהָב סָבִיב'?

רש"י: "סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים".

רמב"ן: משום שהוא מקור הברכה של עם ישראל וממנו כל השפע.

וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ (כו, כד)

מה ביאור המילה 'תַמִּים'?

רש"י: "כמו תואמים".

רבי אברהם בן הרמב"ם: "תהיה התאמתם מראשו של משכן בהתאמתם מתחתיתו שלמים (יהיו) שניהם בדביקתם מראשם עד סופם".

רש"ר הירש: מלשון כליה, שהיו "כָּלִים וְהוֹלְכִים" בהתאם למידת הקרשים.

כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר (כו, ל)

מדוע שבה התורה וציוותה זאת?

הנצי"ב מוולוז'ין: "והייתי אומר דבשעת הקמה אין צריך לדעת משפט כל דבר על מה הוא בא, משום הכי הזהיר הכתוב דגם בשעת הקמת המשכן יהיה 'כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר', תבנית המשכן בבנין העולם.

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (כו, לא)

מה ביאור המילה 'פָרֹכֶת'?

רש"י: "לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם".

רשב"ם: "לפי ענינו לשון מחיצה והבדלה בין בית לבית".

אברבנאל: "והנה הפרכת היה כמעשה יריעות המשכן אם בחומרו ואם במלאכתו שהיה גם כן מעשה חושב כרובים".

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (כה, י)

מדוע בכל הכלים כתוב 'וְעָשִׂיתָ' ביחיד, ואילו בארון בלשון רבים?

רמב"ן: מרמז שכל בנ"י משתתפים בעשיית הארון, משום קדושתו.

הפוסט גליון פרשת תרומה תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מעלה גדולה יש לנדיב לב היודע להכיר טובה לקב"ה, שבטובו נתן לו ולכן משכיל להשתמש בכסף שניתן לו לצרכי מצוה.

המגיד מדובנא המשיל לחייט עני שהתפרנס בדוחק ממלאכתו. יום אחד נפלה בחלקו ירושה גדולה, והפך לעשיר גדול. החייט שינה את אורחות חייו, והחליף את צריפו הדל בבית רחב ידיים. במרכז הסלון המפואר העמיד ארון זכוכית והניח בו את המספריים ומכונות התפירה.
יום אחד הגיע לבקרו אחד מעשירי העיר, החייט הראה לו את ביתו המפואר. כשהגיעו לסלון הבית הסתכל האורח בפליאה על התצוגה בארון הזכוכית ושאל: מה מקומם כאן? ענה המארח: זו מכונת תפירה שאין כדוגמתה, מעולם לא היתה טעונה תיקון.
אכן כלים אלו נפלאים, השיב האורח, אולם לא כאן מקומם. מילא אם היית עוסק בחייטות, אבל לשם מה להציגם בארון זכוכית במרכז הסלון?
הנמשל, הקב"ה נתן לאדם ממון ועליו להשתמש בו כראוי. יכול הוא לתת ממנו צדקה לעניים ולהחזיק בו לומדי תורה, שכן הממון הרי הוא כ״כלי עבודה״, אם יעשה כך הרי זה משובח, אולם אם אינו משכיל להשתמש בו והרי הוא אוגרו בבלי דעת, מה שבח יש בו?

הפוסט מעלתה של נדיבות לב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע מציינת התורה את העובדה הפשוטה לכל רואה, שהפרוכת מבדילה בין שני חלקי המשכן?

כדי להבין זאת, יש לשאול שאלה נוספת, מה הטעם לתת תחילה את הפרוכת ולאחר מכן להכניס את הארון, בעוד שהיה נוח יותר להכניס את הארון ורק לאחר מכן לתת את הפרוכת?
הארון אמנם צריך להיות בקודש הקדשים, במקום מובדל ומיוחד שייקר את מעמדו ויציין את חשיבותו העצומה לכלל ישראל, אולם הפרוכת אינה מבדילה את הארון מישראל ומונעת מהם מלגשת אליו.
לכן ציוותה התורה לתת קודם את הפרוכת ורק אז לתת את הארון מאחוריה, את הפרוכת ניתן לפתוח ולסגור כדי לאפשר גישה אל הקודש פנימה. התורה אף מדגישה שתפקיד הפרוכת הוא רק להבדיל בין שני חלקי המשכן הנבדלים בקדושתם, ולא חלילה להבדיל ולהפריד בין ישראל ואביהם שבשמים שהשרה שכינתו בקודש הקדשים.

הפוסט תפקיד הפרוכת והארון במשכן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הכל תלוי ברצון הטוב, שהרי מי הוא אשר לא יתן בנדבת לבו וברצונו הטוב נדבה לבנין המשכן?

ואעפ"כ הכתוב אומר דוקא מי שנותן ברצון ממנו תקחו את תרומתי, אבל לא ממי שאינו נותן ברצון. ראו נא ההבדל בין שני נותנים!
מה נורא הדבר, לזכות רק בשביל הרצון למדרגה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אשר זו תכלית כל השלמות לאור באור השכינה, מי שלא היה בידו הרצון הטוב לתת לנדבת המשכן לא לקחו ממנו את תרומתו, וכמובן שהוא הפסיד לעצמו את הזכות הגדולה שיהיה לו חלק במשכן, הנה כי כן, אנו למדים גודל ומעלת הרצון הטוב.

הפוסט מעלתו של הרצון הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בדרך כלל בעל הערך הגבוה יותר נכתב תחילה. מדוע זהב וכסף, שערכם נמוך מאבני השהם ואבני המילואים נכתבו תחילה (פס' ד), ואילו אבני השהם והמילואים, שערכם רב, נכתבו רק כאן?

חז"ל אומרים שהעננים הביאו את אבני השהם, שהגיעו לידי עם ישראל בלי טורח ויגיעה ובלי חסרון כיס. התורה מקדימה את הנדבות שעליהם עם ישראל טרח ויגע ועל כן הזהב והכסף כתובים תחילה.
מצינו מעין זה במנחת עני, שחשובה לפני הקב"ה כקרבן בהמה של עשיר. לפעמים העשיר נותן אלף דולר וקל לו להוציאם, אולם אצל הקב"ה יותר חשוב דולר אחד שנתן יהודי שמקמץ מעיסתו ונותן. העיקרון המנחה, שהכל נחשב על פי הטורח, היגיעה ומסירות הנפש.
כך גם בכל מצוה ומצוה, "לפום צערא אגרא". הקב"ה בוחן כליות ולב, ויודע ומכיר את גודל הנסיון שיש לכל אדם בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולפי זה נמדדת חשיבותו האמיתית של כל יהודי.

הפוסט כל מצוה נמדדת עפ"י החשיבות האמיתית של כל יהודי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב "תרומתי", וכי זו תרומת הקב"ה? נכון לכתוב 'תרומתכם'?

אדם יכול לתרום לפעמים הון עתק, אולם יתכן שכל כספו יורד לטמיון. ולהיפך: לעתים, בהשקעה קטנה יכול אדם לזכות בזכות גדולה. נדרש לדאוג שהתרומה תהיה לרצון לפני ה', רק אז מובטחים שהכסף משיג את מטרתו.
חז"ל אומרים: "רחמנא ליבא בעי" – אדם מתפעל מכמות, אדם שוקל במונחים של כסף, אבל הקב"ה מביט רק ללב. הקב"ה יודע, שיש אדם שנותן מאה ואין לו אפשרות לתת מעבר לכך, אך בלבו רוצה לתת אלף, דואג הקב"ה "להשלים" לו את החסר, ומסבב את הסיבות באופן שתרומתו תעשה פירות כאילו היה נותן אלף.
לעומתו, יש עשיר, שאין "ליבו עמו", וגם אם יתן אלפי אלפים, יודע הקב"ה להחשיב את כספו לפי ערכו האמיתי, והפירות יהיו בהתאם…
כונת הפסוק "אשר ידבנו לבו", אם נוספת לתרומה גם נדבת לב, אזי הופכת תרומתו של האדם לתרומתו של הקב"ה. הקב"ה "מאמץ" את התרומה הבאה מתוך נדיבות לב, ודואג לתת לה את משקלה הנכון, ועליה נאמר "תקחו את תרומתי".

הפוסט מעלתה של תרומת הלב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.