שאלות שונות באמונה הציקו לי, ולכן החלטתי לשנות את דרכי אמר התלמיד, והוסיף הצעה, שיציג בפני ר' חיים את שאלותיו באמונה, כדי לשמוע תשובה.

לכל שאלה יש תשובה, אמר ר' חיים, אלא שאין בכוונתי להשחית את זמני על כך, שכן שאלותיך אינן שאלות כלל, אלא תירוצים – תירוצים שנועדו להשקיט את מצפונך המנקר ולהצדיק את נטייתך ללכת אחר תאוותיך. יצרך הרע ורצונך לעשות כל שליבך חפץ, הם שגרמו לך לפרוק עול תורה ומצוות. אותן "שאלות באמונה" לא נועדו אלא לתת מסווה אידיאולוגי 'מכובד' לנהייה אחר היצרים השפלים. ולפיכך, לא שאלות הן שאלותיך, אלא "תירוצים"…

בעלי המוסר אמרו שרעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע. כתוב: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

האספסוף העלו "שאלה באמונה", כביכול. "מי יאכילנו בשר"? הם פקפקו ביכולתו של הקב"ה להמציא להם בשר במדבר. אין ספק שמדובר בשאלה תמוהה ומקוממת, שהרי אותו אספסוף נמנה על הדור שיצא בניסים גלויים מבית עבדים, שראה את מכות מצרים, שהים נקרע בפניו, ועוד ניסים רבים נוספים. וכי לאחר כל זאת יש מקום להטיל פקפוק ביכולת הבורא?

יתירה מזאת, לְמָה הם התגעגעו? ל"הילטון" מצרים? למסעדות הגורמה? הרי הם עבדו בפרך ואכלו מזון עבדים בדוחק ובעוני רב. ובנוסף, אותה "שאלה עניינית" כביכול, עמדה בסתירה לאמת העובדתית, וכי לא היה להם בשר? והלא כתוב "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב, לח).

מדוע שאלו 'מי יאכילנו בשר'? מה פשר השאלה השקרית והמקוממת הזו? מבאר רש"י: "וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) 'וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר…'? ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) 'ומקנה רב היה לבני ראובן…'? אלא שמבקשים עלילה". בשתי מילים הגדיר רש"י את רצונם בכל התנהלותם, הם ביקשו עלילה. האספסוף חיפשו שאלות וקושיות. לא היו להם סיבות אמיתיות לפרוק עול,  הם ביקשו למצוא לעצמם עילה "אידיאולוגית", כביכול.  הסיבה האמיתית היתה שהם "התאוו תאוה". הם ביקשו לעשות כל שליבם חפץ, ללא כל מגבלות. לשקוע בתאוות חומריות ולנהות אחר היצר הרע. משום כך גם נאמר "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (יא, י), רש"י מביא את דברי חז"ל: "רבותינו אמרו: 'למשפחותיו' על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם".

הרצון לפרוק כל מגבלה, ללכת אחר תאוות הלב, הוא שהוליד את ה"שאלות באמונה".  שכן אלו אינן שאלות, אלו "תירוצים". הדרך מכאן ועד ל"קברות התאוה" היתה קצרה. שאלות שתולדתן בתאוה, יש להן "תשובה" רק בקבורת התאוה, שהיא המניע לשאלות הקנטרניות.

בהתייחס לתלמידו ש"שאל", הסביר ר' חיים מבריסק זצ"ל, "שאלות באמונה" המושמעות מפי פורקי עול בעלי תאוה, הנוהים אחר יצרם הרע, אינן שאלות, אלא תירוצים – תירוצים שנועדו להצדיק את דרכם הרעה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת בהעלותך, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/vejgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בהעלותך, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13010

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט על שאלות ו"תירוצים" הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

מתי חל הציווי להדליק את הנרות?

רמב"ן: "… ובכאן כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות… ולא הזכיר בפרשה הזאת 'באהל מועד', ללמד שיהיה גם כן במקדש".

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח, ג)

רש"י: להגיד שבחו של אהרון שלא שינה.

מה מיוחד שאהרון עשה כציווי ה' ולא שינה? וכי מדוע שאהרון ישנה את ההדלקה?

רבי מאיר מפרימישלאן: החידוש הוא שגם לאחר שקיבל אהרון את הכבוד ונכנס לתוך המשכן לעשות את עבודת ה', הוא עדיין המשיך להיות אותו אהרון שהיה קרוב לציבור, שהיה אכפתי לצרכי העם ושהקדיש את זמנו לעשיית שלום ועשיית טוב, בלי להחזיק מעצמו. להגיד שבחו של אהרון שלא שינה את עצמו, למרות הדרגה הגדולה שהגיע אליה.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם (ח, ו)

מתי נאמר ציווי זה למשה?

חזקוני: "ביום שהוקם המשכן נאמרה, לפי שבה כתובות הלכות לויים שבו ביום הוזקקו לשיר. פרשה זו נכתבה על הסדר ו-2 פרשיות של מעלה שנאמר באחת 'הקרב את מטה לוי' ובאחרת 'ואני הנה לקחתי את הלוים', היינו לחנות סביב המשכן. לאחר שהוקם המשכן וסדר הדגלים והדלקת המנורה ציווה לזמן הלויים לשרתו".

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם (ח, ו)

מדוע נסמכה פרשת הלויים לפרשת המנורה?

חזקוני: "ונסמכה פרשת הלויים לפרשת נרות לומר, שהכהנים יתעסקו בהדלקת הנרות ובשאר עבודות יעזרום הלויים מתוך בני ישראל שהרי מעורבים היו מקודם לכן".

רבינו בחיי: "נסמכה פרשת הלויים לפרשת המנורה, כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים. ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלויים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר: (ט, ב) 'ויעשו בני ישראל את הפסח'. ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות: כהן, ואחריו לוי, ואחריו ישראל".

בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (ט, א)

מדוע כתבה התורה את התאריך?

מלבי"ם: "מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים, שהיו בחדש השני, מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ (ט, ב)

מדוע נכתב? מה מלמדנו?

רבינו בחיי: "ונכתבה כאן פרשת הפסח, לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלויים, ולפי שכתוב במצות הפסח: (שמות יב, כה) "והיה כי תבואו אל הארץ" (שמות יג, יא) "והיה כי יביאך", ציווה עתה שהם חייבין בו גם במדבר".

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (י, ב)

מדוע החצוצרות היו עשויות מכסף ולא מזהב?

ר' חיים פלטיאל: משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

ריב"א: משום שהחצוצרות היו לזכרון, כפי שכתוב 'והיו לכם לזכרון', ואין ראוי שיהיו מזהב, כדי שלא להזכיר את עוון העגל.

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת (י, כה)

מה המשמעות שהיה מאסף?

חזקוני: "כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון, אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי ולכך קורא אותו 'מאסף' לשון 'ואין מאסף אותו הביתה'".

הדר זקנים: "לפי שהיה אחרון על מי שמתאחר על דבר זה היה מעכב עמהן ולכך נקרא 'מאסף', שהיה מאסף כל השבטים ואין אחד מן השבטים מאספו".

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (יא, א)

מה ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים'?

רש"י: לשון עלילה, שמבקשים עלילה איך לפרוש מהקב"ה.

רשב"ם: מצטערים מטורח הדרך.

בכור שור: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם (יא, ה)

מדוע פותח בלשון עבר ('זכרנו') וממשיך בלשון עתיד ('אשר נאכל')? מדוע לא כתב 'אשר אכלנו'?

בן איש חי: עם ישראל במדבר התכוונו "להקניט" את משה רבינו ולומר: אנחנו מוכרחים לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר. הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', כפי שאמרו בשאר תלונות 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ובמקום לומר "אכלנו" בלשון עבר, אמרו "נאכל" בלשון עתיד, כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.

מסיבה זו משה רבינו הבליע את התוכחה בנעימה באומרו: "כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים" (להלן פסוק יח) פירוש, טוב לנו שנרד עתה למצרים ונאכל בשר.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מדוע הקדימה התורה את מרים לאהרון?

רש"י: היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה.

אבן עזרא: היא דברה, ואהרן הסכים או החריש לדבריה.

בכור שור: מרים דיברה יותר מאהרן, ולכן הקדימה אותה התורה לאהרון, ומסיבה זו גם לקתה לבסוף.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בהעלותך תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור בקשתם? מדוע שיהיה להם מותר לאכול מהקרבן?

רש"י: "אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו: יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים? אמר להם: עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו".

בכור שור: "הלא יכולים לשלח לשחוט ולזרוק, ולערב נאכל, שהרי אנו טמאים לנפש אדם, ואין אנו צריכים כפרה לאכול בקדשים, שאם היינו זבים ומצורעים שלא נטהרו, ולא היינו יכולים לאכול עד למחר לאחר זמן פסח, שכבר עבר זמן אכילת פסח, או שהיה רביעי או חמישי לטהרתינו, שלא נוכל ליטהר עד שיעבור זמן הפסח, לא היינו מדברים".

חזקוני: "למה אין אנו רשאים לאכול קדשים בטומאה, הרי אשתקד אכלנו הפסח במצרים, אפילו בטומאה והטעם שעדיין לא הוזהרו".

רא"ש: "בזה טעו, שהיו סבורים כיון דלעיל גבי הפסח כתיב 'במועדו' דרשינן אפילו בטומאה. ואינו כן דאפילו טומאה דחויה דוקא בצבור אבל ביחיד לא. וזה שאמר הכתוב 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם' ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין…".

ספורנו: "מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה".

כלי יקר: "והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו, אפילו בטומאה ולא להם בפרטות, שמע מינה שהוציא אותם מן הכלל, דאם לא כן למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח, והלא כבר הם מצווין ועומדים. אלא שבא למעט הטמאים היחידים, על כן אמרו 'למה נגרע'".

הפוסט ביאור בקשת הטמאים לאכול מקרבן הפסח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאורה של קיחה זו? ולשם מה נצרכה?

אונקלוס: "קריב ית ליואי מגו בני ישראל". תקרב את הלויים מתוך בנ"י.

רש"י: "קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום". רבי אליהו מזרחי: "לא קיחה ממש, שפירושו מלשון קנין וכניסת הדבר תחת רשותו, כי הלויים לא נקנו לו ולא נכנסו תחת רשותו". מהר"ל (גור אריה): "דאין שייך לומר על האדם 'קיחה', מפני שהאדם ברשות עצמו".

בכור שור: "לאחר שהוקם המשכן וסידר הדגלים, וסידר הדלקת הנרות, ציווה הקב"ה לקחת הלוים, להבדילם לעבודת המשכן ולנושאו".

כלי יקר: "קח אותם לשמי לשם שררה… וביאור הענין, שלשלושה דברים נבחרו הלוים: שנים לשעבוד, ואחד לשררה. שנים לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל, כמו שנאמר 'ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו… לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד', היינו עבודת משא, 'ולכפר על בני ישראל', כי אשמת העם תלוי בראשיהם… אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו וניתנה השררה ללוים, ועל זה אמר 'תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי, ואקח את הלוים תחת כל בכור…'". וגו'.

אור החיים: "קחם בדברים (רש"י), ונראה שנתכון לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר".

הפוסט קיחת הלויים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב ענין המנורה בתחילת 'בהעלותך' בסמיכות לפרשת הנשיאים שבסיום פרשת 'נשא'?

רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

אבן עזרא: "נסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה".

בכור שור: פרשה קודמת מסתיימת בהקמת המשכן וחנוכתו. כשהבית בנוי ראוי שיהיו בו ארון ומנורה שבה ידליקו את הנרות, ויבשמו את הבית. הבישום נעשה ע"י הנשיאים, שהביאו כפות מלאות קטורת. הפרשה עוסקת בהדלקת הנרות. 'אל מול פני המנורה', על השולחן שהוא מול פני המנורה.

רמב"ן: בתצוה כתוב "ויקחו אליך שמן זית זך…", ולא הוזכרה המנורה. בפר' אמור יש ציווי על שמן זית לדורות, (ויקרא כד, ב) "צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך". פרשתנו היא המשך של הציווי על השמן זית והשלמת הקמת המשכן. התורה מצווה שידלקו 7 הנרות לדורות אל מול פני המנורה.

חזקוני: "נסמכה מצוה זו אחר חנוכת הנשיאים, לפי שאתה מוצא 12 שבטים שהקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב והיו מצערים ואומרים: למה רחקנו מהקריב להקב"ה לחנוכת המזבח. כיון שעברה חנוכת המזבח אמר לו הקב"ה לאהרן ולבניו: כל השבטים עשו חנוכה ואתם לעצמכם תעשו חנוכה, לכך נאמר 'דבר אל אהרן בהעלתך…' ואחר כך 'קח את הלוים'".

הפוסט סמיכות פרשת המנורה לפרשת הנשיאים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסוק פותח במילה "זכרנו" (בלשון עבר) וממשיך בלשון עתיד "אשר נאכל"? מדוע לא כתוב "אשר אכלנו"?

עם ישראל במדבר התכוונו להקניט את משה רבינו בדברים אלו ולומר: אנחנו מוכרחים לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר.

אך הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', כפי שאמרו בשאר תלונות 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ולכן במקום לומר "אכלנו" בלשון עבר, אמרו "נאכל" בלשון עתיד, כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.

מסיבה זו משה רבינו הבליע את התוכחה בנעימה באומרו: "כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים" (להלן פסוק יח) פירוש, טוב לנו שנרד עתה למצרים ונאכל בשר.

(בן איש חי)

הפוסט תוכחה "עדינה" לבני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה אמרה מרים לאהרון?

• רש"י: מרים דיברה עם אהרון אודות פרישת משה מאשתו.
• רשב"ם: "כדכת' בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה".
• בכור שור: הם תמהו: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל, שלקח לו אשה מבנות הכושים שהם ערלים? וסברו שמשום שהקב"ה מדבר עמו הוא מתגאה, ולא רוצה לישא אשה ישראלית, ולכן ביקש אשה במרחק.
• חזקוני: מרים ראתה שצפורה לא היתה מתקשטת בתכשיטי נשים. ציפורה שאלה את מרים אם אין אחיה מקפיד כל כך, ומכאן ידעה מרים וסיפרה זאת לאהרון. הם תמהו מדוע משה פירש כעת מאשתו, וסברו שכנראה משום שהיתה כושית.
• רבי חיים פלטיאל: הם דיברו על פרישות משה מאשתו. מתחילה משה פרש מאשתו מדעתו, וסברו שאין הקב"ה מסכים עימו בכך. הם תמהו, שהרי עליהם שרתה שכינה ולא הזהיר אותם הקב"ה שיפרשו. הם אמרו: 'הרק אך במשה דבר'? וכי סבורים אתם שפירש מאשתו עבור השכינה? 'הלא גם בנו דבר' ולא פרשנו, אלא פירש מתוך שהיתה כושית.

הפוסט דברי מרים לאהרון, על אודות האשה הכושית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

השלכות גדולות של מעשה קטן

המתנתה של מרים על יד היאור, להשגחה על אחיה היתה עשיה פעוטה. היא לא נדרשה למאמץ מרובה (או הקדשת תשומת לב מיוחדת). אך השלכותיו היו משמעותיות והיתה בהם תרומה נכבדה ומשמעותית להצלת עם ישראל.

מכאן לקח חשוב מאד לחיינו, יש ואדם עושה מעשה שנראה פעוט ואינו מחשיבו. יש אפילו שיזלזלו בו, אולם ערכו של מעשה אינו נמדד במישור המיידי, בסמוך לאירוע. ההשלכה של העשיה, כמו גם תוצאותיה יכולות להיראות רק זמן רב לאחר מכן. מרים עשתה זאת כאחות גדולה, שדואגת לאחיה הקטן. היא לא חשבה באותה עת בהשפעות שעשויות להיות לפעולה זו.

חשיבותה של הכרת הטוב

נשוב להמתנת בני ישראל למרים, שנסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה. 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם', כל מחנה בני ישראל, שמנה באותה עת כמה מיליונים, ממתין למרים ולא נוסע במשך שבעה ימים. התורה מציינת זאת, להשמיענו שהיה זה "אירוע חריג" בארבעים שנות נידודי בני ישראל במדבר, וללמדנו כלל חשוב, ומוסר לחיינו.

לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של הכרת הטוב ומחוייבות שבאה בעקבותיה. הכרת הטוב כלפי המיטיב נחשבת כחובה בסיסית. מגיל קטן מרגילים אנו את ילדינו לומר 'תודה' על צעצוע שמקבלים או ממתק שניתן להם. הכרת הטוב הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא הרבה מעבר לאמירת 'תודה'. הכרת הטוב אינה מידה נוספת, אלא אחד מעיקרי האמונה, כפי שמצינו בדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקבה" (קהלת רבה פרשה ז). מצאנו מקורות רבים על חיוב 'הכרת הטוב', אפילו לבעל חיים ולדומם. וכשאדם אינו מכיר טובה למי שהיטיב עימו, הוא מכונה 'כפוי טובה'. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם.

יסוד הכרת הטוב הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו- יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

את החובה הבסיסית להודות על כל הנאה לימד אברהם אבינו את באי העולם, ובאמצעותה הכיר להם את הקב"ה. אברהם נטע אשל בבאר שבע ולמרגלותיו האכיל והשקה את העוברים ושבים. לאחר שאכלו ושתו רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שלא אכלו משלו, אלא עליהם להפנות את תודתם לבורא עולם, על שאכלו משלו.

הכרת הטוב בין איש לאשתו

היבטים מגוונים יש לחיוב הכרת הטוב, ורבים הממעטים בחשיבות ההתבוננות בנושא זה, מתוך אי שימת לב. בחיי החברה, אדם נמשך בדרך כלל למי שמעריך אותו והערכה מובעת גם בתודה ובמילה טובה. כשזה לא קיים – מערכת היחסים בין אדם לחברו מתערערת.

על החובה להכיר טובה לבן / בת הזוג, למדנו מסיפור על רבי חייא. חז"ל במסכת יבמות (דף סג ע"א) מספרים: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו (=אשתו של רבי חייא היתה מצערת אותו). כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה (=כשהיה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה). אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? (שאל אותו רב: והרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה בכל זאת משתדל להנות אותה?) אמר לו: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". (=השיב לו רבי חייא: שמגיע לה, כהכרת הטוב על שמיטיבה עימו).

אדם מן השורה היה מגיב למעשה שכזה בצורה שלילית ויתכן שאף היה מבזה את רעייתו, אולם רבי חייא לא נהג כך, כשהיה מוצא בדוכנים בשוק דבר שאהוב על אשתו, היה רוכשו ומביאו לה. ואכן תלמידו תמה  על מנהגו זה, ושאל אותו לפשר קניית מתנה לאשתו, ובפרט שמצערת אותו. ענה לו רבי חייא: אני קונה לה, כהוקרה על שמגדלת את בנינו.

לרבי חייא אמנם היה צער גדול מהתנהגות רעייתו, אולם הוא חש בצורך להכיר לה טובה על כך שמגדלת את ילדיו – שהינם משותפים להם. ועל כן – גם כשהיה בשוק חשב כיצד יוכל להכיר טובה והביא לה תשורות.

לימדנו רבי חייא שיעור בהכרת הטוב – יש להכיר טובה על כל דבר, גם אם בנוסף לטובה מקבלים רעה מהמיטיב. יש למצוא את נקודות הזכות החיוביות ועליהן להכיר טובה.

הפוסט הכרת הטוב – לפרשת בהעלותך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה מלמדת התורה במילים אלו?

רש"ר הירש: "אהרן ביטא את התפקיד המוטל על הכהן: עליו להפנות את כל השאיפות הרוחניות של האומה אל ה' ואל תורתו. ואהרן נתן ביטוי לכך ע"י הפנייה מתאימה של נרות המנורה. ולא היה בזה משום יוהרא של כהן, אלא הוא רק עשה 'כאשר ציווה ה' את משה'".

וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ח, יח)

מדוע לקח הקב"ה את הלויים?

בכור שור: "כלומר: מתנה זו שישראל נותנים לי, יש לי דין עליהם, 'כי לי כל בכור': בדין שהכיתי כל בכור בשביל ישראל, וגנותי על בכוריהם".

בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (ט, א)

מדוע כתבה התורה את התאריך?

מלבי"ם: "מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים, שהיו בחדש השני, מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם (ט, ח)

מדוע כתב 'יצוה', ולא כתב 'ידבר'?

הנצי"ב מוולוז'ין: משום שמשה סבר שלא יהיה מזה דבור או פרשה חדשה, אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כהאי גוונא טומאה או לא.

וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ט, יז)

מדוע כתוב 'וְאַחֲרֵי' בתוספת ו' החיבור?

הכתב והקבלה: אם היה כתוב ללא האות ו', היה מובן שהתחילו לנסוע מיד כשראו את הסתלקות הענן מעל האהל, ללא שיהוי בין ההסתלקות לנסיעה. בניגוד למציאות, שבהסתלקות הענן מעל האהל הוא התכפל ונמשך על גבי בני יהודה ואז תקעו והריעו ותקעו ולא היו מהלכין עד שמשה אמר 'קומה ה".

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת (י, כה)

מה ביאור הפסוק?

חזקוני: "כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון, אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי ולכך קורא אותו 'מאסף' לשון 'ואין מאסף אותו הביתה'"..

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (יא, א)

מה ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים'?

רש"י: לשון עלילה, שמבקשים עלילה איך לפרוש מהקב"ה.

רשב"ם: מצטערים מטורח הדרך.

בכור שור: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… (יא, ה)

מדוע לאחר שנכתב 'זכרנו' (בעבר) נכתב בעתיד 'אשר נאכל', ולא כתוב 'אשר אכלנו'?

בן איש חי: בנ"י התכוונו להקניט את משה ואמרו: עלינו לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר.

הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', ובמקום לומר 'אכלנו' אמרו 'נאכל', כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מדוע הקדימה התורה את מרים לאהרון?

רש"י: היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה.

אבן עזרא: היא דברה, ואהרן הסכים או החריש לדבריה.

בכור שור: מרים דיברה יותר מאהרן, ולכן הקדימה אותה התורה לאהרון, ומסיבה זו גם לקתה לבסוף.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מה אמרה מרים לאהרון?

רש"י: מרים דיברה עם אהרון אודות פרישת משה מאשתו.

רשב"ם: "כדכת' בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה".

בכור שור: הם תמהו: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל, שלקח לו אשה מבנות הכושים שהם ערלים? וסברו שמשום שהקב"ה מדבר עמו הוא מתגאה, ולא רוצה לישא אשה ישראלית, ולכן ביקש אשה במרחק.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים (יב, טו) 

מדוע המדבר לשון הרע נסגר מחוץ למחנה?

המצורע יושב בדד מחוץ למחנה. היושב לבד, ללא יכולת לעזור לזולת וללא תקשורת עם מכריו חשוב כמת. מעלת האדם החי, שיש לו אפשרות לתקשר ולחיות עם השני. מי שחי לעצמו, מחזיק הכל לעצמו, אין בו נתינה, הרי הוא כמו מת.

המדבר לשון הרע מגלה בדעתו שאינו רואה ואינו מכיר במעלת הזולת ואינו רוצה בטובתו, ואינו רואה כל מניעה מלפגוע בו בדיבור 'לשון רע', ולכן נעשה מצורע ועליו לישב בדד מחוץ למחנה שבעת ימים, שייחשב כמת, בלא שתהיה לו אפשרות להעניק כלל לזולתו.

הפוסט גליון בהעלותך תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (יא, א)

מה ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים'?

• רש"י: לשון עלילה, שמבקשים עלילה איך לפרוש מהקב"ה.
• רשב"ם: מצטערים מטורח הדרך.
• אבן עזרא: "מגזרת און, וכן 'מחשבות אונך' (ירמיה ד, יד)".
• בכור שור: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".
• רמב"ן: כשהתרחקו מהר סיני, שהיה קרוב לישוב והגיעו למדבר הגדול במסעם הראשון, הצטערו ואמרו: מה נעשה? איך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה? איך נסבול את העמל והעינוי ומתי נצא ממנו? מלשון 'מה יתאונן אדם… על חטאיו' (איכה ג לט), מלשון כאב וצער. הם דיברו במר נפשם, כדרכם של אנשים כואבים.

הפוסט ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט חשיבותה של תקשורת עם הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט הדלקת הנרות – מצוה תמידית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט ענוותנותו של משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט להיות עניו מכל אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט לא להתפעל מכל דבר שנאמר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.