מדוע נסמכה פרשתנו לעגלה ערופה, שבסיום הפרשה הקודמת?

חזקוני: "נסמכה כאן לומר, שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. 'כי תצא למלחמה', במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו".

ר' חיים פלטיאל: "סמך פרשה זו ל'כי תעשה הישר', מפני שלא היו מוציאין למלחמה רק הכשרים, דהא הותרה להם יפת תואר, ולכך באו כשרים שלא היו מתאוים, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (כא, יח)

בן סורר ומורה נידון על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, ולכן אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.

הקב"ה עשה לישמעאל נס ואמו מצאה את באר המים, על אף שעתיד להמית את בנ"י בצמא. על כך אמר הקב"ה: 'באשר הוא שם', עכשיו הוא צדיק ואין דנין את האדם על שם סופו.

מדוע בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ואילו ישמעאל ניצל, (ולא נידון על שם סופו) על אף שאח"כ הרג את בנ"י?

בן סורר ומורה התחיל בעבירה ויש חשש שילך וידרדר עד שבסופו ילסטם את הבריות, בניגוד לישמעאל שהיה צדיק כשדן אותו הקב"ה.

תרוץ נוסף, דנים אדם על שם סופו בבית דין של מטה, אבל בבית דין של מעלה אין דנים את האדם על שם סופו.

וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, ו)

מדוע חזרה התורה על שקללות בלעם הפכו לברכות?

כתב סופר: היה מקום לשאול העונש של עמון (שלא הסכימו להעניק משלהם לישראל, אך לא הזיקו להם) שווה למואב, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם.

התורה הדגישה "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שלא נחשוב שהואיל ו"הרווחנו" ברכות מהמואבים, אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מאחר ששניהם התכוונו לרעה, עונשם שווה.

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים  (כה, יח)

במה חטא עמלק גדול משאר האומות שנלחמו בישראל, שעליו נאמר (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"?

הגרי"ז: התורה מפרשת: משום שעמלק "ולא ירא אלוקים". במה?

בניגוד לאומות העולם שנלחמו, עמלק התנפל על בנ"י, בלי חשבון ומורא. הוא נדמה כאויב שמחשב ומתכנן את כל מעשיו בחשבון ודעת, מתי עם ישראל יהיו חלשים, ויוכל להתגבר עליהם.

הוא מצא את נקודת התורפה, כשהם "בדרך" "והנחשלים אחריך" חסרי כח, שהענן פולטם (כדברי רש"י). את המילים 'ואתה עייף ויגע' ביאר רש"י: עייף בצמא ויגע בדרך.

עמלק היה ירא מגבורת ישראל, אך לא מהקב"ה, ועל כך כתוב "ולא ירא אלוקים".

לכן, נענש ב'מידה כנגד מידה': "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", הוא לא היה ירא מאלוקים, לכן תהיה מלחמת ה' עמו מדור דור.

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (כה, יט)

אימתי חל ציווי זה?

אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".

חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – כי תצא תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מבאר בעל ספר החינוך במצוה תקסא: "משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם…', והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן ציוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם".

בשעה הקשה של עם ישראל, לאחר שהחלו את נדודיהם במדבר, לא זו בלבד שעמון ומואב לא עמדו לצידם וסייעו, אלא אף פעלו נגד העם היהודי, כששכרו המואבים את בלעם לקלל את עם ישראל. אירוע זה נחרת היטב בזכרון האומה היהודית, שכן הוא טומן בחובו מסר ברור. הוא נוגד את אחד מעקרונות היסוד של העם היהודי – עשיית חסד, סיוע לכל אחד, בדגש על עזרה לחלש.

היחס השונה למצרים

לעומת עמון ומואב, כלפי המצרים יש מידת "סלחנות וותרנות". בשונה מהעמונים והמואבים, האסורים לבוא בקהל עם ישראל, הרי דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', כפי שכתוב "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כג, ט). וזאת נוסף לאיסור לתעב מצרי, בנימוק "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

למקרא הבחנה זו בין מצרים לבין עמון ומואב, אנו עוד עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. מה פשר החלוקה והשוני בין מצרים לבין עמון ומואב?

בעל 'ספר החינוך' מבאר את ההבדל שביניהם, וכותב: "ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וציערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי. וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עיוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".

נכון, האומה המצרית ציערה אותנו, שיעבדה, השפילה ורמסה את אבות אבותינו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. הראיה לכך, שבמשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

מה שאין כן עמון ומואב, אצלם היתה זו מדיניות רשמית וקבועה של 'אנטי-חסד', ולא אירוע חד-פעמי. בדומה לסדום ועמורה גם אצלם שלטה מדיניות של מניעת ואיסור עשיית חסד עם הזולת, כפי שאמרו חז"ל: "האומר: שלי – שלי, ושלך – שלך יש אומרים זו מידת סדום" (אבות פרק ה' משנה י'). כל מהותו וטבעו של העמוני והמואבי הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי, המושתת כולו על חסד ועל נתינה, על העזרה לזולת והדאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים, אולם ישנן בעולם התנהלויות, שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולעולם לא נוכל לדור איתן בכפיפה אחת. "כי אמרתי עולם חסד ייבנה".

לתגובות – office@shaalti.co.il

להזמנת ההרצאה 'שבת חלום', בנייד – 052-9453811

לצפיה בסרטונים וקטעים מתוך ההרצאה 'שבת חלום', בקישור  https://youtu.be/jgaZizoeMJ0

הפוסט כי אמרתי עולם חסד ייבנה – לפרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה פרשתנו לעגלה ערופה, שבסיום הפרשה הקודמת?

אבן עזרא: "זו הפרשה דבקה עם 'כי תצור אל עיר' (לעיל כ, יט). ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בארץ ישראל. ולא כן חוצה לארץ, ואף כי במלחמה".

חזקוני: "נסמכה כאן לומר, שאין דין פרשה זו של חוצה לארץ כדין פרשיות דלעיל שנוהגות בארץ. 'כי תצא למלחמה', במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו".

ר' חיים פלטיאל: "סמך פרשה זו ל'כי תעשה הישר', מפני שלא היו מוציאין למלחמה רק הכשרים, דהא הותרה להם יפת תואר, ולכך באו כשרים שלא היו מתאוים, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

בעל הטורים: "למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות? הקדים לה מלחמה, שאם יאמר השונא: אהרוג כי עת מלחמה, ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה. וכתיב מלחמה אחריה, לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח"כ תלך במלחמה ותנצח. ולא היו מניחים שונאים לילך במלחמה ביחד שמא יהרגו זה לזה במלחמה.

'כי תעשה הישר', וסמיך ליה 'כי תצא למלחמה', שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים (סוטה מד ע"א), לומר שהשם יוצא עמך כענין שנאמר 'ויצא ה' ונלחם בגוים' (זכריה יד, ג)".

הפוסט סמיכות פרשת כי תצא לעגלה ערופה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אימתי חל ציווי זה?

רש"י: "תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג), שלא יהא שם עמלק נזכר, אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

אבן עזרא: "זאת המצוה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה, כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק".

בכור שור: "כשתעמיד מלך על כסא ישראל, שהוא כסא ה', כמו דכתיב 'כי יד על כס יה' (שמות יז, טז) . 'יד' – לשון מלכות וגדולה, כמו 'ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם' (ישעיהו נו, ה). וכן ציווה הקב"ה לשאול לאחר שלכד המלוכה על ישראל, ונלחם בגוים אשר סביבותיו, אז אמר לו: 'לך והכיתה את עמלק' (שמואל א' טו, ג)".

חזקוני: "תמחה, קודם שפשט ידו במקדש. ולמעלה שאמר 'אמחה', היינו לאחר שפשט ידו במקדש".

הפוסט מחיית זכר עמלק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט חומרתו של לשון הרע – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט מלחמה בעמלק – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט חומרת קללות בלעם – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – כי תצא

הפוסט הכל הולך אחר הכוונה והרצון – דבר תורה – כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט בן סורר – נידון על שם סופו – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דבר תורה – פרשת כי תצא

הפוסט המלחמה ביצר הרע – דבר תורה – פרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.