מדוע בנימין מוזכר שביעי, מיד אחרי בני לאה ולפני בני השפחות?

חזקוני: הסדר הוא תחילה בני הגבירות לפני בני השפחות, ובנוסף גדול לפני הקטן, ולכן הקדים את בנימין לדן ונפתלי, גד ואשר, על אף שהיו גדולים ממנו.

אברבנאל: הואיל ובנימן היה אחד מהמשכנעים את יעקב לרדת למצרים, הוזכר כאן בכלל המביאים אותו.

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא (א, ו)

לאחר שמיתתו נכתבה בסוף פרשת ויחי, מדוע נכתבה כאן שנית?

מדרש רבה (א, ח): "ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל".

הטור: מלמד שיוסף מת בגדולתו, וגם אחיו לא ראו את ימי הרעה.

מלבי"ם: ללמדנו שעם מות יוסף בטלה חשיבות השבטים, שהיו במעלה גבוהה בעיני המצרים. ומשמתו אחיו שהיו נכבדים בעיני המצרים, 'וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא' שהיו חשובים בעיני המצרים, החל השעבוד.

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (ב, א)

מדוע לא כתובים שמותיהם?

אלשיך: כדי לרמוז שעשו זאת בהסתר, שלא ימנו את ימי עיבורה אם תהיה הרה.

רבי זלמן סורוצקין: אילו היו מתפרשים שמותיהם, היו מרננים שמשמים גזרו שמושיע ישראל ייוולד לעמרם וליוכבד. שמותיהם לא נכתבו ללמדנו שכל אדם מישראל ראוי להיות אבי אדון הנביאים, ובלבד שיהיה גדול בתורה ויראת שמים, וראוי לכך. וכל אשה יכולה להיות אמו של הגואל, אם תהיה יראת שמים כיוכבד.

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה (ב, י)

מדוע משה נקרא בשם שקראה לו נכריה?

חזקוני: בת פרעה התגיירה. הסבר נוסף, אמו קראה לו בשם זה, לא בת פרעה.

רבינו בחיי: זכתה בת פרעה שהשם שקראה לו נקבע לו לעולם, על שם הנס שנעשה בו שהוציאה אותו מהמים וניצל מהמיתה. הקב"ה נתן לה בליבה שם זה.

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן… (ב, י)

האם בת פרעה ידעה לשון הקודש, שקראה לו בשם משה?

רלב"ג: הקב"ה נתן בליבה שתדע את שמו הראוי לו. בת פרעה זכתה, שגם הקב"ה השתמש בשם זה, בזכות הנס שנעשה למשה.

אור החיים: היא קראה לו באופן סתמי בשם "משה", ובמקביל הכתוב מודיענו את משמעות השם, על שם שמשתה אותו מהמים.

רש"ר הירש: בת פרעה התייעצה עם אמו בנתינת השם. התייעצות זו מראה על אצילות נפשה של בתיה.

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו (ב, יא)

מהיכן ידע משה שהוא יהודי והעבדים הם אחיו?

רלב"ג: היה מפורסם בבית פרעה שמשה עברי.

אברבנאל: נפשו דבקה ביוכבד אמו ובאחיו וידע והכיר את משפחתו הקרובה.

רבי זלמן סורוצקין: בת פרעה התגיירה וגילתה ל"בנה" את מקורותיו.

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר (ד, יא)

מדוע הקב"ה לא ריפא את משה מהקושי שהיה לו בדיבור?

רמב"ן: הקב"ה יכל לרפא את משה, אולם משה לא התפלל על כך, משום שלא רצה לבצע את השליחות, ועל כן לא ריפא אותו הקב"ה.

מלבי"ם: הקב"ה אמר למשה שאם רוצה הוא יכל להיות איש דברים, ויכל לעשות לו נס, אולם מעוניין שהוא ידבר את דבריו הנכונים, והקב"ה יהיה עם פיו.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו… וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם (ד, כ)

מדוע לקח אותם למצרים?

מדרש רבה (ה, ה): "למה הוליכן? כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה".

ספורנו: משה לקח את אשתו וילדיו והוליכם מהמדבר למדין, לבית חמיו. הוא שב למצרים לבדו.

רבי זלמן סורוצקין: הקב"ה ציווה עליו לשוב למצרים ולהשתתף עימם בצרה, וגם בני ביתו מחוייבים להשתתף בצרה זו של עם ישראל.

הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ (ה, ה)

מדוע פרעה כינה אותם 'עַם הָאָרֶץ'?

פסיקתא זוטרתא: "כלומר שהמצריים רבים…". פרעה אמר זאת על המצרים, לא על בני ישראל.

רבי אברהם בן הרמב"ם: בני ישראל נחשבו בעיניו כחלק מ'עַם הָאָרֶץ', הואיל ונולדו במצרים.

אלשיך: משום שבני ישראל היו משועבדים לעבודות הארץ, שעסקו בכל עבודה בשדה ובחומר ולבנים.

הכתב והקבלה: פרעה כינה אותם 'עַם הָאָרֶץ' כדי לגנותם. ברוב המקומות במקרא נקראו בשם זה הפחותים שבמדינה.

הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו (ה, ו)

מי היו הנוגשים והשוטרים, ומה תפקידם?

פסיקתא זוטרתא: "כל נוגש על עשרה שוטרים, וכל שוטר על עשרה ישראלים".

רש"י: "'הַנֹּגְשִׂים' – מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים. הנוגש ממונה על כמה שוטרים, והשוטר ממונה לרדות בעושי המלאכה".

רשב"ם: 'הַנֹּגְשִׂים' – ממונים על השוטרים, לצוות אותם. השוטרים רודים בעם למלא את ציווי השופטים.

נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (ה, יז)

מדוע כפל הלשון "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים"?

מדרש שכל טוב: "לשון כעס וזירוז, כי כל לשון הנשנה כיוצא בזה בפסוק אינו אלא לשון זירוז".

מלבי"ם: פרעה ענה להם שמבקשתם 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה" מבואר שהם נרפים ממלאכה, והיו נרפים גם בעבר כשניתן להם תבן, שהרי תפוקתם לא השתנתה, בניגוד להגיון.

הנצי"ב מוולוז'ין: "הראשון הוא פועל והשני הוא שם התואר, פירוש אתם הנרפים ועצלים, מתרפים אתם מעבודת המלך".

וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ (ד, יז)  

מדוע אמר לו לקחת את המטה?

אור החיים: הקב"ה אמר לו לקחת באופן קבוע איתו את המטה. ובכך מראה על שררה ודרך כבוד.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – לפרשת שמות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

המעשה של עמרם

בתחילת פרק ב' מסופר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (ב, א). מדוע הוסיפה התורה את המילה 'וַיֵּלֶךְ'? מבארים חז"ל במסכת סוטה (דף יב ע"א): "להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

עמרם פעל בהתאם לשכלו, ובעקבות גזירת פרעה נהג באופן רציונאלי. הוא סבר שאין תוחלת ותקוה. אין טעם להוליד ילדים, שמעט לאחר לידתם יתאכזרו אליהם, ועל כן נפרד מאשתו. בתו, שראתה זאת, בהיותה ילדה, פנתה אליו ואמרה: לא די שאין הגיון במעשה זה, אלא שהדרך בה אתה נוקט גרועה מפרעה, והיא מנמקת את טיעוניה. עמרם בתגובה לא שלל את דבריה, אלא קיבל אותם ופעל בהתאם.

להשפעת דברי החכמה שאמרה לו בתו, יתכן וניתן להוסיף שעמרם ראה את התוצאה של מעשהו, כפי שאמרו חז"ל: "עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן". משהבין שכמנהיג הצעד שבו פעל עשה רושם על העם. הם חיקו את הגירושין שבביתו ונהגו גם הם בדרך דומה. ואכן עמרם "משנה מסלול" ומחזיר את אשתו. הוא הבין שכאחד ממנהיגי הדור עליו לחזק את בני ישראל בשעה קשה זו בבטחון בה', ועל כן הלך להחזיר את אשתו. הוא נשא את יוכבד לאשה, על אף שהיתה בת מאה ושלושים ולא היה לה סיכוי טבעי ללדת. במעשה זה העביר לעם מסר ברור.

תעוזתה של בת פרעה

בהמשך אנו רואים דוגמא נוספת. בת פרעה ירדה לרחוץ על שפת היאור ומשראתה ילד קטן: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". נחלקו חז"ל בביאור המילה 'אֲמָתָהּ', יש דעות שהיתה זו שפחתה. ועל כך מדגיש רבי זלמן סורוצקין שהתורה מדגישה את גדלות בת פרעה, שלא נמנעה מלהציל ילד, על אף שהיו עימה נערותיה. היא לא חששה שמא ילשינו עליה לאביה, על שמפרה את גזירתו.

ויש דעה נוספת, שמבארת את המילה 'אֲמָתָהּ', שהושיטה את ידה, שנעשה נס והתארכה. אמר על כך רבי מנחם מנדל מקוצק שיש כאן מוסר השכל לכל אדם. כשיש הזדמנות לעשות מעשה תוך מאמץ קטן, לא להסס ולהתלבט, על האדם לעשות את השתדלותו, עליו לפעול מתוך כוונה לעשות ולהצליח, והקב"ה יסייע בידו להצליח.

יזמה והפעלה

בחיינו אנו מגיעים לצמתים ולפרשיות דרכים. השאלה הגדולה, לאן פונים ומה עושים? יש אנשים שמעדיפים לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". לא לפעול, להמתין שה"סערה" תחלוף. כידוע אוניות בטוחות יותר בנמל, אולם הן לא נבנו לשם כך. הבעיה הגדולה ביותר היא החשש להעז ולפעול. אנשים רבים מעדיפים להיות ב"אזור הנוחות" הבטוח והשלו, מאשר ליזום – להפליג עם הספינה למרחקים.

מיזמתה של מרים, ממעשהו של עמרם, כמו גם מהושטת היד של בת פרעה אנו למדים שעלינו לצאת להפלגה, וללמוד להסתדר עם הספינה בסערה בלב ים, במים העמוקים, שהרי לשם כך היא נועדה. מטרתנו בחיים ללמוד להתמודד, ליזום ולפעול.

הפוסט יוזמות מעוררות השראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתח בלשון זכר 'וַיְגָרְשׁוּם' וסיים בלשון נקבה 'וַיּוֹשִׁעָן'?

מדרש שכל טוב: "התחיל הכתוב לספר בלשון זכר 'וַיְגָרְשׁוּם', וסיים בסוף בלשון נקבה 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן', אלא מלמד שבקשו להזדווג להן".

אבן עזרא: אין הבדל בין 'וַיְגָרְשׁוּם' לבין 'ויגרשון'. אילו היה נכתב 'ויגרשון', היתה המילה מתערבת עם הנו"ן שנוספת לעתיד, כדוגמת 'נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן'.

רא"ש: המילה 'וַיְגָרְשׁוּם' מוסבת על המים. הרועים סתמו את שקתות המים ברפש וטיט וכשבא משה יצאו המים לקראתו. כשראו זאת הרועים, הבינו שלא יוכלו לסתום את המים לפני משה.

אברבנאל: המילה 'וַיְגָרְשׁוּם' מוסבת על הצאן, אילו היתה מתייחסת לנערות היה צריך להיות כתוב 'ויגרשון'. הרועים גירשו את צאן הנערות מהרהטים כדי שיוכלו להשקות את צאנם במים שהנערות דלו לעצמן.

אלשיך: חז"ל (מדרש רבה א, לב) אומרים שהרועים רצו לאונסן ומשה הושיען, וזה רמוז 'וַיְגָרְשׁוּם'. 'וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה' כשבאו הרועים להתחבר אליהן, בתגובה 'וַיְגָרְשׁוּם', הן גירשו את הרועים מעליהן בצעקות שמבקשות מושיע שיבוא להושיען. כשראה זאת משה 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן' מליאנס, הציל את מימיהן, 'וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם', שלא ישקו הרועים את עדריהם. ההתגברות על הרועים, שגברו על הרועים והצליחו לגרשם היתה כדרך אנשים, ולכן נאמר 'וַיְגָרְשׁוּם'. המילה 'וַיְגָרְשׁוּם' מוסבת עליהן, ולא על הרועים.

הנצי"ב מוולוז'ין: משום שהן היו גברתניות ונאבקו עם הרועים בכוח רב, עד שהצליחו לגרשם.

הפוסט פתיחה בלשון זכר 'וַיְגָרְשׁוּם' וסיום בלשון נקבה 'וַיּוֹשִׁעָן' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה באמצע הפסוק שוב את המילה 'וַיֹּאמֶר'?

פסיקתא זוטרתא: "אמור להם: אני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד ארבע מלכיות, ד' אותיות כנגד ד' גליות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, דייה צרה בשעתה, מה לי לבשרם על שאר גליות? מיד 'וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם', על גלות מצרים בלבד ד' מאות שנה כנגד אותיות אהיה".

הדר זקנים: באמירה הראשונה אמר הקב"ה למשה: שמי 'אֶהְיֶה', וביאור השם 'אֶהְיֶה' זה 'אֲשֶׁר אֶהְיֶה'. לאחר מכן פנה אליו שנית הקב"ה 'וַיֹּאמֶר' ואמר לו: אל תחשוב ששמי הוא 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה', ואמר לו: 'כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם'.

אלשיך: בתחילה אמר הקב"ה למשה 'אֶהְיֶה', אני איתך, גם כשתגיע לדבר עם פרעה. לאחר מכן אמר לו אמירה נוספת, ופתח במילה 'וַיֹּאמֶר' שמורה על תחילת ענין נוסף, שאם ישאלו בני ישראל ויחששו שמא לא יגאלו, על כך ישיב להם שבא בשליחותו של הקב"ה, 'אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם'.

הפוסט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים… וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר, מדוע פעמיים ויאמר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסוק פתח ב'ילד' וסיים ב'נער'?

סוטה יב ע"ב: "קרי ליה ילד וקרי ליה נער? תנא: הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: אם כן, עשיתו למשה רבינו בעל מום? אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו".

מדרש רבה (א, כד): "ילד היה ומנהגו כנער (=שהתנהג כנער, שלא בכה), בא גבריאל והיכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים".

אבן עזרא: היו איבריו גדולים, כאילו הוא נער.

רמב"ן: ילד ונער זה היינו הך, ילד מיום שנולד נקרא נער, כדוגמת 'מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד' (שופטים יג, ח).

חזקוני: 'וַתִּפְתַּח' את התיבה 'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' את משה, 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה' כשפתחה את התיבה ראתה את אהרן אחיו, שהיה נער שהוא בוכה. המילים 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה' אינן מוסבות על משה.

כלי יקר: על אף שהיה ילד, קולו נשמע כזה של נער, כדי שהיא תחשוב שהוא נולד לפני זמן רב. אם היתה שומעת קול של ילד, היתה מבינה שכנראה נולד באותו יום ומספק לא היתה מצילה אותו, שמא הוא הגואל, בהתאם לדברי האצטגנינים.

הפוסט משה מכונה בתחילה ילד ולאחר מכן נער הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם'?

מדרש רבה (א, ז): "'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם', אף על פי שזכה יוסף למלכות, לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, כשם שהיה קטן בעיניו מתחלה שהיה עבד במצרים, כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך".

חזקוני: להדגיש שהוא היה במצרים, ולא בא עמהם, ועל כן כתוב 'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם', ולא כפי שכתוב 'הבאים מצרימה'.

רבינו בחיי: לרמוז על משיח בן יוסף שעתיד לבוא בסוף הגלות האחרונה לגאול את ישראל.

אברבנאל: לבאר שהיות יוסף במצרים היתה הסיבה שבגינה הוצרך אביו לרדת למצרים לראותו.

הכתב והקבלה: לאחר שבפרשת ויגש נמנו 66 בני יעקב שירדו למצרים, נכתב 'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם' להורות שיוסף, אשתו ו-2 בניו השלימו לשבעים.

מלבי"ם: ללמדנו שאחי יוסף היו חשובים מצד עצמם, אך בעיני המצרים היו נכבדים מצד 'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם', שהיה המושל על הארץ והם היו אחי המלך ומשפחתו.

רבי זלמן סורוצקין: ללמדנו שלא רק ראובן ושמעון לא שינו את שמותיהם, אלא אפילו יוסף, ש'הָיָה בְמִצְרָיִם', בתפקיד משנה למלך, ובעת המינוי שינה לו המלך את שמו ל'צפנת פענח', גם הוא לא שינה את שמו. 

הפוסט הדגש במילים 'וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה לקח את אשתו ובניו למצרים?

במדרש רבה (ה, ה) כתוב: "למה הוליכן? כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה".

אבן עזרא מבאר שלקח אותם כדי שייצאו עם בני ישראל.

הרמב"ן מסביר שמשקיבל את דברי הקב"ה ועדכן את חותנו אודות שובו למצרים, התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים לזמן קצר באופן שלא יכירו אותו. הקב"ה נגלה אליו במדין ואמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', ותהיה שם עד שתוציא משם את בני ישראל. התורה משמיעה בפסוק זה שמשה שינה את תכניותיו ולקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

הספורנו מבאר שמשה לקח את אשתו וילדיו והוליכם מהמדבר למדין, לבית חמיו. הוא שב למצרים לבדו.

רבי זלמן סורוצקין אומר שהקב"ה ציווה עליו לשוב למצרים ולהשתתף עימם בצרה, וגם בני ביתו מחוייבים להשתתף בצרה זו של עם ישראל.

הפוסט משה לקח את אשתו ובניו למצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה לא מציינת את הנס הגדול שיוכבד ילדה בגיל מאה ושלושים, כפי שכתבה אצל שרה?

רמב"ן (בראשית מו, טו) מתרץ שהתורה כותבת ניסים שנעשים על ידי נביא, שמתנבא מראש או מלאך שמתגלה בשליחות הקב"ה, כדוגמת המלאך שבישר על הולדת יצחק, אך לא נס שנעשה כדי להציל צדיק או שיש בו להעניש רשע.

הריטב"א מבאר שעיקר הנס לא היה בלידת משה, שהרי ילדה שלש שנים לפני כן את אהרן (והתורה לא ציינה נס זה), אלא שחזרה לנערותה ונתעדן עורה.

מהרז"ו (על מדרש רבה א, כ) מסביר שהתורה פרסמה את הנס שהיה לשרה, שהתרחש לראשונה. התורה לימדה שניסים כאלו יהיו לא רק לאבות, אלא גם בדורות הבנים. כשיוכבד ילדה בגיל מאה ושלושים היה זה ברור וידוע שהקב"ה מנהיג את העולם באופן זה, וכבר לא היה בכך כל חידוש, ועל כן התורה לא השמיעה נס זה באופן מיוחד.

דבר תורה – פרשת שמות

הפוסט הנס שבלידת משה. דבר תורה – פרשת שמות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה ציינה רק את שמות שתיהן?

כתוב במדרש שכל טוב: "דלא הוו אלא תרתי… יוכבד ומרים". היו רק שתי מילדות.

החזקוני מבאר שמשום שהן היו הממונות על כל המילדות. אלשיך תירץ שרק שמות שתיהן כתובים משום שהן היו מיוחדות בתפקידן.

כלי יקר מסביר ששפרה נקראה בשם זה על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת מאה ושלושים שנה. התורה רצתה לציין את הנס המיוחד שנעשה לה, שיוולד ממנה בן שיושיע את עם ישראל, כדי להדגיש ולהשמיענו שבהשגחת הקב"ה עצת פרעה וחרטומיו לא התקיימה. עוד הדגישה התורה את שמותיהן של שתי המילדות, שמות שמורים על הגואל שייצא מהם. בהשגחת הקב"ה, שמכל המילדות שבמצרים פרעה (שלא ידע את משמעות שמותיהן המיוחדים) קרא בדיוק לשתיהן וביקש מהן להמית את בניהן.

המלבי"ם כתב שהיו שני סוגי מילדות, אחת שהיתה עוסקת ביולדת, ומסייעת להוציא את הולד, ואחת שהיתה עוסקת בולד, לכרות את טבורו ולעשות את כל צרכיו. לאחת קראו שפרה ולאחרת פועה.

הפוסט המילדות העבריות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בצעירותו גדל משה אצל פרעה מלך מצרים, ועל יציאתו מהארמון אנו קוראים בפרשתנו "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא). בין אם היה בן חמש שנים כדעת הכתב והקבלה, ובין אם ננקוט כדעת חז"ל במדרש רבה (א, כז), שהיה בן עשרים או ארבעים, התורה מלמדת בפסוקים אלו שמשה רבינו היה מיוחד במידות טובות וביחס מיוחד לזולת.

וירא בסבלותם

משה לא סתם ראה את סבלם. חז"ל מתארים באריכות במדרש שמות רבה (א, כז) כיצד היה מסייע להם מבחינה פיזית והיה עושה עמהם את העבודות הקשות והמפרכות: "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו, והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב 'וירא ה' כי סר לראות' (לקמן ג, ד), ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הסבא מקלם, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ומראשי תנועת המוסר, כותב בספרו 'חכמה ומוסר' שבשונה ממרבית האנשים, שמשתתפים בצערו של הזולת לזמן קצר, ולאחר מכן "ממשיכים בעסקיהם" וחוזרים לשגרת יומם, משה חש וראה כל העת את סבלם של בני ישראל, ודאג על שעבודם. כפי שמבאר רש"י על המילים 'וירא בסבלותם': 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. הוא יכל להתעלם, בפרט שהיה זה לאחר שפרעה מינה אותו לאחראי על ביתו (כביאור רש"י על המילים 'ויגדל משה'), אך לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא התמיד בדאגתו עליהם.

מהנהגתו זו של משה לומדים אנו הוראה למעשה, כפי שמצינו בפסיקתא זוטרתא: "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור' (אבות פ"ב מ"ד), שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו".

ויצא אל אחיו

התורה מדגישה את הנהגתו המיוחדת של משה בשלוש מילים נוספות, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו'. הרמב"ן מבאר שהמילה 'אֶחָיו' מורה שלאחר שאמרו לו למשה שהוא יהודי, ביקש לצאת אל אחיו היהודים ולהכירם.

ומוסיף המלבי"ם שהתורה ביקשה ללמד במילים אלו על מידותיו של משה, שכבר מנעוריו היו בו מעלות רבות. משה גדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות. גם כשהגיע למעמד בכיר, משה לא הסתיר פניו מאחיו, אלא יצא אליהם מצד שהם אחיו. בניגוד לאופיים של מנהיגים רבים, שלאחר שעלו לגדולה התרחקו מאחיהם העניים המושפלים. מסירותו זו כלל לא היתה פשוטה. היא גרמה לו לברוח מארץ מצרים, עד שהגיע לגלות למדין.

נושא בעול עם עמו

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שמשה נוהג כך כדרך חיים, הוא לא נשאר להשתקע בארץ מדין. הוא הסביר לחותנו ששב למצרים, משום הצורך להיות עם בני ישראל בשעותיהם הקשות בגלות (ד, יח). משה נטל את אשתו וילדיו ונפרד מחותנו על מנת לשוב למצרים, כפי שכתוב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד, כ).

הרמב"ן מבאר שבתחילה התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים רק לזמן קצר, מבלי שיכירו אותו. אולם מששמע את הוראת הקב"ה שאמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', שינה את תכניותיו. משה הבין שעליו להיות שם עד שיוציא את בני ישראל, ועל כן לקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

היה זה מעשה משמעותי מאד כלפי בני ישראל, הוא ביטא תקווה. למרות שמשה היה בן חורין וישב בשלווה עם משפחתו במדין, הביא אותם עימו למצרים. צעד זה הפיח בהם אמונה שאכן הגאולה קרובה לבוא.

הרי לנו דמות אידיאלית של מנהיג, שנושא בעול עם עמו. עוזב את ארמון המלוכה, מקום השפע והעונג "ויורד אל העם" על מנת להזדהות ולהיות עם אנשיו בשטח.

אין ספק שנוכחותו של משה תרמה רבות להרמת המוראל הירוד בקרב בני ישראל שעבדו בפרך. זו דמותו האידיאלית של המנהיג בעם ישראל.

ניתן לקבל עדכון קבוע, בכל עת שעולה מאמר, בקבוצה שקטה בוואטסאפ, בקישור

https://chat.whatsapp.com/HhZqHgHlPHz2I7nzvnqeJk

הפוסט נושא בעול עם חברו – לפרשת שמות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא (א, ו)

לאחר מיתתו נכתבה כאן שנית?

מלבי"ם: ללמדנו שעם מותו של יוסף, בטלה חשיבות השבטים, שהיו במעלה גבוהה בעיני המצרים, ומשמתו גם אחיו שהיו נכבדים בעיני המצרים, 'וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא' שהיו חשובים בעיני המצרים, החל השעבוד.

הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ (א, י)

מה היתה החכמה שאליה התכוון פרעה?

אור החיים: "… וזו היא חכמתם, שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל: בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים".

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (א, טו)

מדוע פרעה דיבר רק עם שתיהן?

מדרש שכל טוב: "דלא הוו אלא תרתי… יוכבד ומרים". היו רק שתי מילדות.

ספורנו: גם עיר הבירה, שבה התגורר נקראה מצרים. הוא תכנן לדבר עם כל המילדות במצרים, והחל לדבר עם 2 המילדות שהיו בעירו, קרוב אליו.

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן (ב, ב)

מדוע לא נכתב הנס הגדול שיוכבד ילדה בגיל 130, כדוגמת שרה?

ריטב"א: בלידת משה לא היה נס מיוחד, שהרי ילדה 3 שנים לפני כן את אהרן.

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (ב, י)

האם בת פרעה ידעה לשון הקודש, שקראה לו 'משה'?

רלב"ג: הקב"ה נתן בליבה שתדע את שמו הראוי לו.

דעת זקנים מבעלי התוספות: משבאו הנשים העבריות למצרים למדה את לשון העברים, וכך ידעה לקרוא לו.

רש"ר הירש: בת פרעה התייעצה עם אמו בנתינת השם.

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ (ג, א)

מדוע משה היה רועה צאן ומדוע במדבר?

רלב"ג: משה התרחק ממקום ישוב, כדי שלא יראו אותו, מיראה שמא ילשינו עליו לפרעה שישלח להרגו.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ (ד, י)

מדוע משה סירב לבצע את שליחות הקב"ה?

רש"י: משה לא רצה ליטול גדולה לפני אהרן אחיו, שהיה נביא ומבוגר ממנו.

רמב"ן: משה היה ענו גדול, יותר מכל אדם, ולא ראה לנכון שהוא מתאים ללכת אל פרעה ולהתהדר בתפקידו ובשליחותו, ועל כן סירב לבצע זאת.

אלשיך: משה שאל: למה 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי', שלא נתרפאתי, להיות מוכן לשליחות.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם (ד, כ)

מדוע משה לקח את אשתו ובניו למצרים?

מדרש רבה (ה, ה): "למה הוליכן? כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה".

ספורנו: משה לקח את אשתו וילדיו והוליכם מהמדבר למדין, לבית חמיו. הוא שב למצרים לבדו.

רבי זלמן סורוצקין: הקב"ה ציווה עליו לשוב למצרים ולהשתתף עימם בצרה, וגם בני ביתו מחוייבים להשתתף בצרה זו של עם ישראל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם (ה, ד)

מדוע פנה אליהם בשמותיהם?

רמב"ן: פרעה לא ידע את שמותיהם. הוא שאל לשמותיהם ומשהשיבו לו, התייחס אליהם בצורה מכובדת, ובתשובתו הזכיר את שמותיהם.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר (ד, יא) 

מדוע הקב"ה לא ריפא את משה מהקושי שהיה לו בדיבור?

רש"ר הירש: הקב"ה סבר שלשליחות זו אין ראוי יותר מאשר איש שהוא כבד פה. כל מילה שיאמר היא "אות" בפני עצמו. אם המגמגם תדיר יַרצה בשטף את דבריו בשליחות ה', הרי בכל מלה טבועה מהימנותה, ועל כן לא ריפא את משה.

 וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי (ד, כה)

מה ביאור מעשיה של ציפורה?

חזקוני: א. מלה את הילד, וצריך לשנות את סדר המילים בפסוק, 'וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר', 'וַתַּגַּע' את הצור 'לְרַגְלָיו' של הילד, ואז 'וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ'. ב. השליכה את המילה לרגליו של מלאך, שיהיה במקום קרבן.

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (ה, א)

מדוע הזקנים לא מוזכרים בפסוק זה?

רבי אברהם בן הרמב"ם: זקני ישראל נכנסו עמו, כפי שאמר לו הקב"ה. הם לא נכתבו בפסוק זה, כדי לקצר ולחבר את דברי משה ואהרן, שרק הם דיברו, לתשובת פרעה בפסוק הבא.

הפוסט גליון פרשת שמות תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט ייחודיות כל אדם – לפרשת שמות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט גזירת המצרים "הבה נתחכמה לו" הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט הקשר שבין חומש שמות לחומש בראשית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט חומרתה של כפיות טובה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט הנס שבלידת משה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט זהירות, יכולת לעלות או להתדרדר במידות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בעת שדרש ר' יהונתן אייבשיץ בשבת הגדול, שאל אותו עם הארץ אחד: מדוע הטעמים על המילים "וימררו את חייהם" הם 'קדמא ואזלא', הרי טעמים אלו הם ניגון של שמחה, ומה השמחה שמיררו את חיי אבותינו במצרים?

ענה ר' יהונתן אייבשיץ: הואיל וקשה, למה ישבו רק 210 שנים במצרים, כמנין הגימטריא של המילה 'רדו', ולא 400 שנה, כמו שהבטיח ה' לאברהם אבינו?

אלא שאחד התירוצים הוא שקושי השיעבוד השלים, ולכן גם הטעם הוא של שמחה, שהרי המרור גרם להם לשמחה שיצאו קודם הזמן.

ואם תשאל, שיש עוד טעמים של שמחה, ולמה דווקא קדמא ואזלא?

יש לומר, אם תקח רד"ו (210) ותפחית מ – 400, נשאר 190 = קץ, הגימטריה של 2 המילים 'קדמא ואזלא' = קצ, 190.

הפוסט וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.