מדוע בלק ביקש מבלעם שיקלל את ישראל, ולא העדיף שיברך את מואב, הרי לבלעם היה כח גם לברך, כפי שאמר בלק: "את אשר תברך מבורך"?

ביאר החפץ חיים, שבלק שנא את עם ישראל ומטרתו היתה להשמידם, בנוסף לרצונו להציל את מואב מפני בני ישראל. ולכן כשעמדו בפניו שתי אפשרויות: או לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף לקלל את ישראל, שכן בדרך הקללה הרוויח ענין נוסף, שראה בו כמטרה בפני עצמה.

זו דרכם של הגויים, שרוצים ומעדיפים לכלות את שעומד נגדם כמטרה בפני עצמה ולא רק כדי להציל את עצמם.

בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל רואים אנו יסוד זה בחוש במשך שנים רבות, עקובות מדם. אין מטרתם במלחמה רק כדי להציל את עצמם מיד האויב, אלא בעיקר לגרום מפלה לעם ישראל, מתוך שנאה גלויה.

דומה שבתשעת החודשים האחרונים, יסוד זה כה מוחשי וברור לעין כל, ולצערינו לא מחזית אחת וגם לא משתים. כנגד כל הקמים נגדנו לכלותינו עלינו לאחד כוחות, להיות מאוחדים ומלוכדים.

הפוסט שנאת אומות העולם לעם ישראל  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.

מה ביאור תשובת הקב"ה, והרי בלעם היה רשע ולכן לא היה לו כח להחזיר אותם למוטב, ועדיין טענתם במקומה עומדת, שאילו היה להם נביא צדיק וקדוש כמו משה רבינו, היה מחזיר אותם למוטב?

ביאר הרב שטרנבוך, שבאמת אומות העולם לא חיפשו מנהיג "צדיק" כמו משה רבינו, שידרוש לפניהם דברי מוסר וכיבושין ויחזירם למוטב, שהרי הם לא מעוניינים לכבוש מידותיהם ולהשתנות לטובה. הסיבה היחידה שרצו נביא כמו משה, היא רק כדי שיהיה להם מנהיג "חכם" ו"נביא", שיזכו לטעום מההשגות הגבוהות הללו. ולכן העמיד להם הקב"ה נביא בהתאם למושגים שלהם. בלעם עמד ב"קריטריונים" אלו, שהיה "חכם" ובעל השגות. הוא גם הגיע למדריגת נביאות משה רבינו, כפי שאמרו חז"ל: (במדבר רבה נשא יד, כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וזה בלעם". עם זאת הוא היה רשע ושפל מאוד בהנהגותיו ובמידותיו. רק עם ישראל שהיו מוכנים לעבוד על מידותיהם, ולקבל את דבר ה' ותוכחה מנביא, זכו במנהיג כמשה שהדריך לדרך ישרה.

הפוסט "גדלותו" של בלעם הרשע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: ויקץ מואב – קצו בחייהם

מדוע הפחד של המואבים הביא אותם למצב שקצו בחייהם?

השאלה מתעצמת נוכח ביאור רמב"ן שהם חששו שמא בני ישראל יכבשו את הערים שסביבות מואב ויטילו מס על המואבים. וקשה, וכי חשש זה, של הפסד ממון תשלום מס הביא אותם למצב שהם קצו בחייהם?

מבאר הרב שטרנבוך שהחשש של המואבים היה גדול הרבה יותר. הם חששו שאם עם ישראל יתגברו עליהם במלחמה וישלטו עליהם, יתחילו בני ישראל להסתובב ביניהם, ויהיה להם קשה יותר להמשיך ולחיות חיי תאווה והפקרות כתאוות ליבם.

כשהם יראו את האמת והיופי שבחיי קדושה כעם ישראל, מצפונם לא יניח להם להמשיך ולנהוג בהפקרות כדרכם. מסיבה זו הם קצו בחייהם "מפני בני ישראל". כשהחלו לחשוש שמצפונם יפריע להם לחיות חיי תאווה והפקרות, נפסק מהם הטעם "הטוב" שבחייהם. אדם מופקר חי רק כדי למלא את תאוותיו, וברגע שאינו יכול למלא אותם, עבורו אין זה יותר בגדר 'חיים', ומזה חששו המואבים.

הפוסט חששם האמיתי של המואבים מפני בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האיסור ללכת עם אנשי בלק

פעמיים התגלה אליו הקב"ה, כפי שאנו קוראים בפתח פרשתנו. הראשונה היתה כשהגיעו השליחים הראשונים של בלק, ואודותיהם שאל הקב"ה: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (כב, ט). ובתגובה אסר עליו הקב"ה ללכת עמהם ואמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".

בלק לא התייאש ושלח שליחים נוספים, "שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים". אמנם נימוקו לתשובתו השלילית היתה: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", ובאותה נשימה הוסיף: "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". תגובת ה' היתה מפתיעה (יתכן שגם את בלעם היא הפתיעה…) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ).

שתי תמיהות על תגובות הקב"ה

נשאלת השאלה, לאחר שאמר לו הקב"ה: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם', מדוע לבקשת השליחים השניים הסכים הקב"ה שבלעם ילך איתם? וכי ניתן לומר שחזר בו הקב"ה מאיסורו על בלעם ללכת עם זקני מואב?

בבוקר השכים בלעם ולאחר שחבש את אתונו הלך איתם. היינו מצפים שרוחו של הקב"ה אולי לא תהיה נוחה מכך, אולם תמיהה רבה נוכח קריאת המילים: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (פסוק כב). תגובתו של הקב"ה כלל אינה מובנת, מדוע כעס עליו, הרי בלעם לא הלך ללא אישור של הקב"ה? הלא הקב"ה אישר לו ללכת, ומה מקום יש לכעוס עליו על כך?

אישור שטומן בחובו מסר חד

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שביקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

בתחילה אמנם אמר לו הקב"ה שלא ילך איתם, אולם משראה שרצונו ללכת עמהם כה חזק, החליט לאשר לו. בלעם אולי חשב שצעד זה יראה על גדולתו ולא השכיל להבין שבכך השפיל אותו הקב"ה והוכיח קבל עם ועולם שאין הוא עושה ככל העולה על רוחו, אלא נתון בידי רצון הקב"ה.

הוסיף על כך רבי חיים פלטיאל, וכתב: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

הסבר לכעסו של הקב"ה

כעסו זה של הקב"ה מביא אותנו לדיון בשאלה השניה, מדוע כעס עליו הקב"ה לאחר שאישר לו ללכת איתם. יש בכך תשובות רבות, נביא שלוש מהן:

א. תשובת בכור שור: למרות שקיבל מ הקב"ה רשות ללכת, מחשבתו הרעה ניכרה מתוך מעשיו. אם היה בדעתו למלא את מצות הקב"ה, היה לו לסרב לבקשתם ולא ללכת איתם. היה ברור לכל שברוע לבבו הוא רוצה לקלל את עם ישראל שלא ברשות הקב"ה, ולכן הלך איתם. הוא סבר שאולי הקב"ה יחזור בו מאיסורו שלא לקלל אותם.

ב. דעת חזקוני: מדייק מהמילים 'אם לקרא לך…' שלא נתן לו הקב"ה רשות "בפנים מאירות". היה לו להבין מסירוב הקב"ה בפעם הראשונה להליכתו, ולהבין שכלל אינו רוצה שילך איתם. כדוגמת דברי הקב"ה למשה במרגלים, שאמר לו: 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע היה לפניו, שלא היה בדעת הקב"ה שישתלחו.

ג. ביאור רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת בלק, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/ce0Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בלק, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13219

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט האם אין דבר העומד בפני הרצון? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כב, ג)

מדוע מואב פחדו מבני ישראל?

חזקוני: "כשראה שלא החזירו ישראל למואב את מה שכבש סיחון מהם אמר בלבבו יש להם כח לישראל ורשות לפשוט ידם עלינו והם לא ידעו כי קנאו ישראל ע"י סיחון".

רמב"ן: "שהיה מואב קטן בגויים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם".

הכתב והקבלה: חששו ממשה. הם חשבו שמצליח להנהיג את עם ישראל בדרך של כשפים.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (כב, ט)

מדוע הקב"ה פנה אל בלעם ושאל 'מי האנשים האלה', וכי לא ידע מיהם?

אבן עזרא: רצה לפתוח איתו בדיבור, כשם שפנה לקין ושאל: 'אי הבל אחיך' (בראשית ד, ט), על אף שידע היטב שהרג את הבל.

רבי חיים פלטיאל: "לפיכך נתגלה אליו פעמים רבות, לפי שגלוי וידוע לפניו מגיפה של פעור ובעבור זה הזהירו שלא לקללם, כדי שלא יאמרו קללת בלעם עושה פירות".

רש"ר הירש: "שאלה זו מוכיחה שהיתה זו התערבות אלוהית שבלעם עצמו לא ציפה לה כלל. כל ימיו שיחק משחק וערך הצגה לבני דורו, והנה לפתע המשחק הפך למציאות של אמת – בניגוד לצפוי, וכנראה גם בניגוד לרצוי".

אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (כב, כ)

לאחר שאמר לו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם' (לעיל פסוק כב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך איתם?

חזקוני: הקב"ה אמר: אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרוא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר', על כרחך".

רבינו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרוא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (כב, כב)

מדוע הקב"ה כעס עליו?

חזקוני: "שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב 'אם לקרא לך…' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".

ר' חיים פלטיאל: "אמר לו שילך אתם בחברותא, ולא בייחוד וכן מצינו 'וילך שפי', והוא לא עשה כן, אלא הלך לבדו, דכתיב 'כי הולך הוא'".

רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן (כב, כח)  

מדוע הקב"ה עשה נס, שהאתון תפתח את פיה לדבר עם בעליה ככל אדם?

כתוב במשנה (אבות ה, ו): 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן… ופי האתון', מדוע פי האתון נבראה דוקא אז?

יתרונו המשמעותי של האדם על פני הבהמה הוא הדיבור. אם האדם מקדש את דיבורו, הוא ראוי ליתרון זה, אך אם מחלל את דיבורו, נמשל כבהמה. כשבלעם רצה לחלל את כח דיבורו ולקלל בו את ישראל פתח ה' את פי האתון, לרמוז לו שבהנהגה שכזו, גם לבהמה ראוי שיהיה כח הדיבור, ואין יתרון לבעל הלשון!

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (כג, א)

מדוע ביקש לבנות 7 מזבחות ועליהם להקריב 7 פרים ואילים?

בכור שור: "כדי להרבות ריצוי, אולי יתעשת וירצה שיקללם".

חזקוני: "כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה: אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, כדי להציל בהם ארץ שבעה עממים וכנגדם נשא משלו שבע פעמים. שבעה פרים ושבעה אילים כך מנהג דברי בני אדם וגם בתורה מצינו בכמה ענינים שבעה שבעה".

בעל הטורים: "וכן עשה איוב (איוב מב, ח), כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם".

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז)

על אף שבסיום פרשתנו נכתב מעשה פנחס וזמרי, מדוע התורה משבחת אותו על כך רק בתחילת הפרשה הבאה?

פנחס פעל בקנאות רבה. בשעת המעשה מספרת התורה אודות המעשה של פנחס, אך לא ניתן היה עדיין לדעת מה היו מניעיו, האם מיראת שמים או חלילה ממניעים אחרים. לצורך בירור מה הניע אותו לפעול, נדרש פסק זמן ללמוד את הנושא.

בפרשה הבאה, לאחר שנעשה הבירור, התורה מעידה שמניעיו היו טהורים, כפי שכתוב 'בְקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְתוֹכָם וְלֹא כִלִיתי אֶת בְנֵי יִשְרָאֵל בְקִנְאָתִי'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בלק תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הקב"ה כעס עליו?

מדרש אגדה: "על שהלך לאבדון שהקב"ה אינו חפץ באבידתן של רשעים".

בכור שור: "אעפ"י שנתן לו רשות לילך מחשבתו הרעה נכרת מתוך מעשיו, שאם היה דעתו לעשות מצות המקום, היה לו לומר: מאחר שלא אקללם ולא אעשה מה שהוא מבקש למה אלך, וכי אלך להתקוטט עמו בארצו? אלא ודאי מה שהיה הולך, דעתו היה לקללם שלא ברשות המקום, דקסבר כשם שאמר לי תחילה 'לא תלך' ועכשיו אמר לי 'לך', כך יחזור בו על שאמר שלא לקללם… והוא הלך ברוע לבבו, ולפיכך יצא המלאך לשטן לו ולהודיעו כי הקב"ה יודע מחשבותיו וזדונו".

חזקוני: "שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב 'אם לקרא לך…' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".

ר' חיים פלטיאל: "אמר לו שילך אתם בחברותא, ולא בייחוד וכן מצינו 'וילך שפי', והוא לא עשה כן, אלא הלך לבדו, דכתיב 'כי הולך הוא'".

רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

הפוסט כעסו של הקב"ה על בלעם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שאמר לו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם' (לעיל פסוק כב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך איתם?

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שבקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד). ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

חזקוני: זה לא שינוי, שהרי בלק שלח שרים נוספים ונכבדים מהראשונים. הסבר נוסף, אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרוא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

רבי חיים פלטיאל: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר', על כרחך".

ריב"א: "'אם לקרא לך…', כלומר אם ליטול עצה ממך או 'קום לך אתם' ותייעצם דקריאה לשון עצה".

רבינו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרוא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

ספורנו: הקב"ה אמר לו שאם רק הם באו להתייעץ איתו, אזי שיזהיר אותם, שלא יחטאו.

הפוסט הסכמת הקב"ה בפעם השניה שילך איתם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הקב"ה פנה אל בלעם? מה אמר לו?

רש"י: הקב"ה התכוון להטעות את בלעם, שיחשוב שכביכול יש פעמים שלא הכל גלוי לפני הקב"ה, כדי שירצה למצוא זמן שיוכל לקלל את עם ישראל.

אבן עזרא: רצה לפתוח איתו בדיבור, כשם שפנה לקין ושאל: 'אי הבל אחיך' (בראשית ד, ט), על אף שידע היטב שהרג את הבל.

רבי חיים פלטיאל: "לפיכך נתגלה אליו פעמים רבות, לפי שגלוי וידוע לפניו מגיפה של פעור ובעבור זה הזהירו שלא לקללם, כדי שלא יאמרו קללת בלעם עושה פירות".

רבינו בחיי: "גילוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר: (בראשית לא, כד) 'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה' וכן: (בראשית כ, ג) 'ויבא אלהים אל אבימלך'".

כלי יקר: "מצינו לשון 'מי', שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון, כמו שנאמר (שמואל א' כה, י) 'ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי', כלומר מי הוא שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה: מי האנשים האלה הפחותים, וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם".

רש"ר הירש: "שאלה זו מוכיחה שהיתה זו התערבות אלוהית שבלעם עצמו לא ציפה לה כלל. כל ימיו שיחק משחק וערך הצגה לבני דורו, והנה לפתע המשחק הפך למציאות של אמת – בניגוד לצפוי, וכנראה גם בניגוד לרצוי".

הפוסט פניית הקב"ה אל בלעם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור השיחה שהתקיימה בין בלעם לאתונו?

רבינו בחיי: "היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור. אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו: 'כי התעללת בי'.

ושרי מואב ושני נעריו שראו הפלא הזה ולא שאלו לו ולא דברו מאומה, אפשר לומר כי היו כלם קודמין לו בדרך ובהשארו יחידי אחור אירע לו הנס הזה, והם לא ראו כי לא היו במעמד אחד, או אולי היה הכל במעמד אחד ולא היו רואים ושומעים כי אם בלעם לבדו כי כן יקרה לאנשי רוח הקדש".

מלבי"ם: "'וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ?', אמרה: וכי עשיתי לך דבר כזה מעודך עד שהיית חושב שאני חמור שעסקיו רעים והכיתני?

וזה עצמו מה שאמרה: 'הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה', רק שבלעם לא הבין את דברי האתון וחשב שמה שאמרה: 'מה עשיתי לך', רצונו לומר: מה עשיתי לך עתה, ועל זה השיב: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי'.

ופירשה לו שכוונתה: מה עשיתי לך מעודך עד היום הזה, ורצונו לומר: הלא כשראית שינוי כזה, שלא קרה לך מימיך, היה לך לשום על לב שאינו מקרה רק שיש לו סיבה, ולדרוש על הסיבה, בפרט שדרך הקוסמים לשום לב על כל עיכוב שיקרה להם בדרך.

הפוסט ביאור השיח שהתקיים בין בלעם לאתונו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך' (תהלים נה, כד)".

רוח גבוהה

הקנאה (עין רעה) והתאווה (נפש רחבה) והכבוד (רוח גבוהה) הן תכונות שניתן היה לרוכשן, לפי פירוש רבינו יונה, בבית מדרשו של בלעם. מסיבה זו נושא כל מי שיש בו מידות אלו את התואר 'מתלמידיו של בלעם הרשע'.

בלעם קיים את שדרש מתלמידיו. למשלחת הנכבדה של זקני מואב וזקני מדין, שבאה לקרוא לו לבוא ולקלל את ישראל, השיב: "מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג), והשמיט את עיקר הנימוק לסירוב הקב"ה. הוא כמובן לא אמר להם מדוע דחה הקב"ה את רצונו ללכת עמהם ולקלל את עם ישראל, "כִּי בָרוּךְ הוּא". במקום זאת, סיפק בלעם אמתלה משלו, הוא המציא תרוץ "מקורי", כפי שמבאר רש"י על הפסוק 'מאן ה' לתתי להלוך עמכם': "אלא עם שרים גדולים מכם", ומוסיף רש"י לימוד חשוב: "למדנו שרוחו גבוהה".

בלק נענה לדרישתו, ואכן אנו קוראים על כך "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" (כב, טו). וכדי שרוחו הגבוהה של בלעם תבוא על סיפוקה, מפציר בו בלק באמצעות שליחיו: "אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה".

נפש רחבה

משראה בלעם שרדיפתו אחר הכבוד נשאה פרי, חשף מידה נוספת ממידותיו – התאווה. בדברי תשובתו לשרים הנכבדים הוסיף: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אמנם הוא חשף מעט "סודות", אך מדבריו לא נפקדו רצונותיו וחמדת הממון. בלעם לא הסתיר את רצונו: 'אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב'. תאוות הממון היתה נר לרגליו, עד שאמצעי השכנוע שיכול היה להועיל, אלמלי צו ה', הוא חלום דמיוני על בית מלא כסף וזהב.

גם מידת הקנאה, שנעוצה בעין הרעה, לא נעדרה ממשנתו של האיש. היא מוצאת את ביטויה בפסוק: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (כד, ב), ופירש רש"י: "ביקש להכניס בהם עין רעה". מסיים רש"י: "והרי יש לך ג' מידותיו: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה". מצאנו איפוא מפורש בפרשה, ששלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם – קנאה, תאוה וכבוד היוו את תורתו של גדול נביאי אומות העולם. ולא אידיאולוגיה תיאורטית, בבחינת 'נושא ללימוד', אלא תורה מעשית, שליוותה אותו בחיי היום – יום.

תלמידיו של אברהם אבינו

בית מדרשו של אברהם אבינו היה ההיפוך הגמור. לעומת תורת בלעם הרשע, מציינת המשנה את שלושת הדברים שבהם ניכרים תלמידי אברהם אבינו: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. הם למדו את האנטיתזה למה שנלמד אצל בלעם. תחת 'קנאה' דברו שם על 'חסד'. במקום 'גאווה' ורדיפת כבוד התחנכו שם ל'ענווה', וכנגד ה'תאווה' הצטיינו תלמידי אברהם אבינו בכבישת המידות והיצר.

על פי משנה זו, נחלקים כל יושבי תבל לשתי קבוצות: תלמידי אברהם אבינו, ותלמידי בלעם הרשע. כל אדם יכול לבחור לעצמו לאיזה בית מדרש הוא חפץ להשתייך. אך כדאי לזכור את הסיפא של המשנה באבות: "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין בעולם הבא…", לעומתם תלמידיו של בלעם הרשע "יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת".

לתלמידי בלעם נדמה שהם מנצלים לכל הפחות את חיי העולם הזה. המשנה מלמדת אותנו עד כמה הם טועים. בלעם ותלמידיו מפסידים גם את העולם הזה, וגם את העולם הבא ואילו תלמידי אברהם אבינו מאושרים בעולם הזה וטוב להם בעולם הבא.

הפוסט מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ביקש לבנות 7 מזבחות ועליהם להקריב 7 פרים ואילים?

אבן עזרא: "יש סודות עמוקים, לא יבינום כי אם מתי מספר. ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב, קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין".

בכור שור: "כדי להרבות ריצוי, אולי יתעשת וירצה שיקללם".

רמב"ן: "בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה, ולכן העלה עולות מספר כולם. ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם, ולכך אמר 'ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח', זה שוחט וזה זורק. וטעם 'ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי' (פסוק ד), דרך תפילה, כאומר: ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך".

חזקוני: "כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה: אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, כדי להציל בהם ארץ שבעה עממים וכנגדם נשא משלו שבע פעמים. שבעה פרים ושבעה אילים כך מנהג דברי בני אדם וגם בתורה מצינו בכמה ענינים שבעה שבעה".

בעל הטורים: "וכן עשה איוב (איוב מב, ח), כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם".

הפוסט הטעם לבניית 7 מזבחות ועליהם 7 פרים ואילים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה מובנה של ראייתו זו של בלק?

חזקוני: "וישמע בלק, כמו 'וכל העם רואים את הקולות'".

ר' חיים פלטיאל: "הבין, כמו 'ולבי ראה הרבה חכמה ודעת'".

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא (כב, ג)

מדוע מואב פחדו מעם ישראל?

חזקוני: "כשראה שלא החזירו ישראל למואב את מה שכבש סיחון מהם אמר בלבבו יש להם כח לישראל ורשות לפשוט ידם עלינו והם לא ידעו כי קנאו ישראל ע"י סיחון".

רמב"ן: "שהיה מואב קטן בגויים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם".

הכתב והקבלה: חששו ממשה. הם חשבו שמשה מצליח להנהיג את עם ישראל בדרך של כשפים.

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ (כב, ו)

מדוע ביקשו שיברכם, ולא שיתנבא עליהם?

רשב"ם: "גם בלק היה יודע שנביא היה ובנבואה היה אומר העתידות או על ידי קסמים, כי כן נקרא 'בלעם הקוסם' (ביהושע), אך סבור הוא שיועילו לו תפילותיו וקרבנותיו".

וְעַתָּה שְׁבוּ נָא… וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי (כב, יט)

מדוע ניסה ללכת ולקללם, למרות שאמר לו הקב"ה שלא לעשות זאת?

חזקוני: "אף על פי שכבר אמר לו הקב"ה 'לא תלך עמהם', היה דוחק עצמו ללכת ולקלל, כסבור שתחול קללתו. אמר בלבו: אם אינה עשויה לחול, מפני מה אינו מניח לי ללכת".

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם… (כב, כח)

מדוע הקב"ה פתח את פיה ודיברה?

רבינו בחיי: "דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה, לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להיעשות… כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא".

ספורנו: "וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו".

כלי יקר: "נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה, שאין מטבעו לדבר ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו. כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב".

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ (כב, כט)

מאחר שהלך לקלל את בנ"י, מדוע לא קילל גם את האתון שלו?

ר' חיים פלטיאל: "אם היה מקללה, לא היה יכול עוד לקלל שום אדם, שכן מצינו באלישע כששלח ביד גחזי להחיות הנער והחיה הכלב ושוב לא היה יכול עוד להחיות הנער עד שהלך אלישע ופשט עיניו על עיניו וכפיו על כפיו".

בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (כג, א)

מדוע ביקש לבנות 7 מזבחות ועליהם להקריב 7 פרים ואילים?

בכור שור: "כדי להרבות ריצוי, אולי יתעשת וירצה שיקללם".

חזקוני: "כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה: אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, כדי להציל בהם ארץ שבעה עממים וכנגדם נשא משלו שבע פעמים. שבעה פרים ושבעה אילים כך מנהג דברי בני אדם וגם בתורה מצינו בכמה עניינים שבעה שבעה".

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק… אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי… וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי (כג, ג)

חזקוני: "מכותת ונשבר מלחיצת הקיר ומרוב שנאתו אותם לא המתין עד שנתרפא. 'שֶׁפִי', לשון שפו עצמותיו".

וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו (כג, ד)

מדוע בא הקב"ה לקראת בלעם ולא בא לקראת משה, אלא קרה לו כפי שכתוב 'ויקרא אל משה'?

דעת זקנים מבעלי התוספות: משל למלך, כשהגיע אליו מצורע ורצה לדבר עימו, יצא אליו המלך לפתח, שלא ייכנס לארמונו ויטנפו, בניגוד לשיחותיו עם אוהביו, שנעשות בארמון עצמו.  

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים (כד, ב)

מה ראה הפעם, שלא ראה לפני כן?

רש"ר הירש: "אולם כשנשא את עיניו וראה את ישראל שוכן לשבטיו, החלוקים לבתים ולמשפחות, הרי מראה זה כבר נתן לו את התשובה לשאלתו של בלק. באותה שעה – 'ותהי עליו רוח אלהים', לא עוד היה כלי שרת המקבל את דבר ה' בניגוד לרצונו. מה שדיבר מכאן ואילך נאמר ברוח נבואה ממש".

מלבי"ם: "שראה את כולם, לא כמו בפעמים הראשונים שראה רק מקצת מהם, אולם כאשר ראה את כלל העם כמו שהם שוכנים 4 דגלים, כל אחד מ-3 שבטים, שזה דוגמת מחנות המרכבה העליונה ושכינת ה' בתוכם, ע"י כך 'ותהי עליו רוח אלהים', כי בפעמים הראשונים היה רק הערה האלוקית שבא אליו מרחוק דרך מקרה כמ"ש 'ויקר אלהים אל בלעם', אבל עתה נתלבש ברוח אלהים ונבואה גמורה כי נחה עליו הרוח".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – בלק תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע מואב פחדו מבני ישראל?

חזקוני: "כשראה שלא החזירו ישראל למואב את מה שכבש סיחון מהם אמר בלבבו יש להם כח לישראל ורשות לפשוט ידם עלינו והם לא ידעו כי קנאו ישראל ע"י סיחון".

רמב"ן: "שהיה מואב קטן בגויים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם".

ריב"א: הם היו יראים רק מבלק מלכם, שהיה ממדין.

הכתב והקבלה: חששו ממשה. הם חשבו שמצליח להנהיג את עם ישראל בדרך של כשפים.

רש"ר הירש: המילים 'ויגר מואב' הן המשך של ראיית בלק את מפלת סיחון ועוג. לאחר שראה זאת, השפיעו מאורעות אלה על מואב, והשפעתם ניכרה ב"ויגר מואב", "ויקץ מואב". "ויגר" – נפלה עליהם אימה ופחד כה גדולים, עד שראו את עצמם "גֵרים" בארצם, כפי שנאמר במדרש רבה – כאילו הארץ איננה שלהם וכבר היא כבושה בידי ישראל. "כי רב הוא": משום שישראל נתגלה כעם רב עוצמה. המילה "רב" אינה מורה רק על ריבוי מספרי, אלא היא גם ביטוי לעוצמה.

הפוסט הפחד של מואב מפני בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מעלתו של הדיבור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט מעשה נמדד על פי המניעים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט הנהגת הקב"ה בעולם – פרשת בלעם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט עצת בלעם לבלק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לפי דבריו של הרב מזוואלין, נראה לומר שכל תחילה היא הזדמנות להתחיל מחדש: ראשית השנה, ראשית החודש, ראשית השבוע.
ואם ההתחלה היא כמו שצריך – זו סגולה שהכל ילך אחרי הראש.
מה שנותר הוא, רק להחליט מתי ההתחלה, וזו לא חייבת להיות דווקא בתחילת היום. גם באמצע הדבר ניתן להחליט שעכשיו מתחילים ומתגברים כארי. הסגולה עדיין תעבוד.

הפוסט חשיבותה של ההתחלה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט דחיית מעשה שלילי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.