"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לעני אפילו לסוס, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו, וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?

ביאר רבי חיים שמואלביץ שחז"ל מלמדים אותנו כאן כלל חשוב מאד ביחס לזולת – יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הרי הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו, חרף מעמדו הרם, לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.

מכאן על כל אדם לעשות כל שביכולתו, לבדוק סביבו בקרב מכריו וקרוביו, האם יש מאן דהו שזקוק ליחס או לסיוע.

הפוסט לדאוג לצרכי הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק: 'בנים אתם לה' אלוקיכם' ולאחר מכן הציווי 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'?

חז"ל אומרים: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (אבות ג, יט).

רבי שמואל די אוזידא פירש את המשנה שבפסוקים רבים נאמר שישראל בניו של הקב"ה, כדוגמת 'בני בכורי ישראל' ועוד. במשנה זו מבואר שחיבה זו ניכרת גם לעיני האומות ולכן הגויים עצמם קוראים לנו 'בנים למקום'.

החידוש הגדול במשנה זו שהקב"ה עצמו 'קורא' לנו בכל עת "בני, אהובי". חז"ל מכנים זאת: "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה פונה לכל אחד מאיתנו בתואר 'בן'. הוא קורא לנו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר אוהב, מכוון, תומך.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה אחד ההורים נפטר, מדגיש לנו הקב"ה: אינך יתום! עדיין יש לך אבא. אבא אוהב שקורא לך גם בקשיים עצמם 'בני! יקירי!'

לפי זה, אמנם היסורים והצרות שמתרגשות עלינו הן בהשגחת הקב"ה, אך הוא נותן לנו כוח לסבול אותם. עוד צריך לזכור שבתוך הקושי והסבל טמון טוב. הקב"ה מביט בנו במבט רחום ולוחש: "בני אתה".

הפוסט עם ישראל – בנים של הקב"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אפשר לצוות 'נָתוֹן תִּתֵּן', זה טכני, אך איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'? הרי כשאדם מוכרח לתת, אין הוא נותן בלב שלם?

רבי שמואל לניאדו ביאר בספר 'כלי חמדה' את לשון הפסוק כך: כשקמצנות משפיעה על אדם באופן שמקשה עליו לפתוח את הלב ואת היד לטובת הזולת, מלמדת אותו התורה איך לשנות הרגל פסול זה. התורה נותנת לו עצה: תתחיל בקטן.

'נָתוֹן' לעני משהו סמלי. אמנם קשה, אבל זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז עוברים לשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. וככל שיתרגל האדם לתת עוד ועוד, בשלב מסוים יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.

ובתגובה – 'בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ', לא זו בלבד שלא יישאר לך פחות שנתת לו, אלא שהברכה תשרה במעשי ידיך.

הפוסט אימון בפתיחת הלב והכיס – נתינה לאביון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתן צדקה מביא לאדם ברכה גדולה, ובזכותה זוכה להתברך בכל מעשיו ובכל משלח ידיו. אמנם כשהוא נותן מכספו הוא לכאורה מפסיד, אך אין הדבר כך.

המגיד מדובנא ממשיל זאת לאדם שצעד ברחובה של עיר ובידו סכום כסף גדול. לפתע הבחין שכספו אבד, והצטער מאד על כך. הוא המשיך בדרכו וכעבור 5 דקות מצא ערימת שטרות בשקית מונחת על הרצפה. הוא הרים אותה, מנה את השטרות ולהפתעתו גילה שיש בה סכום כפול מזה שאיבד. הוא מאד שמח שמחה כפולה, גם על המציאה וגם על שחסרונו הוכפל. אבל עדיין טרדה אותו המחשבה, שאילולי שאבד לו כספו, היה לו עכשיו הרבה יותר כסף.

לעומתו, הולך אדם אחר בדרכו עם שק תבואה על גבו, ולא מבחין שבשק יש חור, וגרגרי התבואה נשפכים ממנו. כשהגיע לביתו שם לב ששקו ריק. כעבור חודש, כשצעד שוב באותה דרך, הוא ראה שהגרגירים שנפלו משקו נבטו ושביל גדול של חיטה צומח לו. כעת, השמחה שלו מושלמת. התברר לו שלא רק שלא איבד את הגרגרים, אלא שהרוויח כפל כפליים, שאלולי החור לא היה נהנה.

ביאר המגיד מדובנא שצדקה היא כמו זריעה, כפי שאומר הנביא הושע "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (י, יב). ולכן אל לו לאדם להצטער על כספו שהלך לצדקה. משום שבזכות הצדקה שרויה הברכה במעשה ידיו. בזכות הצדקה יזכה האדם לברכה ולהצלחה.

ואם נדקדק, נמצא ששכרה של הצדקה אף יותר משכר הזריעה, שכן בעל שק התבואה הפסיד את השק שאחז בידיו. לעומתו מי שנותן צדקה, זוכה שעצם הנתינה שמורה לו לעולם הבא, ובנוסף יש לו רווח של ההשקעה שנושאת פירות בעולם הזה, וכלל אינו מפסיד.

הפוסט מעלתה של מצות הצדקה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתחה התורה בלשון יחיד 'רְאֵה' והמשיכה בלשון רבים 'לִפְנֵיכֶם'?

אבן עזרא: ניתן לכולם, אך הדגיש שדיבר הקב"ה אל כל אחד, ולכן פתח בלשון יחיד.

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: ראה (בלשון יחיד) אנכי נותן לפניהם היום (לשון רבים מוסב על בני ישראל).

רבינו בחיי: "אמר 'ראה' בלשון יחיד 'ולפניכם' בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל, עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר 'ראה' בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל, כענין: (קהלת א, טז) 'ולבי ראה הרבה חכמה ודעת', ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר 'לפניכם'…".

בעל הטורים: ה' אמר ליהושע 'ראה אנכי' והורה לו לברך את בנ"י כשיעברו את הירדן.

תולדות יצחק: "אמר 'ראה' לשון יחיד ואמר 'לפניכם' לשון רבים, שמדבר עם היחיד ועם הרבים, והטעם לפי שהברכה והקללה נאצלות משתי מדות שבהן נברא העולם, מדת הדין ומדת רחמים שאין עניינם נגלה רק ליחיד, לכן אמר 'ראה' פירוש בעין השכל, ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דבר עם ההמון ואמר 'לפניכם'".

כלי יקר: "לפי שאמרו חז"ל (קידושין מ ע"ב) 'לעולם ידמה לאדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועוונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות', לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם לכולכם.

הגר"א: המילה 'לפניכם' מורה שהתורה ניתנה לכולם, אך הדגיש שנתן לכל אחד את הבחירה ולכן אמר בלשון יחיד.

הפוסט ציווי בלשון יחיד ורבים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"מאי 'עשר תעשר'? עשר בשביל שתתעשר… 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי ג, י) מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א).

רבים מפרישים מעשרות ואינם עשירים וגם לא בלו שפתותיהם מלומר די?

בכור שור: "בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה".

רבינו בחיי: "אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי 'תעשר' מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים".

רבי חיים מולוזין: (כתר ראש אות קכג) בשם רבו הגר"א, כל השומר מעשר מובטח שלא יינזק, והשומר חומש מובטח שיתעשר, ויושרש בזה מידת הבטחון. עושר הוא רק לגבי מי שמפריש חומש, לא מעשר.

הראב"ד: (מובא ברבינו בחיי) אין הכוונה שע"י המעשרות יתעשר, שהרי שני השינים הכתובים בפסוק הם שין שמאלית. אלא כוונת התורה – עשר בשביל ש(תאריך שנים ו)תעשר ממנו עוד שנים רבות, זהו העושר.

החיד"א: "עשר תעשר" בשין שמאלית, ואז תוציא הרבה מעשרות באופן קבוע.

הפוסט עשר תעשר – בשביל שתתעשר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משהוכיח שביכולתו לעבור על החבל ביקש מהקהל שינדב לו ילד, שישא בידיו תוך מעבר מקצה לקצה. שקט השתרר בקהל, איש לא נעתר לבקשתו. משהבין שישועה לא תצמח לו מהציבור, ירד מהבמה ופנה אל מאחורי הקלעים. הצופים חשבו שכאן תם המופע. להפתעתם כעבור דקה שב הלוליין לבמה ובידיו ילד קטן. הוא החל לטפס על התורן כשבזרועותיו הילד. משהגיע לפסגת התורן, ביקש שוב שקט, והחל לפסוע על החבל. המתח היה בשיאו, איש לא רצה לראות לוליין נופל, ובטח לא ילד שנופל מגובה כה רב.

אך הוא "עשה זאת"… הגיע לצד השני וירד מהסולם, כשנושא בזרועותיו את הילד, שלמרבה הפלא כלל לא נראה מרוגש מהמעשה. ופנה אל מאחורי הקלעים, להשיב את הילד. אחד המשתתפים שעמד בסמוך, פנה אל הילד ושאל: תגיד לי, לא פחדת? הילד השיב לו בבטחה: מה היה לי לפחד? הלוליין הזה הוא אבי…, כאומר כשלקח אותי הייתי סמוך ובטוח שכלל אינו מסכן אותי.

בסיפור זה משתמשים מגידים רבים, להמחיש את דברי התורה בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם…" (יד, א), ובפסוק הבא כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ביאורים רבים נאמרו בפסוק זה. המשותף לרובם, שפסוק זה מבטא את האמונה החזקה בבורא עולם ובהשגחתו על עמו, תוך ידיעה ואמונה שאין הקב"ה חלילה רוצה להרע לו, שכן אין אב שחפץ ברעת בנו. וכל מה שעושה הקב"ה, הכל נעשה בהשגחה, מתוך רצון להיטיב. משמבין זאת האדם, הוא מאמין שגם אם בכל זאת באו עליו יסורים ופגעה בו מידת הדין, הרי התייחסותו היא כפי שקראנו בפרשה הקודמת "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה).

ההקשר שבין שני חלקי הפסוק

בקריאת הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (יד, א) עולה וצפה השאלה: מה הקשר בין החלק הראשון של הפסוק: 'בנים אתם לה' אלוקיכם' לחלקו השני, הציווי בהמשך: 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'?

חז"ל אומרים: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (אבות ג, יט). רבי שמואל די אוזידא פירש את המשנה שבפסוקים רבים נאמר שישראל בניו של הקב"ה, כדוגמת 'בני בכורי ישראל' ועוד. במשנה זו מבואר שחיבה זו ניכרת גם לעיני האומות ולכן הגויים עצמם קוראים לנו 'בנים למקום'.

החידוש הגדול במשנה זו שהקב"ה עצמו 'קורא' לנו בכל עת "בני, אהובי". חז"ל מכנים זאת: "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה פונה לכל אחד מאיתנו בתואר 'בן'. הוא קורא לנו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר אוהב, מכוון, תומך.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה אחד ההורים נפטר, מדגיש לנו הקב"ה: אינך יתום! עדיין יש לך אבא. אבא אוהב שקורא לך גם בקשיים עצמם 'בני! יקירי!'. היסורים והצרות שמתרגשות עלינו הן בהשגחת הקב"ה, ועם זאת הוא נותן לנו כוח לסבול אותם. עוד צריך לזכור שבתוך הקושי והסבל טמון טוב. הקב"ה מביט בנו במבט רחום ולוחש: "בני אתה".

מיוחס לסבא מקלם, שכשהגיע שעתו להיפטר מהעולם קרא לבנותיו שהגיעו לפרקן ואמר להן, שאינו דואג כלל מה יעלה בגורלן, משום שעם פטירתו הן יוצאות מרשותו של אדם ונכנסות לרשותו של הקב"ה, שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות. וביאר הרב שך זצ"ל דבריו, שמי שחש בצורה מציאותית שהבורא יתברך הוא האב של כל אחד מאתנו, אינו מרגיש ביתמות. אדרבה, הוא חש שמעתה יגיע אליו חסדו של האב – הבורא בצורה יותר ישירה, במקום שיגיע דרך אביו הביולוגי – השליח.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת ראה? היכנסו לקישור

https://did.li/EtOTY

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ראה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13420

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט בזרועות האב, מסע מרגש על חבל האמונה – לפרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אלול – פלצות    

על שבת זו, שבת מברכין של חודש אלול הבא עלינו לטובה כתב מייסד תנועת המוסר הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל  בספר אור ישראל (אגרת יד): "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול" !!!

"אני לדודי ודודי לי", אלו ימים של חיפוש אחרי ה"אני".

יהי רצון שיחדש עלינו הקב"ה את החודש הזה לטובה ולברכה.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה פתחה בלשון יחיד 'ראה' וסיימה בלשון רבים 'לפניכם'?

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: ראה (בלשון יחיד) אנכי נותן לפניהם היום (לשון רבים מוסב על בני ישראל).

הגר"א: המילה 'לפניכם' מורה שהתורה ניתנה לכולם, אך הדגיש שנתן לכל אחד את הבחירה ולכן אמר בלשון יחיד.

ר' מנחם מנדל מקוצק: נתינה – נותנים לכולם במידה שווה, ולכן נכתב בלשון רבים. לעומת ראיה – שכל אחד רואה באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך הוא רואה.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה הוסיפה את המילה 'הַיּוֹם'?

המלבי"ם: להדגיש שהברכות והקללות הן לא רק לעתיד לבוא, אלא רלוונטיות ומוחשיות גם היום. ועל כן כתוב 'ראה', ללמדנו שהגמול והעונש, הברכה והקללה גם היום מתקיימים.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (יא, כז)

מדוע כתבה התורה 'אֲשֶׁר', ולא כתבה 'אם', כפי שכתוב בקללה 'אם לא תשמעו'?

רש"י: משמעות המילה 'אשר תשמעו' במובן של 'על מנת שתשמעו'.

רבינו בחיי: המילה 'אם' מורה על ספק. הקב"ה לא רצה להטיל ספק בטובה שישפיע ועל כן כתבה התורה 'אשר', לשון קביעה, ודאות. לעומת זאת בפורענות, בקללה נכתב בלשון מסופק.

הנצי"ב מוולוז'ין: "משום שהקב"ה מסייע תחילה שנוכל לקיים המצות ואח"כ אם שומעים דבר ה', הקב"ה מוסיף שכר".

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (יד, כב)

"מאי 'עשר תעשר'? עשר בשביל שתתעשר… 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי ג, י) מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א).

והרי רבים מפרישים מעשרות ואינם עשירים וגם לא בלו שפתותיהם מלומר די?

בכור שור: "בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה".

רבינו בחיי: "אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי 'תעשר' מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים".

החיד"א: "עשר תעשר" בשין שמאלית, ואז תוציא הרבה מעשרות באופן קבוע.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם… (יד, כד)

לאחר שכתוב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע נכתב שוב "כי ירחק ממך המקום"?

דברי אברהם: יש שני סוגים של ריבוי הדרך, יש אדם שצריך לשאת משא כבד מאוד, ואז אפילו דרך קצרה נראית לו ארוכה ובלתי אפשרית מכובד המשא, ויש אדם שכמעט אין לו משא ובכל זאת המרחק הוא גדול.

כנגד הסוג הראשון כתבה התורה "וכי ירבה ממך הדרך", שהתברך בתבואה רבה שהמעשר ממנה רב, עד ש"לא תוכל שאתו". כנגד הסוג השני כתבה התורה "כי ירחק ממך המקום", כפשוטו, שהדרך עצמה רחוקה.

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)

"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לעני, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו? וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?

רבי חיים שמואלביץ: חז"ל מלמדים אותנו כלל חשוב ביחס לזולת, יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)

איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ', הרי כשמוכרח לתת אינו נותן בלב שלם?

כלי חמדה: כשקמצנות משפיעה על אדם וקשה לו לפתוח את הלב לטובת הזולת, עליו "להתחיל בקטן". תחילה 'נָתוֹן', משהו סמלי, זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז בשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. ככל שיתרגל לתת עוד ועוד, יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת ראה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשת ראה פותחת בדברים שנאמרו לבני ישראל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יא, כו-כח). שואל רבי שלמה גאנצפריד, בביאורו אפריון, מדוע בברכה כתוב 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ', ואילו בקללה כתוב 'וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ', מה ההבדל בין הברכה לקללה?

הוא מבאר שהקב"ה מתנהג איתנו באופן דומה לזה שנוהג אב עם בנו הקטן. חלק מחינוך ילדים נעשה באמצעי "שכר ועונש". דרכו של אב ל"תמרץ" את בנו ולומר לו: קניתי לך פרס, אשר יחייב אותך לעשות מעשה מסוים, או לנהוג בדרך מיוחדת. האב קנה לבנו את התשורה עוד לפני שקיים את ציוויו, והקדים את שכרו. לעומת זאת, בהענשה, מקובל להשתמש במילת התנאי 'אם', רק להתניה, 'אם יתקיים כך וכך אזי….', כגון אב שאומר לבנו: אם לא תמלא אחר הוראותי, אזי לא תקבל מתנה, ואעניש אותך. בחינוך מקדימים את השכר לפני המעשה, כדי לדרבן לנהוג באופן חיובי, אבל העונש מגיע רק לאחר הקלקול ולא לפניו.

כך נוהג איתנו הקב"ה, שנותן לנו שכר טוב לפני שקיימנו את המצוות, כפי שאמרו חז"ל: (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה כז סימן ב) על הפסוק 'מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא' (איוב מא, ג): "רבי תנחומא פתח: 'מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא'… רוח הקודש אומרת: 'מי הקדימני ואשלם', מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו כדוגמת, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה. הדא הוא דכתיב 'שור או כשב או עז'".

מבאר בעל ה'אפיריון' שהקדים הקב"ה לתת לנו את הארץ הקדושה, על מנת שנשמור מצוותיו, כפי שכתוב [תהלים קה, מד – מה] "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ". העונש, לעומת זאת, אינו מגיע לפני המעשה, אלא רק לאחר שעברו עם ישראל את העבירות.

למרות שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים בני ישראל לחטוא, הוא לא דן אותם על העתיד. באופן דומה מצינו את יחסו לישמעאל, שלא התייחס הקב"ה לעתידו, אלא רק למצבו באותה שעה. כפי שאמר המלאך להגר ביחס לבנה ישמעאל: [בראשית כא, יז] "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", וביארו חז"ל, והביא רש"י על התורה: "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות".

מסיבה זו בקללה כתוב "אם לא תשמעו", שייענשו רק לאחר מעשה, ולא לפניו, בשונה מהברכה, שבה כתוב "את הברכה אשר תשמעו…". משום שאת הברכה נותן הקב"ה ללא התניה וללא הגבלה, כשם שאב מעניק לבנו תשורה מראש, כשמבקש ממנו לפעול באופן חיובי.

הפוסט ברכה מול קללה, לפרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הדגישה התורה את המילה 'הַיּוֹם'?

מלבי"ם: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם', נותן לפניכם דבר גלוי, ולא לאחר זמן, אלא היום. הגמול והעונש הוא דבר שנראה בעיניהם ועליו כתב הקב"ה 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'.

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר (יב, כ)

מדוע פתחה התורה בהקדמה 'כי ירחיב…'?

רש"י: "למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר".

אלשיך: "יאמר גדולתו יתברך, כי ראה כי זה דרך האיש ללכת שובב בדרך לבו, על כן דרכיו ראה ויתר טרם יעשנו באיסור. והוא, כי הנה זה דרכו של היצר הרע שקו לקו, מעט מעט כלה גרש יגרש את האדם מדרך ה'…".

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ (יד, א-ב)

מה הקשר בין שני הפסוקים?

הנצי"ב מוולוז'ין: "נתן המקרא שני טעמים על איסור גדידה בכלי וקרחה ביד על מת: א. משום 'כי עם קדוש אתה…', פרוש ומובדל לגבוה, וא"כ יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר"ל רצון הקב"ה הוא לכבודו יתברך, או לכפרת עוון של החי שהוא גם כן כבוד ה' ורצונו, וראוי למי שמובדל לה' שיבטל צערו מפני רצון ה'".

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (יד, כב)

דרשו חז"ל את כפל הלשון 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר': 'עשר בשביל שתתעשר' (שבת קיט ע"א), כפי שכתוב בספר מלאכי "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די", שאמרו על כך חז"ל: 'עד שיבלו שפתותיכם מלומר די' (תענית דף ט).

והרי מצינו שיש רבים שמדקדקים במצוות ומפרישים מעשרות, ואינם עשירים?

שיטת הראב"ד, כפי שמובא ברבינו בחיי, שבמילים 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' שתי אותיות ש' כתובות בפסוק בשין שמאלית. אין הכוונה שע"י המעשרות יתעשר הנותן, אלא 'עַשֵּׂר' בכדי ש'תְּעַשֵּׂר' – תמשיך לעשר ממנו שנים רבות, זהו העושר. אם תעשר, תזכה לאריכות ימים ולעושר, יהיה לך ממה לעשר עוד ועוד.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם… (יד, כד)

לאחר שנכתב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע שבה התורה וכתבה 'כי ירחק ממך המקום'?

דברי אברהם: יש 2 סוגי ריבוי הדרך. יש אנשים שצריכים לשאת משא כבד, ואז גם דרך קצרה נראית להם כארוכה ובלתי אפשרית, ולעומתם יש שכמעט אין להם משא ובכל זאת המרחק עבורם נראה כמרחק גדול.

כנגד שני סוגים אלו כתבה התורה 'וכי ירבה ממך הדרך', שהתברך היהודי בתבואה רבה שהמעשר ממנה כה רב, עד 'כי לא תוכל שאתו', או כפשוטו שהדרך עצמה רחוקה 'כי ירחק ממך המקום'.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' (טו, ד)

רש"י: "ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון'? אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום – אביונים בכם".

האם אביונות תלויה אם עושים רצונו של מקום או לא, והרי רואים צדיקים אביונים?

רבי ברוך אפשטיין: חז"ל (אבות פ"ד מ"א) אמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו". המקבל את מצבו החומרי בשמחה נקרא 'עשיר' גם אם אין לו ממון גשמי, לעומת מי שאינו שמח בחלקו, שגם אם יש לו ממון רב לא נקרא עשיר.

'עני' מבקש לעצמו די מחסורו, ואילו 'אביון' מתאווה תמיד לדברים שמעל השגותיו. ביאור דברי רש"י: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום – אביונים באחרים ולא בכם", יען כי העושה רצונו של מקום זוכה לשמוח בחלקו.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, י)

הנתינה היא "מעשה טכני", איך ניתן לצוות "ולא ירע לבבך"?

כלי חמדה: התורה נותנת עצה לאדם קמצן, "להתחיל בקטן". תחילה 'נתון', לעני משהו סמלי. זה משחרר מהלב קצת מהקמצנות. בשלב הבא: 'תתן לו', עוד משהו קטן. ככל שיתרגל לתת עוד, יגלה שהקמצנות נעלמת. בהמשך 'ולא ירע לבבך', סופו של "קורס האימון האישי" יהיה 'בתתך לו'. ומובטח 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך', הברכה תשרה במעשי ידיו.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַָה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (טז, טו) 

מה מיעטה התורה במילים 'והיית אך שמח'?

אפיריון: כוונת התורה במילים ״והיית אך שמח״ להדגיש שאדם יקפיד שיהיה רק שמח, ללא הוללות וסכלות.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל… (יא, כז)

האדמו"ר מצאנז ראה יהודי שאמר את ברכות השחר בלחש.

רמז לו, שבתורה כתוב "את הברכה" – את הברכות שאנו אומרים בכל יום, "אשר תשמעו", שישמעו ושיכולים לענות אמן, "אל מצות ה' אלקיכם" שייך גם למצוות.

הפוסט גליון תורתך שאלתי ראה תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה הקשר בין שני הפסוקים?

רש"ר הירש: "לא 'גוי קדוש' באחדותו כלפי חוץ, אלא 'עם קדוש', המאוחד בעיצובו החברתי הפנימי למרות ריבוי חוליותיו. החברה הלאומית של העם הזה קנויה לה' וכל חוליותיה שוות בקדושתן וביחסן הישיר אל ה', ועצם החזון הזה של חברה אנושית הקנויה לה' וחיים חברת עם מלאים הבנויים על בסיס ההשתעבדות לה', הוא הוא הייעוד שלשמו נבחרת בידי ה'.

פירוש 'לא תתגדדו' – אל תעשו חתך בגופכם; אולם במסכת יבמות (דף יג) אמרו שאיסור זה מוסב גם לגוף הלאומי ומכאן למדו את ההלכה 'לא תעשו אגודות אגודות': יש לשמור על האחדות במסגרת קיום התורה וחילוקי דעות ביחס להלכה ולמעשה של התורה אל יביאו לידי פירוד לחברות שונות, אל יביאו לידי פילוגים. ואכן גם קבוצת אנשים הנבדלת לעצמה, מחלקה צבאית מיוחדת, קרויה 'גדוד'. גם זו יכולה אפוא להיות משמעות 'לא תתגדדו': אל תתבדלו, אל תתפלגו לקבוצות ולמפלגות".

הנצי"ב מוולוז'ין: "נתן המקרא שני טעמים על איסור גדידה בכלי וקרחה ביד על מת: א. משום 'כי עם קדוש אתה…', פרוש ומובדל לגבוה, וא"כ יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר"ל רצון הקב"ה הוא לכבודו יתברך, או לכפרת עוון של החי שהוא גם כן כבוד ה' ורצונו, וראוי למי שמובדל לה' שיבטל צערו מפני רצון ה'".

הפוסט לֹא תִתְגֹּדְדוּ… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתחה התורה בהקדמה 'כי ירחיב…'?

רש"י: "למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר".

רמב"ן: "כאן אמר 'כאשר דבר לך', והם הגויים האלה, אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה. ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה. אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי אפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו".

אלשיך: "יאמר גדולתו יתברך, כי ראה כי זה דרך האיש ללכת שובב בדרך לבו, על כן דרכיו ראה ויתר טרם יעשנו באיסור. והוא, כי הנה זה דרכו של היצר הרע שקו לקו, מעט מעט כלה גרש יגרש את האדם מדרך ה'…".

כלי יקר: "הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתירה, 'ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר' (ברכות לב ע"א). לכך אמר 'כי ירחיב ה' את גבולך', וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא 'אוכלה בשר', ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים, והסיבה לכל זה הוא 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'…', כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר".

הפוסט כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט עשר בשביל שתתעשר – דבר תורה – פרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט השמחה הראויה – דבר תורה – פרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט ענין של ראיה והסתכלות שונה על המציאות – דבר תורה – פרשת ראה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט העושה רצונו של מקום זוכה לשמוח בחלקו – דבר תורה – פרשת ראה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט עבודה אישית על נתינה ציבורית – דבר תורה – פרשת ראה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת ראה

הפוסט שכר בעולם הזה – דבר תורה – פרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.