רש"י: אמון לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) 'נעשה ונשמע', ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל.

איך עם ישראל, שניצב לפני כן במעמד נשגב ואמר 'נעשה ונשמע', נפל ממדרגתו בצורה כה מבהילה, עד כדי שנכשל בעבודה זרה?

דבר נוסף, הרי דרכו של יצר הרע לומר לאדם לחטוא בהדרגה, תחילה בחטא קטן ולאחר מכן בחטא נוסף וכן הלאה, עד שמכשילו בעבודה זרה. אולם בהר סיני הצליח היצר להכשילם בבת אחת. הכיצד?

מבאר רבי חיים שמואלביץ שמאז שיצא עם ישראל ממצרים, הלך משה לפניהם והדריכם בכל מעשה. אולם לפתע הראה להם השטן שמשה מת.

כששמעו בני ישראל שמנהיגם מת, נבהלו ואיבדו את עשתונותיהם. הם היו שבורים ורצוצים, עד שאיבדו לגמרי את שיקול דעתם, והתבלבלו לגמרי. זה המצב המסוכן ביותר, כשאדם נמצא במצב מבולבל ומרגיש שאינו יודע לאן לפנות. השטן עלול להפילו בבת אחת מהר גבוה לבור עמוק.

למדנו מכאן עד כמה חמורה היא סכנת הבלבול. זו סכנה המאפיינת רבים מבני דורנו, הממהרים להתבלבל, ונופלים מהר. יש להתחזק במידה זו, ולהגביר בנו ככל שניתן את המתינות ושיקול הדעת.

הפוסט השפעת סכנת הבלבול הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר, שכפאו עליהם כגיגית.

מדוע בפסוק זה, שמדבר בשבחם של עם ישראל והטובות שהשפיע להם הקב"ה במדבר, הכלילה התורה את כפיית הר כגיגית, שהיא גנאי להם, שהוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית כדי שיקבלו את התורה?

תירץ הרב נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שכפיית ההר אינה גנות, אלא מעלה. הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה באופן שמורה להם, שכל מציאותם השתנתה, וזכות הקיום שלהם בהיותם דבוקים בתורה.

הקב"ה מלמד שהמציאות לאחר מתן תורה השתנתה, ואינה כבתחילה. עם ישראל לא נשארו אותו עם, כפי שהיו קודם מתן תורה.

לאחר שקיבלו את התורה נעשו כ"בריה חדשה". כעת הם מסובבים בתורה מכל הכיוונים, וכל מציאות קיומם תלויה ועומדת במידת דבקותם בתורה. ללא התורה הם מנותקים ממקור חיותם ומאבדים את זכות קיומם, כמו גם הזכויות של כל העולם, שנברא עבורם. זה עומק ועוצם החיבור שבין עם ישראל לתורה.

נתינת התורה ב"כפיה", אינה גנות, אלא שבח גדול, שהם מוקפים בה והיא סובבת אותם, מחוברת אליהם ומעניקה להם זכויות והוראות חיים.

הפוסט התורה – יסוד עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)  

חז"ל אומרים: "אם תלמיד הגון הוא – כטל, ואם תלמיד שאינו הגון – עורפהו כמטר" (תענית ז ע"א).

מדוע הקדימה התורה את המטר, כנגד התלמיד שאינו הגון לפני הטל, שכנגד התלמיד ההגון?

רבי חיים קניבסקי: התלמיד שאינו הגון מקשה על התלמיד ההגון ללמוד. ולכן תחילה יש "לערוף" את התלמיד שאינו הגון ולהסירו, ולאחר מכן ניתן יהיה ללמד את התלמיד ההגון.

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (לב, ג)  

חז"ל למדו במדרש רבה, שכאן משה בירך ברכת התורה.

מדוע רק כעת הוא בירך ברכת התורה?

אבני נזר: עד כה התורה שאמר משה היתה דיבור השכינה מתוך גרונו. אולם את פרשת האזינו אמר משה רבינו מפי עצמו, ולכן הוצרך לברך ברכת התורה.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (לב, ד)  

רש"י: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה.

לא משלמים לצדיקים בעולם הזה משום ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", שהרי השכר גבוה ואין אפשרות לשלם בעולם הזה.

איך אפשר לשלם לרשעים?

החפץ חיים: חז"ל אומרים: "רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך', הא כיצד? כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה" (פסחים דף נ).

לפי זה רשעים שעושים שלא לשמה שכרם הוא מתחת השמים, וניתן לשלם להם, בניגוד לצדיקים, שלא ניתן לשלם להם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ (לב, יח)  

מה ביאור דבריו?

המגיד מדובנא ביאר במשל לאדם שהיו לו חובות רבים. חברו יעץ לו שיוכל להשתמט מנושיו, אם יעשה עצמו כשוטה, כשהם יבואו לתבוע את החובות. כשיראוהו שוטה יעזבוהו, ואכן כך עשה, והנושים עזבו אותו.

פעם בא חברו היועץ לתבוע ממנו חוב. הלווה עשה עצמו גם ביחס אליו כשוטה.

שאל אותו חברו: הרי אני יעצתי לך לעשות זאת, איך אתה משתמש בעצתי נגדי?

הנמשל, הקב"ה ברא באדם את כח השכחה, משום שבלעדיה לא ניתן היה לחיות. אם הצרות היו עומדות כל הזמן מול עיניו של האדם. אולם אנשים משתמשים בשכחה לשכוח את התורה.

על כך אומר להם הקב"ה: הרי אני לימדתי אתכם לשכוח, ואיך תשכח א-ל מחוללך.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

דברי אליעזר: עם ישראל הוא עם של תהפוכות וניגודים, מחד – רודפי שלום ואוהבי אחווה, ומאידך יש ביניהם מחלוקות. הם מפולגים ומפורדים.

מחד רחמנים בני רחמנים, יש אצלם עזרה הדדית, ומאידך קנאה ותחרות בין איש לרעהו.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

חתן סופר: אנשים רבים מתחמקים ונמנעים מהצדקה בטיעון שאין להם לתת. אך מצד האמת, המצב הפוך, אין להם לתת, משום שהם לא נותנים צדקה. צדקה היא המפתח לשפע. אם זורק את   המפתח, איך יוכל לפתוח את האוצר?

ביאור המילים 'כי דור תהפוכות המה', הם מהפכים את הסדר, ומדירים את עצמם מהצדקה, משום שאין להם. אך טוב יותר היה להם לתת ואז היה הקב"ה משפיע ונותן להם כפל כפלים. אולם הם 'לא אמון בם', אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזור להם הקב"ה ויפתח להם את אוצרו הטוב.

רעיונות לראש השנה

שנהיה לראש ולא לזנב

מדוע יש כפילות, הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?

רבי יהונתן אייבשיץ: כוונת הברכה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, גם לא זנב לאריות. אמנם חז"ל אומרים במסכת אבות 'והוי זנב לאריות', אולם זה רק בעדיפות מלהיות 'ראש לשועלים', אולם עלינו לשאוף, וזו הברכה בר"ה שנהיה ראש לאריות.

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'… שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'… וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד)

המצב של 'שִׁבְתִּי' מורה על קביעות, וסותר את 'וּלְבַקֵּר', מלשון ביקור – זמני. מה יישוב הסתירה?

רבי שמואל רוזובסקי: 'לבקר בהיכלו' – בכל בוקר, לבקר בבית מדרש, 'היכלו'. שאדם יחוש בלימוד הרגשה שהוא כביכול 'מבקר', כאילו זו הפעם הראשונה שהוא לומד. שה'שבתי בבית ה' כל ימי חיי' תמיד יהיה בהנאה, כמו הפעם הראשונה, כמו היום הראשון של הזמן.

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר (תהלים פרק מז)

מדוע לפני התקיעות, בשעת שיא זו, אומרים דוקא את 'למנצח לבני קרח מזמור' (תהלים פרק מז), הרי יש מזמורים נוספים שבהם מוזכר השופר?

רבי דוד פוברסקי: מזמור זה מלמדנו איך להתנהג בשעה כה גורלית. שהרי לרוב בני האדם יש חטאים רבים. כשמגיע ראש השנה יש להם תחושה לא טובה, שהרי זוכרים שחזרו בתשובה ושוב חטאו.

והתשובה למלשבה זו ממעשה בני קרח, שהיו מראשי המרד במשה ובתורת ה', וסחפו אחריהם בשיא רשעותם את קהל ה'. ועל אף שעברו עוון חמור מאד, ברגע האחרון שבו בתשובה וניצלו מאסון כבד ונורא. יש בכך עידוד גדול לשוב בתשובה, גם כשנראה שהסיכויים אפסו. ולכן אומרים מזמור זה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהלים צח, ו)

מדוע בשופר נכתבה המילה 'קול שופר', בניגוד ל'בחצוצרות', שנכתב רק הכלי, ללא כל תוספת?

חתם סופר: בהמשך הפסוק כתוב 'לפני המלך ה". השופר רק מעורר זכות אילו של יצחק, שאינו נצרך בבית המקדש לפני ה', משום ששם היה מקום העקידה ואין תזכורת טובה מזו, ואילו קול שופר מעורר זכות קבלת התורה, ולכן צריך להזכירו במקדש.

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ראש השנה טז ע"ב).

הרי אנו רואים רשעים גדולים הממשיכים לחיות בעולם הזה ולא נחרץ דינם למיתה במשפט ר"ה, ומה כוונת חז"ל שבכל שנה נגזר על הרשעים  דין מוות?

הראב"ד: (הלכות תשובה פ"ג ה"ב) המשפט אינו על המיתה של שנה זו, אלא אם לקצר משנותיו של האדם שנה אחת. ופעמים שמת כעבור שנים רבות, אך נגזר עליו כבר בשנה זו להקדים את מיתתו.

רבי משה שטרנבוך: נראה בשיטת הרמב"ם שהמשפט בימים אלו הוא על חיי הנשמה, שהם החיים האמיתיים, כמו שכתוב: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' (דברים ד, ד). מבואר שהאדם נקרא חי רק כשנשמתו דבוקה בקב"ה, אך אם אינו דבוק בקב"ה אינו נקרא חי, כפי שאמרו חז"ל (ברכות יח ע"ב) "הרשעים בחייהם קרויים  מתים".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 155 לפרשת האזינו וראש השנה תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

באחד מימי האביב שמח מאד המנהל כשהגיע אליו סוף סוף משלוח מיוחל, של יהלומים שרכש חודש וחצי לפני כן. החבילה הקטנה הכילה יהלומים גולמיים ענקיים, שהושקע ברכישתם סכום כסף רב. המנהל יצא ממשרדו והחבילה נשארה פתוחה על שולחנו.

לקראת סיום ההפסקה נכנס למשרדו פועל חרוץ, שסיים לפני ההפסקה את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו. הוא הביא את היהלומים המלוטשים והגיע לקבל יהלומים חדשים לעבודה. את עיניו לטש לשולחן המנהל, עליו היתה מונחת חבילת היהלומים כשהיא פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעמדתו, ללטש את היהלומים החדשים. לא חלף זמן רב, ובעל הבית חזר. עם כניסתו למשרדו הבחין שהיהלומים היקרים נעלמו.

"מי לקח את היהלומים משולחני"? זעק בבהלה. היהלומים היקרים, ששילם בעדן הון רב נעלמו. מאחת מפינות המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".

חשכו עיני המעביד: הרי לפועל זה אין ניסיון רב. הוא מוכשר ללטש רק יהלומים זעירים. תהליך עיבוד היהלומים שהתקבלו באותו בוקר שונה בתכלית ויש לעשות זאת במומחיות רבה. מיהר למקומו של העובד, אולם זה היה כבר מאוחר מידי, הפועל היה בעיצומה של עבודת הליטוש.

"מה אתה עושה"? הזדעק בקול, "אלו יהלומים גדולים".

"לא חשוב הגודל, גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", השיב הפועל.

אופן הלימוד

בפרשתנו כותבת התורה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (לא, יט). ומפסוק זה דורשים חז"ל כלל חשוב מאד בחינוך: "רבי עקיבא אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר 'שימה בפיהם'" (עירובין נד ע"ב).

כל ילד הוא נשמה סגולית, יהלום זוהר וייחודי. אין שני ילדים זהים לחלוטין, לא מבחינת הכשרונות, המידות, האישיות וגם לא ברמת הבגרות האישית. לנוכח המשל ולאור הוראת התורה נשאלת השאלה, כיצד עוברים הילדים "ליטוש" ראוי, שלא יהיה "בתהליך ובגודל אחיד"?

משה רבינו ביקש שהמנהיג אחריו יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). וביאר שם רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד את תפקידו הנכון ומשימותיו הראויות, ובעיקר שיידע להתייחס לכל אחד בהתאם לנטיותיו, תבונתו ואישיותו. תפקידו של מחנך ללמד בסבלנות ובנעימות עד שיהיו הדברים רהוטים בקרב תלמידיו.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ד ה"ד): "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים".

מעלתם וייחודם של המחנכים

על הפסוק "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג) דרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ח ע"ב): "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות".

שאל ה'בן איש חי' מדוע השוו חז"ל את 'מלמדי התינוקות' לכוכבים דוקא? והשיב בספרו 'בן יהוידע' בידיעה מעניינת מאד. אם נשאל עוברי אורח, מי גדול יותר, השמש או הכוכבים?

מרביתם ישיבו שברור שהשמש גדולה, כך אנו רואים. אולם בפועל, אם משווים את השמש לכלל הכוכבים, הרי היא מהווה חלק זעיר מאוד מכלל הגלקסיה. השמש היא "רק" כוכב אחד מבין מיליארדי כוכבים. יש כוכבים הרבה יותר גדולים ממנה. חז"ל השוו את "מלמדי התינוקות" משום שהכוכבים גדולים מהשמש, ורק מחמת גובהם הרב הם נדמים כקטנים ממנה.

כך גם מלמד תינוקות, מעלתם גדולה מאד. הם יוצקים את היסודות ללימוד עצמו, אך בד בבד מניחים את תשתית הלמידה של הילדים לכל החיים. וגם אם המלמד ילדים קטן בעיני עצמו או בעיני בני אדם, הרי הוא כמו הכוכבים, שרק ביחס לשמש נראים קטנים, אך בפועל הם גדולים מאד, וחלקם אף יותר מהשמש.

יסוד כלל ישראל – החינוך. 

איך מעבירים את החינוך? איך משפיעים על התלמידים? המגיד מדובנא שאל את הגאון מוילנא: איך אפשר להשפיע על הציבור? השיב לו הגר"א בדרך משל, לאדם שרוצה למזוג משקה לכוס גדולה כדי שממנה יתמלאו במשקה גם הכוסיות הקטנות המונחות בצידה. כל עוד הכוס הגדולה אינה מלאה, לא יתכן שהכוסיות שעל ידה יתמלאו ממנה, כיון שהוא עדיין לא מלא. אם רוצים שישפיע לכוסיות – יש למלא תחילה את הכוס הגדולה.

הוסיף הגר"א ואמר שזה גם יסוד ההשפעה. אם רוצים שאנשים יושפעו, יש לוודא שהכלי המשפיע יהיה מלא. אם הוא מלא – הוא משפיע על אחרים ! אם הוא עדיין לא מלא, איך ישפיע?

כך זה גם בחינוך, תחילה יש למלא את הכוס הגדולה – את עיקר ההנהגה וההשפעה של הבית קובעים ההורים. אם התנהגותם תתנהל כראוי, גם בינם לבין עצמם וגם ביחס לאחרים, הרי שילדיהם יספגו ויראו דוגמא אישית ראויה.

במקביל ובנוסף, למוסדות החינוך בכלל ולמורים בפרט יש חלק חשוב מאד בעיצוב דמותם והתנהגותם של הילדים. על המחנכים להיות מלאים בעצמם, כדי שיוכלו להשפיע.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשיות ניצבים – וילך? היכנסו לקישור https://did.li/OG75q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות ניצבים – וילך,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=13677

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

הפוסט וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים – לפרשיות ניצבים – וילך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כט, ט)  

מה הדגישה התורה במילה "היום"?

פענח רזא: משה אסף אותם לפני שנכנסו לארץ, כשכולם היו במדבר ביחד ויכל לאסוף את כולם. הוא ידע שלאחר שייכנסו לארץ ויתפזרו בה, (ויהיו גם שבטים שישכנו בעבר הירדן), לא יוכל לקבץ את כולם ביחד – גברים, נשים וטף. לכן הדגיש להם משה: "היום כולכם", בגלל שזה "היום" אפשר לאסוף את כולכם.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (כט, ט)

מדוע האריכות ופירוט 'ראשיכם, שבטיכם…', הרי כל אלו כבר נכללו במילה 'כולכם' שכתובה בפסוק זה?

הרב שטרנבוך שליט"א: בזוהר הקדוש כתוב על הפסוק 'אתם ניצבים היום': "היום דא ראש השנה" (פרשת בא).

הפסוק רומז על ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב"ה. כל יהודי נתבע לפי מצבו ויכולתו. תביעת הקב"ה מהטף אינה דומה לתביעתו מהנשים. ולא תביעתו מחוטבי עצים ושואבי מים כתביעתו מ'ראשיכם וזקניכם'. כל אחד נתבע לפי כוחו ויכולתו בכוונת הלב בקיום המצוות.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ (כט, י)

הטף נכתב לפני הנשים. מדוע במצות הקהל שינתה התורה והקדימה את הנשים לטף?

פנים יפות: חז"ל כתוב על מצות הקהל שהטף באים כדי ליתן שכר למביאיהם (חגיגה דף ג ע"א). החידוש הוא שנוסף לחיוב הנשים מצד עצמן במצות הקהל, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, יש להן מצוה להביא גם את הטף. התורה הקדימה את הנשים לטף ללמדנו שגם במצוה זו הן חייבות.

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (כט, טז)

מדוע נכתב בסדר הזה – עץ, אבן, כסף וזהב?

הגרי"ז סולובייצ'יק: בתחילה אדם מסתכל על העבודה זרה ונדמית בעיניו כשקצים וגללים וסבור שבודאי לא ייגרר אחריה. אם אינו מתבונן בפחיתותה, הוא מחשיב לאחר מכן את העבודה זרה לעץ ואבן. בהמשך חושב אותה לכסף וזהב. רואים עד כמה יש להתבונן בפחיתות כל דבר בעולם הזה כדי שלא ישפיע עלינו.

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כט, כח)

התורה לא גילתה את טעמי המצוות ומתן שכרן, כדי שלא יניח אדם מצוות שמתן שכרן מועט ויקיים רק את המצוות שמתן שכרן מרובה. רק ב-2 מצוות גילתה התורה שכרן: במצוה החמורה ביותר 'כיבוד אב ואם', ובמצוה הקלה ביותר 'שילוח הקן' התורה הבטיחה "למען ייטב לך והארכת ימים", ללמדנו שכל המצוות שוות, ויש לקיים את כולן במידה שווה.

כתב סופר: ביאור הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו", הסתיר הקב"ה את מתן שכר המצוות, אך גילה רק שכרן של 2 מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואחת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה.

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ (ל, ב)

אימתי יידע אדם שתשובתו הועילה ועלה בידו לשוב עד ה' אלוקיו?

יהודי שפך את ליבו באזני הרב שטינמן, על עוונות רבים וכבדים שעשה וביקש דרך תיקון ותשובה. הרב שטיינמן פרט באזניו את דרכי התשובה בארוכה. לאחר ששמע את הדברים בכובד ראש שאל היהודי: אם אכן אעשה כל זאת, האם יש סיכוי שאוכל לראות את ה'ענין' כ'סגור'?

ענה לו הרב בשאלה: האם פעם קרה לך שאבדת סכום כסף משמעותי של 1,000 שקל, או לפחות 500 שקל?

האיש אישר שאירע לו. הרב המשיך: כשאתה נזכר בזה, אתה חש איזו צביטה בלב, נכון? אם את אותה תחושה, לכל הפחות תרגיש, כשתיזכר בעבירה שבצעת, או אז יש סיכוי שתשובתך הועילה.

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (ל, ב)

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו (ל, ח)

לאחר שהפסוק הראשון עסק בפעולת התשובה, מדוע חוזרת התורה בשנית על מצוות התשובה?

רבנו בחיי: עיקר התשובה שאדם יקבל על עצמו לפרוש מדרכו הרעה, אך כדי לעשות זאת, חייב "לאחוז ולתמוך דרך תורת משה" – חובה עליו לעסוק בתורה ודרכה תהיה תשובתו שלמה.

הפסוק הראשון עוסק בתשובה ראשונית, תשובה מיראה. תחילה יש להפסיק את ה'סור מרע'. אך לא די בתשובה מיראה. לאחר שהצליח לסור מהחטאים שבהם הורגל, מגיע השלב השני, של עשיית 'תשובה על התשובה', שתהיה זו תשובה מאהבה.

התכלית היא להתבונן באהבת ה' עד שתתעורר נפשו לתשובה מחמת השתוקקות ורצון לקיים דברי הקב"ה. עיקר התשובה להידבק באהבת ה' ע"י התחזקות בלימוד התורה, ו"המאור שבה מחזירו למוטב", לתשובה מאהבה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (ל, ד)

רבי יחזקאל לוינשטיין: ביאר בשם הסבא מקלם, שאפילו אם נידח האדם והתרחק מדרכי הקב"ה וכל כולו שקוע בתאוות עולם הזה והבליו, אם רק יאחוז בקצה השמים, שלא יתנתק הקשר לגמרי, אזי יש לו תקוה שיעזרהו הקב"ה ויקרבנו אליו יתברך.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה (ל, יא)

הלשון אינה מובנת, אם התורה רוצה להמחיש שזה קרוב, מדוע כתבה 'לא בשמים'? היתה צריכה לנקוט משהו קרוב יותר כדי להמחיש זאת?

החפץ חיים: קל להתחרט על המעשים הרעים ולעשות עליהם תשובה, אולם היצר הרע מפתה את האדם ואומר לו שקשה לעשות תשובה.

התורה כתבה שהחרטה אינה בשמים משום שנראה לאדם שזה רחוק ממנו, ונמצא בשמים, אבל האמת היא ש'קרוב אליך הדבר מאד'.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יד)

פירשו הרמב"ן והספורנו שהכוונה בפסוק זה על מצוות התשובה, ועליה נאמרה כל הפרשה הזאת "לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא…".

אם היא קלה ונוחה, מדוע אין אנשים רבים שבים מדרכם הרעה? בפרט שניתן לקיימה בהרהור תשובה בלב, אפילו לא בפה?

רבי חיים שמואלביץ: זה בדיוק האסון, שבני האדם מתרגלים למצבם, מבלי לחוש ש"הסופה" מתקרבת ובאה. אילו היה האדם רואה פתאום לאן הגיע, בודאי היה מתהפך לאיש אחר וזהו נזקו של הרגל.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ (לא, ז)

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל'?

משך חכמה: בפרשת המלך כתוב (יז, כ) 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. על המלך להיות עניו רק בביתו, אבל את המלוכה עליו להנהיג ביד רמה. התורה כתבה 'לעיני כל ישראל חזק ואמץ', ללמדנו שרק כשהוא מנהיג את ישראל עליו להיות חזק ואמץ, אולם בביתו עליו להיות עניו, לבלתי רום לבבו מאחיו.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר… חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם… (לא, ז)

רש"י: משה אמר לו ליהושע: זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן. אבל הקב"ה אמר ליהושע: 'כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם', תביא על כרחם, הכל תלוי בך.

מדוע שינה משה רבינו בדבריו ליהושע את לשון הדברים שנמסרו לו מפי הגבורה?

רבי אלחנן וסרמן: אין סתירה, סדרי מנהל תקינים מתנהלים כשעל מנהיג הדור לשמוע תחילה את דעת ועצת הזקנים והחכמים. אל לו להסתמך מראש רק על דעתו. לאחר ששמע את מגוון הדעות עליו להכריע, בהתאם לשיקול דעתו. ההכרעה מסורה רק בידו.

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 154 לפרשיות ניצבים וילך תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל לומדים מכאן שהקב"ה ממלא את שנותיהם של הצדיקים מיום ליום, (קידושין לח ע"א) כלומר שמשה היה בן 120 בפטירתו.

בפר' וארא כתוב "ומשה בן שמונים שנה בדברו את פרעה", ולמדנו (עדויות פרק ב) שמשפט המצרים נמשך 12 חודש. לפי זה כשיצאו ממצרים היה משה בן 81, והיו במדבר 40 שנים ובסופם הוא מת. אם כך משה היה בן 121, ולא בן 120?

רבי חיים קניבסקי יישב זאת בביאורו 'טעמא דקרא' באופן פשוט:

מה שכתוב שהיה בן 80 כשדיבר אל פרעה, הכונה שהיה בן 79 ויום אחד, דהיינו שנכנס לשנתו השמונים. ואם כך ביציאת מצרים סיים את שנת השמונים, שנעשה בן 80, ו-40 שנה לאחר מכן נעשה בן 120, ועל כך אמר משה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".

הפוסט חשבון יפה מפרשת ניצבים וילך. הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הרמב"ן כתב שמדובר במצות תשובה שקרובה לאדם. לאחר שמחליט לחזור בתשובה, אין לו מעכב לבצע את תנאי התשובה, שהרי אין לו קושי להתחרט על עוונותיו, לקבל על עצמו קבלה לעתיד, ולהתוודות על חטאיו.

כיצד יתכן הבדל כה גדול בין המחשבה בתחילת הפסוק ש"בשמים היא", למסקנה שבאמת "קרוב אליך הדבר"?

רבי נתן צבי פינקל, ראש ישיבת מיר הסביר שיש תמיהה גדולה בכל מהלך החיים של האדם, שהרי כל בר דעת יודע ומבין שאם לא יעמוד בנסיונות, וחלילה יכשל בעבירות, יפסיד את כל שליחותו בעולם הזה. אם כך איך כל כך הרבה אנשים ובהם גם חשובים מתעלמים מאמת כה פשוטה וברורה?

הקב"ה ברא את היצר הרע עם כוחות עצומים להטעות אדם ולהכשילו, כדי שיהיה בעל בחירה ויקבל שכר טוב על התגברותו. העצה היחידה להתמודד מול נסיונות היצר הרע היא בכח לימוד התורה, כפי שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", וכפי שהשריש רבי ישראל סלנטר שכוונת חז"ל על תורת כל מידה ומידה איך לנהוג בה, ולא רק על דברי תורה. זו העצה כנגד יצר הרע, להתבונן ולשנן בכל יום את יסודות היראה, באמצעות לימוד מוסר, שיזכיר לאדם שעליו להמלט מיצר הרע שאורב לו להכשילו.

זה ההבדל הגדול בין מצב של "בשמים היא" לבין "קרוב אליך הדבר מאד". אדם שחי כל ימיו בהתבוננות ביראת שמים, לומד מוסר, מפקח ומביט על מעשיו, הוא קרוב. אולם כאשר האדם לא משתמש בכלים שהקב"ה ברא עבורו כדי שישאר בקרבת ה' תמידית, אכן רחוק הוא כמרחק שמים מארץ.

הפוסט קרוב אליך הדבר מאד" – בלימוד המוסר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

החיד"א כתב (רוח חיים דרוש א') שהמברך מאה ברכות בכל יום ניצול ממאה קללות שכתובות בפרשה הקודמת, כי תבוא (נוסף ל-98 קללות הכתובות בה יש 2 קללות נוספות: 'גם כל חלי' ו'כל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה'. 'חלי' ו'מכה' הן 2 הקללות שמשלימות ל – 100 קללות).

והוסיף החיד"א בשם בעל ה'מנהיג', שמשה רבינו תיקן מאה ברכות. תקנה זו השתכחה וחידשה דוד המלך, כדי להציל את ישראל מהמגיפה.

והוסיף החיד"א שאפשר שמשה רבינו תיקן זאת מיד לאחר שאמר להם את הקללות שבפרשת כי תבוא, משום שרצה להפיג את פחדם. כפי שהביא רש"י שכששמעו בני ישראל את הקללות הוריקו פניהם), ונתן להם עצה להימלט מהקללות על ידי שיברכו מאה ברכות בכל יום ויינצלו.

ומבואר בדברי רבינו הרוקח שמאה ברכות אינן סגולה להינצל רק ממגיפה, אלא סגולה כללית להינצל מכל מאה קללות שבתורה. בפרט יש להיזהר בשבת קודש, שחסרות ברכות להשלים למספר מאה. ויש להשלים חשבון מאה ברכות ע"י אכילת מיני פירות ומגדים.

כדי לזכות לסגולת אמירת מאה ברכות, יש לומר את הברכות לאט ובכוונה ולא בהבלעה ובמרוצה. שהרי תכלית אמירת 100 ברכות להביא ליראת שמים כפי שדרשו חז"ל (מנחות מג ע"ב) על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" הרי שתכלית אמירת 100 ברכות להביא את האדם ליראת שמים.

הפוסט סגולת אמירת מאה ברכות בכל יום בכל עת צרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה האריכה ופירטה "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם טפכם נשיכם…", הרי כל אלו כבר נכללו במילה 'כולכם' כפי שכתוב בתחילת הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם"?

הרב שטרנבוך שליט"א: בזוהר הקדוש כתוב על הפסוק 'אתם ניצבים היום': "היום דא ראש השנה" (פרשת בא ל"ב ע"א).

הפסוק רומז על יום ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב"ה. כידוע כל יהודי נתבע לפי מצבו ויכולתו. תביעת הקב"ה מהטף אינה דומה לתביעתו מהנשים. ולא הרי תביעתו מחוטבי עצים ושואבי מים כתביעתו מ'ראשיכם וזקניכם', שהראשים והזקנים נתבעים יותר על כל פעולה. וגם בין חוטבי עצים לשואבי מים יש חילוק בתביעת הקב"ה מהם, שכל אחד נתבע לפי כוחו ויכולתו בהידור המצוות ובכוונת הלב בקיום המצוות.

מספרים על הרבי ר' זושא, שאמר: "כשאבוא לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית הבעש"ט, אלא ישאלו אותי מדוע לא היית רבי זושא", שכן בשמים תובעים מכל אחד לפי מה שהוא לפי כוחותיו.

וכן פירש הבעש"ט בפר' בראשית מאמר הגמרא (ברכות לה ע"ב): "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם", שהרבה רצו להידמות לרשב"י ולעשות כפי מעשיו, אך לא עלתה בידם כיון שאין כח ביד האדם להידמות לאדם אחר. על כל אחד לשאוף לקיים את חיובו כפי מה שהוא ולא להידמות לצדיק אחר.

הפוסט אדם נדרש למצות את יכולותיו והפוטנציאל הגלום בו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

סדר הטובה המובטחת: א. פרי בטנך ב. פרי בהמתך ג. פרי אדמתך, אך בפר' כי תבא הסדר שונה. מדוע שם הקדים 'פרי אדמתך' ל'פרי בהמתך'?

רבי חיים קניבסקי ביאר ב'טעמא דקרא' שחז"ל ביארו את הסדר לפי חודשי השנה: זמן קציר התבואה בחודשים ניסן אייר וסיון (ב"מ דף קו ע"ב). ובגמ' במסכת ראש השנה (דף ח ע"א) כתוב שזמן לידת הבהמות הוא בחודשים אב ואלול.

לפי זה ברור ההבדל ביניהם. בפרשת כי תבוא, הברכה היא על מצב שישראל צדיקים גמורים, וכתבה התורה את הטובה בסדר של ימות השנה. תחילה זמן התבואה ואח"כ זמן הבהמות, ולכן כתוב קודם "בפרי אדמתך" ורק אח"כ "פרי בהמתך".

לעומת זאת בפרשתנו מדובר כשבני ישראל חזרו בתשובה לאחר שחטאו וכל ההטבות נלקחו ע"י גויים. כעת מבטיח הקב"ה להשיב להם את כל ההטבות. ולכן כתבה התורה תחילה את ההטבה החשובה יותר, "פרי בהמתך", כפי שכתבו חז"ל (חולין פד ע"א): לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור עתודים ויקח שדה ולאחר מכן כתבה "ופרי אדמתך".

הפוסט סדר הבטחת הקב"ה לעם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לפני כשנה, המשיך לספר, הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.

לאחר המסיבה, הבחין הרופא שבנו [המאומץ] נתון בהרגשת רוממות יוצאת דופן. פניו קרנו מאושר, אפשר היה לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. פנה אליו הרופא ושאל: בני היקר, מה עובר עליך? מדוע אתה כל כך מרוגש?

"מה השאלה" תמה הבן, "הרי קיבלתי היום סידור".

נו, וזו סיבה להתרגש כל כך? שאל האב המאמץ.

הבן, שעדיין בטוח שעומד לפניו אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא: תן לי אח. כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן – אנא ריבונו של עולם, אני רוצה אח.

הרופא פנה בהתרגשות לרב והוסיף: כל כך ריחמתי על הילד, ליבי ממש נחמץ בקרבי. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה אחיו.

וכאן פרץ הרופא בבכי וסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו – לאחר 15 שנות עקרות – בבריתו של אברהם אבינו.

הדרכה – איך צריכה להיראות התפילה

בפרשתנו יש כמה לימודים, איך להתפלל, ונביא 3 מהם:

א. בתחילת הפרשה מדריכה אותנו התורה כיצד עלינו להודות להקב"ה. כתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (כו, ה). הוידוי שאומר החקלאי בעת שמביא את הביכורים לבית המקדש צריך להיאמר בקול, כפי שמסביר רש"י את כפל המילים 'וענית ואמרת' וכותב: "'וענית ואמרת', לשון הרמת קול". מובן שעל החקלאי להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?

מבאר ה'שפת אמת' שמביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, כדי להביע בכך תודה למי שהכל שלו שבזכותו הכל. כשמביא החקלאי את הביכורים, את ה'ראשית', מזכירים לו נקודה אחת: את תפילתו כשהיה בשדה בשלבי טרום זריעה. אז התפלל מקירות ליבו, התחנן על נפשו ועמלו שלא ירד לטמיון. התורה מלמדת אותו שגם כעת, כשרוצה להודות, עליו לעשות זאת בדיוק באותו טון, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים

ב. בהמשך הפרשה כתוב: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ (כו, ז). רבי ירוחם ליבוביץ אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב. ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

כיצד להתפלל

ג. לקראת סיום הפרשה כתוב: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כח, ו) ומבאר מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. במשך כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. אדם זה, כשמסיים את תפילתו ויוצא, בעצם אינו יוצא מבית הכנסת, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.

כוונת המדרש, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו. בכל תפילה עלינו לחוש כאותו ילד, להתרגש. בורא עולם נותן לנו הזדמנות, הבה ננצל אותה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תבוא? היכנסו לקישור https://did.li/M1Jaa

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13645

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט כוחה של תפילה – לפרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

מדוע נסמכה פרשת הביכורים בתחילת פרשתנו למצות מחיית עמלק?

מושב זקנים: עמלק נקרא 'ראשית', כפי שכתוב 'ראשית גויים עמלק' (במדבר כד, כא) וגם הביכורים נקראים 'ראשית'. יבוא ראשית ביכורים ויאבד ראשית עמלק.

בעל הטורים: בפרשת עמלק כתוב "תמחה את זכר עמלק". עם ישראל הצטוה למחות את זכר עמלק מיד עם כניסתם לארץ. עמלק רצה לעכב את כניסתם לארץ כששלח לספר למלך מצרים שבני ישראל ברחו, ונהג כמו לבן שרצה לעכב את יעקב בבריחתו ממנו. להן מוזכר בפרשת הביכורים במילים "ארמי אובד אבי".

כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

רש"י: מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה.

מדוע כתוב פסוק שמלמד על  חיוב ביכורים רק לאחר הכיבוש, הרי לפני הכיבוש פטורים, כיון שאי אפשר לומר 'מארצך'?

הגרי"ז סולובייצ'יק: כל שבט זכה בחלקו לפני שחילקו את הארץ לכולם. התורה כתבה את המילה 'מארצך' ללמדנו 'מארצך' של אותו שבט.

 וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (כו, ב)

מדוע כתוב 'פְּרִי הָאֲדָמָה', הרי רוב שבעת המינים הם פרי העץ, ולא פרי האדמה?

פרדס יוסף: החקלאי מניח את הגמי על הפירות מיד כשהפרי מבכר, כשהוא עדיין בוסר, וברכתו עליו 'בורא פרי האדמה'.

רבי חיים קניבסקי: הגדרת 'פרי האדמה' כוללת כל מה שמביאים ביכורים, כפי שאומרים חז"ל: "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא" (ברכות מ ע"א), הואיל והאילן עצמו גדל באדמה.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה (כו, ה)

מה הקשר בין רמאות לבן לירידת בני ישראל למצרים?

אלשיך: בני ישראל ירדו למצרים בעקבות יוסף, [שחלם וסיפר לאביו וכו']. יוסף עצמו ירד למצרים משום שאחיו קנאו בו. אם יוסף היה בכור, לא היו מקנאים בו, שהרי בכור נוטל פי שנים. ללא רמאות לבן, יוסף יכל להיות הבכור, שהרי יעקב היה נושא רק את רחל לאשה. בעקבות רמאות

לבן התגלגלה השנאה ליוסף, וכל ההמשך.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (כו, ה)

רש"י: וענית – לשון הרמת קול.

מדוע רש"י נצרך להסביר זאת?

חנוכת התורה: חז"ל אומרים במסכת ברכות שאסור להגביה את הקול בתפילה, משום שהמתפלל בקול נראה שהוא מקטני אמנה, שסובר שאין הקב"ה עונה למתפלל בלחש, וחלילה אינו בוחן לבבות ומחשבות. לפי זה, אם אדם מציין בתפילתו דבר שידוע לכולם, הוא יהיה רשאי להתפלל בקול רם.

בפרשת הביכורים אומר החקלאי: "ארמי אובד אבי", שלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל, וה' הצילנו מידו, שהיה יודע את מחשבתו, ובחן את לבבו.

דבר זה בודאי רשאי לומר בקול רם. ועל כך ביאר רש"י את המילים 'וענית ואמרת', שיהיה זה בקול רם, למרות שחז"ל אמרו שאסור להגביה קולו בתפילתו.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ט)

מדוע התורה כינתה את ארץ ישראל בדימויים לחלב ולדבש?

רבי מאיר שפירא מלובלין: דבש דבורים יוצא מדבורה, שהיא שרץ, ואף טבעו להפוך את מה שיש בו לדבש. וכן חלב מגיע מדבר טמא, מדם שנעכר ונעשה חלב. גם ארץ ישראל מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים. אמנם הבחירה בידי אדם, אבל זה כוחה, כפי שנאמר 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוק'. התורה רמזה בתואר 'ארץ זבת חלב ודבש', לדברים שהתהפכו מאיסור להיתר, ובהם ארץ ישראל.

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ (כו, טו)

מדוע בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ', (עתיד), ואילו בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ', (עבר)?

כפות תמרים: מכאן ניתן ללמוד את ההבדל בין ביכורים למעשר בגר. בביכורים גר מביא וקורא, בניגוד למעשר, שמביא ואינו קורא. משום שבביכורים הקריאה היא לתת לנו, לעתיד, כפי שכתוב במדרש קהלת שלעתיד לבוא הגרים יטלו חלק בארץ. לעומת זאת במעשר האמירה מכוונת על העבר, והגרים שלא קיבלו בעבר, אינם יכולים לקרוא.

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ… כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, טו)

רש"י: "השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת 'אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' (ויקרא כו, ג)".

מדוע רש"י הביא דוקא את ברכת 'ונתתי גשמיכם'?

ילקוט הגרשוני: חז"ל אמרו במסכת תענית: "בעוון  צדקה, שפוסקים ואינם נותנים, גשמים נעצרים". כשאדם מצהיר שקיים את מצות מתנת עניים ואומר: "עשיתי ככל אשר צויתני", הוא מסיר את הגורם לעצירת גשמים. לכן מבקשים שגם הקב"ה יעשה את שהבטיח 'ונתתי גשמיכם בעתם'.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (כז, טו)

כל ה'ארורים' כתובים בלשון הווה, למעט 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', שכתוב בלשון עתיד, מדוע שינוי הלשון?

מעדני שמואל: עבודה זרה זו העבירה היחידה שהקב"ה מצרף בה מחשבה למעשה. כתוב 'אשר יעשה', בלשון עתיד ללמדנו שגם אם רק חושב לעשות יהיה ב'ארור' כבר משעת המחשבה, גם אם בסוף לא עשה.    

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (כח, יג)

מדוע התורה כפלה לשונה וכתבה 'לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב', הרי אם יהיה 'לְרֹאשׁ' ממילא לא יהיה 'לְזָנָב'?

רבי יונתן אייבשיץ: חז"ל אומרים במסכת אבות: 'הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים'. הרי שלפעמים טוב להיות זנב, במקום שכולם אריות ואתה לא. וזה מה שהתורה מבטיחך שתהיה לראש לאריות וממילא לא תהיה לעולם זנב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ (כח, טו)

מדוע בפרשת בחוקותי נאמרו 49 קללות, ואילו בפרשתנו 98 קללות?

כלי יקר: הקללות שבספר ויקרא נאמרו לפני שבני ישראל קיבלו עליהם את הערבות בשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, בניגוד לקללות שבפרשתנו, שנאמרו לאחר הערבות. בפרשתנו, לאחר הערבות, כל אחד מקבל את עוונו ועוון חבירו ולכן נאמרו להם 98 קללות, כפול מהקללות שבספר ויקרא, כנגד עוונו ועוון חבירו.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כח, סא)

במדרש: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה – זה מיתת צדיקים". (הובא ביערות דבש ח"א דרוש ד').

והיכן זה נרמז?

מגד ירחים: הכוונה שבכל ספר מחמשת חומשי תורה נכתבה מיתת [לפחות] אחד צדיקים. בספר בראשית – מיתת האבות הקדושים, ועוד צדיקים. בספר שמות – 'וימת יוסף וכל אחיו'. בספר  ויקרא  – מיתת נדב ואביהו. בספר במדבר – מיתת אהרן ומרים. אבל בספר דברים לא נזכרה מיתת שום צדיק.

אמנם כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה: "וימת שם משה". יש על כך 2 תירוצים: א. כשמשה כתב את הפסוק "גם  כל  חלי" הוא עוד היה חי. ב. הרי משה רבינו היה עניו מאד, ובודאי לא החזיק עצמו לצדיק.

ועל כך כתב: כל חלי שלא כתוב בספר התורה הזאת, כלומר בספר דברים, זה מיתת צדיקים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בעל ההגדה דרש כל פסוק ומילה בפרשת הביכורים שבפרשת כי תבא, כששרוב דרשותיו נתמכות מהפסוקים של ספר שמות. ומדוע לא דרש את סיפור יציאת מצרים מפרשיות שמות – בשלח, שעוסקות בכך?

ביאר רבי אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר שעיקר מצות סיפור 'יציאת מצרים' הוא הודאה, ובכך שונה ממצות זכירת יציאת מצרים כל השנה, שענינה אמונה. פרשת כי תבא היא היחידה שמעשה 'יציאת מצרים' מובא שם כ'הודאה', שזה ענינה של 'הכרת הטוב' בהבאת הביכורים. ולכן דרש בעל ההגדה בפרשת ביכורים, ולא מהפרשיות שבתחילת ספר שמות.

כך מצינו בלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ו): "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש 'פרשה זו', הרי זה משובח".

הרי שיש ענין מיוחד לדרוש דוקא בפרשה זו שבפרשת כי תבוא ולא בתחילת חומש שמות.

הפוסט עיקר סיפור יציאת מצרים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ סיפר פעם ששמע מרבי אהרן באקשט מעשה, שביאר לו את הפסוק. באחד הכפרים כל התושבים היו גויים והיה בו רק יהודי אחד בודד. הוא תמיד חשש שבניו יתחברו עם ילדי הנכרים. כל תוכחותיו וגערותיו בילדיו לא הועילו. מה עשה?

יום אחד נכנס אמר לשכנו הנכרי כבדרך אגב שילדיו חולים במחלת השחין, וכל גופם מלא חבורות ופצעים. מחלה זו כידוע מדבקת מאד. קל לנחש מה היתה ההשלכה של דבריו, לאחר דברים אלו כל הילדים הנכרים ברחו מילדיו, ולא היה חשש שמא יתערבו בניו עם ילדי הגוים.

סיים הרב באקשט את המשל והבהיר שהאב הוא הקב"ה אב הרחמן. מן הדין היו עם בני ישראל צריכים למסור את נפשם שלא להתחבר אל הגויים, שהרי אין קלקול כמו הקלקול של התחברות אל הגויים, אולם בפועל היהודים אינם נזהרים ואינם מתרחקים מהגויים מעצמם.

מה עושה הקב"ה? נותן בלב הגויים שישנאו אותנו ויתרחקו מאתנו. ככל שנרוץ אחריהם, באותה מידה הם בורחים מאתנו. הם עוד מתגאים עלינו ואנחנו בעיניהם כשפלים ונבזים.

זהו הביאור לשנאתם אותנו. ללא שהיה הקב"ה מזהיר בתוכחה "והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ" לא היתה האנטישמיות קיימת כלל בעולם. כל עצם קיומה הוא רק כדי להרחיקנו מהאומות.

הפוסט מקור האנטישמיות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב.

ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד).

ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

הפוסט כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע המילה 'וִירִשְׁתָּהּ' נכתבה בתוספת האות ה' בסופה?

ה'בן איש חי', רבנו יוסף חיים מבגדד, בספרו על התורה 'עוד יוסף חי' ביאר, שהאות ה' רומזת שמי שיקיים את המצוות בצורה מושלמת – במעשה, בדיבור, במחשבה ובכוונה יזכה לשבת בארץ ישראל לבטח עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. מלבד החלק המעשי, קיום המצווה בפועל, שיהיה כדת וכהלכה, יש גם לכוון לקיים את המצווה לשם שמים, זה חלק הכוונה. כמו כן יש לשמוח שמחה עצומה בעת קיומה, יותר ממה שהיה שמח אם היה מרוויח אלפי אבנים טובות ומרגליות, שזהו חלק ה'רעותא דליבא'.

כמו כן יש לחשוב לקיים את המצווה 'לשם מצווה'. כדוגמת אדם שנותן צדקה, שלא יסתפק במעשה נתינה "יבש", כמצוות אנשים מלומדה, אלא יחשוב לשם מצוות צדקה.

במצוות שנתקנו עליהן ברכות, כמו בציצית ובתפילין, יקפיד להוציא את הברכה בפיו, או בקריאת שמע – לקרותה בפיו. זהו חלק הדיבור.

בזכות קיום חמישה תנאים אלו, הרמוזים באות ה' שבמילה 'וירשתה' יזכה ל'וישבת בה'.

הפוסט קיום מצוות כראוי מסייע לישיבה בטוחה בארץ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט הבאת הביכורים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט התקשרות לחביבות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אחד הטעמים במצות ביכורים, להכיר טובה להקב"ה על כל הטוב שגמלנו. הרמב"ן בסוף פרשת בא כתב: וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

הרב דסלר כתב במכתב מאליהו ח"א שעבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב ועבודת הלב יש בה מן השלמות, ותהיה רק בהרגשת ההודאה. וחז"ל אמרו: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה.

וביאר הסבא מקלם שכל אדם מתנהג במעשיו בהתאם לכוחות נפשו. אם הוא כעסן, יכעס בכל ענין שיגרום לו, ואם הוא גאותן יתגאה בכל מקום. אם הוא טוב יתנהג בטובה עם כולם.

כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפור בטובתו של הקב"ה. וכשאדם יודה לה' הוא נהיה כנותן והקב"ה כמקבל ואז יזכה לדביקות בה', ויזכה להשיג את אהבת הקב"ה.

הסטייפלר כתב בספרו ברכת פרץ שמניעת 'הכרת הטוב' היא מידה רעה מאד. ב'חובת הלבבות' ביאר שעיקר הדרך לאהבת ה' על יסוד הכרת הטוב. ובמשנת רבי אליעזר (פרק ז') כתוב: "אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה". אדם הראשון נטרד מגן עדן בגלל כפיית הטוב. וגם על אבותינו במדבר כעס הקב"ה על כפיית הטובה.

תובנה זו חשובה מאד לחיינו ביום-יום. עלינו להוקיר ולהכיר טובה ותודה לכל מי שמיטיב עמנו.

הפוסט טעם מצות הביכורים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

• מדוע היה צורך להפוך את הקללה לברכה, הרי ממילא הקב"ה מנע מבלעם לקלל את עם ישראל?
• וגם אם היה מקלל, וכי קללותיו משפיעות? האם יש לחשוש מהן?
• התורה הורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (כג, ד), ונימקה "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר…". מדוע הוסיפה התורה את שידוע לנו, שהפך הקב"ה את קללותיו של בלעם לברכות?

רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת 'כפר חסידים' הסביר במשל לפונדק ששכן בצומת דרכים מרכזית, ועוברי אורח רבים סעדו בו את נפשם. ברבות הימים יחסיהם של בני הזוג שניהלו אותו עלו על סרטון. מריבות קולניות היו פורצות ביניהם תדיר. וכשהחלו לריב נהגו לקלל זה את זו ולהיפך. למשמע העימותים וההתנצחויות חשו האורחים שלא בנוח. לתחושתם היה ביטוי מעשי, אט אט חדלו אורחים מלפקוד את 'פונדק המריבה'. משראו בני הזוג שהחלו לאבד את פרנסתם, פנו לרב העיר לבקש עצה, כיצד יוכלו להשיב את פרנסתם.

עצת הרב היתה פשוטה, לחדול מהמריבות ומהקללות. אולם הם הבהירו לו שאינם יכולים לשלוט ברוחם, וכשאחד מבני הזוג מרגיז את זולתו, חש בן זוגו שעליו להגיב בטון גבוה יותר, ולהשיב בקללות הדדיות.

הציע להם הרב שירגילו את עצמם לכל הפחות שלא לקלל זה את זה. אבל הם לא הצליחו להבין איך יוכלו לעצור ברוחם, כשלהבות המחלוקת מיתמרות עד לשמים. 'אם כך', אמר הרב, 'קבלו על עצמכם לברך זה את זה במקום לקלל, למשל: אם אתה רוצה לומר לה שתיהרג, אמור במקום זאת: 'שתהיה לך אריכות ימים'. אם את מבקשת לאחל לו שייענש, השתמשי במילים חילופיות ואמרי לו שיקבל שכר. ממילא המילים אינן משנות מאומה, הרי שניכם יודעים מה הכוונה האמיתית, וכך תמצאו מרגוע לנפשכם הסוערת.

העצה המקורית מצאה חן בעיניהם והתחילו לברך זה את זה במקום לקלל, והאוירה השתפרה. השינוי נתן אותותיו, והאורחים חזרו להתארח בפונדק. אולם לא לאורך זמן, עד מהרה נדהמו המבקרים לראות כיצד בעיצומן של ה"ברכות" ההדדיות, בני הזוג משליכים צלחות זה על זה.

על פי המשל ניתן להבין מדוע היה צורך שיהפוך הקב"ה את קללת בלעם לברכה. "ברכותיו" של בלעם היו תחליף לקללות שרצה לקלל את עם ישראל. אמנם נאלץ בעל כרחו לברכם, אולם כוונתו לקללם נשארה, והראיה לכך, שמ"ברכותיו" מתו במגיפה עשרים ושנים אלף מבני ישראל. ניתן לשער מה היה קורה אם לא היה הקב"ה הופך את קללותיו לברכה.

הדמיון של בלעם לכלב רע ונושך

יתרה מכך, חז"ל אומרים שהקב"ה לא נתן לגויים כח של נבואה. הנביא היחיד שהסכים להם היה בלעם, וגם הוא בגבולות מסויימים. ולמרות הסייגים שהטיל עליו הקב"ה לא נמנע בלעם הרשע מלייעץ לבלק כיצד לגרום לאסון בקרב עם ישראל. רבי איצל'ה מוולאז'ין דימה את בלעם ל"כלב רע ונושך", שרגיל להזיק לבריות. כשהוא קשור בשרשרת, לעיתים נראה "שקט ושלו". הוא יושב ברוגע בפינה, אך מה יקרה אם יעבור בקרבתו מישהו זר? הוא מיד יתחיל "להשתולל" וירצה להתנפל עליו. ואם הבעלים יתירו את השרשרת, מה יקרה? ברור, הוא יסתער עליו ויתקוף אותו. כך היה בלעם, בדומה לכלב קשור, שבעליו התיר את הרצועה. כש"התיר" הקב"ה את החבל לרגע קט, מיד נתן לבלק עצה, כיצד להפיל רבבות מישראל.

לפי זה תירץ הגרי"ז סולובייצ'יק את הקושיה השניה, האם ועד כמה נזק יש בקללותיו של בלעם. על פי התוצאות ניתן להתרשם שהן היו איומות ונוראות. כפי שהוכח במגיפה הנוראה, הן היו מסוכנות לעם ישראל. לא היתה שום עצה ותבונה, אלא רק להפוך את אותן לברכות. ההתמודדות היחידה עם הקללות היתה רק בהפיכתן לברכות.

איזכור בלעם בסמוך לאיסור חיתון עם המואבים

לאחר שהבנו את חומרתן קללותיו של בלעם, נותר להבין מדוע חזרה התורה שנית בפרשתנו וציינה זאת. ומדוע מיד לאחר שהורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'"?

ביאר ה'כתב סופר' שהיה מקום לשאול מדוע עונשם של העמונים שווה לזה של המואבים, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם? אמנם גם הם לא הסכימו להעניק לבני ישראל מאומה, אך לפחות לא ביקשו להזיק להם?

וביאר שהתורה רצתה להדגיש בפסוק זה את הפיכת הקללה לברכה, "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה". בל נחשוב ש"הרווחנו" ברכות מהמואבים, וממילא אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מלמדת אותנו התורה שהכל הולך אחר הכוונה. מאחר שכוונת עמון ומואב היתה לרעה, על אף שמואב רצו להרע יותר, [למרות שבסופו של דבר יצא מכך טוב, שבני ישראל התברכו] עונשם של עמון ומואב שווה. למדנו גם בפרשה זו את אהבת הקב"ה לעם ישראל. ואת ההגנה הרבה שפורס עלינו. ניתן לשער מה רב היה הנזק, ללא הגנה זו. גם בימינו עדים אנו לניסים רבים ושמירה חזקה על עם ישראל, מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפנינו.

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא, בקישור https://shaalti.co.il/?p=13528

מעוניינים להיערך ראוי לשולחן שבת, עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תצא? היכנסו לקישור https://did.li/n5Drl

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט יתן הקב"ה את אויבינו הקמים עלינו ניגפים – מאמר לפרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו מוזכרת זכירת יציאת מצרים כמה פעמים: במתנות עניים, בפרשה העוסקת בלקט, שכחה ופאה, וגם באיסור 'לא תחבול בגד אלמנה'. בכולם כתוב: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

מה הקשר בין מצוות אלו לזכירת יציאת מצרים?

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים לחולשותיו של הזולת. אל לנו להתעלם מהן, כאילו לא היו. בדרגות האנושיות הפחותות ביותר נמצאים העבד והעני.

הקב"ה פונה אלינו ואומר: אמנם אתה היום עשיר, אולם אל לך להתעלם ולשכוח את מצבך ומצב אבותיך לפני אלפי שנים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". נקודת ההתחלה של כולנו היתה עבד, "ויפדך ה' אלוקיך משם". כל מה שיש לנו מעבר לכך זו מתנת שמים, זה חסד ה'.

זכירת יציאת מצרים כתובה בפרשת מתנות עניים ובפרשת אלמנה ללמדנו שההתנכרות לעניים ולמי שנמצא בשפל אינה רק בעיה של בין אדם לחברו, אלא יש בה גם כפירה וחיסרון באמונה, זו כפיות טובה להקב"ה.

הפוסט רגישים לחולשות של הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק מבאר חילוק יסודי במהותם של נדר ונדבה, על פי הגדרת חז"ל (ראש השנה ו' ע"ב) נדר זה כשאדם מתחייב "הרי עלי עולה", בניגוד לנדבה שהיא כשהוא אומר "הרי זו עולה".

מה ההבדל בין השניים?

את הנדר אדם נודר בעת צרה או כשרצונו לזכות לדבר מסוים מהשמים, ולכן הוא מתחייב לתת משהו משל עצמו. אך נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא היה מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם ונפש חפצה, שכן אף אחד לא הכריח אותו לנדוב ואם בכל זאת הוא מתנדב – הרי שרצונו שלם עם הנתינה במאת האחוזים.

לפי חילוק זה, מבאר מהר"ם שיק את הפסוק ושאלתנו. יש פעמים שבהן הנדר נידר בלב שלם ומרוצה. מתי היא ההוכחה לכך? אם האדם נותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. התורה אומרת "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", תיכף ומיד בלא להתמהמה, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". כוונת התורה שאם אתה מקיים את הנדר בסמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא זו נדבה בלב שלם.

הפוסט נדר ונדבה בלב שלם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מלשון הפסוק "לא קידמו", משמע שהתביעה עליהם אינה רק על שלא נתנו לחם ומים, אלא התביעה היא גם שהיה מוטל עליהם להקדים ולהציע לחם ומים לפני שמבקשים מהם, ולא להמתין עד שיבואו לבקש מהם.

מכאן עלינו ללמוד שעל כל אחד היודע שחברו במצוקה, להקדים ולהציע עצמו לעזרה, ולא להמתין עד שחברו יבוא לבקש. שהרי לרוב אדם מתבייש לבקש עזרה. לעומת זאת הצעה לסייע חוסכת את הבושה.

חז"ל מספרים על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שכל דבר למד ארבע מאות פעמים. ופעם אחת נדרש ללמוד איתו פעמיים 400 פעם, כלומר 800 פעמים (עירובין נד ע"ב).

רבי משה פיינשטיין בהקדמה לאגרות משה שואל מדוע הוא למד עם תלמידו ארבע מאות פעמים, ואף יותר מכך, האם אין בכך ביטול תורה? הרי בזמן יקר זה יכל להספיק ללמוד עוד חומר רב?

ביאר רבי משה פינשטיין, כשם שחייבים לתת מעשר בממון, כך גם בזמן ובחכמה נדרש לתת לנזקקים. על כל אחד למצוא את הזמן הראוי לסייע לנזקקים לסיוע בלימוד.

הפוסט חיוב כל אדם לחפש מי זקוק לעזרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה מדברת על אדם שלא שילם לפועל את שכרו באותו יום. מלשון הפסוק "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", דורשים חז"ל: "אפילו לא יקרא עליך אל ה' – מכל מקום 'והיה בך חטא'".

מדוע התורה הוסיפה את המילים 'וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה"?

דרש רבי שלמה קלוגר בספרו 'אמרי שפר' שחז"ל אמרו: "עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". כלומר, שהמחסור בממון גורם לאדם לעיתים לעבור על 'דעת קונו' – החיבור עם הקב"ה.

פועל זה ציפה לקבל את השכר בתום מלאכתו, ולא קיבלו. כשסיים את עבודתו והיה אמור ללכת להתפלל – לא הלך 'לקרוא אל השם', משום שהמחסור בממון טרד את מנוחתו ואת דעתו. על כך אומרת התורה "ואליו הוא נושא את נפשו", בשכר הזה שהיית אמור לשלם לו, לא תלויים רק ענייני הגוף, אלא גם ענייני הנפש.

הואיל ואין לו אפשרות אחרת להתפרנס לאחר ש"נתן לך" את זמנו וכוחותיו, ואתה לא שילמת וכתוצאה מכך הוא לא התפלל, הרי ש"ולא יקרא עליך אל ה'", שלא התפלל להקב"ה בגינך, "והיה בך חטא".

הפוסט חובת תשלום לשכיר יום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע היחס לעמון ומואב חד משמעי, בניגוד ליחס למצרים, בו יש מידת "סלחנות וותרנות"?

בשונה מעמון ומואב, האסורים לבוא בקהל ישראל, דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', נוסף לאיסור לתעבם כי גרים היינו בארצם.

למקרא הבחנה זו שבין המצרים לבין עמון ומואב, אנו עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. אם כן, מה פשר החלוקה וה"אפליה" הזו שבין המצרים לבין עמון ומואב?

בעל ספר 'החינוך' מבאר שאמנם המצרים ציערו אותנו, שיעבדו, השפילו ורמסו אותנו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. שהרי במשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

בניגוד לעמון ומואב, להם היתה מדיניות רשמית וקבועה של אנטי-חסד. אצלם היה המעשה נבלה תמידית וקבועה בדיוק כמו בסדום ועמורה, ולא אירוע חד-פעמי. כל מהותו וטבעו של העמוני הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי המושתת כולו על חסד ונתינה, על עזרה לזולת ודאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים למשל – אולם ישנן מציאויות שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולא נוכל לדור איתם בכפיפה אחת, ולו לרגע קל עד עולם. "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

הפוסט החסד – יסוד החיים של היהודי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפסוק זה אנו למדים על מצות "פריקה וטעינה", חיוב לסייע לפרוק או לטעון משא מבהמת חברו. חז"ל לומדים מהמילים "הקם תקים עמו" שחובתו להקים רק עם בעל החמור, אולם  אם הבעלים יושב בצד, אין עליו חובה לטעון או לפרוק.

החפץ חיים אמר שמהלכה זו ניתן ללמוד מוסר השכל לכל ענייני האדם. אם אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו למעלה. אם אדם מבקש לאחר התפילה "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", והוא בעצמו נשמר מלדבר, אזי מהשמים יעזרו לו. אולם אם מזלזל ואינו עושה מאומה כדי להישמר מאיסור לשון הרע, איך יבקש זאת מהקב"ה?

אנו מבקשים בתפילה "והאר עינינו בתורתך". יש אנשים רבים שאינם יושבים בתום התפילה ללמוד. החפץ חיים אמר שהם דומים לאחד שמבקש ללוות מחברו סכום כסף. המלווה נעתר לבקשתו ואמר לו לבוא לביתו לקבל את ההלוואה. אולם הלווה שהיה עצל, לא הגיע ליטול את הכסף. לאדם זה אין סיבה להתרעם על המלווה, על שלא הלוה לו.

כן הדבר בענייננו, האדם מבקש מהקב"ה שיאיר את עיניו בתורתו. הקב"ה משיבו: טוב ביקשת, שב ע"י השולחן, קח גמרא או משניות בידיך, ואאיר את עיניך. אולם אם המבקש ממהר לעזוב את בית הכנסת לעסקיו, ואינו שם לב לעסק התורה, אז אין תפילתו מתקבלת, ומה שביקש הרי זו תפילת שווא, מבקש רק בפיו.

הפוסט בקשה מעשית בתפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מה מעלת הבכור, שנוטל פי שניים?

משך חכמה: הבכור הפך את האבא ל'אבא', ולכן יש להם דין של בכור. ביאור המילים 'בני בכורי ישראל', שכלל ישראל עשו את הקב"ה לאבא בעולם.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מדוע המילה 'הַבְּכֹר' כתובה בכתיב חסר, ללא ו'?

האר"י: בכל אותיות הא-ב' יש 3 אותיות, שערכן בגימטריה כפול מהאות  הקודמת: ב' כפול מא', כ' כפול מי', ור' כפול מק', וסימנן אותיות 'בכר'. התורה לא הוסיפה ו' כדי לרמז באותיות אלו שהבכור  מקבל פי שניים. אילו היתה כתובה האות ו' לא היה רמז בזה.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת (כא, כא)

רש"י: נהרג ע"ש סופו, שלא ילסטם את הבריות. והרי דינו של רוצח בסייף ולא בסקילה?

רבי חיים קניבסקי: יש רוצחים שראוי להם עונש סקילה, אולם העונש נקבע לפי הרוצח הרגיל שהוא בסייף. בן סורר נידון על שם סופו, שעתיד להיות רוצח שראויב לו סקילה, ולכן נסקל כעת באבנים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (כב, ז)

רש"י: אם על מצוה קלה יש כזה שכר, ק"ו למתן שכר על מצוות חמורות.

מדוע רק בשילוח הקן מקשים על השכר שבה, הרי יש עוד מצוות שנאמרה בהן נתינת שכר ולא מצינו שהגמ' מקשה 'אמאי'?

מהרי"ל דיסקין: חז"ל אומרים (חולין קי ע"ב) שכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד מוזהרין להעניש ולכפות עליה ומצוה שאין כתוב בה נתינת שכר, בי"ד כופין עליה. בשילוח הקן על אף שנאמרה בה נתינת שכר, בית דין כופין עליה הואיל והיא לא תעשה ובית דין מלקים על לא תעשה.

לפי זה מיושב, שבשאר מצוות שיש בהן נתינת שכר לא קשה מדוע נכתב, משום שבא ללמדנו 'שאין בית דין כופין עליהן', אבל בשילוח הקן, שבית דין כופין, משום שהיא מצות לא תעשה, קשה מדוע נאמרה נתינת שכר. ועל כך מתרצת הגמרא: 'ללמדך ק"ו כמה שכר יש על מצוות קשות'.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כג, ה)

מהו שורש חטאם, הרי בני ישראל אכלו מן שירד מהשמים ושתו מים מבאר מרים?

רבי יהונתן אייבשיץ: מבאר בהתאם לתכונתם של עם ישראל – גומלי חסדים. מותר וצריך לקרב מי שגומל חסדים, אולם מי שלא מוכן לגמול חסד יש להרחיק אותו מעם ישראל.

גומל חסדים אינו בודק או מדקדק בציציותיו של האדם שלפניו, הוא עורך שולחן, מזמין להתיישב ומעניק הרגשה טובה מכל הלב. ללא תלות או התייחסות למצבם של בני ישראל כשהגיעו מהדרך.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר (כג, ה)

מדוע פתח בלשון רבים 'לֹא קִדְּמוּ' וסיים בלשון יחיד 'וַאֲשֶׁר שָׂכַר'?

פתשגן הדת: עמון ומואב שוו ודמו זה לזה בענין העדר קדימה בלחם ומים, שניהם לא קידמו, ולכן כתבה זאת התורה בלשון רבים. אולם בשכירת בלעם הלכו רק שרי מואב, בניגוד לזקני מדין שאמרו שאין בו תועלת, (עיין רש"י בפר' בלק כב, ז). מסיבה זו לגבי שכירת בלעם כתוב בלשון יחיד, שמוסב רק על מואב.

בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' (כג, ט)

מדוע רק הדור השלישי הותר לבוא בקהל ה' ודור שלפניו לא?

חזקוני: בדור הרביעי פוסקת הקורבה לאדם. כך גם מצינו בתורה בפסוק 'למען תספר באוזני בנך (=דור ראשון) ובן בנך (=דור שני)' ואילו הדור השלישי לא הוזכר. חזקוני מביא מקור נוסף, ללמדנו שרק עד דור שלישי, כפי שכתוב "עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (יואל א, ג).

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (כג, כד)

לאחר שכתבה התורה 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר', מדוע הוסיפה 'וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ'?

סולת למנחה: יש אנשים שנודרים בהתלהבות לדבר מצווה, אולם עד שהם מגיעים לפרוע את התחייבותם הם כבר מתקררים. התקררות זו עשויה לגרום להם להתחרט מהנדר או חלילה גרוע מכך – לא לקיים אותו. במילים אלו מזרזת התורה ואומרת: 'ועשית כאשר נדרת' – באותה התלהבות שנדרת כך תקיים.

כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (כג, כד)

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק: יש הבדל בין נדר לנדבה. אדם נודר בעת צרה או כשרוצה לזכות לדבר מסוים, ולכן מתחייב לתת משהו משל עצמו. נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם, איש לא הכריח אותו לנדוב.

יש פעמים שבהן אדם נודר בלב שלם, כשנותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. על כך כתבה התורה: "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", מיד ללא שהות, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". אם אתה מקיים סמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא נדבה בלב שלם.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד, ט) 

הרמב"ן אומר על פסוק זה: "ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה".

איסור אמירת לשון הרע הוא אחד מיסודות החיים שלנו. יהודי שמדבר לשון הרע, דומה ליהודי שמחלל שבת, ואינו מקיים את חג הפסח, כל אחד מבין שזה פוגם במהותו כיהודי.

אנו מתקרבים לימי הדין הממשמשים ובאים. ראוי להתעורר ולהתחזק בעניינים שבין אדם לחברו בכלל וביתר שאת בהלכות לשון הרע, שמצינו בפרשת השבוע את הנזק והעונש שהם מסבים למי שמדבר לשון הרע.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (כא, י) 

מדוע כתוב 'כִּי תֵצֵא' בלשון יחיד, ולא כתוב 'כי תצאו', בלשון רבים, הרי למלחמה יוצאים חיילים רבים?

מהרי"ל דיסקין: ללמדנו שרק כשעם ישראל מאוחדים כאיש אחד, זוכים לנצח במלחמה את אויביהם, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא כו, ב), שדורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהם אע"פ שהיו עובדי עבודה זרה, משום שהיה שלום ואחווה ביניהם. אבל אם חלילה אינם מאוחדים, אין הקב"ה עומד לימינם להכניע את אויביהם.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

המגיד מקלם מבאר פשט בפסוק זה: 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' – ייפלא, מלשון מכוסה. דבר פלא למשפט: מדוע יש כל כך הרבה משפט וגזירות על כלל ישראל בכל הדורות?

'בֵּין דָּם לְדָם' – מה שונה דם עם ישראל מדם אומות העולם, שדם עם ישראל נשפך כמים בכל הדורות? דם נשפך עליך כמים, נחשבנו כצאן לטבח יובל.

'בֵּין דִּין לְדִין' – כמה דינים קשים, כמה ייסורים. 'וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע' – אלו מחלות קשות, רחמנא ליצלן. כל זה ייפלא ממך.

על כך אומרת התורה: 'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' – הסיבה לכל הדברים הללו היא המחלוקת, פירוד הלבבות והשנאת חינם שיש. השורש לכל הצרות – 'דברי ריבות בשעריך'. והיצר הרע השטן הזה עדיין מקטרג בינינו. ענין המחלוקת, שנאת חינם ופירוד. מחלוקת כוללת גם יחס לזולת, חוסר פרגון, עין צרה, שנאת חינם. זה השורש לכל הצרות.

יתאמץ כל אחד למנוע, עד כמה שניתן, את הפירוד והמחלוקת, במקביל ליצירת חיבורים ואחדות בקרב עם ישראל. ונתפלל שתיפסקנה הצרות, ונשמע בשורות טובות.

הפוסט המחלוקת והפירוד – גורמי הצרות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה מעמידה כאן את התנאי 'כי תעשה הישר בעיני ה"?

רבי חיים קנייבסקי הביא שכתוב בתרגום יונתן שכשהיו עושים את הסדר של עגלה ערופה, היו יוצאים נחלים של תולעים מבטנו של הנרצח והיו מגיעים אל הרוצח ועל פי זה בית דין יכלו לדון את הרוצח.

כך גם מובא בשל"ה, שעל ידי מעשה עגלה ערופה יכול להיתגלות הרוצח ויעשו בו נקמה. זה מבואר בפסוק, סופי תיבות של המילים 'ואתה תבער הדם הנקי' – 'רימה', אלו הרימה והתולעים שמועילים לבער את הדם הנקי.

ר' חיים מבאר שהתנאי 'כי תעשה הישר בעיני ה", שהמופת הזה נעשה רק אם הדור זכאי.

אמנם נשאלת השאלה, איך בית דין יכולים לדון את הרוצח על פי מעשה ניסים בלי לקבל עדות?

בפסיקתא זוטרתא, בהדר זקנים ובפענח רזא מבואר שהתולעים עצמם היו הורגות את הרוצח.

ויש שמבארים שלא היו הורגים את הרוצח, שהרי אין הוכחה ברורה שהוא רצח, אולם היה מתפרסם ברבים שהוא רצח והיתה לו בושה גדולה מזה.

הפוסט בירור זהות הרוצח באמצעות עגלה ערופה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אומרים: "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש…'" (סנהדרין כא ע"ב).

מימרא דומה מצאנו במסכת שבת: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת יב ע"ב).

האם ר' ישמעאל, שהיה תנא לא האמין בכוחם של דברי חז"ל עד שחווה בעצמו? מדוע 'ביקש להטות' כדי להגיע להכרה ש'גדולים דברי חכמים'?  

הגר"א מפרש שבתחילה חכמים לא גילו את הטעם מדוע אסור לקרוא לאור הנר רק ליחידים, ועל זה אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שלא גילו לכולם את הטעם של 'שמא יטה', שהרי אני שידעתי את הטעם הקלתי לעצמי וכמעט נכשלתי.

הפוסט טעמי המצוות – התייחסות לסוגיה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בהסברה על איסור השוחד בפרשתנו, מבארת התורה שיש לו שתי השפעות דומות: א. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ב. "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". נשאלת השאלה, מה ההבדל בין שני נזקים אלו? מה ההבדל בין שמעוור את עיני החכמים לבין שמסלף את דברי הצדיקים?

נזקיו של השוחד

המהרש"א ביאר שיש דיינים שדנים את בעלי הדין בהתאם לראייתם. הדיין ראה בעצמו את המעשה ואינו זקוק לעדים שיעידו בפניו. לעומתו יש דיין שזקוק לשמיעת העדות, ובהתאם לדברים ששומע מהעדים דן את בעלי הדין. בפסוק זה מדברת התורה על שני סוגי דיינים אלו. על הסוג הראשון נאמר "יעוור עיני חכמים", השוחד שמקבל גורם לעוות את ראייתו, כאילו שהדיין לא ראה את המעשה כפי שהיה וכתוצאה מכך הוא מחייב בעל הדין שאמור להיות זכאי.

לעומת זאת המשך הפסוק נאמר על הסוג השני של דיין, זה שמתבסס על דברי העדים. עליו נאמר "יסלף דברי צדיקים", משום שהשוחד שמקבל גורם לו לסלף את דברי העדים שמעידים בצדק, ועל ידי כך הוא מחייב את הזכאי.

השפעות השוחד

את טעם איסור השוחד מבאר רבא: "אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה (=דעותיהם של הדיין ושל נותן השוחד מתקרבות זו לזו) והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו (=כתוצאה מכך, הדיין לא יוכל לראות צד לחייב ולהרשיע את נותן השוחד). מאי שוחד? שהוא חד" (כתובות קה ע"ב), ומבאר רש"י במקום: הנותן והמקבל נעשים לב אחד.

בפשטות, משמע מדבריו שהשוחד פוגם ביכולת השיפוט וההכרעה. השוחד גורם לקרבה בין הדיין לנותן השוחד. הדיין מאבד את האובייקטיביות, הגורמת לו שלא יוכל לראות ליקויים ופגמים, כשם שאין אדם רואה את נגעי עצמו. מכאן ועד הכרעה מסולפת, שתזכה באופן ודאי את נותן השוחד, הדרך קצרה.

כך גם מבאר המאירי במסכת כתובות את האיסור לקחת שוחד, אפילו משני הצדדים: "ואף כשמקבלו משני צדדין, מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור. ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך, שהשוחד מעור עיני חכמים, ר"ל שמעלים מהם אפני הדין…".

לעומת זאת, החזון איש לא הסכים לבסס את איסור שוחד על סברא אנושית של הטיית הדין באופן שאינו מודע, שהרי יש מקרים אחרים, שעלולים להטות את דעת הדיין והתורה לא הורתה להתרחק מהם וסמכה על דעתו ונאמנותו של הדיין.

לדעתו יסוד איסור השוחד נעוץ ב"ענין סגולי", שיש בו "כח הטומאה" לעוור עיני השכל. בנטילת השוחד "מתעוור" שכלו של הדיין לדון בצדק. כפי שכתב בספרו אמונה ובטחון (פרק ג סעיף ל'): "השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כוחות הנפשות לעוור עיני חכמים ולסלף משפט. ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה. והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים, אלא מכלל החוקים. שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו. ואף במשפט בין איש לרעהו לא פסלה תורה רק שוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה לשפוט את אהובו ואת שונאו. והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות".

השפעתו על חכמים

החפץ חיים אומר שאם יופיע בפנינו אדם, ובידו תעודה חתומה בידי שלמה המלך, החכם מכל אדם. ובתעודה זו יהיה כתוב שמחזיק התעודה הינו אדם חכם, לא יהיה לנו ספק, שבעל תעודה זו הוא חכם. שהרי המבין הגדול בחכמה, מעיד עליו שהוא חכם ומי לנו גדול בחכמה משלמה המלך.

ממשיך החפץ חיים ואומר: כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מעיד על אדם שהוא חכם, בודאי שאין תכלית וגבול לחכמתו. ולמרות זאת מעידה התורה על החכם מקבל השוחד, שעיניו מתעוורות מהשוחד. גדול כוחו של השוחד, שיכול לעוור גם את עיני החכם הגדול. אדם שמקבל שוחד מאבד את שיקול הדעת האובייקטיבי. ולכן דימתה התורה את השוחד לעיוורון מוחלט, לא יתכן שיקול הדעת כלל, גם לא חכם גדול.

משמעותו לגבינו

אנו בפתחו של חודש אלול. רבותינו בעלי המוסר אמרו שציווי זה, של איסור השוחד, נוגע לכל אחד. כל אדם הוא דיין לעצמו, וצריך להיזהר מאד משוחד ה'נגיעות האישיות', שבכוחו לעוור את עיניו ולסלף את אורחותיו. על כל אדם להתייעץ עם גדולים, לא רק משום שהם יודעים ומשיגים יותר טוב ממנו, אלא גם משום שלאדם עצמו יש נגיעות שמהוות מסך בפני ההסתכלות הנכונה.

הרב דסלר אמר שכשיש לאדם התלבטות או שאלה כיצד לפעול, עדיף לשאול אפילו אדם פשוט, ולא להכריע לבד. מדוע? משום שלכל אדם יש "נגיעות אישיות", שמשחדות את מבטו. הן מפריעות לו להכריע בשיקול דעת אמיתי.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת שופטים? היכנסו לקישור https://did.li/nI65q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13461

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט הון ושלטון – לפרשת שופטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז, יט)

כאן כתוב שהשוחד מעוור עיני חכמים, ואילו בפרשת משפטים כתוב שמעוור פקחים (שמות כג, ח), מה ההבדל?

הגר"א: על הדיין להיות משכיל בשני דברים: א. לדעת מה דינו של כל מקרה. ב. להיות פיקח בענייני העולם. לפעמים פיקח יכול להבחין בערמה ובתחבולות. כאן מתייחסת התורה לחכמתו – בתורה. 'פקחים' (בפרשת משפטים) – במילי דעלמא. השוחד שלוקח דיין יעוור את עיני שכלו גם בחכמות התורה וגם במילי דעלמא, שלא יידע את הדין.

וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל (יז, ד)

מדוע כפל הלשון 'אֱמֶת' – 'נָכוֹן הַדָּבָר'? מה ההבדל בין 'אמת' ל'נכון'?

הגר"א: 'אמת' פירושה שדנו על פי דיני התורה. 'נכון' פירושו שהדין אמיתי ואינו מזוייף.

לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

רש"י: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכ"ש שאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל.

מדוע נקטה התורה שני ניגודים אלו – ימין ושמאל, מדוע לא אור וחושך או יום ולילה?

רבי ירמיהו מאטרסדארף: בניגודים רבים קשה לטעות, כדוגמת 'יום ולילה', 'אור וחושך' ועוד. בין שמאל לימין ניתן לטעות. 2 אנשים שעומדים זה מול זה, כל אחד מהם טוען שהימין נמצא בצד אחר. התורה מלמדת 'אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין', בכל זאת קבל את דבריו. כל אחד רואה באופן שונה, משום שעומד במקום אחר. אילו שניהם היו עומדים באותו מקום, הימין של שניהם היתה זהה, ללא הבדל. השוני נובע מנקודת העמידה…

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס (יז, טז)

מדוע פתח ב'סוסים' לשון רבים, וסיים ב'סוס' לשון יחיד?

חפץ חיים: ללמדנו שזו גם דרכו של היצר הרע, תחילה מפתה בהבטחות ופיתויים גדולים ו"מרבה לו סוסים". לאחר שאדם "נלכד ברשתו", הוא מתפתה אחריו גם עבור סוס קטן וזעיר.

וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה… לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (יז, טז)

איך היה מותר להרמב"ם לגור במצרים, הרי זה איסור דאורייתא?

ריטב"א: אסור לשוב למצרים כשישראל שרויים על אדמתם, אולם באותה תקופה נגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי הארץ. כל חוץ לארץ נחשב כמקום אחד ומותר לשוב כך לחו"ל.

דברי שאול: אסור לשוב למצרים באותה דרך ממש, כפי שכתוב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', אולם הרמב"ם וגדולים נוספים שגרו בה, לא הלכו בדרך שיצאו בני ישראל ממצרים, ולכך לא עברו על איסור זה.

הרדב"ז: לצורך מסחר מותר להגיע למצרים. דעתם של כל הגדולים שגרו שם לא היתה להשתקע שם, אלא בעיקר לצורך סחורה.

הרדב"ז: הרמב"ם היה אנוס על פי המלכות, הוא היה רופא המלך והשרים.

וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז, יח)

מדוע צריך המלך לכתוב שני ספרי תורה?

ספר החינוך מצוה תקג: "לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה וזכרון טוב יעמוד נגדו יביט אליו תמיד למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה: [סנהדרין כא ע"ב] 'יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו, מסב לאכול והוא כנגדו'. כלל הדברים, שלא היה זז מנגד עיניו, אלא בעת שהוא נצרך לנקביו או נכנס למרחץ".

כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ… וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים (יט, ט)

אבן עזרא: 'כל הימים' – "בלי הפסק ביניהם".

מכאן יש ללמוד שכדי לעבוד את הקב"ה ולהתעלות ברוחניות, דרוש רצף של עבודת ה' על ידי לימוד תורה ומצוות, ללא הפסק, גם מי שלומד שעה אחת ביום.

רבי חיים שמואלביץ ביאר זאת במשל. אם נדרשות חמש דקות עבור רתיחת מים בקומקום. אם יניחו את הקומקום על האש למשך ארבע דקות, אפילו אלף פעמים הוא לא ירתח. לעומת זאת, אם יניחו אותו חמש דקות ברציפות אפילו פעם אחת, אז המים ירתחו. כך גם בלימוד תורה, כשהוא ברצף הוא נשמר אצל הלומד.

אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (כ, ג-ד)

מדוע נכתב 'אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ…', הרי כתוב בפסוק הבא שה' הולך עמם, מה יהיה אם יפחדו, וכי לא תבוא ישועת ה'?

הסבא מקלם: ישועת ה' אינה באה ללא הכנה. תחילה נדרשת הכנה ראויה ולאחר מכן מגיעה הישועה. התורה מורה כאן שההכנה לישועה היא קיום "אל תיראו ואל תחפזו", וכשיקיימו "אל תיראו…" ולא יפחדו וייראו רק אז תבוא הישועה, אבל אם ימס לבבם חלילה, הרי זה משום שלא הכינו את ליבם כראוי, ואין הם זכאים לעזר ה'.

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ (כ, ה)

לאחר שכתבה התורה 'פן ימות במלחמה' מדוע המשיכה והוסיפה 'ואיש אחר יחנכנו', הרי די בעצם המחשבה על מיתתו?

רבי יענקלה גלינסקי: על אדם ההולך למות להעביר את רגעיו האחרונים במחשבות של תשובה והתרוממות. אדם שבנה בית חדש ולא חנכו, עלול להסיח דעתו מלחשוב על תשובה, ולחשוב ברגעים אלו שאיש אחר יחנוך את הבית חדש שבנה, ועל כן הוסיפה התורה גם 'וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ'.

וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה… לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (יז, טז)

איך היה מותר להרמב"ם ולעוד גדולים לגור במצרים, הרי זה איסור דאורייתא?

ריטב"א: אסור לשוב למצרים כשישראל שרויים על אדמתם, אולם באותה תקופה נגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי הארץ. כל חוץ לארץ נחשב כמקום אחד ומותר לשוב כך לחו"ל.

דברי שאול: אסור לשוב למצרים באותה דרך ממש, כפי שכתוב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', אולם הרמב"ם וגדולים נוספים שגרו בה, לא הלכו בדרך שיצאו בני ישראל ממצרים, ולכך לא עברו על איסור זה.

הרדב"ז: לצורך מסחר מותר להגיע למצרים. דעתם של כל הגדולים שגרו שם לא היתה להשתקע שם, אלא בעיקר לצורך סחורה.

הרדב"ז: הרמב"ם היה אנוס על פי המלכות, הוא היה רופא המלך והשרים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה אסרה לכרות את עצי העיר?

אבן עזרא: ממנו תאכל, מדוע? משום ש'האדם עץ השדה'. בכריתת העצים הוא כמו שחובל בנפש.

בכור שור: "כי תצור אל עיר ימים רבים, שתראה שאתה צריך לישב עליה ימים רבים מפני חזקה וגובה חומותיה ומגדלותיה, זה לך עצה: שלא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן להכריתו ולהשחיתו, כי ממנו תאכל ותתפרנס במצור".

רמב"ן: התורה הזהירה לא להשחית את עצה, לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור. מדוע? משום שדרכם של הנלחמים שמשחיתים בעיר.

ספורנו: דרכם של אנשי המלחמה, שכשאינם בטוחים בנצחונם בקרב, ולא יודעים אם יצליחו לכבוש את עיר האויב, שכורתים עצים ומשחיתים את כל אשר בדרכם, כדי להזיק לבני העיר. לעומתם, הלוחמים הבטוחים שיצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה, לא ירצו להשחית את עציה ולא יחריבו את העיר, שהרי כם יעשו כך יזיקו לעצמם, משום שבסופו של דבר הם עתידים לשבת בעיר ולאכול מפירותיה.

התורה הורתה "לא תשחית את עצה", מדוע? "כי ממנו תאכל", מובטח לך מראש שתנצח את  אויביך ותכבוש את ארצם, וממילא תזכה גם לאכול מפירותיהם, ועל כן אל תשחית את עצה, למען לא תזיק לעצמך.

הפוסט מדוע אסרה התורה להשחית את עצי עיר במלחמה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בפסוק זה המילה 'שמאל' נכתבה בכתיב חסר, ללא ו', ואילו בהמשך הפרק (לקמן פסוק כ) המילה 'שמאול' נכתבה מלא, עם ו'?

בספר באר יוסף ביאר שיש הבדל בין שני המקורות. במקור הראשון הורתה התורה לאדם שלא יסור מכל אשר יאמרו לו "ימין ושמאל". רש"י ביאר שם שאפילו אם יאמרו לו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כלומר, על האדם לשמוע בקול המנהיג. גם אם יחשוב שזה 'שמאל', שיידע שטעות בידו ובאמת זה 'ימין'.

התורה כתבה שם 'שמאל' בכתיב חסר, ללא ו', משום שבאמת זה לא שמאל, אלא שהוא רק חושב שזה שמאל, אבל מצד האמת זה ימין. אם כך זה 'שמאל' חסר.

לעומת זאת כשהציווי מופנה למלך, (המקור השני) שם מצווה אותו התורה: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול", שם אכן ה'שמאול' הוא שמאל וה'ימין' הוא ימין, ולכן נכתב ה'שמאול' בכתיב מלא.

הפוסט אמונת חכמים, גם כשלא מובן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מפסוק זה לומדים שבכוח השוחד לגרום 2 נזקים: לעוור ראיית החכמים ולסלף את דברי הצדיקים. מה ההבדל ביניהם?

המהרש"א ביאר שיש דיינים שדנים את בעלי הדין בהתאם לראייתם. הדיין ראה בעצמו את המעשה ואינו זקוק לעדים שיעידו בפניו.

לעומתו יש דיין שזקוק לשמיעת העדות, ורק עפ"י הדברים ששומע מהעדים הוא דן את בעלי הדין.

בפסוק זה מדברת התורה על שני סוגי דיינים אלו. על הסוג הראשון נאמר "יעוור עיני חכמים", השוחד שמקבל גורם לעוות את ראייתו, כאילו שהדיין לא ראה את המעשה כפי שהיה וכתוצאה מכך הוא מחייב בעל הדין שאמור להיות זכאי.

לעומת זאת המשך הפסוק נאמר על הסוג השני של דיין, זה שמתבסס על דברי העדים. עליו נאמר "יסלף דברי צדיקים", משום שהשוחד שמקבל גורם לו לסלף את דברי העדים שמעידים בצדק, ועל ידי כך הוא מחייב את הזכאי.

הפוסט החשיבות להיות נקי מכל נגיעת שוחד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לעני אפילו לסוס, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו, וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?

ביאר רבי חיים שמואלביץ שחז"ל מלמדים אותנו כאן כלל חשוב מאד ביחס לזולת – יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הרי הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו, חרף מעמדו הרם, לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.

מכאן על כל אדם לעשות כל שביכולתו, לבדוק סביבו בקרב מכריו וקרוביו, האם יש מאן דהו שזקוק ליחס או לסיוע.

הפוסט לדאוג לצרכי הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק: 'בנים אתם לה' אלוקיכם' ולאחר מכן הציווי 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'?

חז"ל אומרים: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (אבות ג, יט).

רבי שמואל די אוזידא פירש את המשנה שבפסוקים רבים נאמר שישראל בניו של הקב"ה, כדוגמת 'בני בכורי ישראל' ועוד. במשנה זו מבואר שחיבה זו ניכרת גם לעיני האומות ולכן הגויים עצמם קוראים לנו 'בנים למקום'.

החידוש הגדול במשנה זו שהקב"ה עצמו 'קורא' לנו בכל עת "בני, אהובי". חז"ל מכנים זאת: "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה פונה לכל אחד מאיתנו בתואר 'בן'. הוא קורא לנו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר אוהב, מכוון, תומך.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה אחד ההורים נפטר, מדגיש לנו הקב"ה: אינך יתום! עדיין יש לך אבא. אבא אוהב שקורא לך גם בקשיים עצמם 'בני! יקירי!'

לפי זה, אמנם היסורים והצרות שמתרגשות עלינו הן בהשגחת הקב"ה, אך הוא נותן לנו כוח לסבול אותם. עוד צריך לזכור שבתוך הקושי והסבל טמון טוב. הקב"ה מביט בנו במבט רחום ולוחש: "בני אתה".

הפוסט עם ישראל – בנים של הקב"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אפשר לצוות 'נָתוֹן תִּתֵּן', זה טכני, אך איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'? הרי כשאדם מוכרח לתת, אין הוא נותן בלב שלם?

רבי שמואל לניאדו ביאר בספר 'כלי חמדה' את לשון הפסוק כך: כשקמצנות משפיעה על אדם באופן שמקשה עליו לפתוח את הלב ואת היד לטובת הזולת, מלמדת אותו התורה איך לשנות הרגל פסול זה. התורה נותנת לו עצה: תתחיל בקטן.

'נָתוֹן' לעני משהו סמלי. אמנם קשה, אבל זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז עוברים לשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. וככל שיתרגל האדם לתת עוד ועוד, בשלב מסוים יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.

ובתגובה – 'בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ', לא זו בלבד שלא יישאר לך פחות שנתת לו, אלא שהברכה תשרה במעשי ידיך.

הפוסט אימון בפתיחת הלב והכיס – נתינה לאביון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתן צדקה מביא לאדם ברכה גדולה, ובזכותה זוכה להתברך בכל מעשיו ובכל משלח ידיו. אמנם כשהוא נותן מכספו הוא לכאורה מפסיד, אך אין הדבר כך.

המגיד מדובנא ממשיל זאת לאדם שצעד ברחובה של עיר ובידו סכום כסף גדול. לפתע הבחין שכספו אבד, והצטער מאד על כך. הוא המשיך בדרכו וכעבור 5 דקות מצא ערימת שטרות בשקית מונחת על הרצפה. הוא הרים אותה, מנה את השטרות ולהפתעתו גילה שיש בה סכום כפול מזה שאיבד. הוא מאד שמח שמחה כפולה, גם על המציאה וגם על שחסרונו הוכפל. אבל עדיין טרדה אותו המחשבה, שאילולי שאבד לו כספו, היה לו עכשיו הרבה יותר כסף.

לעומתו, הולך אדם אחר בדרכו עם שק תבואה על גבו, ולא מבחין שבשק יש חור, וגרגרי התבואה נשפכים ממנו. כשהגיע לביתו שם לב ששקו ריק. כעבור חודש, כשצעד שוב באותה דרך, הוא ראה שהגרגירים שנפלו משקו נבטו ושביל גדול של חיטה צומח לו. כעת, השמחה שלו מושלמת. התברר לו שלא רק שלא איבד את הגרגרים, אלא שהרוויח כפל כפליים, שאלולי החור לא היה נהנה.

ביאר המגיד מדובנא שצדקה היא כמו זריעה, כפי שאומר הנביא הושע "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (י, יב). ולכן אל לו לאדם להצטער על כספו שהלך לצדקה. משום שבזכות הצדקה שרויה הברכה במעשה ידיו. בזכות הצדקה יזכה האדם לברכה ולהצלחה.

ואם נדקדק, נמצא ששכרה של הצדקה אף יותר משכר הזריעה, שכן בעל שק התבואה הפסיד את השק שאחז בידיו. לעומתו מי שנותן צדקה, זוכה שעצם הנתינה שמורה לו לעולם הבא, ובנוסף יש לו רווח של ההשקעה שנושאת פירות בעולם הזה, וכלל אינו מפסיד.

הפוסט מעלתה של מצות הצדקה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתחה התורה בלשון יחיד 'רְאֵה' והמשיכה בלשון רבים 'לִפְנֵיכֶם'?

אבן עזרא: ניתן לכולם, אך הדגיש שדיבר הקב"ה אל כל אחד, ולכן פתח בלשון יחיד.

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: ראה (בלשון יחיד) אנכי נותן לפניהם היום (לשון רבים מוסב על בני ישראל).

רבינו בחיי: "אמר 'ראה' בלשון יחיד 'ולפניכם' בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל, עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר 'ראה' בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל, כענין: (קהלת א, טז) 'ולבי ראה הרבה חכמה ודעת', ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר 'לפניכם'…".

בעל הטורים: ה' אמר ליהושע 'ראה אנכי' והורה לו לברך את בנ"י כשיעברו את הירדן.

תולדות יצחק: "אמר 'ראה' לשון יחיד ואמר 'לפניכם' לשון רבים, שמדבר עם היחיד ועם הרבים, והטעם לפי שהברכה והקללה נאצלות משתי מדות שבהן נברא העולם, מדת הדין ומדת רחמים שאין עניינם נגלה רק ליחיד, לכן אמר 'ראה' פירוש בעין השכל, ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דבר עם ההמון ואמר 'לפניכם'".

כלי יקר: "לפי שאמרו חז"ל (קידושין מ ע"ב) 'לעולם ידמה לאדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועוונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות', לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם לכולכם.

הגר"א: המילה 'לפניכם' מורה שהתורה ניתנה לכולם, אך הדגיש שנתן לכל אחד את הבחירה ולכן אמר בלשון יחיד.

הפוסט ציווי בלשון יחיד ורבים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"מאי 'עשר תעשר'? עשר בשביל שתתעשר… 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי ג, י) מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א).

רבים מפרישים מעשרות ואינם עשירים וגם לא בלו שפתותיהם מלומר די?

בכור שור: "בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה".

רבינו בחיי: "אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי 'תעשר' מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים".

רבי חיים מולוזין: (כתר ראש אות קכג) בשם רבו הגר"א, כל השומר מעשר מובטח שלא יינזק, והשומר חומש מובטח שיתעשר, ויושרש בזה מידת הבטחון. עושר הוא רק לגבי מי שמפריש חומש, לא מעשר.

הראב"ד: (מובא ברבינו בחיי) אין הכוונה שע"י המעשרות יתעשר, שהרי שני השינים הכתובים בפסוק הם שין שמאלית. אלא כוונת התורה – עשר בשביל ש(תאריך שנים ו)תעשר ממנו עוד שנים רבות, זהו העושר.

החיד"א: "עשר תעשר" בשין שמאלית, ואז תוציא הרבה מעשרות באופן קבוע.

הפוסט עשר תעשר – בשביל שתתעשר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משהוכיח שביכולתו לעבור על החבל ביקש מהקהל שינדב לו ילד, שישא בידיו תוך מעבר מקצה לקצה. שקט השתרר בקהל, איש לא נעתר לבקשתו. משהבין שישועה לא תצמח לו מהציבור, ירד מהבמה ופנה אל מאחורי הקלעים. הצופים חשבו שכאן תם המופע. להפתעתם כעבור דקה שב הלוליין לבמה ובידיו ילד קטן. הוא החל לטפס על התורן כשבזרועותיו הילד. משהגיע לפסגת התורן, ביקש שוב שקט, והחל לפסוע על החבל. המתח היה בשיאו, איש לא רצה לראות לוליין נופל, ובטח לא ילד שנופל מגובה כה רב.

אך הוא "עשה זאת"… הגיע לצד השני וירד מהסולם, כשנושא בזרועותיו את הילד, שלמרבה הפלא כלל לא נראה מרוגש מהמעשה. ופנה אל מאחורי הקלעים, להשיב את הילד. אחד המשתתפים שעמד בסמוך, פנה אל הילד ושאל: תגיד לי, לא פחדת? הילד השיב לו בבטחה: מה היה לי לפחד? הלוליין הזה הוא אבי…, כאומר כשלקח אותי הייתי סמוך ובטוח שכלל אינו מסכן אותי.

בסיפור זה משתמשים מגידים רבים, להמחיש את דברי התורה בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם…" (יד, א), ובפסוק הבא כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ביאורים רבים נאמרו בפסוק זה. המשותף לרובם, שפסוק זה מבטא את האמונה החזקה בבורא עולם ובהשגחתו על עמו, תוך ידיעה ואמונה שאין הקב"ה חלילה רוצה להרע לו, שכן אין אב שחפץ ברעת בנו. וכל מה שעושה הקב"ה, הכל נעשה בהשגחה, מתוך רצון להיטיב. משמבין זאת האדם, הוא מאמין שגם אם בכל זאת באו עליו יסורים ופגעה בו מידת הדין, הרי התייחסותו היא כפי שקראנו בפרשה הקודמת "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה).

ההקשר שבין שני חלקי הפסוק

בקריאת הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (יד, א) עולה וצפה השאלה: מה הקשר בין החלק הראשון של הפסוק: 'בנים אתם לה' אלוקיכם' לחלקו השני, הציווי בהמשך: 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'?

חז"ל אומרים: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (אבות ג, יט). רבי שמואל די אוזידא פירש את המשנה שבפסוקים רבים נאמר שישראל בניו של הקב"ה, כדוגמת 'בני בכורי ישראל' ועוד. במשנה זו מבואר שחיבה זו ניכרת גם לעיני האומות ולכן הגויים עצמם קוראים לנו 'בנים למקום'.

החידוש הגדול במשנה זו שהקב"ה עצמו 'קורא' לנו בכל עת "בני, אהובי". חז"ל מכנים זאת: "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה פונה לכל אחד מאיתנו בתואר 'בן'. הוא קורא לנו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר אוהב, מכוון, תומך.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה אחד ההורים נפטר, מדגיש לנו הקב"ה: אינך יתום! עדיין יש לך אבא. אבא אוהב שקורא לך גם בקשיים עצמם 'בני! יקירי!'. היסורים והצרות שמתרגשות עלינו הן בהשגחת הקב"ה, ועם זאת הוא נותן לנו כוח לסבול אותם. עוד צריך לזכור שבתוך הקושי והסבל טמון טוב. הקב"ה מביט בנו במבט רחום ולוחש: "בני אתה".

מיוחס לסבא מקלם, שכשהגיע שעתו להיפטר מהעולם קרא לבנותיו שהגיעו לפרקן ואמר להן, שאינו דואג כלל מה יעלה בגורלן, משום שעם פטירתו הן יוצאות מרשותו של אדם ונכנסות לרשותו של הקב"ה, שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות. וביאר הרב שך זצ"ל דבריו, שמי שחש בצורה מציאותית שהבורא יתברך הוא האב של כל אחד מאתנו, אינו מרגיש ביתמות. אדרבה, הוא חש שמעתה יגיע אליו חסדו של האב – הבורא בצורה יותר ישירה, במקום שיגיע דרך אביו הביולוגי – השליח.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת ראה? היכנסו לקישור

https://did.li/EtOTY

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ראה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13420

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט בזרועות האב, מסע מרגש על חבל האמונה – לפרשת ראה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אלול – פלצות    

על שבת זו, שבת מברכין של חודש אלול הבא עלינו לטובה כתב מייסד תנועת המוסר הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל  בספר אור ישראל (אגרת יד): "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול" !!!

"אני לדודי ודודי לי", אלו ימים של חיפוש אחרי ה"אני".

יהי רצון שיחדש עלינו הקב"ה את החודש הזה לטובה ולברכה.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה פתחה בלשון יחיד 'ראה' וסיימה בלשון רבים 'לפניכם'?

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: ראה (בלשון יחיד) אנכי נותן לפניהם היום (לשון רבים מוסב על בני ישראל).

הגר"א: המילה 'לפניכם' מורה שהתורה ניתנה לכולם, אך הדגיש שנתן לכל אחד את הבחירה ולכן אמר בלשון יחיד.

ר' מנחם מנדל מקוצק: נתינה – נותנים לכולם במידה שווה, ולכן נכתב בלשון רבים. לעומת ראיה – שכל אחד רואה באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך הוא רואה.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע התורה הוסיפה את המילה 'הַיּוֹם'?

המלבי"ם: להדגיש שהברכות והקללות הן לא רק לעתיד לבוא, אלא רלוונטיות ומוחשיות גם היום. ועל כן כתוב 'ראה', ללמדנו שהגמול והעונש, הברכה והקללה גם היום מתקיימים.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (יא, כז)

מדוע כתבה התורה 'אֲשֶׁר', ולא כתבה 'אם', כפי שכתוב בקללה 'אם לא תשמעו'?

רש"י: משמעות המילה 'אשר תשמעו' במובן של 'על מנת שתשמעו'.

רבינו בחיי: המילה 'אם' מורה על ספק. הקב"ה לא רצה להטיל ספק בטובה שישפיע ועל כן כתבה התורה 'אשר', לשון קביעה, ודאות. לעומת זאת בפורענות, בקללה נכתב בלשון מסופק.

הנצי"ב מוולוז'ין: "משום שהקב"ה מסייע תחילה שנוכל לקיים המצות ואח"כ אם שומעים דבר ה', הקב"ה מוסיף שכר".

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (יד, כב)

"מאי 'עשר תעשר'? עשר בשביל שתתעשר… 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי ג, י) מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א).

והרי רבים מפרישים מעשרות ואינם עשירים וגם לא בלו שפתותיהם מלומר די?

בכור שור: "בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לאכול בירושלים, כדי שיהא הוצאה מצויה כשתעלה לרגל לא יהא קשה בעיניך מפני היציאה".

רבינו בחיי: "אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי 'תעשר' מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים".

החיד"א: "עשר תעשר" בשין שמאלית, ואז תוציא הרבה מעשרות באופן קבוע.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם… (יד, כד)

לאחר שכתוב 'וכי ירבה ממך הדרך', מדוע נכתב שוב "כי ירחק ממך המקום"?

דברי אברהם: יש שני סוגים של ריבוי הדרך, יש אדם שצריך לשאת משא כבד מאוד, ואז אפילו דרך קצרה נראית לו ארוכה ובלתי אפשרית מכובד המשא, ויש אדם שכמעט אין לו משא ובכל זאת המרחק הוא גדול.

כנגד הסוג הראשון כתבה התורה "וכי ירבה ממך הדרך", שהתברך בתבואה רבה שהמעשר ממנה רב, עד ש"לא תוכל שאתו". כנגד הסוג השני כתבה התורה "כי ירחק ממך המקום", כפשוטו, שהדרך עצמה רחוקה.

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)

"'דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לעני, אולם אם לא נמצא, מדוע מוטל חיוב לרוץ לפניו? וכי הלל, נשיא ישראל צריך לבזות עצמו ולרוץ לפני העני?

רבי חיים שמואלביץ: חז"ל מלמדים אותנו כלל חשוב ביחס לזולת, יש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳. הלל התייחס לאותו עני, שבהעדר עבד שירוץ לפניו, הוא כאדם שנכנס לגדר סכנת נפשות. ולכן התיר לעצמו לרוץ לפניו. ואף שהיה 'נשיא', שהרי ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומכאן שאפילו הוא מחוייב לרוץ לפניו כדי להצילו מאבדון.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)

איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ', הרי כשמוכרח לתת אינו נותן בלב שלם?

כלי חמדה: כשקמצנות משפיעה על אדם וקשה לו לפתוח את הלב לטובת הזולת, עליו "להתחיל בקטן". תחילה 'נָתוֹן', משהו סמלי, זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז בשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. ככל שיתרגל לתת עוד ועוד, יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת ראה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התבוננות בתופעה מופלאה

אמר רבי חיים מבריסק לתלמידיו שעמדו סמוך אליו: ראו זה פלא. כלל לא מובן מה שקורה פה. הרי בכוחו של כל אחד מהסוסים הללו להפוך את העגלון הזה לגל של עצמות. ולא די שהסוס מקבל את המכות מהשוט של העגלון ולא משיב לו העגלון כגמולו, אלא מקבל את המכות בצייתנות ומבצע את הוראות העגלון?

התשובה היא כי הוא סוס. וסוס אינו מכיר בכוחות הטמונים בו ולכן אינו משתמש בהם. ברור שאם היה יודע ומכיר בכוחותיו וביכולותיו, בוודאי שהיה משתמש בהם.

דברים אלו אמר רבי חיים ביחס לפסוק בפרשתנו: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (ח, יז). שמא יאמר אדם: יש לי כוח רב, וכל מה שאני עושה הוא בזכות כוחי ויכולותי. על כך אומר שם הקב"ה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", אכן לאדם יש כוח רב, אך עליו להשתמש בו במושכל.

התבוננות האדם בכוחותיו

דוד המלך אומר: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא). 'אדם ביקר' – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצון נשמתו, "ולא יבין" – הוא אינו מבין ומודע למה שטמון בו "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שאדם מושל בה, אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה.

כשאדם אינו מאמין בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו משמים, הוא במצב גרוע ביותר. אולם אם הוא מכיר בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו, אזי הוא בדרך להצלחה.

על האדם לפעול ולעשות

באופן דומה ביאר רבי מאיר שפירא מלובלין, את ההבדל שבין פתרון החלומות של שר האופים ושר המשקים. יוסף הצדיק פתר לשר המשקים את חלומו, שיחזור לתפקידו, אולם לשר האופים פתר את חלומו, שיתלו אותו. שאל רבי מאיר שפירא מלובלין מדוע לשר המשקים פתר בצורה חיובית בעוד לשר האופים פתר בצורה שלילית, היכן למד יוסף זאת בחלומותיהם?

ותירץ ששר המשקים אמר 'ואקח את הענבים', 'ואשחט אותם', 'ואתן את הכוס', בתיאור חלומו, הוא כל הזמן היה בפעולה, זה סימן חיים, שאדם עובד.

מאידך, כששר האופים תיאר את חלומו, הוא לא הזכיר פעולות שעשה, אלא תיאר עובדות – בסל העליון מכל מאכל פרעה, הוא לא עשה או פעל מאומה, אלא אחרים עשו בשבילו, הסל היה מונח על ראשו, זה סימן מובהק למת, שאחרים עושים בשבילו.

סיים רבי מאיר שפירא, שלאדם יש כוחות רבים והקב״ה דורש מהאדם בעולם הזה עשייה לפעול, רק אדם כזה נחשב לאדם חי. למותר לציין שעל הפעולות להיות בכיוון החיובי, להתקדם בתורה, בקיום מצוות וביראת שמים.

לצד הצורך של כל אדם להכיר בכוחותיו ויכולותיו טמונה סכנה של התעלמות מהמקור האמיתי. אדם עלול חלילה לשכוח או להתעלם מהידיעה וההבנה שהקב"ה הוא המעניק לאדם את הכוח והיכולת להצליח. ולכן מלמדת התורה להכיר שה' הוא מקור הכוח והיכולת. על האדם לזכור תמיד את חסדי ה' ולהודות על ההצלחות. ובמקביל להבין שהכוחות והיכולות ניתנו ממנו יתברך. אל לאדם לייחס אותם רק לעצמו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת עקב, רוצים להיערך כראוי לשולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/Twgx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת עקב, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13403

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט מיצוי כוחות ויכולות – לפרשת עקב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ (ז, יב)

הרי כתוב (ט, ה) 'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם', אלא בגלל הברית, ואילו כאן משמע שזה בזכות 'צדקתך', ששמעת בקולו?

אור החיים: היתה הבטחה שיכנסו לארץ, אבל לא היה הבטחה שיישארו בארץ. הקב"ה היה יכול לגרשם מהארץ מיד לאחר שנכנסו. על כך כתוב: "ושמר", שישארו בארץ.

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ (ז, יד)

מה חידשה התורה בחלקו השני של הפסוק?

בינה לעיתים: חז"ל אומרים: מפני מה היתה רבקה עקרה כדי שלא יאמרו האומות ברכתינו עשתה פירות, שלבן ובתואל ברכו אותו 'אחותינו את היי לאלפי רבבה' וכדי שלא יאמרו שהיא ילדה בזכותם היתה רבקה עקרה.

לאחר שכתבה התורה 'ברוך תהיה מכל העמים', שכל העמים יברכו אותך. הוסיפה שהואיל וכשהעמים מברכים יש חשש שהתוצאה תהיה כמו אצל רבקה, שהיתה עקרה, ולכן ממשיכה וכותבת שאע"פ שתהיה מבורך מכל העמים 'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך'.

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא (ז, כ"ו)

מדוע הוסיפה התורה גם "וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ"?

בתרגום אונקלוס תרגם את משמעות לשון 'ותעב תתעבנו' – 'ורחקא תרחקניה', כלומר שיש להתרחק ממנו.

רבי אהרן כהן: גם לאחר שכבר ציוותה התורה בתחילת הפסוק 'שקץ תשקצנו', שהעבודה זרה תהא משוקצת ושנואה אצלנו, עדיין אין די בכך, אלא צריך גם 'ותעב תתעבנו', להרחיקו ולהתרחק ממנו, כפי שפירש בתרגום אונקלוס. אך אם לא יתרחק האדם מעבודה זרה, אף אם תהא משוקצת בעיניו הוא עלול להימשך אחריה.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה (ח, ד)

מה היה הנס המיוחד ב'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה'?

אונקלוס: שלא התקלקלו המנעלים שלרגליהם

תרגום יונתן: על ידי ש'שמלתך לא בלתה מעל רגלך', היה נס שהם לא היו צריכים ללכת יחפים.

אבן עזרא: משמע שהיו שני ניסים, א. הנעליים לא בלו. ב. 'רגלך לא בצקה', דרכו של מי שהולך הרבה, אפילו עם נעליים רגלו מתנפחת. לבני ישראל אירע נס, שלמרות שהלכו הרבה רגליהם לא התנפחו.

רש"ר הירש: רגליך לא התנפחו מהמסע במדבר.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… (ח, י)

חיזוק באמונה ובהשגחה

רבי יחזקאל לוינשטיין: "ונתן לנו הקב"ה עצות כדי שנוכל להתחזק באמונה ובהשגחה, כל הברכות כולן ניתנו למען מטרה זו, להאמין ש'הכל נהיה בדברו', וכן טוב להתבונן מעט בברכת המזון 'הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר', ועל ידי זה נשריש אמונה בלבבינו" (אור יחזקאל).

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (ט, יז)

מדוע הוצרך משה לתפוש אותן, הלא הן היו תפושים בידו?

רבי חיים זייציק: כשעלה משה למרום רצו המלאכים לפגוע בו ולשרוף אותו על שבא להוריד את התורה לארץ. הם השתדלו למנוע ממנו להוריד את הלוחות בטענה של "תנה הודך על השמים", ולא לארץ. רק לאחר שטען נגדם, הצליח משה לקיים את הלוחות בידו.

הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (י, י"ז)

הפסוק עוסק בגדולתו של הקב"ה, שהוא גדול, גיבור ונורא. התורה משבחת את הקב"ה על שאינו לוקח שוחד.

איזה שבח יש בכך כלפי הקב"ה, הרי זה שבח ומעלה רק בקרב בני אדם ולא אצל הקב"ה?

הרמב"ן: זה אינו שוחד ממון, אלא שוחד מצוות. שאם עשה אדם הרבה מצוות ומעשים טובים או שלמד הרבה תורה, אין הקב"ה מוותר לו על עבירות אחרות שעשה משום שהוא צדיק או ת"ח גדול ועושה חסדים.

גדלותו של הקב"ה ניכרת, שאינו כבני אדם שמטבעם נוהגים לסדר הטבות מיוחדות לקרוביהם וידידיהם. הקב"ה מעניש כל אחד לפי מעשיו, ללא שום שייכות לגדלותו וצדקותו. וגם אם עשה כל ימיו נחת רוח לקב"ה, הקב"ה יענישנו גם על העבירה הקטנה ביותר.

וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ (יא, יז)

כיון שאמר הכתוב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", מה טעם הוסיף את המובן מאליו: "והאדמה לא תתן את יבולה"?

מנחה קטנה: שני חלקים נאמרו בפסוק. אם יחטאו ישראל טרם ירידת הגשמים, אזי "ועצר את השמים". אולם גם אם כבר ירדו גשמים ולאחר מכן יחטאו, אזי "והאדמה לא תתן את יבולה", אף שכבר השקוה הגשמים.

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (יא, יט)

מדוע הוסיפה התורה גם 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ'?

חת"ם סופר: התורה הטילה חובה על האבות ללמד את בניהם ולחנכם לתורה, לא רק "בשבתך בביתך", אלא גם "ובלכתך בדרך", שם "בלכתך בדרך", בצאתם  מבתיהם, יתנהגו הילדים בהתאם ועל פי החינוך שחינך אותם האב.

כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם (ח, ג)

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שראה פעם איש אחד הולך בחיפזון רב ושאל אותו: מדוע אתה רץ כל כך?

השיבו האיש: אני רודף אחרי פרנסתי.

תמה ושאל אותו הצדיק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחוריך ונמצא שאתה בורח ממנה?

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת עקב תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל דרשו: "אין 'ועתה' אלא תשובה, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך…'". (בראשית רבה כא, ו)

איך נשמע ונלמד שמובנה של המילה 'ועתה' הוא תשובה?

ביאר ה'חפץ חיים': חז"ל לימדו אותנו כאן יסוד גדול בתשובה. כשאדם בא לעשות חשבון נפש, דרכו של היצר הרע, שמעביר נגד עיניו את כל פשעיו ומטיח בפניו ושואל: אתה רוצה לעשות תשובה? זכור כמה עבירות חמורות עברת, תשובתך לא תועיל מאומה. ומנסה לשכנע אותו להמשיך בדרכו ולהנות ולחטוא.

אולם אלו דברי הבל וטענות שוא. האם בגלל שהרבה לחטוא הוא לא ייענש עבור החטאים הנוספים? מעבר לכך, כידוע שערי תשובה לא ננעלו, וכל עוד האדם חי, יכול הוא לשוב לבוראו.

חז"ל נתנו עצה לכל מי שמבקש לעשות תשובה. למחות ולהשכיח את כל עברו ולחשוב שזה עתה נולד ומתייצב על דרך טובה. לעשות רק את הטוב והישר בעיני ד' אלוקים.

ולכן "ועתה" הוא כלל גדול בתשובה, שיחשוב אדם תמיד בלבו רק אודות המצב הנוכחי של "ועתה", מבלי להביא בחשבון את חטאיו בעבר, ורק אחרי שיתייצב בדרך הטובה יבקש כפרה על עוונותיו הקודמים.

הפוסט דרכי התשובה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הוצרך משה לתפוש אותן, הלא הן היו תפושים בידו?

ביאר רבי חיים זייציק שמשה רבינו עשה מאמץ גדול לתפוס את הלוחות בידו. למרות שהחליט לשבור את הלוחות, רגשותיו מנעו ממנו להשליכן לארץ, לאחר שקיבל אותן ביגיעה ובמסירות נפש כה גדולה.

כשעלה משה למרום רצו המלאכים לפגוע בו ולשרוף אותו על שבא להוריד את התורה לארץ. הם השתדלו למנוע ממנו להוריד את הלוחות בטענה של "תנה הודך על השמים", ולא לארץ. רק לאחר שטען נגדם, הצליח משה לקיים את הלוחות בידו.

גם כשעלה לקבל את הלוחות ובני ישראל עשו את העגל, ביקש הקב"ה לקחתם מידו, וגבר משה וחטף אותן, ולאחר מכן בירך אותו הקב"ה על כך.

מכאן ניתן ללמוד מוסר השכל, עלינו לשמור מכל משמר על הרכוש הרוחני שהצלחנו לרכוש ולצבור לעצמנו בעמל ויגיעה, ולא לזלזל חלילה בפרי עמלנו. עלינו לשמור על הכל כעל בבת עינינו.

הפוסט שמירה על רכוש רוחני הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היה הנס המיוחד ב'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה'?

אונקלוס: שלא התקלקלו המנעלים שלרגליהם

רש"י: "לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות".

תרגום יונתן: על ידי ש'שמלתך לא בלתה מעל רגלך', היה נס שהם לא היו צריכים ללכת יחפים.

אבן עזרא: משמע שהיו שני ניסים, א. הנעליים לא בלו. ב. 'רגלך לא בצקה', דרכו של מי שהולך הרבה, אפילו עם נעליים רגלו מתנפחת. לבני ישראל אירע נס, שלמרות שהלכו הרבה רגליהם לא התנפחו.

פירוש ר' עובדיה מברטנורא: (עמר נקא) 'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה', כדרכם של ההולכים יחפים. מדוע? משום שלא הלכתם יחפים מעולם, מדוע לא הלכתם יחפים? משום שנעלך 'לא בלתה', ולא חסרו לכם מנעלים, וזה היה עיקר הנס.

רש"ר הירש: רגליך לא התנפחו מהמסע במדבר.

הפוסט מה היה הנס ב'רגלך לא בצקה'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

המגיד מדובנא הסביר את משמעות הפסוק במשל לעני שהגיע לכפר אחד, שבו התגוררו 2 משפחות יהודיות זו מול זו. האחת, משפחתו של יהודי יקר מכניס אורחים והשניה משפחתו של קמצן, רע לב.

איתרע מזלו ופנה לביתו של הקמצן הרע וביקש לאכול. כששמע הקמצן את מבוקשתו, ענהו בתמיהה: "לאכול? בזעת אפך תאכל לחם". הוא הוציאו לחצר, הראה לו ערמת גזעים ואמר: "אם תחטוב את העצים האלו להסקה תקבל אוכל לשובע".

לא נותרה לעני ברירה והחליט לעבוד בפרך. לפנות ערב סיים את מלאכתו והתייצב לפני בעל הבית וביקש את ארוחתו. הקמצן השיב לו: הארוחה מחכה לך בבית ממול. הודה לו העני והלך לבית שממול. שם קבלוהו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים. משאכל ושבע הציעו לו את מיטתו, ובבוקר השכים והלך לדרכו.

לימים ישב עם חבריו ששוחחו על נדודיהם ועל קורותיהם. פתח העני וסיפר על המקרה שאירע לו, שבעל הבית העבידו בפרך והפנה אותו לבית שממול. צחקו עליו חבריו והסבירו לו שנפל בפח. הם אמרו לו שיגע בחינם וכל עמלו היה לריק. אילו היה פונה בתחילה לבית השני שממול, היו מגישים לו אותה ארוחה ובחינם ללא כל טורח.

סיים המגיד מדובנא את משלו ואמר: כך גם אנו מתנהגים פעמים רבות. אנו עמלים ועובדים ללא הרף ומבזבזים הרבה כח כדי להשיג עוד משהו, אבל בסוף מראים לנו שהפרנסה נמצאת למעלה. משמים פותחים בפנינו פתח הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה לאותו מקור, למעלה כבר היינו נושעים ובחינם ללא כל טורח.

הפוסט לדעת להשקיע במקומות הנכונים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב 'מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה", נכון יותר היה לכתוב 'מַמְרִים הֱיִיתֶם נגד ה"?

הרב שטרנבוך מבאר שחטאיהם של דור דעה באמת לא היו מתוך כוונה למרוד בה', שהרי דור המדבר היו "דור דעה", [כפי שמצינו במדרש רבה (ויקרא ט, א), שלא יהיה דור כזה עד שיבוא מלך המשיח], אלא כוונתם היתה להשיג את קרבת ה'.

מסיבה זו משה אמר להם: "למן היום אשר יצאת… ממרים הייתם עם ה'", שמצד אחד הם מרדו בה', אבל מצד שני טענו שהם הולכים עמו ולא נגדו. משה התכוון להוכיח אותם בכך על גודל חטאם, שלא רק הלכו כנגדו, אלא גם טענו שהם צדיקים ועושים רצונו של הקב"ה.

מכאן אנו יכולים ללמוד עד כמה תחבולותיו של היצר הרע מרובות, שפעמים רבות מסמא את עיניו של האדם, שיחשוב על פשעים חמורים שהם בגדר מצוות, כדי להסית אותו ליפול בעבירה כשהוא סבור שהוא עוד מקיים מצווה. דבר זה חמור יותר, שכן כשאדם סבור שהוא מקיים מצוה הוא כלל לא מתעורר לשוב בתשובה.

הפוסט זהירות מול היצר הרע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.