בפרשת לך לך קראנו שמאחר ולא היו להם ילדים, הציעה שרה לאברהם: "בֹּא נָא אֶל  שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (טז, ב). כפועל יוצא מהצעה זו נולד ישמעאל.

והנה בפרשת וירא אנו רואים שמערכת היחסים התשנתה לחלוטין. עד כדי שלמורת רוחו של אברהם שרה דורשת ממנו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". תגובת אברהם טבעית, כאב שאוהב את בנו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ", ולא ממהר למלא את בקשת שרה. רק לאחר שהקב"ה "מתערב" ומכריע לפעול כדברי שרה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". ואכן אברהם עושה זאת.

שינוי ביחס שרה להגר

על כך כמה תמיהות: הכל התחיל בעקבות "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". אם ישמעאל לא נהג כשורה, מדוע לגרש גם את אמו, שהיתה שפחה נאמנה בבית אברהם ושרה? מלשונה של שרה משמע שמערכת היחסים "עלתה על שרטון", עד כדי ששרה אפילו לא נוקטת בשמותיהם, אלא אומרת לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". מדוע בלשון זו, וכי אין להם שמות?

פליאה נוספת, אברהם היה ידוע ביחסו המיוחד לאנשים. בתחילת הפרשה קראנו אודות הכנסת האורחים שכה היתה חשובה לו. ביום השלישי למילתו רץ לחפש אורחים בחום היום. ושיוצאים ממנו, הוא הולך ללוות אותם. לעומת זאת, כשנדרש למלא אחר דרישת רעייתו, הוא משלח את הגר ובנה, ולא מלווה אותם, מדוע?

בן הגר המצרית מצחק

השמחה לרגל לידת יצחק היתה בעיצומה. על הפסוק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא, ח), דורשים חז"ל: "רבי יודא ב"ר סימון אמר: גדול עולמים היה שם, רבי יודן בר מספרתא אמר: … גדולי עולם היו שם… אמר רבי יהודה ברבי סימון: משתה גדול משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם…" (מדרש רבה נג, י).

ובסמוך, בפסוק הבא נכתב: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". מה פשר צחוק זה של ישמעאל? חז"ל עומדים על מעשיו החמורים של ישמעאל ודורשים את המילה 'מְצַחֵק': "דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות…, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תני רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים…, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים…" (מדרש רבה נג, יא).

האמה הזאת ואת בנה

מה המיוחד בראיית שרה? מדוע נסמך פסוק זה למשתה? מבאר המלבי"ם שבעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ. ביאור המילים 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם', ישמעאל כמו ליצני הדור, לעג על כך שמאבימלך התעברה שרה, והתפאר שרק הוא נולד מאברהם. ברוב חכמתה הבחינה שרה שלצחוק זה הסיתה אותו אמו, שחרה לו מאד שאברהם מעדיף את יצחק על פני ישמעאל.

שרה הכניסה לביתה את הגר כשפחתה ואף המליצה לאברהם, שתלד לו ילדים. אך משנוכחה לראות שהגר התנהגה בחוסר נאמנות בסיסית, גמלה בליבה החלטה שיש לגרשה. ולכן פנתה לאברהם ואמרה לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". בדבריה הדגישה שרה את הבוז והזלזול שלה כלפי הגר ובנה, ולא התייחסה אליהם בשמותיהם, כי אם בכינוים ובתצורה משפילה. בכך נתנה דגש לעובדת היות הגר שפחה, כמו גם היחס לבנה כאל בן האמה, ולא ישמעאל או בנו של אברהם.

וירע הדבר… על אודות בנו

התורה מדגישה את ההבדל שבין גישתה של שרה לישמעאל, שמייחסת אותו רק לאמו "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית", ומנתקת אותו מייחוסו לאברהם, וכך גם אומרת לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה", בעוד אברהם מתייחס אליו כאל בנו – "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". עם כל הקושי הכרוך בגירוש הגר, היה לו הרבה יותר קשה "עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".

עם זאת, בצדקותו הרבה, עשה אברהם כמה פעולות, חלקן נגד רצונו, למלא את הוראת הקב"ה במלואה: החל מהשכמתו קום לשלח את הגר ובנה. הוא לא נתן לה כסף, אלא רק לחם ומים, כמצרכים בסיסיים ביותר. את כל הפעולות עשה אברהם בעצמו, ולא על ידי שליח. אברהם שלח אותה מיד בבוקר, ולא הניח לה לאכול בביתו טרם צאתה לדרך. יתירה מכך, בשונה ממנהגו, אברהם לא ליווה אותם, כפי שעשה עם אורחיו, אפילו הנכרים. הוא גם לא שלח איתה אחד מעבדיו שיסייע לה בדרך. המשותף לכל פעולותיו של אברהם שהראה לשרה שעושה הכל ומגרש את הגר משום שהסיתה את בנה לצחוק וללעוג לשרה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

לא מספיקים ללמוד ולהכין את פרשת השבוע?

'חויה בשולחן שבת' – העלון החדש שיסייע לכם בקלות להכין רעיונות לשיח על פרשת השבוע.

ובסופו גם שאלות נושאות פרסים.

בואו להעשיר את השיח התורני סביב שולחן שבת עם כל המשפחה!

מוזמנים להוריד את העלון בקישור https://shaalti.co.il/?p=13991

או בשליחת המילה 'חויה' לוואטסאפ 052-9453811 או למייל office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת וירא? היכנסו לקישור https://did.li/NZMaa

לקריאה והורדת גליון 'תורתך שאלתי' מס' 161 לפרשת וירא תשפ"ה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=14020

הפוסט יחס גורר יחס הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לבעל מלטשת יהלומים היו פועלים רבים, שהתמחו בתחומי ליטוש שונים. חלקם היו מומחים לליטוש יהלומים מרהיבים המיועדים לתכשיטים יקרי ערך, וחלקם עסקו בליטוש פחות מקצועי ורגיש, ביהלומים המיועדים לתעשיה.

באחד מימי האביב שמח מאד המנהל כשהגיע אליו סוף סוף משלוח מיוחל, של יהלומים שרכש חודש וחצי לפני כן. החבילה הקטנה הכילה יהלומים גולמיים ענקיים, שהושקע ברכישתם סכום כסף רב. המנהל יצא ממשרדו והחבילה נשארה פתוחה על שולחנו.

לקראת סיום ההפסקה נכנס למשרדו פועל חרוץ, שסיים לפני ההפסקה את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו. הוא הביא את היהלומים המלוטשים והגיע לקבל יהלומים חדשים לעבודה. את עיניו לטש לשולחן המנהל, עליו היתה מונחת חבילת היהלומים כשהיא פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעמדתו, ללטש את היהלומים החדשים. לא חלף זמן רב, ובעל הבית חזר. עם כניסתו למשרדו הבחין שהיהלומים היקרים נעלמו.

"מי לקח את היהלומים משולחני"? זעק בבהלה. היהלומים היקרים, ששילם בעדן הון רב נעלמו. מאחת מפינות המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".

חשכו עיני המעביד: הרי לפועל זה אין ניסיון רב. הוא מוכשר ללטש רק יהלומים זעירים. תהליך עיבוד היהלומים שהתקבלו באותו בוקר שונה בתכלית ויש לעשות זאת במומחיות רבה. מיהר למקומו של העובד, אולם זה היה כבר מאוחר מידי, הפועל היה בעיצומה של עבודת הליטוש.

"מה אתה עושה"? הזדעק בקול, "אלו יהלומים גדולים".

"לא חשוב הגודל, גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", השיב הפועל.

אופן הלימוד

בפרשת וילך כותבת התורה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (לא, יט). ומפסוק זה דורשים חז"ל כלל חשוב מאד בחינוך: "רבי עקיבא אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר 'שימה בפיהם'" (עירובין נד ע"ב).

כל ילד הוא נשמה סגולית, יהלום זוהר וייחודי. אין שני ילדים זהים לחלוטין, לא מבחינת הכשרונות, המידות, האישיות וגם לא ברמת הבגרות האישית. לנוכח המשל ולאור הוראת התורה נשאלת השאלה, כיצד עוברים הילדים "ליטוש" ראוי, שלא יהיה "בתהליך ובגודל אחיד"?

משה רבינו ביקש שהמנהיג אחריו יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). וביאר שם רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד את תפקידו הנכון ומשימותיו הראויות, ובעיקר שיידע להתייחס לכל אחד בהתאם לנטיותיו, תבונתו ואישיותו. תפקידו של מחנך ללמד בסבלנות ובנעימות עד שיהיו הדברים רהוטים בקרב תלמידיו.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ד ה"ד): "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים".

מעלתם וייחודם של המחנכים

על הפסוק "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג) דרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ח ע"ב): "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות".

שאל ה'בן איש חי' מדוע השוו חז"ל את 'מלמדי התינוקות' לכוכבים דוקא? והשיב בספרו 'בן יהוידע' בידיעה מעניינת מאד. אם נשאל עוברי אורח, מי גדול יותר, השמש או הכוכבים?

מרביתם ישיבו שברור שהשמש גדולה, כך אנו רואים. אולם בפועל, אם משווים את השמש לכלל הכוכבים, הרי היא מהווה חלק זעיר מאוד מכלל הגלקסיה. השמש היא "רק" כוכב אחד מבין מיליארדי כוכבים. יש כוכבים הרבה יותר גדולים ממנה. חז"ל השוו את "מלמדי התינוקות" משום שהכוכבים גדולים מהשמש, ורק מחמת גובהם הרב הם נדמים כקטנים ממנה.

כך גם מלמד תינוקות, מעלתם גדולה מאד. הם יוצקים את היסודות ללימוד עצמו, אך בד בבד מניחים את תשתית הלמידה של הילדים לכל החיים. וגם אם המלמד ילדים קטן בעיני עצמו או בעיני בני אדם, הרי הוא כמו הכוכבים, שרק ביחס לשמש נראים קטנים, אך בפועל הם גדולים מאד, וחלקם אף יותר מהשמש.

יסוד כלל ישראל – החינוך. 

איך מעבירים את החינוך? איך משפיעים על התלמידים? המגיד מדובנא שאל את הגאון מוילנא: איך אפשר להשפיע על הציבור? השיב לו הגר"א בדרך משל, לאדם שרוצה למזוג משקה לכוס גדולה כדי שממנה יתמלאו במשקה גם הכוסיות הקטנות המונחות בצידה. כל עוד הכוס הגדולה אינה מלאה, לא יתכן שהכוסיות שעל ידה יתמלאו ממנה, כיון שהוא עדיין לא מלא. אם רוצים שישפיע לכוסיות – יש למלא תחילה את הכוס הגדולה.

הוסיף הגר"א ואמר שזה גם יסוד ההשפעה. אם רוצים שאנשים יושפעו, יש לוודא שהכלי המשפיע יהיה מלא. אם הוא מלא – הוא משפיע על אחרים ! אם הוא עדיין לא מלא, איך ישפיע?

כך זה גם בחינוך, תחילה יש למלא את הכוס הגדולה – את עיקר ההנהגה וההשפעה של הבית קובעים ההורים. אם התנהגותם תתנהל כראוי, גם בינם לבין עצמם וגם ביחס לאחרים, הרי שילדיהם יספגו ויראו דוגמא אישית ראויה.

במקביל ובנוסף, למוסדות החינוך בכלל ולמורים בפרט יש חלק חשוב מאד בעיצוב דמותם והתנהגותם של הילדים. על המחנכים להיות מלאים בעצמם, כדי שיוכלו להשפיע.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשיות ניצבים – וילך? היכנסו לקישור https://did.li/OG75q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות ניצבים – וילך,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=13677

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

הפוסט וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים – על חשיבות החינוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשת מטות אנו קוראים אודות בני ישראל שעסוקים בהכנות אחרונות לקראת כניסתם לארץ המובטחת. שני שבטים, בני גד ובני ראובן התברכו בעדרי צאן ובקר רבים מאד. הם חששו שהנחלה שיקבלו בארץ ישראל לא תספיק להם, ועל כן פנו למשה רבנו ובפיהם הצעה ובקשה: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (לב, ה). במקום לקבל את הנחלה שאמורים היו לקבל בתחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה אחרת, בצידו המזרחי של הירדן.

כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? קרוב לארבעה עשורים לאחר אירוע המרגלים, שהשפיע על בני ישראל במדבר, משה חשש ממרי נוסף, שעלול להשפיע על העם. חטא המרגלים דחה את כניסתם לארץ המובטחת בארבעים שנה, תוך נדודים במדבר. ולא זו בלבד, אלא שמתו במדבר כל הדור שיצא ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. נכחד דור דעה, שחווה את ההתרחשויות הגדולות של קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ירידת המן ועוד ניסים רבים ועצומים. משה נושא נאום ארוך שמתפרס על פני עשרה פסוקים ובהם דברים קשים כגידים, נזיפה בבני גד ובני ראובן על רצונם לשבת בעבר הירדן.

ההצעה המשופרת

לשמע דברי התוכחה מקיימים שני השבטים התייעצות. הם מבינים את יסוד דברי משה, ועומדים על עיקרי דבריו – חשש מפני "השתמטות", שעלולה להתפשט ולגרום למרי אזרחי. הם חוזרים אל משה עם הצעה "משופרת". תכליתה – על אף שלא נקבל חלק בעבר הירדן המערבי – בארץ ישראל, אנו נהיה חלק מחלוקת הארץ. ראשית "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". תחילה ניישב את צאננו ובקרנו, בהמשך נדאג למקום יישוב לילדינו, ואז נירתם למשימה החשובה. "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם… לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".

תגובת משה רבינו

משה רבינו שומע את תגובתם לתוכחתו הנוקבת ותוכנם מתיישב על ליבו. הצליחו להסיר את החששות בטיעונים הגיוניים. ומנאום גוער ומייסר הוא עובר לנשיאת דברים בנימה שונה לחלוטין.

עם זאת, כשהאזין לתשובתם, שמעו אזניו דברים צורמים מאד. הפריע למשה שבסדר הדברים הם התייחסו תחילה להסדרת מגורי בעלי החיים, "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה", ורק לאחר מכן התייחסו להשתקעות ילדיהם, באמרם "וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". משה מורה להם את הסדר הראוי: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (פסוק כד).

חז"ל מבארים את דברי בני גד ובני ראובן, תוך ביקורתיות רבה, וכך אומרים: "בני ראובן ובני גד עשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'. אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר. תחילה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ 'וגדרות לצאנכם'… אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה עליהם" (מדרש רבה כב, ט).

בקשה מעודכנת

בני גד ובני ראובן קיבלו את תוכחתו, הבינו את המסר ושינו את סדר דבריהם. הם שבו למשה וניסחו את בקשתם מחדש: "וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה, טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד". הפעם הקפידו להזכיר את תחילה את ילדיהם ורק לאחר מכן את הצאן והבקר.

בחיי כל אחד מאיתנו, נתקלים אנו יום – יום בדילמות של העדפות, בכל תחום של חיים – אישי, מקצועי או חברתי. כשאנו מתמודדים עם משימות, מטרות ואתגרים, היכולת לקבוע סדר עדיפויות משפיעה על הצלחתנו ויכולתנו לנהל את הזמן והמשאבים שלנו ביעילות. מכאן שסוד ההצלחה הוא סדרי עדיפויות נכונים.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשיות מטות ומסעי, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/19kgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות מטות – מסעי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13310

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט סדרי עדיפויות נכונים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי קנאות

על מעשה הקנאות שאודותיו נכתב בסוף הפרשה הקודמת אומרים חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". כלומר הלכות קנאות הן הלכות גדולות ועמוקות, אך אין מורים כך. שאל רבי שלום שבדרון: מדוע על הקנאות של פנחס אמרו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן"? והרי זו מצוה כה גדולה, עד כדי שכיפרה על בני ישראל?

כדי להשיב לשאלה, נתבונן במהות ה'קנאות'. 'קנאות' אינה בהכרח מעשה בידים או ברגלים, קנאות אינה מתבצעת בזריקת אבנים, או בצעקות. מקורה של הקנאות בלב. כשהלב מיטהר ומתקדש ומקנא את קנאת ה', באותה שעה הוא יכול לקחת רומח בידו ולהרוג את זימרי בן סלוא.

וכאן טמון הסוד. 'קנאות' אינה מוכתבת על ידי הוראות או פסקי הלכה. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב יודע מה מתרחש בעמקי הלב. מקורה של קנאות בלב, והואיל ולא ניתן לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת, לא ניתן להורות לו לפעול בדרך זו או אחרת, ועל כן היא מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן".

האדם היחיד שזכה לקבל שכר כה רב – ברית שלום, היה פנחס. מדוע דוקא הוא? רגילים אנו לראות במושג "רודף שלום" אדם נעים הליכות, המאיר פנים לכולם. אדם שלעולם לא יגיד מילה רעה על זולתו. אדם שאינו מתערב בנושאים השנויים במחלוקת. לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של "אנשי השלום". אולם השקפת התורה שונה. אנשים מסוג הנ"ל אמנם אינם "בעלי מחלוקת", אך הם בודאי אינם מוגדרים כ"רודפי שלום". שלום אינו רק שלילת המחלוקת. שלום הוא ערך חיובי, שאינו ניתן להשגה ב"שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת.

איש השלום

מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה? נקודת המפתח, כשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר עםהבורא יתברך, כך גם השלום בתוך עם ישראל, האחדות בין יהודים.

אנשים רבים ראו את נשיא שבט שמעון בקלקלתו, אך ישבו באפס מעשה ולא הגיבו. ברור שלא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיו, אך מדוע בחרו לשתוק ולהבליג? הם חששו ל"ריב אחים", לפילוג בעם. זו היתה טעותם, כל עוד האחדות באה על חשבון 'חילול השם', אין לאחדות זו שום ערך.

היה רק אדם אחד שהבין נכון את המהלכים, היה זה  פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם ובעיקר השאיפה לשלום. כשקינא לאלוקיו הוא הכשיר את הקרקע להשראת שלום ואחדות אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב"ה וגילה את האמת: פנחס – הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על "ברית השלום".

מדוע דוקא פנחס זכה לברית 'שלום'?

נותר לברר עוד נקודה אחת, מאחר והוא נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה לברית 'שלום' בדוקא? המהר"ל מבאר שיש שלושה סוגי שלום בעולם: א. שלום 'קר', כששני אנשים (או מדינות) שומרים על יחסים סבירים, ואינם נלחמים ביניהם. אין להם יחסי אהבה או שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה, מעין "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד. ג. שלום אמיתי, של חיבור לזולת. זה השלום הטוב ביותר, שאדם יודע שיש לו חבר להשתתף בצער, כמו גם לשמוח עימו, לא רק כשנחמד וכיף.

לפנחס הפריע מאד שיהודים רבים מתו במגיפה בגלל המעשה של זמרי. הצער הגדול של עם ישראל הביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא, למרות שידע שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, וכל זאת כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו. על כך אמר לו הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, משום שהיה אכפת לך שיהודים לא יסבלו, לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום", את תכלית השלום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/PR45q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13255

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט מחנה אנשי השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

על פסוק זה כמה שאלות, ונפתח בביאור תחילתו. נקימה היא עשיית מעשה בפועל, שמטרתו לגמול רעה עבור מי שהרע לו. חז"ל נוקטים בדוגמא: "אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר, אמר לו הוא: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה" (יומא כג ע"א). כלומר סירוב של חבר להיטיב, בעקבות סירוב קודם של רעהו למתן סיוע אחר. ועל כך כותבת התורה במפורש: 'לא תקום'.

נשאלת השאלה: מדוע התורה כלל לא מתייחסת להתנהגותו זו של הראשון, שפתח בסירוב לעזור לחברו. הרי סירובו להשאיל יום קודם (בדוגמא של חז"ל) הוליד וגרם לתגובת רעהו?

היכן הצדק? מדוע התורה מתערבת רק באשר לתגובת השני, ואוסרת לנהוג כך? וכי הראשון, שפתח בסירוב תחילה, פעל כשורה?

החזקוני יורד לשרשם של הדברים ומבאר: "הראשון לא הניח להשאיל לו, אלא מחמת צרות עין, שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו, לולי השנאה שהוא רוצה להנקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם".

החזקוני מבאר לנו כלל חשוב מאד, אין איסור בתורה להיות קמצן. אמנם הנוהג כך לוקה במידה רעה במערכת היחסים שבין איש לרעהו, אך התורה לא מחייבת אדם להשאיל את חפציו, יתכן שהם יקרים בעיניו וקשה לו להיפרד מהם.

אולם כשיהודי מסרב להשאיל חפץ לחברו בשל איבה או עוינות, כשהוא מתחיל לנהל חשבון ו"פנקסנות" של צרות עין, זה "מדרון חלקלק", שיוביל לשנאה, ואת זה אסרה התורה. כנגד זה סיימה התורה את הפסוק במילים "ואהבת לרעך כמוך". אדם הלוקה בנטיות הנקימה והנטירה, עליו להעניק לרעהו את שנזקק לו למרות הקושי. ואז, כך מבטיחה התורה, הוא יזכה למעלת "ואהבת לרעך כמוך".

ומסיים החזקוני את ביאורו על המילים 'ואהבת לרעך כמוך' וכותב: "אם תעשה כן תאהבהו". התורה מורה לאדם לעבוד על מידותיו, ולנהוג על פי השכל, ולא בהתאם לרצונותיו האישיים, שפעמים רבות מונחים מרגשות שליליים.

על בסיס יסוד זה ניתן להבין שאלה אחרת, על ציווי התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בסיום הפסוק.

בקריאה ראשונה דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?

יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?

חז"ל נתנו דעתם על כך, ונתנו לנו כלים ליישום, וכך כתבו במסכת כלה רבתי פרק ד: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו". כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב בהלכות דעות (פ"ו ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

מבחינה מעשית נדרשת ממנו אהבה מושלמת כנפשו. איך עושים זאת? נדרשת מהאדם עבודה אישית על מידותיו. לפעול חיובי, לספר בשבחו ולחוס על ממונו. גם כשעולה וצפה מחשבה שלילית כלפי הזולת, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולמנוע מהרגש להשתלט על מעשינו.

הפוסט ואהבת לרעך – כמוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בחירת בונה המשכן

בתחילת הפרשה אנו קוראים שהקב"ה מבשר על בחירת בונה המשכן למשה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לא, ב). נשאלת השאלה, מדוע פנה אליו הקב"ה ופתח במילה 'רְאֵה'?

מבאר האברבנאל שהיתה מחלוקת בקרב בני ישראל, מי יבצע את מלאכת המשכן וכליו. משה רבינו הסתפק, משום שרבים רצו לבצע את המלאכה החשובה והייחודית. עיקר התלבטותו במינויו כאחראי על המלאכה, היתה משום קרבתו המשפחתית. בצלאל היה נכד של מרים אחותו (היה בנו של אורי בן חור, שהיה בנה של מרים). משה חשש שמא יאמרו בני ישראל שמינה את עצמו למלך, את אהרן אחיו לכהן גדול, את בני אהרן לכהנים ואת בצלאל נכד אחותו הפקיד על מלאכת המשכן. מסיבה זו אמר הקב"ה למשה 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל', הקב"ה אמר לו: ראה ברוח הקודש שעליך, שבצלאל ראוי למלאכה זו. בכך השיב לכל מי שהסתפק או חשב לערער על מינוי חשוב זה.

ייחודו של בצלאל

אודות חכמת בצלאל ותבונתו הרבה תיארו חז"ל וכתבו: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ… אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה' (דניאל ב, כא)".

בתיאור ייחודו של בצלאל כתבה התורה: "בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מהוספת המילים 'וּבְכָל מְלָאכָה', ניתן ללמוד על ייחודו של בצלאל. שכן יש חכמים, שמבינים בחכמות רבות, אולם יש מלאכה אחת או יותר שאינם שולטים בה. בשונה מהם, בצלאל היה חכם בכל מלאכה. התורה כתבה 'וּבְכָל מְלָאכָה', בתוספת האות ו' במילה 'וּבְכָל', להדגיש זאת.

חכמינו לימדונו שאין שלימותו במלאכה אחת, ולא בשאר המלאכות. למדנו מכאן שבצלאל היה מומחה במלאכות השונות, נוסף על שלימותו בחכמה ובתבונה ובדעת.

בחירת הציבור במנהיגיו

מפרשת בחירת בצלאל לבונה המשכן אנו למדים כלל נוסף וחשוב בבחירת מנהיג ציבור. חז"ל אומרים: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'. אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה ע"א).

הדמוקרטיה לא הומצאה בדור שלנו. דברי חז"ל אלו הם הבסיס לתוקפן וחשיבותן של בחירות דמוקרטיות, שמבטאות את רצון העם והסכמתו למנהיג שייבחר. "נמלכים בציבור", נוטלים עצה מהציבור, וכתוצאה מכך נבחר איש הציבור.

ואכן מצינו זאת גם בפסקי ההלכה. החתם סופר (שו"ת חושן משפט ח"ה, סימן יט) נשאל האם יש תוקף למינויו של רב שהתמנה ע"י השלטון? בתשובתו הביא החתם סופר גמרא זו והוסיף: "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, ציווה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו ע"ה, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל"!!!

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

הפוסט המועמד שנבחר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

עבירה גוררת עבירה

מהיכן ישיג כעת כסף לשלם, האם שוב יגנוב או ישדוד? ובפרט שמבין שמעד באופן חד פעמי, שנהג שלא כשורה ורוצה לחזור למוטב. בימינו אדם זה מוצא עצמו בסיום המשפט מובל למאסר.

האם החברה מרוויחה מכך? האם בבית הסוהר הוא ישתקם? האם חוזר הוא למוטב בתום תקופת ריצוי העונש?

התורה קובעת שהושבת גנב בבית הסוהר אינה משפיעה עליו לטובה. אדם זה, שנכנס לראשונה בחייו בשערי בית הסוהר, עשוי למצוא עצמו מגיע "לפקולטה" לקרימינולוגיה, מקום בו ישהה בחברת אנשים "מקצועיים" יותר, שמהם יוכל ללמוד "ולשכלל" את השיטות. וכשייצא בתום תקופת המאסר, גם ינסה "ליישם" אותם בשטח.

תכנית שיקום

התורה מציעה לגנב זה "תכנית שיקום". בתקופה הקרובה הוא ישמש כ"עבד", ושכר העבודה שלו ישמש כיסוי הוצאות. מציעים לו להיות "עבד", שישהה בחברת משפחה אומנת. ממנה ילמד הליכות ונימוסים, דרך ארץ ומידות טובות. הוא יראה איך מנהלים כראוי חיי משפחה, כיצד הבעל מתייחס לאשתו בכבוד. הוא גם ילמד פרק בחינוך ילדים, שיידע ליישם הנהגות אלו כשייצא לחופשי בתום תקופת ריצוי העונש. בבית אדוניו ידאגו לו לכל מחסורו, יכבדו אותו וידאגו לכל מחסורו.

במקביל, פונה התורה למעביד שקיבל עבד חדש, ומורידה את רף הציפיות שלו מהעובד החדש. התורה אומרת לו: האם סבור אתה שיש לך כאן כוח עבודה זול, שניתן להשתמש בו לכל צרכיך? אם אלו כוונותיך, טעות בידך.

חז"ל דורשים על הפסוק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז): "עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א).

לא זו בלבד שאסור לתת לו לעשות עבודות בזויות, לעבד זה יש זכויות רבות, שבסדר העדיפות, הוא קודם לאדון. כגון, אם יש לו כרית אחת צריך לתת אותה לעבד.

תכנית זו לא מיועדת לפושע סדרתי, שהרי לא יהיה אדון שיסכים להכניס לביתו גנב סדרתי ומקצועי. תכנית זו מהווה "סדרת חינוך" טובה למי שסרח ומעד באופן חד פעמי, ומעניקה לו כלים לתקן את התנהגותו בתום תקופה זו.

כך דואגת התורה לחלשים. התורה מגינה עליהם גם בהיבט התנאים הבסיסיים, ובמקביל דואגת לתכנית שיקום, בראיית פני עתיד.

הפוסט סדרת חינוך  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.