מה מוסיפות המילים 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', שחותמות את הפסוק?

• מדרש רבה (נח, א): "מה צורך לומר 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' באחרונה? לומר לך, שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא".
• מדרש שכל טוב: "שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון".
• רד"ק: לאחר שבתחילה לא ציינה התורה את המילה 'שְׁנֵי', כתבה אותה בסוף 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', ללמדנו ששנותיה נשלמו, כדברי חז"ל "שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום".
• רבינו בחיי: המילים 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' מוסבות על חיי העולם הבא, שהרי נכתבה בסמיכות לפרשת העקדה ושפרחה נשמתה. התוספה המילה 'וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה', ללמדנו שחיי העולה"ב אינם נמדדים בזמן או בשנים.
• נחלת יעקב: התורה מלמדת במילים אלו, שכל שנותיה של שרה היו בשלמות, וגם לאחר 127 שנים היתה נקיה מחטאים ושלמה ביופיה.
• מלבי"ם: המילים 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' מבארות שימיה של שרה הושלמו, כפי שהוקצבו לה מראש בלידתה, ולא התקצרו כמו אלו של אברהם.
• רבי זלמן סורוצקין: התורה מעידה על שרה, שכל משך חייה היו אלו חיים של תורה, ושגמלה חסד עם הבריות וסייעה לאברהם להפיץ את האמונה בעולם, בקירוב אנשים לעבודת ה', ולא הלך אפילו יום אחד לבטלה. 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', הידועות לכל לטובה, לא חסר מהן אפילו יום אחד.

הפוסט תוספת המילים 'שני חיי שרה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט טעמו וראו לפרשת חיי שרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בגליון 'חויה לשולחן שבת' תמצאו "מפת דרכים" לניהול השיח על פרשת השבוע, בין משתתפי הסעודה בשולחן שבת.

ניתן לקבל את העלון באופן קבוע מידי שבוע במייל, לאחר שליחת המילה 'חויה' למייל  office@shaalti.co.il

או לוואטסאפ 052-9453811.

ניתן להצטרף לקבוצת 'חויה בשולחן שבת' [קבוצה שקטה בוואטסאפ] ותקבלו מידי שבוע את העלון החדש, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GWevYSNezDiFR5LvAVSlzr

בסופו גם שאלות נושאות פרסים.

מוזמנים להצטרף, ולהמליץ למכריכם בקישור

https://chat.whatsapp.com/GWevYSNezDiFR5LvAVSlzr

או בפניה לוואטסאפ 052-9453811

בעמוד 3 בגליון יש ארבע שאלות נושאות פרסים, על פרשת השבוע.

את התשובות ניתן למצוא בספרי 'תורתך שאלתי'.

את התשובות [לפחות אחת לכל שאלה] ניתן לשלוח לוואטסאפ 052-9453811 או למייל office@shaalti.co.il 

תשובות שתגענה עד יום שני י”ז חשוון בערב תשתתפנה בהגרלה, על 3 ספרי ‘מה שאלתך’ ו’כי ישאלך’, בשווי 151 ש”ח

הפוסט חויה לשולחן שבת – לפרשת וירא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפלה התורה את לשונה, 'וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם'?

• פסיקתא זוטרתא (סימן ד): "אין אחד מהם מעכב", התורה רצתה להשמיענו שלא היה אפילו אחד מאנשי העיר שמנע את המעשה הנפשע.
• מדרש שכל טוב (סימן ד): "לא תאמר גרים גרורים, אלא 'אַנְשֵׁי סְדֹם', גדולי העיר נסבו על הבית תחילה, ואחר כך 'מִנַּעַר וְעַד זָקֵן' ו'כָּל הָעָם מִקָּצֶה', ואין אחד מעכב על חברו". לא רק האנשים הפשוטים התקהלו, אלא דוקא חשובי הקהל פתחו בהתקהלות וסחפו איתם את שאר תושבי העיר, מנער ועד זקן.
• רש"י: המילים 'וְאַנְשֵׁי הָעִיר' מלמדות שטרם שכבו המלאכים לישון, שאלו את לוט על טיב 'אַנְשֵׁי הָעִיר', שהיו רעים. תוך כדי שהם מדברים ולוט סקר בפניהם, התרחש האירוע, 'אַנְשֵׁי סְדֹם' 'נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת'.
• רד"ק: במעשיהם החמורים, הראו 'אַנְשֵׁי הָעִיר', שמתנהגים בצורה כה בזויה ושלילית המתאימה ל'אַנְשֵׁי סְדֹם', עליהם נאמר 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים'.
• רבינו בחיי: אנשי סדום היו אנשי דור הפלגה שבנו את המגדל, והתכוונו למרוד בהקב"ה, וזו הפעם השניה שהם מתקוממים כנגדו. המילים 'וְאַנְשֵׁי הָעִיר' הם ביאור ותיאור של 'אַנְשֵׁי סְדֹם'.
• מלבי"ם: במילים 'וְאַנְשֵׁי הָעִיר' מתארת התורה את שאירע, ומוסיפה את המילים 'אַנְשֵׁי סְדֹם' להשמיענו שהמניע שלהם להתקהל סביב הבית היה מפני שהם 'אַנְשֵׁי סְדֹם', באו למחות על שעברו על חוקי סדום.

הפוסט כפל הלשון 'וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ראה הקב"ה צורך לגלות לאברהם?

• אברבנאל: כדי שיספיק להתפלל עליהם, טרם השמדתם.
• תולדות יצחק: הקב"ה ביאר כמה סיבות: א. 'וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם'. איך יתכן שאהרוג את בניו ללא שיודיע לאב שעושה זאת בדין. ב. 'וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ', איך אהרוג את אנשי סדום שהם אחד מגויי הארצות, שאם אהרוג אותם, אם כן לא נברכו בעבורו. ג. 'כִּי יְדַעְתִּיו', הקב"ה ראה בו אוהבו ודרך האוהבים לגלות סודותיהם. ד. 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. אם חלילה יחשוב מישהו שהקב"ה לא עושה משפט, יש הוכחה נגדית לכך מאברהם, שיצוה את בניו לשמור את דרך ה'. ה. אברהם מוכיח את בניו וביתו לעבוד את ה', ומוכיח אותם שאם לא ישמרו יעשה בהם הקב"ה משפט, כמו בסדום. ו. 'לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו', נתינת הארץ לזרעו. סדום היא חלק מא"י.
• אור החיים: לאחר שסיכן עצמו אברהם ונלחם במלכים להציל את לוט בן אחיו עם אנשי סדום ועמורה, ראה הקב"ה לנכון לגלות לו שעומד להפוך את סדום, שבה התגורר אחיינו.
• רש"ר הירש: הקב"ה אמר למלאכים שהיו אצל אברהם, שהוא מלאך ה' ועל כן ראוי שיגלה לו שעתיד להפוך את סדום, שיצליח בשליחות.

הפוסט הצורך לגלות לאברהם את התכניות להפוך את סדום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

להורדה – https://did.li/s5BIw

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל (יח, ב)  

באיזה שלב הבין אברהם שהם מלאכים?

רמב"ן: כבר בשלב הראשון הבחין שהם מלאכים, ורץ לקראתם ועל כן השתחוה להם. אם לא היה סבור שהם מלאכים לא היה משתחוה להם.

ר"ן: בתחילה לא ידע שהם מלאכים, ולכן התייחס אליהם כבני אדם שעברו בדרך. רק לאחר שראה אותם 'נִצָּבִים עָלָיו', שהגיעו אליו שלא בדרך הטבע הרגילה, הבין שהם מלאכים שנשלחו על ידי הקב"ה והשחוה אליהם.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (יח, ד)  

מדוע 'תַּחַת הָעֵץ' ולא בתוך האוהל, בביתו?

רמב"ן: כדי שלא יתעכבו בכניסה לתוך האוהל.

אלשיך: אברהם רצה שהמלאכים יחושו בנעימות, ודאג להסיר מהם כל מחשבה או הרגשה שהם כביכול מפריעים לו. הוא הציע להם לשבת תחת העץ, שלא יחשבו שמא יושבים במקומו של מאן דהו, או מפריעים למי מאנשי הבית.

אברבנאל: בביתו של אברהם לא היה מקום לארח את המלאכים משום שהיו בו חולים, לאחר מילתם, ועל כן הוצרך לארחם 'תַּחַת הָעֵץ', מחוץ לביתו.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם (יח, ח)  

האם המלאכים לא נזהרו מלאכול בשר וחלב יחד?

מדרש אגדה (סי' ח): "הביא חלב תחילה ואכלו, ואח"כ הביא בשר ואכלו".

חזקוני: משמע שלא הקפידו על הפרדה בין בשר לחלב, "זהו ששנו רבותינו שאמר להם הקב"ה למלאכים: תינוק הנמול בבית ישראל משמרה יותר מכם שאכלתם בשר בחלב".

מלבי"ם: את הבשר עשה אברהם על ידי ספר יצירה, ובשר כזה מותר לאכלו עם חלב.

משך חכמה: בן הבקר היה בן פקועה, ושחיטה התירה אותו, ואין בה משום בשר וחלב.

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד (יח, כ)  

למי הקב"ה אמר זאת?

רבי יונתן בן עוזיאל: "אֲמַר ה' לְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא". למלאכי השרת.

רמב"ן: דברי הקב"ה נאמרו לאברהם, כשהתפלל על אנשי סדום.

מלבי"ם: למלאכים בנוכחות אברהם, שישמע את משפט ה'.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם (יט, א)  

מדוע לוט ישב בשער סדום?

חזקוני: דירתו של לוט היתה בשער סדום, במקום צנוע ושקט, לא במרכז העיר.

אלשיך: לוט קיבל אותם בעת שישב בשער סדום, מקום המשפט, באופן שרק הוא יכל לראות אותם, כדי לסכל אפשרות שאנשי סדום ימנעו מלוט לארח אותם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו (יט, ו)  

מי סגר את הדלת?

פסיקתא זוטרתא (סימן ו): "מעצמו סגר הדלת". הדלת נטרקה מאליה.

מדרש שכל טוב (סימן ו): "ורבותינו אמרו: הדלת סגר מעצמו לאחר צאת לוט". לוט סגר אחריו את הדלת, כשיצא.

רד"ק: לוט סגר את הדלת מבחוץ, או מישהו אחר סגר מבפנים.

וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ (יט, טז)  

מדוע החזיקו המלאכים בידו של לוט?

אבן עזרא: את לוט תקף מורך, פחד, לא היה לו כח לברוח. המלאכים החזיקו ותמכו בו, שיוכל לנוס במהרה.

רמב"ן: לוט התמהמה כי רצה לקחת עימו כסף ורכוש. המלאכים החזיקו בו, האיצו בו וזירזו אותו לברוח מהר מסדום, טרם ההפיכה.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' (יט, כז)  

מדוע אברהם השכים והגיע לשם?

ספורנו: מאחר ולא הצליח לסנגר ולמצוא עליהם נקודות זכות ביום הקודם, חשב לנסות שוב לבקש עליהם רחמים.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב (כ, טו)  

מדוע אבימלך הציע לאברהם הצעה כה נדיבה?

פסיקתא זוטרתא (סימן טו): "אבימלך חסיד שבאומות היה, ורצה להיות שכן לצדיק".

רש"י: נתן לו רשות לשבת בארצו. בניגוד לפרעה, לא חשש אבימלך מפני בני עמו, משום שלא היו שטופי זימה כמו המצרים.

הנצי"ב מוולוז'ין: אבימלך רמז לו שרצונו שייצא מגרר, עיר המלוכה לאחת מערי הפרבר בארצו, היכן שיבחר, משום שחשש מפני בני עמו, שמישהו מהם ייכשל, והעדיף שאברהם יישב בקצה הממלכה, הרחק מרוב העם.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (כא, ב)  

על מי מוסבת המילה 'אֹתוֹ'?

אונקלוס: "לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ ה'". אונקלוס מתרגם את המילה 'אֹתוֹ' – 'יָתֵהּ', כלומר מוסב על המועד שעליו דיבר הקב"ה.

רד"ק: במובן 'עימו', מוסב על אברהם. כגון 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ'.

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק (כא, ג)  

מתי אברהם קרא שם ליצחק?

אברבנאל: מסמיכות הפסוקים 'וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד… יִצְחָק' ומיד לאחר מכן 'וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים', משמע שקרא לו שם בברית המילה ביום השמיני, ונימק זאת 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים'.

מלבי"ם: אברהם קרא לו שם מיד כשנולד, שהרי כך ציוה אותו הקב"ה, תחילה 'וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק', משמע סמוך ללידה, ורק לאחר מכן ציוה אותו למול.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי  (כא, ו)  

מדוע הוסיפה זאת שרה?

ספורנו: שרה אמרה שלמרות שיש צער מילה לתינוק, בכל זאת הקב"ה נתן שמחה בליבה, ועל כן 'כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי', שישמחו איתה על הלידה, ולא ידאגו מחמת צער המילה של התינוק הנימול.

אלשיך: שרה חששה שהשם 'יצחק' יזכיר את צחוקה, והקדימה ושללה אמירה זו באמרה, שעשה לה הקב"ה צחוק ושימח אותה.

וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (כב, ה)  

בן כמה היה יצחק בעת העקידה?

פרקי דרבי אליעזר (פרק לא): "בן שבע ושלשים שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה".

אבן עזרא: היה קרוב לבן י"ג שנים. לדעתו אם היה בן 37, מדוע אברהם קיבל שכר על ניסיון העקידה ולא יצחק, הרי יצחק היה בוגר? ולכן סבור שהיה קרוב לבן י"ג שנים.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ (כב, ו)  

מדוע לא לקח עימו את החמור?

רד"ק: כדי שלא יחשבו הנערים שהם מתרחקים מהם והולכים למקום רחוק.

שפתי כהן: אברהם לא רצה להוליך בהמה טמאה להר המוריה, כמו כן חשש שמא יטיל גללים ויטנף.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת וירא תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשה הקודמת קראנו שמאחר ולא היו להם ילדים, הציעה שרה לאברהם: "בֹּא נָא אֶל  שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (טז, ב). כפועל יוצא מהצעה זו נולד ישמעאל.

והנה בפרשתנו אנו רואים שמערכת היחסים התשנתה לחלוטין. עד כדי שלמורת רוחו של אברהם שרה דורשת ממנו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". תגובת אברהם טבעית, כאב שאוהב את בנו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ", ולא ממהר למלא את בקשת שרה. רק לאחר שהקב"ה "מתערב" ומכריע לפעול כדברי שרה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". ואכן אברהם עושה זאת.

שינוי ביחס שרה להגר

על כך כמה תמיהות: הכל התחיל בעקבות "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". אם ישמעאל לא נהג כשורה, מדוע לגרש גם את אמו, שהיתה שפחה נאמנה בבית אברהם ושרה? מלשונה של שרה משמע שמערכת היחסים "עלתה על שרטון", עד כדי ששרה אפילו לא נוקטת בשמותיהם, אלא אומרת לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". מדוע בלשון זו, וכי אין להם שמות?

פליאה נוספת, אברהם היה ידוע ביחסו המיוחד לאנשים. בתחילת הפרשה קראנו אודות הכנסת האורחים שכה היתה חשובה לו. ביום השלישי למילתו רץ לחפש אורחים בחום היום. ושיוצאים ממנו, הוא הולך ללוות אותם. לעומת זאת, כשנדרש למלא אחר דרישת רעייתו, הוא משלח את הגר ובנה, ולא מלווה אותם, מדוע?

בן הגר המצרית מצחק

השמחה לרגל לידת יצחק היתה בעיצומה. על הפסוק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא, ח), דורשים חז"ל: "רבי יודא ב"ר סימון אמר: גדול עולמים היה שם, רבי יודן בר מספרתא אמר: … גדולי עולם היו שם… אמר רבי יהודה ברבי סימון: משתה גדול משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם…" (מדרש רבה נג, י).

ובסמוך, בפסוק הבא נכתב: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". מה פשר צחוק זה של ישמעאל? חז"ל עומדים על מעשיו החמורים של ישמעאל ודורשים את המילה 'מְצַחֵק': "דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות…, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תני רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים…, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים…" (מדרש רבה נג, יא).

האמה הזאת ואת בנה

מה המיוחד בראיית שרה? מדוע נסמך פסוק זה למשתה? מבאר המלבי"ם שבעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ. ביאור המילים 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם', ישמעאל כמו ליצני הדור, לעג על כך שמאבימלך התעברה שרה, והתפאר שרק הוא נולד מאברהם. ברוב חכמתה הבחינה שרה שלצחוק זה הסיתה אותו אמו, שחרה לו מאד שאברהם מעדיף את יצחק על פני ישמעאל.

שרה הכניסה לביתה את הגר כשפחתה ואף המליצה לאברהם, שתלד לו ילדים. אך משנוכחה לראות שהגר התנהגה בחוסר נאמנות בסיסית, גמלה בליבה החלטה שיש לגרשה. ולכן פנתה לאברהם ואמרה לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". בדבריה הדגישה שרה את הבוז והזלזול שלה כלפי הגר ובנה, ולא התייחסה אליהם בשמותיהם, כי אם בכינוים ובתצורה משפילה. בכך נתנה דגש לעובדת היות הגר שפחה, כמו גם היחס לבנה כאל בן האמה, ולא ישמעאל או בנו של אברהם.

וירע הדבר… על אודות בנו

התורה מדגישה את ההבדל שבין גישתה של שרה לישמעאל, שמייחסת אותו רק לאמו "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית", ומנתקת אותו מייחוסו לאברהם, וכך גם אומרת לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה", בעוד אברהם מתייחס אליו כאל בנו – "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". עם כל הקושי הכרוך בגירוש הגר, היה לו הרבה יותר קשה "עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".

עם זאת, בצדקותו הרבה, עשה אברהם כמה פעולות, חלקן נגד רצונו, למלא את הוראת הקב"ה במלואה: החל מהשכמתו קום לשלח את הגר ובנה. הוא לא נתן לה כסף, אלא רק לחם ומים, כמצרכים בסיסיים ביותר. את כל הפעולות עשה אברהם בעצמו, ולא על ידי שליח. אברהם שלח אותה מיד בבוקר, ולא הניח לה לאכול בביתו טרם צאתה לדרך. יתירה מכך, בשונה ממנהגו, אברהם לא ליווה אותם, כפי שעשה עם אורחיו, אפילו הנכרים. הוא גם לא שלח איתה אחד מעבדיו שיסייע לה בדרך. המשותף לכל פעולותיו של אברהם שהראה לשרה שעושה הכל ומגרש את הגר משום שהסיתה את בנה לצחוק וללעוג לשרה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

לא מספיקים ללמוד ולהכין את פרשת השבוע?

'חויה בשולחן שבת' – העלון החדש שיסייע לכם בקלות להכין רעיונות לשיח על פרשת השבוע.

ובסופו גם שאלות נושאות פרסים.

בואו להעשיר את השיח התורני סביב שולחן שבת עם כל המשפחה!

מוזמנים להוריד את העלון בקישור https://shaalti.co.il/?p=13991

או בשליחת המילה 'חויה' לוואטסאפ 052-9453811 או למייל office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת וירא? היכנסו לקישור https://did.li/NZMaa

לקריאה והורדת גליון 'תורתך שאלתי' מס' 161 לפרשת וירא תשפ"ה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=14020

הפוסט יחס גורר יחס – לפרשת וירא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בתחילה היה ריב בין הרועים, מדוע אברהם אמר 'אל נא תהי מריבה ביני ובינך', ממה חשש? הרי לא רבו ביניהם?

יש שינוי בלשון הפסוקים, בפסוק הקודם כתוב 'וַיְהִי רִיב' (לשון זכר), ואילו בפסוק זה כתבה התורה: 'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה' (לשון נקבה). אלשיך מבאר את השינוי, בפסוק הקודם כתוב 'רִיב' בלשון זכר, שאינו מוליד. לעומת זאת בפסוק זה כתוב 'מְרִיבָה' בלשון נקבה, שמולידה ומתרבה. אברהם ביקש לעצור את הריב, לפני שיוליד מריבות נוספות ויתרבה.

דרכה של מריבה שמתחילה מדברים קטנים, ומתפשטת ומאבדת שליטה. אברהם הציע ללוט להיפרד, כשהמריבה ב"עצימות נמוכה", כשהיא רק בין הרועים, לפני שתתפשט ותגיע גם אליהם.

אברהם חשש שאם המריבה בין הרועים לא תיפסק, היא תביא בסוף לידי מריבה בינו לבין לוט, עד שיהיה 'בֵּינִי וּבֵינֶךָ'. ולכן פנה אליו ואמר שעליהם להתייחס לריב (קטן) כאל מריבה (גדולה) גם ביניהם.

ומוסיף רבי זלמן סורוצקין שמריבה בין קרובי משפחה עלולה להיות קשה יותר, משום שכל אחד מכיר היטב את חולשות רעהו, ואת הסודות האישיים ביותר של הצד השני. אברהם חשש שמא המריבה בין הרועים תתפשט אליהם ותשפיע, מאחר ויש ביניהם קרבה משפחתית.

נאמץ את גישתו של אברהם בריחוק מכל מריבה

הפוסט בריחה ממריבה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שעמד בניסיונות הרבים, מה "הזכות הגדולה" שיש באמונתו בהקב"ה? מה החידוש שאברהם האמין בה'?

• רש"י: החידוש שעל הבטחת הקב"ה, שיהיה לו זרע והמשך לא ביקש אות והוכחה, אלא האמין שתתקיים הבטחתו, לעומת הבטחתו על ירושת הארץ, שעליה שאל אות ועליה אמר "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִֽירָשֶׁנָּה".
• אור החיים: "והוא שאמר 'וְהֶאֱמִן בַּה", פירוש הפקיד אצלו הברכה", אמונה בפסוק זה מתפרשת לא כאמונה, אלא כ'הפקדה', כמי שמפקיד את רכושו בידי מי שנאמן עליו.
• רש"ר הירש: במילים 'וְהֶאֱמִן בַּה" לימדה התורה שהוא חי באמונתו מיום שעמד על דעתו, הוא פנה אל הקב"ה והביע את מלוא האמונה שבליבו. באופן שבו האמין אברהם בהקב"ה, ומסר את עצמו בהשגחתו ובהנהגתו הישירה, ללא סייג, כך יאמינו בניו ויהיו תלויים רק בו.
• הנצי"ב מוולוז'ין: אברהם ראה שהקב"ה מתרעם על שהוא מסתפק בהבטחתו, והבין שאין לו עוד ממה לחשוש, שמא יחטא או שיעשה משהו שלא כהוגן, כפי שחשש יעקב (ברכות ד ע"א).
• הכתב והקבלה: המילים "וְהֶאֱמִן בַּה'" אינן מוסבות על הבטחת הקב"ה לאברהם על זרעו, שכן באמונתו על הבטחה זו אין שבח מיוחד לאברהם. מוסב על הבטחת הקב"ה לאברהם על שכרו עולם הבא, באמרו "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".

הפוסט החידוש באמונת אברהם בהקב"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היו טענות שרה כלפי אברהם, הלא היא נתנה לו את שפחתה?

• רבי יונתן בן עוזיאל: שרה פנתה לאברהם וטענה שמאחר ולא ילדה, נתנה לו את שפחתה, והטיחה בו את האשמה על שכבודה מתבזה.
• רש"י: חמס – כתוצאה מהבזיון שזלזלה בה הגר, הקפידה שרה על אברהם ואמרה לו: "חֲמָסִי עָלֶיךָ", עליך אני מטילה את העונש, שכן כשהתפללת להקב"ה ואמרת "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי", התפללת רק עליך. היה לך להתפלל על שנינו והייתי גם אני נפקדת עמך.
• רד"ק: שרה קבלה באזני אברהם, על שבמעשה שלה התכוונה לטובת אברהם, שנתנה לו את הגר כדי שיהיה לו זרע ממנה, ומשחשה מבוזה בעיניה ציפתה שאברהם יוכיח את הגר על כך.
• ספורנו: להבנת שרה, הגר נחשבה לאשתו של אברהם לכל דבר, ועל כן טענה שהיה עליו לגעור בה ולהוכיח אותה על שנוהגת בזלזול כלפי שרה.
• אור החיים: שרה קבלה באזני אברהם שלמרות שנתנה לו את שפחתה, היא עדיין "בְּחֵיקֶךָ", אינך אדון שלה ולא יכול לשחררה. ואכן השיב לה על כך אברהם באמרו "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ".
• רש"ר הירש: שרה טענה שגם הגר ידעה שהיא זו שהציעה שהגר תינשא לאברהם, מתוך כוונה שתלד לו בן, ועתה משהחלה הגר להתנשא עליה, לאחר שהרתה, תלתה שרה את האשמה באברהם, שנבע מתגובתו להגר.

הפוסט ביאור טענות שרה כלפי אברהם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע אברהם נקט בנימוק 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' לשכנע את לוט להימנע מהמריבה?

• רש"י: אברהם לא היה אחיו של לוט, אך השתמש במילה 'אַחִים', כביטוי "מושאל" לקרבתם המשפחתית, שהרי לוט היה אחיין שלו.
• אלשיך: אברהם פנה אל לוט ואמר "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ", ראוי שישאו קל וחומר מהכנעני והפריזי שאינם אחים (=קרובי משפחה), אלא רק שתי אומות שונות ונפרדות, ואעפ"כ שוררת אחדות ביניהם.
• אור החיים: אברהם תלה חלק נכבד במריבה בין רועי לוט לבין רועי אברהם בנימוק – "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". אברהם טען שבעקבות הקרבה המשפחתית, אין רועי לוט חשים במעמד הנכבד של אברהם, שנמצא בדרגה שונה מזו של לוט, הם הרגישו קרבה יתירה, שגרמה למעט זלזול. אילו לא היתה הקרבה המשפחתית, היו נוהגים רועי לוט כבוד רב יותר באברהם, בהיותו מרומם ומכובד.
• הכתב והקבלה: המילים "אֲנָשִׁים אַחִים" מביעות את שני הנימוקים שבהם נקט אברהם כדי להסביר את רצונו למנוע מריבה ביניהם: א. 'אֲנָשִׁים', הסביר שמריבה מצויה בין אנשים פחותים ונבזים, לא בין אנשים חשובי ערך. ב. 'אַחִים', נימק שהמשפחתיות מקרבת את האהבה ומונעת בדרך כלל פירוד ויריבות.

הפוסט מדוע אברהם ניסה לשכנע את לוט בנימוק האחווה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ… (יב, א)  

מדוע אברהם לא זכה להתגלות הקב"ה לפני כן, כפי שזכו אדם, קין, נח ועוד?

כלי יקר: מפני שאברהם היה מחוץ לארץ כנען, והקב"ה אינו נגלה מחוץ לגבולות הארץ, ועל כן נגלה אליו הקב"ה רק בשמיעת קול, ולא במראה. לאחר שנכנס לארץ כנען נגלה אליו לראשונה הקב"ה במראה.

אור החיים: אברהם היה היחיד שהכיר את בוראו בגיל צעיר מאד בעצמו, ועל כן לא הוצרך שהקב"ה יתגלה  אליו באופן מיוחד לפני שדיבר איתו.

וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ (יב, יב)  

מדוע חשב אברהם שהמצרים יעדיפו לעבור על איסור רציחה, כדי לא  לעבור על איסור 'אשת איש'?

ריב"א: הם חששו רק לאיסור 'אשת איש', משום שדור המבול נענש על הזנות, לא על הרציחה.

חזקוני: הואיל והמצרים שטופי זימה. אברהם חשש שהמצרים לא יראו כל מגבלה ב'שפיכות דמים' כדי לממש מטרתם.

דעת זקנים מבעלי התוספות: אברהם חשב, שהם יעדיפו לחטוא פעם אחת בשפיכות דמים בהריגתו, מאשר לחטוא תדיר באיסור אשת איש.

זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא (יב, יח)  

מנין ידע שהיא אכן אשתו ולא אחותו?

חזקוני: על אף שבתחילה שרה אמרה שהיא אחות של אברהם, כשהגיעה אל ביתו, שינתה את דבריה, ואמרה שהיא אשת אברהם. זה ביאור המילים 'עַל דְּבַר' – מחמת דיבורה של שרה.

אברבנאל: פרעה ואנשיו הוכו בנגעים שניכר היה שהגיעו בהשגחה עליונה, והבינו שמגיעים כתוצאה ישירה מלקיחת שרה על ידי פרעה.

אור החיים: בשעת הנגע המלאך המכה הודיע לפרעה שמכה אותו משום ששרה היא אשת אברהם.

עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם… וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר (יד, ב)  

מדוע לא נזכר שמו של 'מֶלֶךְ בֶּלַע'?

רמב"ן: משום שלא התפרסם, בשל מלכותו שהיתה על עיר קטנה.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ (יד, ד)  

כמה זמן נמשך המרד? ובאיזו שנה התרחש?

שבת יא ע"א: "ושלותה עשרים ושש, דכתיב 'שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ, וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…'". הם השתעבדו לכדרלעומר במשך 12 שנים, ולאחר מכן מרדו בו עוד 13 שנים, סך הכל – 25 שנים, ובתום 25 שנות שעבוד נלחמו בו, בשנה ה – 26 נלחמו בו שנית.

סדר עולם (פרק א): 12 שנה עבדו את כדרלעמר ו-13 שנה נוספות מרדו, ובשנת ה-14 בא כדרלעמר.

רס"ג: בתחילת השנה ה – 13 מרדו בו. המרד נמשך שנה אחת בלבד.

וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ (יד, י)  

איך הם נפלו?

רד"ק: תוך כדי מנוסתם, בחוסר שימת לב מתוך בהלה שאחזה בהם לא נשמרו ונפלו לאחד מהבארות שהיו שם.

מלבי"ם: הם הפילו את עצמם באחד הבורות, כדי להתחבא מפני המלכים שרדפו אחריהם.

וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט… וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם (יד, יב)  

מתי התיישב לוט בסדום?

רד"ק: לאחר שנפרד מאברהם, כפי שכתוב "וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּֽאֱהַל עַד סְדֹם".

אבן עזרא: באותו יום שנשבה התיישב בסדום.

חזקוני: לוט ישב בשער סדום, ולא בתוכה, משום שאנשיה היו 'רָעִים וְחַטָּאִים'. באותו יום נכנס לעיר משום שפחד מהמלחמה.

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (יד, כ)  

מי נתן מעשר, ומדוע?

רש"י: אברהם נתן למלכי צדק, משום שמלכי צדק היה כהן.

חזקוני: מלכי צדק נתן לאברהם מעשר, ולאחר שעברה ממנו הכהונה, נתן אותה לאברהם.

משך חכמה: הקב"ה נתן לאברהם מעשר, ביאור המילה 'מִכֹּל' – מ(כל) שבעים אומות העולם, את שבעת העמים, וסדום ועמורה, שניצלו במלחמה בזכות אברהם, לא נכללו בין שבעת האומות, שניתנו לאברהם כמעשר.

מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (טו, ב)  

מדוע העלה כעת את בקשתו לילד?

רמב"ן: משראה אברהם שלא התקיימה הבטחת הקב"ה שיוולד לו בן, חשש שמא חטא בשוגג וגרם בכך שלא תתקיים הבטחת הקב"ה, או שמא מלחמת המלכים גרמה לכך.

ספורנו: אברהם ביקש שיהיה לו בן, שימלא את מקומו, גם בהנהגת הממון, משום שאליעזר, עבדו פועל בהנהגת רכושו מיראה, בניגוד לבן שיפעל מאהבה.

קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת (טו, ט)  

מה זו 'עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת'?

רש"י: "שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים: פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה".

אבן עזרא: עגלה אחת, בת שלוש שנים.

חזקוני: עגלה משולשת – שמינה ובריאה, כמו ששנינו 'עגלה תלתא'.

אברבנאל: שלושת בעלי החיים שהביא אברהם – עגלה, עז ואיל סימלו את שלושת האבות, ולכן כינתה אותם התורה בכינוי 'מְשֻׁלֶּשֶׁת'.

רבי זלמן סורוצקין: 'שלישי לבטן', העגלה השלישית שנולדת.

כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (טו, טז)  

מדוע התורה הזכירה רק את 'הָאֱמֹרִי' מכל העמים שישבו בארץ כנען?

חזקוני: הואיל ואברהם ישב באלוני ממרא הָאֱמֹרִי.

אבן עזרא: משום שהוא היה החזק והתקיף שבהם, כפי שחשש בלק, "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי".

רמב"ן: משום שנלחמו כנגד סיחון מלך האמורי תחילה, בגלל שהגן עליהם, ולאחר שהשמידו אותו, הרגו את כל שאר האומות.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ… וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם (יז, כג)  

האם אברהם מל אותם לפני שמל עצמו או לאחר מכן?

רד"ק: תחילה מל אברהם את כולם ורק לאחר מכן את עצמו. אילו היה מל את עצמו תחילה, היה חלש ולא היה יכול למולם באותו יום.

אור החיים: אברהם תחילה מל את עצמו ורק לאחר מכן מל את האחרים, שכן חז"ל לומדים מהפסוק "הִמּוֹל יִמּוֹל", שמי שאינו יהודי (ואינו מהול כראוי) לא יכול למול.

וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם (יז, כג)  

האם אברהם מל את כולם בעצמו?

רד"ק: אברהם מל את כולם בעצמו.

רמב"ן: אברהם הביא מוהלים נוספים למול את בני ביתו.

וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל (טז, טו)  

מהיכן ידע אברהם לקרוא לבנו בשם זה?

רש"י: שרתה עליו רוח הקודש.

רמב"ן: על אף שהמלאך אמר לה, אך בהיותה פילגש חששה לקרוא לבן אדוניה בשם ללא ידיעתו, ולכן גילתה לו את דבר המלאך אליה, והוא קרא לו כך.

רד"ק: הגר קראה לבנה 'ישמעאל', בעקבות דברי המלאך אליה. לאחר מכן, היא סיפרה על כך לאברהם, שגם הוא קרא לו כך.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת לך לך תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע אברהם לא ענה לתוכחת פרעה, כפי שענה לאבימלך (לקמן כ, יא)?

• רמב"ן: אברהם פחד מפרעה, (בניגוד לאבימלך, שממנו לא פחד משום שדיבר אליו בצורה עדינה) לאחר שזה הבין ששרה היא אשת אברהם ולא אחותו, וחשש שמא יהרוג אותו. מהפחד לא ענה לו.
• רבינו בחיי: פרעה הוכיח את אברהם ברצף. כשסיים תוכחתו לא המתין לתשובת אברהם, אלא אמר לו בפסקנות "וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ". לאברהם לא היתה כלל הזדמנות להשיב לפרעה על תוכחתו.
• ר"ן: אברהם ענה לו, אולם התורה לא כתבה את תגובתו. בניגוד לתשובת אברהם לאבימלך שכתובה, משום שכתוצאה מדבריו אבימלך נתן לו מתנות ולשרה כסות עינים, כהוכחה שלא בא עליה.
• אברבנאל: לפרעה היו שתי טענות: א. "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי", אילו ידעתי ששרה אשתך, לא הייתי לוקח אותה. ב. "לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא", מדוע פרסמת שהיא אחותך, "וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה", אילו ידעתי שהיא 'אשת איש' לא הייתי לוקח אותה. על הטיעון השני של פרעה יכול היה להשיב ולתרץ מדוע אמר ששרה אחותו, אבל על הטיעון הראשון, לא היה לו הסבר משכנע מדוע לא אמר למלך שהיא אשתו.
• אור החיים: על שאלות פרעה התשובה האמיתית שהיה לו לענות, שאכן גם הוא חשוד בעיניו, אולם מסיבות מובנות לא ענה לו זאת.

הפוסט מדוע אברהם לא ענה לתוכחת פרעה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע אברהם לא נשאר בארץ כנען, ולא האמין שהקב"ה ידאג למחסורו?

• רמב"ן: אברהם אכן חטא כשירד מהארץ מפני הרעב ולא בטח בהקב"ה ולא נשאר בארץ כנען.
• ספורנו: אברהם ירד למצרים לזמן קצר, לא להשתקע, ועל כן כתוב שמטרתו היתה – "לָגוּר", לשון זמני.
• מלבי"ם: אברהם, כמפיץ האמונה בעולם, בודאי שהאמין בהקב"ה, אך לא רצה לסמוך על הנס, ולכן ביקש הצלה בדרך "הטבע" וירד למצרים, לגור באופן זמני, מתוך כוונה לחזור לארץ כשיפסק הרעב.
• כתב סופר: אברהם האמין בהקב"ה שיכול לפרנסו בעת הרעב, אבל לא חשב שהוא ראוי לכך, ולכן הלך מהמקום בו היה רעב למקום אחר.
• רבי זלמן סורוצקין: הרעב ששרר בארץ כנען לא היה רעב גמור, שהרי לא כל יושבי הארץ יצאו ממנה והם לא מתו ברעב, אלא שהמזון נמכר ביוקר. אברהם יצא מהארץ הואיל והחזיק ישיבה ומימן אותה מכספו הפרטי, ולא היה לו די כסף להמשיך להחזיקה. תכלית ירידתו למצרים היתה לגייס כסף להחזקת גרי הצדק ולהמשך קיום ישיבתו. מסיבה זו הסכים לקבל מתנות מפרעה, כשלא היה לו ממון להחזקת ישיבתו.

הפוסט אמונתו של אברהם בהקב"ה בעת הרעב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו (ו, ט)  

מדוע נכפל שמו?

מדרש רבה (ל, ד): "אמר רבי אבא בר כהנא: כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו בעולם הבא".

דעת זקנים: "נח לעליונים נח לתחתונים, וכל שנכפל שמו בידוע שהוא צדיק כמו 'אַבְרָהָם אַבְרָהָם'

(לקמן כב, יא וכן לקמן כה, יט)".

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ… וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יג)  

מדוע נח לא התפלל על בני דורו שישובו בתשובה?

רבינו בחיי: כדי שהעולם יינצל, היה צורך ב-10 צדיקים שבזכותם לא יהיה מבול, (כפי שמצינו שאברהם חדל מלהתפלל על אנשי סדום, כשהבין שאין שם 10 צדיקים). נח ידע שהוא ובני משפחתו מונים לכל היותר 8 (נח, אשתו, שלושת בניו ונשותיהם), ואין 10 צדיקים שבזכותם ניתן למנוע את המבול.

עיון יעקב: נח ידע שאנשי דור המבול חטאו בגזל, חטא שתפילה לא תועיל כדי למחול עליו, הואיל ונדרש להשיב את הגזילה תחילה, טרם התפילה, והם לא עשו כן.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל… אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע (ו, יז)  

מדוע התורה כפלה לשונה, 'מתחת לשמים' ו'כל אשר בארץ'?

מהרי"ל דיסקין: כידוע, 'אין ריבוי אחר ריבוי, אלא למעט'. חז"ל אמרו שעוג מלך הבשן ניצל מהמבול (עיין זבחים דף קיג).

המיעוט שהתמעט ע"י שני הריבויים מלמד שהמבול מחה הכל, פרט לעוג מלך הבשן, שהשתייר.

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת (ו, כ)  

כיצד היה אמור להביא את בעלי החיים לתיבה?

רבינו בחיי: שיעזור להם בכניסתם, ויעשה השתדלות שיחיו.

רד"ק: הם יבואו מעצמם עד סמוך לתיבה, ונח יכניס אותם לתוך התיבה.

אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (ז, ד)  

מדוע המבול נמשך 'אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה'?

מדרש רבה (לב, ה): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה".

מדרש אגדה: "כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, שהיו הנשים מזנות תחת בעליהן והיו מקלקלין צורת הולד".

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד (ח, יב)  

מדוע היונה לא שבה אליו?

רד"ק: משלא שבה אליו היונה, הסיק נח שהיא מצאה מקום להניח את רגליה, והבין שהמבול הסתיים. היונה לא שבה אליו כדי שידע שהמבול בא לקיצו.

הנצי"ב מוולוז'ין: בפעם הקודמת שבה היונה כשעלה זית בפיה, אולם בפעם הזו לא הזדמן לה דבר להביא בפיה, וחששה לשוב אליו כשאין בפיה דבר, ועל כן לא שבה אליו.

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ח, טז)  

מדוע נח לא יצא מהתיבה עד שציוהו הקב"ה?

מדרש רבה (לד, ו): "… אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר 'כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ' (ישעיה נד, ט)".

מדרש תנחומא (סימן טו): "… וכיון שיבשה הארץ ונחה התיבה, שנאמר 'וַתָּנַח הַתֵּבָה', אמרו לו בניו: נצא לנו, אמר להם: חס ושלום, ברשותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו של הקב"ה נצא, וכיון ששמע הקב"ה כך, מיד נתן להם רשות".

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (ט, ג)  

מדוע הותר לאכול בשר רק לאחר המבול?

מדרש אגדה (סימן ג): "ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר? כדי שלא יהא חוטא נשכר".

חזקוני: הקב"ה התיר לנח לאכול מבשר בעלי החיים, כהוקרה על שעל ידו באה ההצלה, ששימר אותם בתיבה במשך שנה שלימה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר (ט, ח)  

האם הקב"ה דיבר עם בניו של נח?

מדרש רבה (לה, א): "ורבי נחמיה אמר: הוסיף על הציווי ונהג בקדושה, לפיכך זכה הוא ובניו לדבור", גם בניו היו נביאים.

אבן עזרא: כל בני נח היו נביאים, כולל חם.

רמב"ן: הקב"ה לא דיבר עם בניו של נח, שהרי בניו לא היו נביאים, בודאי לא חם, אלא הקב"ה דיבר רק עם נח, שהיה נביא, ובאמצעותו הדברים עברו גם לבניו.

רבינו בחיי: רק שם ויפת היו נביאים, רק איתם דיבר הקב"ה, ולא עם חם, שהיה רשע.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת (ט, יח)  

מי היה הבכור בבני נח?

רש"י: יפת הבכור, ואחריו שם וחם.

אברבנאל: שם הבכור ואחריו חם ויפת. שהרי בפסוק 'וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת' שם הוזכר תחילה, אחריו חם ורק בסוף יפת, וכך היה גם סדר כניסתם לתיבה.

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן (ט, כד)  

למי כוונה התורה במילים 'בְּנוֹ הַקָּטָן'?

אבן עזרא: מוסב על כנען, שהיה בנו הקטן של חם. לא יתכן שמוסב על חם, שהרי חם לא היה הבן הקטן של נח, שהרי כתוב 'וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים: אֶת שֵׁם, אֶת חָם וְאֶת יָפֶת'.

רמב"ן: חם, שהוא היה הבן הקטן של נח.

רד"ק: אמנם חם לא היה הבן הקטן של נח, אולם התורה כיוונה במילה "בְּנוֹ הַקָּטָן" לחם, שעשה מעשה פחות ובזוי, שהלך והגיד לאחיו ולא כסה ערותו.

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת (ו, י)  

ר' שמחה בונים מפשיסחא אמר שבקיום המצוות על כל אדם להקפיד לקיים את "שלושת בני נח": 'את שם' – לעשות את המצווה כולה לשם שמים. 'את חם' – לעשותה בחמימות הלב וברגש. 'ואת יפת' – הידור מצוה לעשותה בצורה  נאה ומכובדת.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ (י, ח)  

מה היה המיוחד בגבורת נמרוד?

רמב"ן: בדור הפלגה החל להתארגן מרד בהקב"ה, לאחר שנמרוד היה הראשון בעולם שהעז למרוד בה' ובמלכות שמים לאחר המבול.

חזקוני: לאחר המבול, הוא היה הגיבור הראשון.

אברבנאל: עד תקופתו כולם היו במדרגה זהה, ללא הבדל ביניהם. נמרוד החל בבידול. נמרוד החל לשלוט ולמלוך על בני דורו.

רש"ר הירש: אמנם היו גיבורים לפניו, נמרוד החל במורשת זו והנחיל אותה לכל צאצאיו.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת נח תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לקט שאלות ותשובות לפרשת נח מתוך ספרי 'תורתך שאלתי'

הפוסט טעמו וראו – לפרשת נח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (א, ג)

למי אמר, וכי היו נבראים בעולם?

• אבן עזרא: אינו לשון אמירה, אלא כינוי למעשה שנעשה ללא יגיעה, למעשה בראשית.
• רבינו בחיי: ביאורו בהקשר זה 'וגזר', מלשון גילוי רצון, גזירה של הקב"ה.
• חזקוני: ביאורו בהקשר זה מחשבה, שהרי באותו הזמן לא היו בעלי חיים.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב (א, כה)

מדוע ביום השישי נבראו גם בעלי החיים וגם האדם?

• רד"ק: ביום השישי נבראו החיות שנמצאות ביבשה, וכך גם האדם, שנמצא ביבשה .
• מלבי"ם: לבעלי החיים היונקים, שנבראו ביום השישי, יש מידות ותכונות קרובות יותר לאדם משאר בעלי החיים, ועל כן נבראו ביום שבו נברא האדם.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (ב, ג)

מדוע לא נאמר ביום השביעי 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר', כפי שנאמר בכל ששת ימי הבריאה?

הטור: משום שצריך להוסיף מחול על הקודש, כדברי חז"ל שמוסיפין מחול על קדש ובה נגמרה מלאכת העולם.

חזקוני: הואיל ולא היה בו ערב, כולו היה אור.

אברבנאל: משום שביום השביעי לא היה מעשה ולא מלאכה מיוחדת, כפי שאירע בשאר הימים. ביום המנוחה לא היה ראוי לזכור את הזמן המיוחד של היממה, 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר'.

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן (ב, ט)

היכן היו ממוקמים 'עֵץ הַחַיִּים' ו'עֵץ הַדַּעַת'?

רד"ק: שני העצים היו סמוכים זה לזה במרכז הגן.

טור: שניהם היו באמצע הגן, עץ החיים היה ממש באמצע ועץ הדעת הקיף אותו בענפיו מסביב.

אברבנאל: עץ החיים היה במרכז הגן, עץ הדעת היה בקצה הגן.

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר… (ב, טז)

מדוע הוסיפה התורה את המילה 'לֵאמֹר'?

אור החיים: הקב"ה ציוה את אדם, וכמו כן הורה לו להעביר את הציווי גם לאשתו, שיאמר לה שהאכילה מעץ הדעת אסורה.

וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה (ב, כא)

מדוע ברא הקב"ה את האשה מצלע האדם ולא מעפר, כפי שברא את האדם או את בעלי החיים?

ספורנו: כשבא לברוא את האשה החליט לקחת מעט חומר מאדם, משום שרצה לברוא את האשה באופן שדומה לאדם, ולא מעפר שהוא חומר פחות מערכו של האדם.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ג, א)

מיהו הנחש?

פרקי דרבי אליעזר (פרק יג): "הנחש – כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדיבר, לא דיבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל".

אבן עזרא: הנחש היה בעל חיים.

רבינו בחיי: יצר הרע מכונה בפסק זה 'נחש'. כדברי חז"ל "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע".

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (ג, ו)

איך הצליח הנחש לשכנע את האשה להאמין לו שהוא צודק?

חזקוני: הנחש פנה לחוה ואמר לה שיכולה לאכול מפרי העץ, שהרי בלאו הכי נקנסה עליה מיתה, כתוצאה מהנגיעה ואין לה מה להפסיד.

הגר"א: לאחר שאכלה האשה מפרי העץ וראתה שלא מתה, האמינה לדברי הנחש שצדק שלא ימותו אם יאכלו מפרי העץ ועל כן נתנה גם לבעלה שיאכל.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל… וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ (ג, ו)

מדוע נתנה גם לאדם לאכול מפרי העץ?

רש"י: חוה חששה שמא היא תמות כתוצאה מהאכילה, ובעלה ישאר חי וישא אשה אחרת (מקורו בפרקי דרבי אליעזר, פרק יג).

רבי עובדיה מברטנורא: חוה סברה שאם גם אדם יאכל, הקב"ה ימחל להם על חטאם ולא ימיתם, שכן לא ירצה למחות את המין האנושי מעל פני האדמה.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה… (ג, יד)

מדוע לא שאל הקב"ה את הנחש לפשר מעשהו, כפי שעשה עם אדם וחוה, טרם שגזר את ענשו?

רד"ק: בעוד לאדם ולאשתו היתה טענה, אם כי חלושה, הרי שידע הקב"ה שלנחש אין מענה או טענה כלל, ועל כן קילל אותו מיד, ולא המתין לשאול אותו לפשר מעשהו.

תולדות יצחק: משום שהנחש לא עבר על איסור אכילה מעץ הדעת, כמו אדם וחוה, אלא רק החטיא אותם.

הנצי"ב מוולוז'ין: הקב"ה לא פנה אל הנחש ולא דיבר עימו, אלא רק עם מזלו, שהוא כמו הנחש עצמו.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר… (ג, טז)

כיצד דיבר הקב"ה עם האשה?

תלמוד ירושלמי סוטה פ"ז ה"א: "לא מצינו שדיבר המקום עם אשה, אלא עם שרה בלבד. והא כתיב 'אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ'? אמר רבי יעקב דכפר חנין: על ידי התורגמן".

מדרש רבה (כ, ו): "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה, אלא עם אותה הצדקת ואף היא על ידי עילה".

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (ג, יז)

כמה זמן תימשך הקללה?

רד"ק: כל זמן  ש(מין) האדם חי על האדמה.

חזקוני: כל ימי חייו של אדם הראשון.

וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (ד, ב)

מדוע הבל, הצעיר, מוזכר לפני קין?

ספורנו: העיסוק בצאן היתה מלאכה חכמה יותר ממלאכת עבודת האדמה, ומשום הכבוד שיחסה לו התורה הקדימה את הבל לקין, על אף שהיה צעיר יותר.

הרב שטיינמן: משום שקרבנו היה חשוב ורצוי לפני הקב"ה.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ (ד, ד)

מה הדגש על הריבוי, 'גַם הוּא'?

כתב סופר: כשם שקין התעורר מעצמו להביא את המנחה, כך גם הבל, התעורר מעצמו להביא.

שפת אמת: המילים 'גַם הוּא' מלמדות, שנוסף לקרבן, הבל הביא גם את עצמיותו, הוא הקריב את ה"אני" שלו. אין פלא שהתוצאה היתה 'וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ'.

מהר"ל: הבל התעורר להביא את קרבנו לאחר שראה את קין נוהג כך, ועל כן כתבה התורה "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא", גַם – טפל, לקין.

רבי זלמן סורוצקין: הבל חלק כבוד לקין והמתין מלהביא מנחה עד שקין הביא את מנחתו, ורק לאחר קין הביא גם הבל את מנחתו.

 וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת (ד, טו)

מה היה האות, ומדוע נצרך לו?

פסיקתא זוטרתא (סימן טו): "מה אות עשה לו? אלא שגזר עליו לבלתי הכות אותו כל מוצאו".

רמב"ן: הקב"ה שם לו אות קבוע, שיהיה עמו תמיד. כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מהקב"ה, שמורה לו את הדרך, כדי שיידע להיזהר ולהישמר, שלא יארע לו אסון שם.  

אבן עזרא: הקב"ה עשה לו אות עד שהאמין בו. התורה לא גילתה את האות ששם לו הקב"ה.

רד"ק: הקב"ה חיזק את ליבו ושם לו אות שלא יפחד מפני מי שימצא אותו ויכנו. הקב"ה שם פחד בלב בני אדם ובעלי החיים, שיחששו להכות אותו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ… וַיְהִי בֹּנֶה עִיר (ד, יז)

מדוע בנה עיר?

אברבנאל: משהבין קין שעבודת האדמה מקוללת, החליט לנטוש אותה ועבר לעסוק במלאכה שמועילה לעולם – בבנין.

הנצי"ב מוולוז'ין: קין הבין שרצון הקב"ה הוא שיעסוק בצרכים קיומיים (כמו הבל), ולא לחיות חיי הפקרות כמו בעלי החיים בעבודת האדמה לבד, ועל כן בנה עיר.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בראשית תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?" רבי שמעון בן פזי שאל: מתחילת הפסוק משמע ששני המאורות היו שוים בגודלם, ואילו מסוף הפסוק משמע שהיה הבדל ביניהם, שאחד היה גדול והאחר היה קטן. את קושייתו מיישבים חז"ל: "אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?  אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה". 

שואל על כך רבי זלמן סורוצקין, לפי פשוטם של דברים, על פניו נראה שכביכול בשיח זה "ניצחה" הלבנה חלילה את הקב"ה. שהרי הוא ציווה עליה להקטין את עצמה משום שאמרה "דבר הגון", וניסה לפייסה. ומשלא התפייסה, "גמל" לה שהיא משלה גם ביום וגם בלילה. ומה ההסבר בשיח זה, ובתשובה שקיבלה הלבנה?

לפני שנביא את ביאורו, נצטט מדבריו: "וממיעוט השגתנו אין לנו עסק בנסתרות וננסה לקרב את הדברים אל השכל". כשברא הקב"ה את שני המאורות הוא הגדיר את תפקידם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים… לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", אך לא מנה בין תפקידם את ה"ממשלה". השמש קיבלה את תפקידה באהבה, באימה וביראה, כפי שהגדיר לה הקב"ה, ללא בקשת כבוד או תועלת.

לעומתה, הלבנה הבינה שלמאורות ניתנו "שררות", ולא "עבדות", ולכן טענה: וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? הירח רצתה לשלוט באופן יחיד.

הקב"ה מילא את בקשתה ונתן לה ממשלה, ולראשונה מוגדרת הממשלה בתפקידם, כפי שכתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". עם זאת ציווה עליה להקטין את עצמה, משום שיש מושל גדול ממנה, וממנו תקבל את האור.

ה"דבר ההגון" שהיא אמרה היה בעוכריה, משום שבדבריה היא גילתה את השקפתה על התפקיד, והביעה את רצונה להיות "מושל יחיד". לכן "מאס" הקב"ה במלכותה, ואינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול.

לו היתה באה הלבנה ומבקשת מהקב"ה רשות להקטין את עצמה משום שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד, היינו דנים אותה לכף זכות, שטעתה לחשוב שמסרו למאורות "ממשלה", ואולי היו מוסרים לה את הממשלה ביום. אולם היא רדפה אחר הכבוד, ובהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, ש"רדפה" אחריו.

עם זאת, הקב"ה "לא מקפח שכר כל בריה", גם לא של שיחה נאה, ולכן על טענתה ההגונה ש'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', רצה הקב"ה לפייס אותה. משלא התפייסה, נתן לה שתמשול גם ביום וגם בלילה.

על כך אמרו חז"ל: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת בראשית? היכנסו לקישור https://did.li/wtjx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי מס' 158 לפרשת בראשית תשפ"ה, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13805

מתחילים להתכונן לפרשת השבוע הקרובה?

קבלו במתנה קובץ שאלות ותשובות מתוך ספרי 'תורתך שאלתי',

שיסייע לכם להיערך לפרשת בראשית.

שלחו את המילה 'בראשית'

לוואטסאפ 052-9453811

או למייל office@shaalti.co.il

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

הפוסט הרודף אחר הכבוד לעומת הבורח ממנו – לפרשת בראשית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע דוקא הירח נקרא "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן", ולא השמש?

מה עלינו ללמוד מהשיח על תפקידם של השמש והירח?

חז"ל אומרים במסכת חולין ס ע"א: "רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?

(חז"ל מיישבים זאת:) אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?  אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה". 

בעל 'תורה תמימה' מסביר שהירח נענש על שקינא בגדולת השמש, שרצתה לעמוד בדרגה גבוהה ממנו.

ומבאר רבי זלמן סורוצקין שהירח רצתה לשלוט באופן יחיד, אך הקב"ה "מאס" במלכותה, משום שאינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול. בהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, משום ש"רדפה" אחריו.

חשיבות רבה לנוהג בענוה. עליו אומרים חז"ל: "כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

הפוסט חשיבותה של הענוה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

החיד"א כותב: "אחד מטעמי מצות סוכה הוא להעיר אוזן שומעת ועין רואה כי ישיבת עולם הזה הוא דירת עראי כסוכה. וכשיסתכל האדם בעין יפה כי העולם הזה הבל, וישיבתו בו עראי והנאותיו עראי דעראי, לא ילך בעצת יצרו, וישיב מאוייו בדבר הקיים, שהם תורה ומצוות.

וציוונו מצוה זו בזמן שמחתינו, הוא הרגל הקדוש חג הסוכות זמן שמחתינו, לרמז כי העולם הזה עראי והשמחה היא לזמן מועט.

ועוד רמז, כאשר נסתכל בסוכה ונדע שאנחנו עראי בעולם הזה, אז יהיה זה שמחתנו, כי בזה לא נלך בעצת יצרנו לבלות עצמנו בהכנות העולם הזה והבליו כי הם הבל, ואז נפנה לדבר הנצחי עסק התורה והמצוות".

בהרצאותי הרבות אני מדגיש את הצורך בהבחנה בין עיקר לטפל, בכל דבר בחיים. תמיד יש צורך לתעדף משימות ופעילויות. דבריו של החיד"א מחזקים את הצורך להתבונן על חיינו הארעיים בעולם הזה, בפרט שאנו למחרת יום כיפור – יום הדין.

אגב, מספרים על רבי חיים מצאנז שנהג להרבות בצדקה בערב חג הסוכות ונתן כסף רב לעניים, ולצד זה לא השקיע הרבה בקישוט סוכתו. הוא נהג לומר ש"נוי סוכה" היפה ביותר הוא שהעניים לא יהיו רעבים בחג.

הפוסט מצות סוכה מלמדת אותנו על ארעיות העולם הזה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתוך ספרי – 'תורתך שאלתי'

הפוסט טעמו וראו – לפרשת בראשית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת וירא תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: אמון לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) 'נעשה ונשמע', ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל.

איך עם ישראל, שניצב לפני כן במעמד נשגב ואמר 'נעשה ונשמע', נפל ממדרגתו בצורה כה מבהילה, עד כדי שנכשל בעבודה זרה?

דבר נוסף, הרי דרכו של יצר הרע לומר לאדם לחטוא בהדרגה, תחילה בחטא קטן ולאחר מכן בחטא נוסף וכן הלאה, עד שמכשילו בעבודה זרה. אולם בהר סיני הצליח היצר להכשילם בבת אחת. הכיצד?

מבאר רבי חיים שמואלביץ שמאז שיצא עם ישראל ממצרים, הלך משה לפניהם והדריכם בכל מעשה. אולם לפתע הראה להם השטן שמשה מת.

כששמעו בני ישראל שמנהיגם מת, נבהלו ואיבדו את עשתונותיהם. הם היו שבורים ורצוצים, עד שאיבדו לגמרי את שיקול דעתם, והתבלבלו לגמרי. זה המצב המסוכן ביותר, כשאדם נמצא במצב מבולבל ומרגיש שאינו יודע לאן לפנות. השטן עלול להפילו בבת אחת מהר גבוה לבור עמוק.

למדנו מכאן עד כמה חמורה היא סכנת הבלבול. זו סכנה המאפיינת רבים מבני דורנו, הממהרים להתבלבל, ונופלים מהר. יש להתחזק במידה זו, ולהגביר בנו ככל שניתן את המתינות ושיקול הדעת.

הפוסט השפעת סכנת הבלבול הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר, שכפאו עליהם כגיגית.

מדוע בפסוק זה, שמדבר בשבחם של עם ישראל והטובות שהשפיע להם הקב"ה במדבר, הכלילה התורה את כפיית הר כגיגית, שהיא גנאי להם, שהוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית כדי שיקבלו את התורה?

תירץ הרב נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שכפיית ההר אינה גנות, אלא מעלה. הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה באופן שמורה להם, שכל מציאותם השתנתה, וזכות הקיום שלהם בהיותם דבוקים בתורה.

הקב"ה מלמד שהמציאות לאחר מתן תורה השתנתה, ואינה כבתחילה. עם ישראל לא נשארו אותו עם, כפי שהיו קודם מתן תורה.

לאחר שקיבלו את התורה נעשו כ"בריה חדשה". כעת הם מסובבים בתורה מכל הכיוונים, וכל מציאות קיומם תלויה ועומדת במידת דבקותם בתורה. ללא התורה הם מנותקים ממקור חיותם ומאבדים את זכות קיומם, כמו גם הזכויות של כל העולם, שנברא עבורם. זה עומק ועוצם החיבור שבין עם ישראל לתורה.

נתינת התורה ב"כפיה", אינה גנות, אלא שבח גדול, שהם מוקפים בה והיא סובבת אותם, מחוברת אליהם ומעניקה להם זכויות והוראות חיים.

הפוסט התורה – יסוד עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)  

חז"ל אומרים: "אם תלמיד הגון הוא – כטל, ואם תלמיד שאינו הגון – עורפהו כמטר" (תענית ז ע"א).

מדוע הקדימה התורה את המטר, כנגד התלמיד שאינו הגון לפני הטל, שכנגד התלמיד ההגון?

רבי חיים קניבסקי: התלמיד שאינו הגון מקשה על התלמיד ההגון ללמוד. ולכן תחילה יש "לערוף" את התלמיד שאינו הגון ולהסירו, ולאחר מכן ניתן יהיה ללמד את התלמיד ההגון.

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (לב, ג)  

חז"ל למדו במדרש רבה, שכאן משה בירך ברכת התורה.

מדוע רק כעת הוא בירך ברכת התורה?

אבני נזר: עד כה התורה שאמר משה היתה דיבור השכינה מתוך גרונו. אולם את פרשת האזינו אמר משה רבינו מפי עצמו, ולכן הוצרך לברך ברכת התורה.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (לב, ד)  

רש"י: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה.

לא משלמים לצדיקים בעולם הזה משום ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", שהרי השכר גבוה ואין אפשרות לשלם בעולם הזה.

איך אפשר לשלם לרשעים?

החפץ חיים: חז"ל אומרים: "רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך', הא כיצד? כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה" (פסחים דף נ).

לפי זה רשעים שעושים שלא לשמה שכרם הוא מתחת השמים, וניתן לשלם להם, בניגוד לצדיקים, שלא ניתן לשלם להם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ (לב, יח)  

מה ביאור דבריו?

המגיד מדובנא ביאר במשל לאדם שהיו לו חובות רבים. חברו יעץ לו שיוכל להשתמט מנושיו, אם יעשה עצמו כשוטה, כשהם יבואו לתבוע את החובות. כשיראוהו שוטה יעזבוהו, ואכן כך עשה, והנושים עזבו אותו.

פעם בא חברו היועץ לתבוע ממנו חוב. הלווה עשה עצמו גם ביחס אליו כשוטה.

שאל אותו חברו: הרי אני יעצתי לך לעשות זאת, איך אתה משתמש בעצתי נגדי?

הנמשל, הקב"ה ברא באדם את כח השכחה, משום שבלעדיה לא ניתן היה לחיות. אם הצרות היו עומדות כל הזמן מול עיניו של האדם. אולם אנשים משתמשים בשכחה לשכוח את התורה.

על כך אומר להם הקב"ה: הרי אני לימדתי אתכם לשכוח, ואיך תשכח א-ל מחוללך.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

דברי אליעזר: עם ישראל הוא עם של תהפוכות וניגודים, מחד – רודפי שלום ואוהבי אחווה, ומאידך יש ביניהם מחלוקות. הם מפולגים ומפורדים.

מחד רחמנים בני רחמנים, יש אצלם עזרה הדדית, ומאידך קנאה ותחרות בין איש לרעהו.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

חתן סופר: אנשים רבים מתחמקים ונמנעים מהצדקה בטיעון שאין להם לתת. אך מצד האמת, המצב הפוך, אין להם לתת, משום שהם לא נותנים צדקה. צדקה היא המפתח לשפע. אם זורק את   המפתח, איך יוכל לפתוח את האוצר?

ביאור המילים 'כי דור תהפוכות המה', הם מהפכים את הסדר, ומדירים את עצמם מהצדקה, משום שאין להם. אך טוב יותר היה להם לתת ואז היה הקב"ה משפיע ונותן להם כפל כפלים. אולם הם 'לא אמון בם', אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזור להם הקב"ה ויפתח להם את אוצרו הטוב.

רעיונות לראש השנה

שנהיה לראש ולא לזנב

מדוע יש כפילות, הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?

רבי יהונתן אייבשיץ: כוונת הברכה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, גם לא זנב לאריות. אמנם חז"ל אומרים במסכת אבות 'והוי זנב לאריות', אולם זה רק בעדיפות מלהיות 'ראש לשועלים', אולם עלינו לשאוף, וזו הברכה בר"ה שנהיה ראש לאריות.

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'… שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'… וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד)

המצב של 'שִׁבְתִּי' מורה על קביעות, וסותר את 'וּלְבַקֵּר', מלשון ביקור – זמני. מה יישוב הסתירה?

רבי שמואל רוזובסקי: 'לבקר בהיכלו' – בכל בוקר, לבקר בבית מדרש, 'היכלו'. שאדם יחוש בלימוד הרגשה שהוא כביכול 'מבקר', כאילו זו הפעם הראשונה שהוא לומד. שה'שבתי בבית ה' כל ימי חיי' תמיד יהיה בהנאה, כמו הפעם הראשונה, כמו היום הראשון של הזמן.

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר (תהלים פרק מז)

מדוע לפני התקיעות, בשעת שיא זו, אומרים דוקא את 'למנצח לבני קרח מזמור' (תהלים פרק מז), הרי יש מזמורים נוספים שבהם מוזכר השופר?

רבי דוד פוברסקי: מזמור זה מלמדנו איך להתנהג בשעה כה גורלית. שהרי לרוב בני האדם יש חטאים רבים. כשמגיע ראש השנה יש להם תחושה לא טובה, שהרי זוכרים שחזרו בתשובה ושוב חטאו.

והתשובה למלשבה זו ממעשה בני קרח, שהיו מראשי המרד במשה ובתורת ה', וסחפו אחריהם בשיא רשעותם את קהל ה'. ועל אף שעברו עוון חמור מאד, ברגע האחרון שבו בתשובה וניצלו מאסון כבד ונורא. יש בכך עידוד גדול לשוב בתשובה, גם כשנראה שהסיכויים אפסו. ולכן אומרים מזמור זה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהלים צח, ו)

מדוע בשופר נכתבה המילה 'קול שופר', בניגוד ל'בחצוצרות', שנכתב רק הכלי, ללא כל תוספת?

חתם סופר: בהמשך הפסוק כתוב 'לפני המלך ה". השופר רק מעורר זכות אילו של יצחק, שאינו נצרך בבית המקדש לפני ה', משום ששם היה מקום העקידה ואין תזכורת טובה מזו, ואילו קול שופר מעורר זכות קבלת התורה, ולכן צריך להזכירו במקדש.

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ראש השנה טז ע"ב).

הרי אנו רואים רשעים גדולים הממשיכים לחיות בעולם הזה ולא נחרץ דינם למיתה במשפט ר"ה, ומה כוונת חז"ל שבכל שנה נגזר על הרשעים  דין מוות?

הראב"ד: (הלכות תשובה פ"ג ה"ב) המשפט אינו על המיתה של שנה זו, אלא אם לקצר משנותיו של האדם שנה אחת. ופעמים שמת כעבור שנים רבות, אך נגזר עליו כבר בשנה זו להקדים את מיתתו.

רבי משה שטרנבוך: נראה בשיטת הרמב"ם שהמשפט בימים אלו הוא על חיי הנשמה, שהם החיים האמיתיים, כמו שכתוב: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' (דברים ד, ד). מבואר שהאדם נקרא חי רק כשנשמתו דבוקה בקב"ה, אך אם אינו דבוק בקב"ה אינו נקרא חי, כפי שאמרו חז"ל (ברכות יח ע"ב) "הרשעים בחייהם קרויים  מתים".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 155 לפרשת האזינו וראש השנה תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

באחד מימי האביב שמח מאד המנהל כשהגיע אליו סוף סוף משלוח מיוחל, של יהלומים שרכש חודש וחצי לפני כן. החבילה הקטנה הכילה יהלומים גולמיים ענקיים, שהושקע ברכישתם סכום כסף רב. המנהל יצא ממשרדו והחבילה נשארה פתוחה על שולחנו.

לקראת סיום ההפסקה נכנס למשרדו פועל חרוץ, שסיים לפני ההפסקה את עבודתו בליטוש היהלומים שניתנו לו. הוא הביא את היהלומים המלוטשים והגיע לקבל יהלומים חדשים לעבודה. את עיניו לטש לשולחן המנהל, עליו היתה מונחת חבילת היהלומים כשהיא פתוחה. ללא שהיות הניח את היהלומים שליטש, נטל את החבילה הפתוחה ושב לעמדתו, ללטש את היהלומים החדשים. לא חלף זמן רב, ובעל הבית חזר. עם כניסתו למשרדו הבחין שהיהלומים היקרים נעלמו.

"מי לקח את היהלומים משולחני"? זעק בבהלה. היהלומים היקרים, ששילם בעדן הון רב נעלמו. מאחת מפינות המלטשה נשמע הקול: "אני לקחתי אותם".

חשכו עיני המעביד: הרי לפועל זה אין ניסיון רב. הוא מוכשר ללטש רק יהלומים זעירים. תהליך עיבוד היהלומים שהתקבלו באותו בוקר שונה בתכלית ויש לעשות זאת במומחיות רבה. מיהר למקומו של העובד, אולם זה היה כבר מאוחר מידי, הפועל היה בעיצומה של עבודת הליטוש.

"מה אתה עושה"? הזדעק בקול, "אלו יהלומים גדולים".

"לא חשוב הגודל, גדולים, קטנים, אצלי הכל אותו דבר", השיב הפועל.

אופן הלימוד

בפרשתנו כותבת התורה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (לא, יט). ומפסוק זה דורשים חז"ל כלל חשוב מאד בחינוך: "רבי עקיבא אומר: מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר 'שימה בפיהם'" (עירובין נד ע"ב).

כל ילד הוא נשמה סגולית, יהלום זוהר וייחודי. אין שני ילדים זהים לחלוטין, לא מבחינת הכשרונות, המידות, האישיות וגם לא ברמת הבגרות האישית. לנוכח המשל ולאור הוראת התורה נשאלת השאלה, כיצד עוברים הילדים "ליטוש" ראוי, שלא יהיה "בתהליך ובגודל אחיד"?

משה רבינו ביקש שהמנהיג אחריו יהיה: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). וביאר שם רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שידע להטיל על כל אחד את תפקידו הנכון ומשימותיו הראויות, ובעיקר שיידע להתייחס לכל אחד בהתאם לנטיותיו, תבונתו ואישיותו. תפקידו של מחנך ללמד בסבלנות ובנעימות עד שיהיו הדברים רהוטים בקרב תלמידיו.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ד ה"ד): "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים".

מעלתם וייחודם של המחנכים

על הפסוק "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג) דרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ח ע"ב): "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות".

שאל ה'בן איש חי' מדוע השוו חז"ל את 'מלמדי התינוקות' לכוכבים דוקא? והשיב בספרו 'בן יהוידע' בידיעה מעניינת מאד. אם נשאל עוברי אורח, מי גדול יותר, השמש או הכוכבים?

מרביתם ישיבו שברור שהשמש גדולה, כך אנו רואים. אולם בפועל, אם משווים את השמש לכלל הכוכבים, הרי היא מהווה חלק זעיר מאוד מכלל הגלקסיה. השמש היא "רק" כוכב אחד מבין מיליארדי כוכבים. יש כוכבים הרבה יותר גדולים ממנה. חז"ל השוו את "מלמדי התינוקות" משום שהכוכבים גדולים מהשמש, ורק מחמת גובהם הרב הם נדמים כקטנים ממנה.

כך גם מלמד תינוקות, מעלתם גדולה מאד. הם יוצקים את היסודות ללימוד עצמו, אך בד בבד מניחים את תשתית הלמידה של הילדים לכל החיים. וגם אם המלמד ילדים קטן בעיני עצמו או בעיני בני אדם, הרי הוא כמו הכוכבים, שרק ביחס לשמש נראים קטנים, אך בפועל הם גדולים מאד, וחלקם אף יותר מהשמש.

יסוד כלל ישראל – החינוך. 

איך מעבירים את החינוך? איך משפיעים על התלמידים? המגיד מדובנא שאל את הגאון מוילנא: איך אפשר להשפיע על הציבור? השיב לו הגר"א בדרך משל, לאדם שרוצה למזוג משקה לכוס גדולה כדי שממנה יתמלאו במשקה גם הכוסיות הקטנות המונחות בצידה. כל עוד הכוס הגדולה אינה מלאה, לא יתכן שהכוסיות שעל ידה יתמלאו ממנה, כיון שהוא עדיין לא מלא. אם רוצים שישפיע לכוסיות – יש למלא תחילה את הכוס הגדולה.

הוסיף הגר"א ואמר שזה גם יסוד ההשפעה. אם רוצים שאנשים יושפעו, יש לוודא שהכלי המשפיע יהיה מלא. אם הוא מלא – הוא משפיע על אחרים ! אם הוא עדיין לא מלא, איך ישפיע?

כך זה גם בחינוך, תחילה יש למלא את הכוס הגדולה – את עיקר ההנהגה וההשפעה של הבית קובעים ההורים. אם התנהגותם תתנהל כראוי, גם בינם לבין עצמם וגם ביחס לאחרים, הרי שילדיהם יספגו ויראו דוגמא אישית ראויה.

במקביל ובנוסף, למוסדות החינוך בכלל ולמורים בפרט יש חלק חשוב מאד בעיצוב דמותם והתנהגותם של הילדים. על המחנכים להיות מלאים בעצמם, כדי שיוכלו להשפיע.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשיות ניצבים – וילך? היכנסו לקישור https://did.li/OG75q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות ניצבים – וילך,

בקישור https://shaalti.co.il/?p=13677

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

הפוסט וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים – לפרשיות ניצבים – וילך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כט, ט)  

מה הדגישה התורה במילה "היום"?

פענח רזא: משה אסף אותם לפני שנכנסו לארץ, כשכולם היו במדבר ביחד ויכל לאסוף את כולם. הוא ידע שלאחר שייכנסו לארץ ויתפזרו בה, (ויהיו גם שבטים שישכנו בעבר הירדן), לא יוכל לקבץ את כולם ביחד – גברים, נשים וטף. לכן הדגיש להם משה: "היום כולכם", בגלל שזה "היום" אפשר לאסוף את כולכם.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (כט, ט)

מדוע האריכות ופירוט 'ראשיכם, שבטיכם…', הרי כל אלו כבר נכללו במילה 'כולכם' שכתובה בפסוק זה?

הרב שטרנבוך שליט"א: בזוהר הקדוש כתוב על הפסוק 'אתם ניצבים היום': "היום דא ראש השנה" (פרשת בא).

הפסוק רומז על ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב"ה. כל יהודי נתבע לפי מצבו ויכולתו. תביעת הקב"ה מהטף אינה דומה לתביעתו מהנשים. ולא תביעתו מחוטבי עצים ושואבי מים כתביעתו מ'ראשיכם וזקניכם'. כל אחד נתבע לפי כוחו ויכולתו בכוונת הלב בקיום המצוות.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ (כט, י)

הטף נכתב לפני הנשים. מדוע במצות הקהל שינתה התורה והקדימה את הנשים לטף?

פנים יפות: חז"ל כתוב על מצות הקהל שהטף באים כדי ליתן שכר למביאיהם (חגיגה דף ג ע"א). החידוש הוא שנוסף לחיוב הנשים מצד עצמן במצות הקהל, למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, יש להן מצוה להביא גם את הטף. התורה הקדימה את הנשים לטף ללמדנו שגם במצוה זו הן חייבות.

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (כט, טז)

מדוע נכתב בסדר הזה – עץ, אבן, כסף וזהב?

הגרי"ז סולובייצ'יק: בתחילה אדם מסתכל על העבודה זרה ונדמית בעיניו כשקצים וגללים וסבור שבודאי לא ייגרר אחריה. אם אינו מתבונן בפחיתותה, הוא מחשיב לאחר מכן את העבודה זרה לעץ ואבן. בהמשך חושב אותה לכסף וזהב. רואים עד כמה יש להתבונן בפחיתות כל דבר בעולם הזה כדי שלא ישפיע עלינו.

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כט, כח)

התורה לא גילתה את טעמי המצוות ומתן שכרן, כדי שלא יניח אדם מצוות שמתן שכרן מועט ויקיים רק את המצוות שמתן שכרן מרובה. רק ב-2 מצוות גילתה התורה שכרן: במצוה החמורה ביותר 'כיבוד אב ואם', ובמצוה הקלה ביותר 'שילוח הקן' התורה הבטיחה "למען ייטב לך והארכת ימים", ללמדנו שכל המצוות שוות, ויש לקיים את כולן במידה שווה.

כתב סופר: ביאור הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו", הסתיר הקב"ה את מתן שכר המצוות, אך גילה רק שכרן של 2 מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואחת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה.

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ (ל, ב)

אימתי יידע אדם שתשובתו הועילה ועלה בידו לשוב עד ה' אלוקיו?

יהודי שפך את ליבו באזני הרב שטינמן, על עוונות רבים וכבדים שעשה וביקש דרך תיקון ותשובה. הרב שטיינמן פרט באזניו את דרכי התשובה בארוכה. לאחר ששמע את הדברים בכובד ראש שאל היהודי: אם אכן אעשה כל זאת, האם יש סיכוי שאוכל לראות את ה'ענין' כ'סגור'?

ענה לו הרב בשאלה: האם פעם קרה לך שאבדת סכום כסף משמעותי של 1,000 שקל, או לפחות 500 שקל?

האיש אישר שאירע לו. הרב המשיך: כשאתה נזכר בזה, אתה חש איזו צביטה בלב, נכון? אם את אותה תחושה, לכל הפחות תרגיש, כשתיזכר בעבירה שבצעת, או אז יש סיכוי שתשובתך הועילה.

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (ל, ב)

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו (ל, ח)

לאחר שהפסוק הראשון עסק בפעולת התשובה, מדוע חוזרת התורה בשנית על מצוות התשובה?

רבנו בחיי: עיקר התשובה שאדם יקבל על עצמו לפרוש מדרכו הרעה, אך כדי לעשות זאת, חייב "לאחוז ולתמוך דרך תורת משה" – חובה עליו לעסוק בתורה ודרכה תהיה תשובתו שלמה.

הפסוק הראשון עוסק בתשובה ראשונית, תשובה מיראה. תחילה יש להפסיק את ה'סור מרע'. אך לא די בתשובה מיראה. לאחר שהצליח לסור מהחטאים שבהם הורגל, מגיע השלב השני, של עשיית 'תשובה על התשובה', שתהיה זו תשובה מאהבה.

התכלית היא להתבונן באהבת ה' עד שתתעורר נפשו לתשובה מחמת השתוקקות ורצון לקיים דברי הקב"ה. עיקר התשובה להידבק באהבת ה' ע"י התחזקות בלימוד התורה, ו"המאור שבה מחזירו למוטב", לתשובה מאהבה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (ל, ד)

רבי יחזקאל לוינשטיין: ביאר בשם הסבא מקלם, שאפילו אם נידח האדם והתרחק מדרכי הקב"ה וכל כולו שקוע בתאוות עולם הזה והבליו, אם רק יאחוז בקצה השמים, שלא יתנתק הקשר לגמרי, אזי יש לו תקוה שיעזרהו הקב"ה ויקרבנו אליו יתברך.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה (ל, יא)

הלשון אינה מובנת, אם התורה רוצה להמחיש שזה קרוב, מדוע כתבה 'לא בשמים'? היתה צריכה לנקוט משהו קרוב יותר כדי להמחיש זאת?

החפץ חיים: קל להתחרט על המעשים הרעים ולעשות עליהם תשובה, אולם היצר הרע מפתה את האדם ואומר לו שקשה לעשות תשובה.

התורה כתבה שהחרטה אינה בשמים משום שנראה לאדם שזה רחוק ממנו, ונמצא בשמים, אבל האמת היא ש'קרוב אליך הדבר מאד'.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יד)

פירשו הרמב"ן והספורנו שהכוונה בפסוק זה על מצוות התשובה, ועליה נאמרה כל הפרשה הזאת "לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא…".

אם היא קלה ונוחה, מדוע אין אנשים רבים שבים מדרכם הרעה? בפרט שניתן לקיימה בהרהור תשובה בלב, אפילו לא בפה?

רבי חיים שמואלביץ: זה בדיוק האסון, שבני האדם מתרגלים למצבם, מבלי לחוש ש"הסופה" מתקרבת ובאה. אילו היה האדם רואה פתאום לאן הגיע, בודאי היה מתהפך לאיש אחר וזהו נזקו של הרגל.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ (לא, ז)

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל'?

משך חכמה: בפרשת המלך כתוב (יז, כ) 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. על המלך להיות עניו רק בביתו, אבל את המלוכה עליו להנהיג ביד רמה. התורה כתבה 'לעיני כל ישראל חזק ואמץ', ללמדנו שרק כשהוא מנהיג את ישראל עליו להיות חזק ואמץ, אולם בביתו עליו להיות עניו, לבלתי רום לבבו מאחיו.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר… חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם… (לא, ז)

רש"י: משה אמר לו ליהושע: זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן. אבל הקב"ה אמר ליהושע: 'כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם', תביא על כרחם, הכל תלוי בך.

מדוע שינה משה רבינו בדבריו ליהושע את לשון הדברים שנמסרו לו מפי הגבורה?

רבי אלחנן וסרמן: אין סתירה, סדרי מנהל תקינים מתנהלים כשעל מנהיג הדור לשמוע תחילה את דעת ועצת הזקנים והחכמים. אל לו להסתמך מראש רק על דעתו. לאחר ששמע את מגוון הדעות עליו להכריע, בהתאם לשיקול דעתו. ההכרעה מסורה רק בידו.

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 154 לפרשיות ניצבים וילך תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל לומדים מכאן שהקב"ה ממלא את שנותיהם של הצדיקים מיום ליום, (קידושין לח ע"א) כלומר שמשה היה בן 120 בפטירתו.

בפר' וארא כתוב "ומשה בן שמונים שנה בדברו את פרעה", ולמדנו (עדויות פרק ב) שמשפט המצרים נמשך 12 חודש. לפי זה כשיצאו ממצרים היה משה בן 81, והיו במדבר 40 שנים ובסופם הוא מת. אם כך משה היה בן 121, ולא בן 120?

רבי חיים קניבסקי יישב זאת בביאורו 'טעמא דקרא' באופן פשוט:

מה שכתוב שהיה בן 80 כשדיבר אל פרעה, הכונה שהיה בן 79 ויום אחד, דהיינו שנכנס לשנתו השמונים. ואם כך ביציאת מצרים סיים את שנת השמונים, שנעשה בן 80, ו-40 שנה לאחר מכן נעשה בן 120, ועל כך אמר משה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום".

הפוסט חשבון יפה מפרשת ניצבים וילך. הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הרמב"ן כתב שמדובר במצות תשובה שקרובה לאדם. לאחר שמחליט לחזור בתשובה, אין לו מעכב לבצע את תנאי התשובה, שהרי אין לו קושי להתחרט על עוונותיו, לקבל על עצמו קבלה לעתיד, ולהתוודות על חטאיו.

כיצד יתכן הבדל כה גדול בין המחשבה בתחילת הפסוק ש"בשמים היא", למסקנה שבאמת "קרוב אליך הדבר"?

רבי נתן צבי פינקל, ראש ישיבת מיר הסביר שיש תמיהה גדולה בכל מהלך החיים של האדם, שהרי כל בר דעת יודע ומבין שאם לא יעמוד בנסיונות, וחלילה יכשל בעבירות, יפסיד את כל שליחותו בעולם הזה. אם כך איך כל כך הרבה אנשים ובהם גם חשובים מתעלמים מאמת כה פשוטה וברורה?

הקב"ה ברא את היצר הרע עם כוחות עצומים להטעות אדם ולהכשילו, כדי שיהיה בעל בחירה ויקבל שכר טוב על התגברותו. העצה היחידה להתמודד מול נסיונות היצר הרע היא בכח לימוד התורה, כפי שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", וכפי שהשריש רבי ישראל סלנטר שכוונת חז"ל על תורת כל מידה ומידה איך לנהוג בה, ולא רק על דברי תורה. זו העצה כנגד יצר הרע, להתבונן ולשנן בכל יום את יסודות היראה, באמצעות לימוד מוסר, שיזכיר לאדם שעליו להמלט מיצר הרע שאורב לו להכשילו.

זה ההבדל הגדול בין מצב של "בשמים היא" לבין "קרוב אליך הדבר מאד". אדם שחי כל ימיו בהתבוננות ביראת שמים, לומד מוסר, מפקח ומביט על מעשיו, הוא קרוב. אולם כאשר האדם לא משתמש בכלים שהקב"ה ברא עבורו כדי שישאר בקרבת ה' תמידית, אכן רחוק הוא כמרחק שמים מארץ.

הפוסט קרוב אליך הדבר מאד" – בלימוד המוסר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

החיד"א כתב (רוח חיים דרוש א') שהמברך מאה ברכות בכל יום ניצול ממאה קללות שכתובות בפרשה הקודמת, כי תבוא (נוסף ל-98 קללות הכתובות בה יש 2 קללות נוספות: 'גם כל חלי' ו'כל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה'. 'חלי' ו'מכה' הן 2 הקללות שמשלימות ל – 100 קללות).

והוסיף החיד"א בשם בעל ה'מנהיג', שמשה רבינו תיקן מאה ברכות. תקנה זו השתכחה וחידשה דוד המלך, כדי להציל את ישראל מהמגיפה.

והוסיף החיד"א שאפשר שמשה רבינו תיקן זאת מיד לאחר שאמר להם את הקללות שבפרשת כי תבוא, משום שרצה להפיג את פחדם. כפי שהביא רש"י שכששמעו בני ישראל את הקללות הוריקו פניהם), ונתן להם עצה להימלט מהקללות על ידי שיברכו מאה ברכות בכל יום ויינצלו.

ומבואר בדברי רבינו הרוקח שמאה ברכות אינן סגולה להינצל רק ממגיפה, אלא סגולה כללית להינצל מכל מאה קללות שבתורה. בפרט יש להיזהר בשבת קודש, שחסרות ברכות להשלים למספר מאה. ויש להשלים חשבון מאה ברכות ע"י אכילת מיני פירות ומגדים.

כדי לזכות לסגולת אמירת מאה ברכות, יש לומר את הברכות לאט ובכוונה ולא בהבלעה ובמרוצה. שהרי תכלית אמירת 100 ברכות להביא ליראת שמים כפי שדרשו חז"ל (מנחות מג ע"ב) על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" הרי שתכלית אמירת 100 ברכות להביא את האדם ליראת שמים.

הפוסט סגולת אמירת מאה ברכות בכל יום בכל עת צרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה האריכה ופירטה "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם טפכם נשיכם…", הרי כל אלו כבר נכללו במילה 'כולכם' כפי שכתוב בתחילת הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם"?

הרב שטרנבוך שליט"א: בזוהר הקדוש כתוב על הפסוק 'אתם ניצבים היום': "היום דא ראש השנה" (פרשת בא ל"ב ע"א).

הפסוק רומז על יום ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב"ה. כידוע כל יהודי נתבע לפי מצבו ויכולתו. תביעת הקב"ה מהטף אינה דומה לתביעתו מהנשים. ולא הרי תביעתו מחוטבי עצים ושואבי מים כתביעתו מ'ראשיכם וזקניכם', שהראשים והזקנים נתבעים יותר על כל פעולה. וגם בין חוטבי עצים לשואבי מים יש חילוק בתביעת הקב"ה מהם, שכל אחד נתבע לפי כוחו ויכולתו בהידור המצוות ובכוונת הלב בקיום המצוות.

מספרים על הרבי ר' זושא, שאמר: "כשאבוא לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית הבעש"ט, אלא ישאלו אותי מדוע לא היית רבי זושא", שכן בשמים תובעים מכל אחד לפי מה שהוא לפי כוחותיו.

וכן פירש הבעש"ט בפר' בראשית מאמר הגמרא (ברכות לה ע"ב): "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם", שהרבה רצו להידמות לרשב"י ולעשות כפי מעשיו, אך לא עלתה בידם כיון שאין כח ביד האדם להידמות לאדם אחר. על כל אחד לשאוף לקיים את חיובו כפי מה שהוא ולא להידמות לצדיק אחר.

הפוסט אדם נדרש למצות את יכולותיו והפוטנציאל הגלום בו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

סדר הטובה המובטחת: א. פרי בטנך ב. פרי בהמתך ג. פרי אדמתך, אך בפר' כי תבא הסדר שונה. מדוע שם הקדים 'פרי אדמתך' ל'פרי בהמתך'?

רבי חיים קניבסקי ביאר ב'טעמא דקרא' שחז"ל ביארו את הסדר לפי חודשי השנה: זמן קציר התבואה בחודשים ניסן אייר וסיון (ב"מ דף קו ע"ב). ובגמ' במסכת ראש השנה (דף ח ע"א) כתוב שזמן לידת הבהמות הוא בחודשים אב ואלול.

לפי זה ברור ההבדל ביניהם. בפרשת כי תבוא, הברכה היא על מצב שישראל צדיקים גמורים, וכתבה התורה את הטובה בסדר של ימות השנה. תחילה זמן התבואה ואח"כ זמן הבהמות, ולכן כתוב קודם "בפרי אדמתך" ורק אח"כ "פרי בהמתך".

לעומת זאת בפרשתנו מדובר כשבני ישראל חזרו בתשובה לאחר שחטאו וכל ההטבות נלקחו ע"י גויים. כעת מבטיח הקב"ה להשיב להם את כל ההטבות. ולכן כתבה התורה תחילה את ההטבה החשובה יותר, "פרי בהמתך", כפי שכתבו חז"ל (חולין פד ע"א): לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור עתודים ויקח שדה ולאחר מכן כתבה "ופרי אדמתך".

הפוסט סדר הבטחת הקב"ה לעם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לפני כשנה, המשיך לספר, הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.

לאחר המסיבה, הבחין הרופא שבנו [המאומץ] נתון בהרגשת רוממות יוצאת דופן. פניו קרנו מאושר, אפשר היה לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. פנה אליו הרופא ושאל: בני היקר, מה עובר עליך? מדוע אתה כל כך מרוגש?

"מה השאלה" תמה הבן, "הרי קיבלתי היום סידור".

נו, וזו סיבה להתרגש כל כך? שאל האב המאמץ.

הבן, שעדיין בטוח שעומד לפניו אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא: תן לי אח. כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן – אנא ריבונו של עולם, אני רוצה אח.

הרופא פנה בהתרגשות לרב והוסיף: כל כך ריחמתי על הילד, ליבי ממש נחמץ בקרבי. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה אחיו.

וכאן פרץ הרופא בבכי וסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו – לאחר 15 שנות עקרות – בבריתו של אברהם אבינו.

הדרכה – איך צריכה להיראות התפילה

בפרשתנו יש כמה לימודים, איך להתפלל, ונביא 3 מהם:

א. בתחילת הפרשה מדריכה אותנו התורה כיצד עלינו להודות להקב"ה. כתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (כו, ה). הוידוי שאומר החקלאי בעת שמביא את הביכורים לבית המקדש צריך להיאמר בקול, כפי שמסביר רש"י את כפל המילים 'וענית ואמרת' וכותב: "'וענית ואמרת', לשון הרמת קול". מובן שעל החקלאי להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?

מבאר ה'שפת אמת' שמביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, כדי להביע בכך תודה למי שהכל שלו שבזכותו הכל. כשמביא החקלאי את הביכורים, את ה'ראשית', מזכירים לו נקודה אחת: את תפילתו כשהיה בשדה בשלבי טרום זריעה. אז התפלל מקירות ליבו, התחנן על נפשו ועמלו שלא ירד לטמיון. התורה מלמדת אותו שגם כעת, כשרוצה להודות, עליו לעשות זאת בדיוק באותו טון, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.

כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים

ב. בהמשך הפרשה כתוב: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ (כו, ז). רבי ירוחם ליבוביץ אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב. ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

כיצד להתפלל

ג. לקראת סיום הפרשה כתוב: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כח, ו) ומבאר מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. במשך כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. אדם זה, כשמסיים את תפילתו ויוצא, בעצם אינו יוצא מבית הכנסת, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.

כוונת המדרש, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו. בכל תפילה עלינו לחוש כאותו ילד, להתרגש. בורא עולם נותן לנו הזדמנות, הבה ננצל אותה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תבוא? היכנסו לקישור https://did.li/M1Jaa

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13645

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט כוחה של תפילה – לפרשת כי תבוא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

מדוע נסמכה פרשת הביכורים בתחילת פרשתנו למצות מחיית עמלק?

מושב זקנים: עמלק נקרא 'ראשית', כפי שכתוב 'ראשית גויים עמלק' (במדבר כד, כא) וגם הביכורים נקראים 'ראשית'. יבוא ראשית ביכורים ויאבד ראשית עמלק.

בעל הטורים: בפרשת עמלק כתוב "תמחה את זכר עמלק". עם ישראל הצטוה למחות את זכר עמלק מיד עם כניסתם לארץ. עמלק רצה לעכב את כניסתם לארץ כששלח לספר למלך מצרים שבני ישראל ברחו, ונהג כמו לבן שרצה לעכב את יעקב בבריחתו ממנו. להן מוזכר בפרשת הביכורים במילים "ארמי אובד אבי".

כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ (כו, א)

רש"י: מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה.

מדוע כתוב פסוק שמלמד על  חיוב ביכורים רק לאחר הכיבוש, הרי לפני הכיבוש פטורים, כיון שאי אפשר לומר 'מארצך'?

הגרי"ז סולובייצ'יק: כל שבט זכה בחלקו לפני שחילקו את הארץ לכולם. התורה כתבה את המילה 'מארצך' ללמדנו 'מארצך' של אותו שבט.

 וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (כו, ב)

מדוע כתוב 'פְּרִי הָאֲדָמָה', הרי רוב שבעת המינים הם פרי העץ, ולא פרי האדמה?

פרדס יוסף: החקלאי מניח את הגמי על הפירות מיד כשהפרי מבכר, כשהוא עדיין בוסר, וברכתו עליו 'בורא פרי האדמה'.

רבי חיים קניבסקי: הגדרת 'פרי האדמה' כוללת כל מה שמביאים ביכורים, כפי שאומרים חז"ל: "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא" (ברכות מ ע"א), הואיל והאילן עצמו גדל באדמה.

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה (כו, ה)

מה הקשר בין רמאות לבן לירידת בני ישראל למצרים?

אלשיך: בני ישראל ירדו למצרים בעקבות יוסף, [שחלם וסיפר לאביו וכו']. יוסף עצמו ירד למצרים משום שאחיו קנאו בו. אם יוסף היה בכור, לא היו מקנאים בו, שהרי בכור נוטל פי שנים. ללא רמאות לבן, יוסף יכל להיות הבכור, שהרי יעקב היה נושא רק את רחל לאשה. בעקבות רמאות

לבן התגלגלה השנאה ליוסף, וכל ההמשך.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (כו, ה)

רש"י: וענית – לשון הרמת קול.

מדוע רש"י נצרך להסביר זאת?

חנוכת התורה: חז"ל אומרים במסכת ברכות שאסור להגביה את הקול בתפילה, משום שהמתפלל בקול נראה שהוא מקטני אמנה, שסובר שאין הקב"ה עונה למתפלל בלחש, וחלילה אינו בוחן לבבות ומחשבות. לפי זה, אם אדם מציין בתפילתו דבר שידוע לכולם, הוא יהיה רשאי להתפלל בקול רם.

בפרשת הביכורים אומר החקלאי: "ארמי אובד אבי", שלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל, וה' הצילנו מידו, שהיה יודע את מחשבתו, ובחן את לבבו.

דבר זה בודאי רשאי לומר בקול רם. ועל כך ביאר רש"י את המילים 'וענית ואמרת', שיהיה זה בקול רם, למרות שחז"ל אמרו שאסור להגביה קולו בתפילתו.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ט)

מדוע התורה כינתה את ארץ ישראל בדימויים לחלב ולדבש?

רבי מאיר שפירא מלובלין: דבש דבורים יוצא מדבורה, שהיא שרץ, ואף טבעו להפוך את מה שיש בו לדבש. וכן חלב מגיע מדבר טמא, מדם שנעכר ונעשה חלב. גם ארץ ישראל מסוגלת להפוך רשעים לצדיקים. אמנם הבחירה בידי אדם, אבל זה כוחה, כפי שנאמר 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוק'. התורה רמזה בתואר 'ארץ זבת חלב ודבש', לדברים שהתהפכו מאיסור להיתר, ובהם ארץ ישראל.

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ (כו, טו)

מדוע בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ', (עתיד), ואילו בביכורים כתוב 'אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ', (עבר)?

כפות תמרים: מכאן ניתן ללמוד את ההבדל בין ביכורים למעשר בגר. בביכורים גר מביא וקורא, בניגוד למעשר, שמביא ואינו קורא. משום שבביכורים הקריאה היא לתת לנו, לעתיד, כפי שכתוב במדרש קהלת שלעתיד לבוא הגרים יטלו חלק בארץ. לעומת זאת במעשר האמירה מכוונת על העבר, והגרים שלא קיבלו בעבר, אינם יכולים לקרוא.

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ… כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, טו)

רש"י: "השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת 'אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' (ויקרא כו, ג)".

מדוע רש"י הביא דוקא את ברכת 'ונתתי גשמיכם'?

ילקוט הגרשוני: חז"ל אמרו במסכת תענית: "בעוון  צדקה, שפוסקים ואינם נותנים, גשמים נעצרים". כשאדם מצהיר שקיים את מצות מתנת עניים ואומר: "עשיתי ככל אשר צויתני", הוא מסיר את הגורם לעצירת גשמים. לכן מבקשים שגם הקב"ה יעשה את שהבטיח 'ונתתי גשמיכם בעתם'.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (כז, טו)

כל ה'ארורים' כתובים בלשון הווה, למעט 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', שכתוב בלשון עתיד, מדוע שינוי הלשון?

מעדני שמואל: עבודה זרה זו העבירה היחידה שהקב"ה מצרף בה מחשבה למעשה. כתוב 'אשר יעשה', בלשון עתיד ללמדנו שגם אם רק חושב לעשות יהיה ב'ארור' כבר משעת המחשבה, גם אם בסוף לא עשה.    

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב (כח, יג)

מדוע התורה כפלה לשונה וכתבה 'לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב', הרי אם יהיה 'לְרֹאשׁ' ממילא לא יהיה 'לְזָנָב'?

רבי יונתן אייבשיץ: חז"ל אומרים במסכת אבות: 'הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים'. הרי שלפעמים טוב להיות זנב, במקום שכולם אריות ואתה לא. וזה מה שהתורה מבטיחך שתהיה לראש לאריות וממילא לא תהיה לעולם זנב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ (כח, טו)

מדוע בפרשת בחוקותי נאמרו 49 קללות, ואילו בפרשתנו 98 קללות?

כלי יקר: הקללות שבספר ויקרא נאמרו לפני שבני ישראל קיבלו עליהם את הערבות בשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, בניגוד לקללות שבפרשתנו, שנאמרו לאחר הערבות. בפרשתנו, לאחר הערבות, כל אחד מקבל את עוונו ועוון חבירו ולכן נאמרו להם 98 קללות, כפול מהקללות שבספר ויקרא, כנגד עוונו ועוון חבירו.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כח, סא)

במדרש: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה – זה מיתת צדיקים". (הובא ביערות דבש ח"א דרוש ד').

והיכן זה נרמז?

מגד ירחים: הכוונה שבכל ספר מחמשת חומשי תורה נכתבה מיתת [לפחות] אחד צדיקים. בספר בראשית – מיתת האבות הקדושים, ועוד צדיקים. בספר שמות – 'וימת יוסף וכל אחיו'. בספר  ויקרא  – מיתת נדב ואביהו. בספר במדבר – מיתת אהרן ומרים. אבל בספר דברים לא נזכרה מיתת שום צדיק.

אמנם כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה: "וימת שם משה". יש על כך 2 תירוצים: א. כשמשה כתב את הפסוק "גם  כל  חלי" הוא עוד היה חי. ב. הרי משה רבינו היה עניו מאד, ובודאי לא החזיק עצמו לצדיק.

ועל כך כתב: כל חלי שלא כתוב בספר התורה הזאת, כלומר בספר דברים, זה מיתת צדיקים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בעל ההגדה דרש כל פסוק ומילה בפרשת הביכורים שבפרשת כי תבא, כששרוב דרשותיו נתמכות מהפסוקים של ספר שמות. ומדוע לא דרש את סיפור יציאת מצרים מפרשיות שמות – בשלח, שעוסקות בכך?

ביאר רבי אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר שעיקר מצות סיפור 'יציאת מצרים' הוא הודאה, ובכך שונה ממצות זכירת יציאת מצרים כל השנה, שענינה אמונה. פרשת כי תבא היא היחידה שמעשה 'יציאת מצרים' מובא שם כ'הודאה', שזה ענינה של 'הכרת הטוב' בהבאת הביכורים. ולכן דרש בעל ההגדה בפרשת ביכורים, ולא מהפרשיות שבתחילת ספר שמות.

כך מצינו בלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ו): "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש 'פרשה זו', הרי זה משובח".

הרי שיש ענין מיוחד לדרוש דוקא בפרשה זו שבפרשת כי תבוא ולא בתחילת חומש שמות.

הפוסט עיקר סיפור יציאת מצרים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ סיפר פעם ששמע מרבי אהרן באקשט מעשה, שביאר לו את הפסוק. באחד הכפרים כל התושבים היו גויים והיה בו רק יהודי אחד בודד. הוא תמיד חשש שבניו יתחברו עם ילדי הנכרים. כל תוכחותיו וגערותיו בילדיו לא הועילו. מה עשה?

יום אחד נכנס אמר לשכנו הנכרי כבדרך אגב שילדיו חולים במחלת השחין, וכל גופם מלא חבורות ופצעים. מחלה זו כידוע מדבקת מאד. קל לנחש מה היתה ההשלכה של דבריו, לאחר דברים אלו כל הילדים הנכרים ברחו מילדיו, ולא היה חשש שמא יתערבו בניו עם ילדי הגוים.

סיים הרב באקשט את המשל והבהיר שהאב הוא הקב"ה אב הרחמן. מן הדין היו עם בני ישראל צריכים למסור את נפשם שלא להתחבר אל הגויים, שהרי אין קלקול כמו הקלקול של התחברות אל הגויים, אולם בפועל היהודים אינם נזהרים ואינם מתרחקים מהגויים מעצמם.

מה עושה הקב"ה? נותן בלב הגויים שישנאו אותנו ויתרחקו מאתנו. ככל שנרוץ אחריהם, באותה מידה הם בורחים מאתנו. הם עוד מתגאים עלינו ואנחנו בעיניהם כשפלים ונבזים.

זהו הביאור לשנאתם אותנו. ללא שהיה הקב"ה מזהיר בתוכחה "והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ" לא היתה האנטישמיות קיימת כלל בעולם. כל עצם קיומה הוא רק כדי להרחיקנו מהאומות.

הפוסט מקור האנטישמיות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב.

ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.

לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד).

ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".

אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).

כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.

הפוסט כוחה של התפילה ביציאת בני ישראל ממצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע המילה 'וִירִשְׁתָּהּ' נכתבה בתוספת האות ה' בסופה?

ה'בן איש חי', רבנו יוסף חיים מבגדד, בספרו על התורה 'עוד יוסף חי' ביאר, שהאות ה' רומזת שמי שיקיים את המצוות בצורה מושלמת – במעשה, בדיבור, במחשבה ובכוונה יזכה לשבת בארץ ישראל לבטח עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. מלבד החלק המעשי, קיום המצווה בפועל, שיהיה כדת וכהלכה, יש גם לכוון לקיים את המצווה לשם שמים, זה חלק הכוונה. כמו כן יש לשמוח שמחה עצומה בעת קיומה, יותר ממה שהיה שמח אם היה מרוויח אלפי אבנים טובות ומרגליות, שזהו חלק ה'רעותא דליבא'.

כמו כן יש לחשוב לקיים את המצווה 'לשם מצווה'. כדוגמת אדם שנותן צדקה, שלא יסתפק במעשה נתינה "יבש", כמצוות אנשים מלומדה, אלא יחשוב לשם מצוות צדקה.

במצוות שנתקנו עליהן ברכות, כמו בציצית ובתפילין, יקפיד להוציא את הברכה בפיו, או בקריאת שמע – לקרותה בפיו. זהו חלק הדיבור.

בזכות קיום חמישה תנאים אלו, הרמוזים באות ה' שבמילה 'וירשתה' יזכה ל'וישבת בה'.

הפוסט קיום מצוות כראוי מסייע לישיבה בטוחה בארץ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט הבאת הביכורים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים, שבתורה היא המצוה היחידה שרק בה מצאנו מצוה של יחיד, שכתובה בה השתחויה לה'?

תירץ רבי חיים שמואלביץ שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של

האדם. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך כל השנה יגיעות רבות. בחרישת הקרקע, סיקול, זיבול וזריעה, ובכל שאר עבודות השדה.

דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא נותן לה' את פרי עמלו, את הראשית החביבה עליו ביותר. הוא מעלה עמו לבית המקדש פרי מובחר ומשובח. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.

במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, אשר בא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה הוא כאדם שאומר שאינו תופס מקום בעולם כלל, אלא הוא מוסר את נפשו וגופו לשמים.

יתרה מזו, טבע זה שהוטבע באדם שמחבב ומתקשר אל הדבר שעמל בו, נועד לאפשר לו להתעלות ולהתגדל בתתו מפרי עמלו לזולתו, שכאשר יתן לו את הדבר החביב עליו ביותר יתן לו בזה את לבו.

הפוסט התקשרות לחביבות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אחד הטעמים במצות ביכורים, להכיר טובה להקב"ה על כל הטוב שגמלנו. הרמב"ן בסוף פרשת בא כתב: וכוונת כל המצוות, שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

הרב דסלר כתב במכתב מאליהו ח"א שעבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב ועבודת הלב יש בה מן השלמות, ותהיה רק בהרגשת ההודאה. וחז"ל אמרו: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה.

וביאר הסבא מקלם שכל אדם מתנהג במעשיו בהתאם לכוחות נפשו. אם הוא כעסן, יכעס בכל ענין שיגרום לו, ואם הוא גאותן יתגאה בכל מקום. אם הוא טוב יתנהג בטובה עם כולם.

כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפור בטובתו של הקב"ה. וכשאדם יודה לה' הוא נהיה כנותן והקב"ה כמקבל ואז יזכה לדביקות בה', ויזכה להשיג את אהבת הקב"ה.

הסטייפלר כתב בספרו ברכת פרץ שמניעת 'הכרת הטוב' היא מידה רעה מאד. ב'חובת הלבבות' ביאר שעיקר הדרך לאהבת ה' על יסוד הכרת הטוב. ובמשנת רבי אליעזר (פרק ז') כתוב: "אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה". אדם הראשון נטרד מגן עדן בגלל כפיית הטוב. וגם על אבותינו במדבר כעס הקב"ה על כפיית הטובה.

תובנה זו חשובה מאד לחיינו ביום-יום. עלינו להוקיר ולהכיר טובה ותודה לכל מי שמיטיב עמנו.

הפוסט טעם מצות הביכורים – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

• מדוע היה צורך להפוך את הקללה לברכה, הרי ממילא הקב"ה מנע מבלעם לקלל את עם ישראל?
• וגם אם היה מקלל, וכי קללותיו משפיעות? האם יש לחשוש מהן?
• התורה הורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (כג, ד), ונימקה "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר…". מדוע הוסיפה התורה את שידוע לנו, שהפך הקב"ה את קללותיו של בלעם לברכות?

רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת 'כפר חסידים' הסביר במשל לפונדק ששכן בצומת דרכים מרכזית, ועוברי אורח רבים סעדו בו את נפשם. ברבות הימים יחסיהם של בני הזוג שניהלו אותו עלו על סרטון. מריבות קולניות היו פורצות ביניהם תדיר. וכשהחלו לריב נהגו לקלל זה את זו ולהיפך. למשמע העימותים וההתנצחויות חשו האורחים שלא בנוח. לתחושתם היה ביטוי מעשי, אט אט חדלו אורחים מלפקוד את 'פונדק המריבה'. משראו בני הזוג שהחלו לאבד את פרנסתם, פנו לרב העיר לבקש עצה, כיצד יוכלו להשיב את פרנסתם.

עצת הרב היתה פשוטה, לחדול מהמריבות ומהקללות. אולם הם הבהירו לו שאינם יכולים לשלוט ברוחם, וכשאחד מבני הזוג מרגיז את זולתו, חש בן זוגו שעליו להגיב בטון גבוה יותר, ולהשיב בקללות הדדיות.

הציע להם הרב שירגילו את עצמם לכל הפחות שלא לקלל זה את זה. אבל הם לא הצליחו להבין איך יוכלו לעצור ברוחם, כשלהבות המחלוקת מיתמרות עד לשמים. 'אם כך', אמר הרב, 'קבלו על עצמכם לברך זה את זה במקום לקלל, למשל: אם אתה רוצה לומר לה שתיהרג, אמור במקום זאת: 'שתהיה לך אריכות ימים'. אם את מבקשת לאחל לו שייענש, השתמשי במילים חילופיות ואמרי לו שיקבל שכר. ממילא המילים אינן משנות מאומה, הרי שניכם יודעים מה הכוונה האמיתית, וכך תמצאו מרגוע לנפשכם הסוערת.

העצה המקורית מצאה חן בעיניהם והתחילו לברך זה את זה במקום לקלל, והאוירה השתפרה. השינוי נתן אותותיו, והאורחים חזרו להתארח בפונדק. אולם לא לאורך זמן, עד מהרה נדהמו המבקרים לראות כיצד בעיצומן של ה"ברכות" ההדדיות, בני הזוג משליכים צלחות זה על זה.

על פי המשל ניתן להבין מדוע היה צורך שיהפוך הקב"ה את קללת בלעם לברכה. "ברכותיו" של בלעם היו תחליף לקללות שרצה לקלל את עם ישראל. אמנם נאלץ בעל כרחו לברכם, אולם כוונתו לקללם נשארה, והראיה לכך, שמ"ברכותיו" מתו במגיפה עשרים ושנים אלף מבני ישראל. ניתן לשער מה היה קורה אם לא היה הקב"ה הופך את קללותיו לברכה.

הדמיון של בלעם לכלב רע ונושך

יתרה מכך, חז"ל אומרים שהקב"ה לא נתן לגויים כח של נבואה. הנביא היחיד שהסכים להם היה בלעם, וגם הוא בגבולות מסויימים. ולמרות הסייגים שהטיל עליו הקב"ה לא נמנע בלעם הרשע מלייעץ לבלק כיצד לגרום לאסון בקרב עם ישראל. רבי איצל'ה מוולאז'ין דימה את בלעם ל"כלב רע ונושך", שרגיל להזיק לבריות. כשהוא קשור בשרשרת, לעיתים נראה "שקט ושלו". הוא יושב ברוגע בפינה, אך מה יקרה אם יעבור בקרבתו מישהו זר? הוא מיד יתחיל "להשתולל" וירצה להתנפל עליו. ואם הבעלים יתירו את השרשרת, מה יקרה? ברור, הוא יסתער עליו ויתקוף אותו. כך היה בלעם, בדומה לכלב קשור, שבעליו התיר את הרצועה. כש"התיר" הקב"ה את החבל לרגע קט, מיד נתן לבלק עצה, כיצד להפיל רבבות מישראל.

לפי זה תירץ הגרי"ז סולובייצ'יק את הקושיה השניה, האם ועד כמה נזק יש בקללותיו של בלעם. על פי התוצאות ניתן להתרשם שהן היו איומות ונוראות. כפי שהוכח במגיפה הנוראה, הן היו מסוכנות לעם ישראל. לא היתה שום עצה ותבונה, אלא רק להפוך את אותן לברכות. ההתמודדות היחידה עם הקללות היתה רק בהפיכתן לברכות.

איזכור בלעם בסמוך לאיסור חיתון עם המואבים

לאחר שהבנו את חומרתן קללותיו של בלעם, נותר להבין מדוע חזרה התורה שנית בפרשתנו וציינה זאת. ומדוע מיד לאחר שהורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'"?

ביאר ה'כתב סופר' שהיה מקום לשאול מדוע עונשם של העמונים שווה לזה של המואבים, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם? אמנם גם הם לא הסכימו להעניק לבני ישראל מאומה, אך לפחות לא ביקשו להזיק להם?

וביאר שהתורה רצתה להדגיש בפסוק זה את הפיכת הקללה לברכה, "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה". בל נחשוב ש"הרווחנו" ברכות מהמואבים, וממילא אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מלמדת אותנו התורה שהכל הולך אחר הכוונה. מאחר שכוונת עמון ומואב היתה לרעה, על אף שמואב רצו להרע יותר, [למרות שבסופו של דבר יצא מכך טוב, שבני ישראל התברכו] עונשם של עמון ומואב שווה. למדנו גם בפרשה זו את אהבת הקב"ה לעם ישראל. ואת ההגנה הרבה שפורס עלינו. ניתן לשער מה רב היה הנזק, ללא הגנה זו. גם בימינו עדים אנו לניסים רבים ושמירה חזקה על עם ישראל, מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפנינו.

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא, בקישור https://shaalti.co.il/?p=13528

מעוניינים להיערך ראוי לשולחן שבת, עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת כי תצא? היכנסו לקישור https://did.li/n5Drl

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט יתן הקב"ה את אויבינו הקמים עלינו ניגפים – מאמר לפרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו מוזכרת זכירת יציאת מצרים כמה פעמים: במתנות עניים, בפרשה העוסקת בלקט, שכחה ופאה, וגם באיסור 'לא תחבול בגד אלמנה'. בכולם כתוב: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

מה הקשר בין מצוות אלו לזכירת יציאת מצרים?

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים לחולשותיו של הזולת. אל לנו להתעלם מהן, כאילו לא היו. בדרגות האנושיות הפחותות ביותר נמצאים העבד והעני.

הקב"ה פונה אלינו ואומר: אמנם אתה היום עשיר, אולם אל לך להתעלם ולשכוח את מצבך ומצב אבותיך לפני אלפי שנים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". נקודת ההתחלה של כולנו היתה עבד, "ויפדך ה' אלוקיך משם". כל מה שיש לנו מעבר לכך זו מתנת שמים, זה חסד ה'.

זכירת יציאת מצרים כתובה בפרשת מתנות עניים ובפרשת אלמנה ללמדנו שההתנכרות לעניים ולמי שנמצא בשפל אינה רק בעיה של בין אדם לחברו, אלא יש בה גם כפירה וחיסרון באמונה, זו כפיות טובה להקב"ה.

הפוסט רגישים לחולשות של הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק מבאר חילוק יסודי במהותם של נדר ונדבה, על פי הגדרת חז"ל (ראש השנה ו' ע"ב) נדר זה כשאדם מתחייב "הרי עלי עולה", בניגוד לנדבה שהיא כשהוא אומר "הרי זו עולה".

מה ההבדל בין השניים?

את הנדר אדם נודר בעת צרה או כשרצונו לזכות לדבר מסוים מהשמים, ולכן הוא מתחייב לתת משהו משל עצמו. אך נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא היה מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם ונפש חפצה, שכן אף אחד לא הכריח אותו לנדוב ואם בכל זאת הוא מתנדב – הרי שרצונו שלם עם הנתינה במאת האחוזים.

לפי חילוק זה, מבאר מהר"ם שיק את הפסוק ושאלתנו. יש פעמים שבהן הנדר נידר בלב שלם ומרוצה. מתי היא ההוכחה לכך? אם האדם נותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. התורה אומרת "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", תיכף ומיד בלא להתמהמה, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". כוונת התורה שאם אתה מקיים את הנדר בסמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא זו נדבה בלב שלם.

הפוסט נדר ונדבה בלב שלם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מלשון הפסוק "לא קידמו", משמע שהתביעה עליהם אינה רק על שלא נתנו לחם ומים, אלא התביעה היא גם שהיה מוטל עליהם להקדים ולהציע לחם ומים לפני שמבקשים מהם, ולא להמתין עד שיבואו לבקש מהם.

מכאן עלינו ללמוד שעל כל אחד היודע שחברו במצוקה, להקדים ולהציע עצמו לעזרה, ולא להמתין עד שחברו יבוא לבקש. שהרי לרוב אדם מתבייש לבקש עזרה. לעומת זאת הצעה לסייע חוסכת את הבושה.

חז"ל מספרים על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שכל דבר למד ארבע מאות פעמים. ופעם אחת נדרש ללמוד איתו פעמיים 400 פעם, כלומר 800 פעמים (עירובין נד ע"ב).

רבי משה פיינשטיין בהקדמה לאגרות משה שואל מדוע הוא למד עם תלמידו ארבע מאות פעמים, ואף יותר מכך, האם אין בכך ביטול תורה? הרי בזמן יקר זה יכל להספיק ללמוד עוד חומר רב?

ביאר רבי משה פינשטיין, כשם שחייבים לתת מעשר בממון, כך גם בזמן ובחכמה נדרש לתת לנזקקים. על כל אחד למצוא את הזמן הראוי לסייע לנזקקים לסיוע בלימוד.

הפוסט חיוב כל אדם לחפש מי זקוק לעזרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה מדברת על אדם שלא שילם לפועל את שכרו באותו יום. מלשון הפסוק "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", דורשים חז"ל: "אפילו לא יקרא עליך אל ה' – מכל מקום 'והיה בך חטא'".

מדוע התורה הוסיפה את המילים 'וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה"?

דרש רבי שלמה קלוגר בספרו 'אמרי שפר' שחז"ל אמרו: "עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". כלומר, שהמחסור בממון גורם לאדם לעיתים לעבור על 'דעת קונו' – החיבור עם הקב"ה.

פועל זה ציפה לקבל את השכר בתום מלאכתו, ולא קיבלו. כשסיים את עבודתו והיה אמור ללכת להתפלל – לא הלך 'לקרוא אל השם', משום שהמחסור בממון טרד את מנוחתו ואת דעתו. על כך אומרת התורה "ואליו הוא נושא את נפשו", בשכר הזה שהיית אמור לשלם לו, לא תלויים רק ענייני הגוף, אלא גם ענייני הנפש.

הואיל ואין לו אפשרות אחרת להתפרנס לאחר ש"נתן לך" את זמנו וכוחותיו, ואתה לא שילמת וכתוצאה מכך הוא לא התפלל, הרי ש"ולא יקרא עליך אל ה'", שלא התפלל להקב"ה בגינך, "והיה בך חטא".

הפוסט חובת תשלום לשכיר יום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע היחס לעמון ומואב חד משמעי, בניגוד ליחס למצרים, בו יש מידת "סלחנות וותרנות"?

בשונה מעמון ומואב, האסורים לבוא בקהל ישראל, דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', נוסף לאיסור לתעבם כי גרים היינו בארצם.

למקרא הבחנה זו שבין המצרים לבין עמון ומואב, אנו עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. אם כן, מה פשר החלוקה וה"אפליה" הזו שבין המצרים לבין עמון ומואב?

בעל ספר 'החינוך' מבאר שאמנם המצרים ציערו אותנו, שיעבדו, השפילו ורמסו אותנו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. שהרי במשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

בניגוד לעמון ומואב, להם היתה מדיניות רשמית וקבועה של אנטי-חסד. אצלם היה המעשה נבלה תמידית וקבועה בדיוק כמו בסדום ועמורה, ולא אירוע חד-פעמי. כל מהותו וטבעו של העמוני הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי המושתת כולו על חסד ונתינה, על עזרה לזולת ודאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים למשל – אולם ישנן מציאויות שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולא נוכל לדור איתם בכפיפה אחת, ולו לרגע קל עד עולם. "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

הפוסט החסד – יסוד החיים של היהודי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפסוק זה אנו למדים על מצות "פריקה וטעינה", חיוב לסייע לפרוק או לטעון משא מבהמת חברו. חז"ל לומדים מהמילים "הקם תקים עמו" שחובתו להקים רק עם בעל החמור, אולם  אם הבעלים יושב בצד, אין עליו חובה לטעון או לפרוק.

החפץ חיים אמר שמהלכה זו ניתן ללמוד מוסר השכל לכל ענייני האדם. אם אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו למעלה. אם אדם מבקש לאחר התפילה "נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", והוא בעצמו נשמר מלדבר, אזי מהשמים יעזרו לו. אולם אם מזלזל ואינו עושה מאומה כדי להישמר מאיסור לשון הרע, איך יבקש זאת מהקב"ה?

אנו מבקשים בתפילה "והאר עינינו בתורתך". יש אנשים רבים שאינם יושבים בתום התפילה ללמוד. החפץ חיים אמר שהם דומים לאחד שמבקש ללוות מחברו סכום כסף. המלווה נעתר לבקשתו ואמר לו לבוא לביתו לקבל את ההלוואה. אולם הלווה שהיה עצל, לא הגיע ליטול את הכסף. לאדם זה אין סיבה להתרעם על המלווה, על שלא הלוה לו.

כן הדבר בענייננו, האדם מבקש מהקב"ה שיאיר את עיניו בתורתו. הקב"ה משיבו: טוב ביקשת, שב ע"י השולחן, קח גמרא או משניות בידיך, ואאיר את עיניך. אולם אם המבקש ממהר לעזוב את בית הכנסת לעסקיו, ואינו שם לב לעסק התורה, אז אין תפילתו מתקבלת, ומה שביקש הרי זו תפילת שווא, מבקש רק בפיו.

הפוסט בקשה מעשית בתפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מה מעלת הבכור, שנוטל פי שניים?

משך חכמה: הבכור הפך את האבא ל'אבא', ולכן יש להם דין של בכור. ביאור המילים 'בני בכורי ישראל', שכלל ישראל עשו את הקב"ה לאבא בעולם.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מדוע המילה 'הַבְּכֹר' כתובה בכתיב חסר, ללא ו'?

האר"י: בכל אותיות הא-ב' יש 3 אותיות, שערכן בגימטריה כפול מהאות  הקודמת: ב' כפול מא', כ' כפול מי', ור' כפול מק', וסימנן אותיות 'בכר'. התורה לא הוסיפה ו' כדי לרמז באותיות אלו שהבכור  מקבל פי שניים. אילו היתה כתובה האות ו' לא היה רמז בזה.

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת (כא, כא)

רש"י: נהרג ע"ש סופו, שלא ילסטם את הבריות. והרי דינו של רוצח בסייף ולא בסקילה?

רבי חיים קניבסקי: יש רוצחים שראוי להם עונש סקילה, אולם העונש נקבע לפי הרוצח הרגיל שהוא בסייף. בן סורר נידון על שם סופו, שעתיד להיות רוצח שראויב לו סקילה, ולכן נסקל כעת באבנים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (כב, ז)

רש"י: אם על מצוה קלה יש כזה שכר, ק"ו למתן שכר על מצוות חמורות.

מדוע רק בשילוח הקן מקשים על השכר שבה, הרי יש עוד מצוות שנאמרה בהן נתינת שכר ולא מצינו שהגמ' מקשה 'אמאי'?

מהרי"ל דיסקין: חז"ל אומרים (חולין קי ע"ב) שכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד מוזהרין להעניש ולכפות עליה ומצוה שאין כתוב בה נתינת שכר, בי"ד כופין עליה. בשילוח הקן על אף שנאמרה בה נתינת שכר, בית דין כופין עליה הואיל והיא לא תעשה ובית דין מלקים על לא תעשה.

לפי זה מיושב, שבשאר מצוות שיש בהן נתינת שכר לא קשה מדוע נכתב, משום שבא ללמדנו 'שאין בית דין כופין עליהן', אבל בשילוח הקן, שבית דין כופין, משום שהיא מצות לא תעשה, קשה מדוע נאמרה נתינת שכר. ועל כך מתרצת הגמרא: 'ללמדך ק"ו כמה שכר יש על מצוות קשות'.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כג, ה)

מהו שורש חטאם, הרי בני ישראל אכלו מן שירד מהשמים ושתו מים מבאר מרים?

רבי יהונתן אייבשיץ: מבאר בהתאם לתכונתם של עם ישראל – גומלי חסדים. מותר וצריך לקרב מי שגומל חסדים, אולם מי שלא מוכן לגמול חסד יש להרחיק אותו מעם ישראל.

גומל חסדים אינו בודק או מדקדק בציציותיו של האדם שלפניו, הוא עורך שולחן, מזמין להתיישב ומעניק הרגשה טובה מכל הלב. ללא תלות או התייחסות למצבם של בני ישראל כשהגיעו מהדרך.

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר (כג, ה)

מדוע פתח בלשון רבים 'לֹא קִדְּמוּ' וסיים בלשון יחיד 'וַאֲשֶׁר שָׂכַר'?

פתשגן הדת: עמון ומואב שוו ודמו זה לזה בענין העדר קדימה בלחם ומים, שניהם לא קידמו, ולכן כתבה זאת התורה בלשון רבים. אולם בשכירת בלעם הלכו רק שרי מואב, בניגוד לזקני מדין שאמרו שאין בו תועלת, (עיין רש"י בפר' בלק כב, ז). מסיבה זו לגבי שכירת בלעם כתוב בלשון יחיד, שמוסב רק על מואב.

בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' (כג, ט)

מדוע רק הדור השלישי הותר לבוא בקהל ה' ודור שלפניו לא?

חזקוני: בדור הרביעי פוסקת הקורבה לאדם. כך גם מצינו בתורה בפסוק 'למען תספר באוזני בנך (=דור ראשון) ובן בנך (=דור שני)' ואילו הדור השלישי לא הוזכר. חזקוני מביא מקור נוסף, ללמדנו שרק עד דור שלישי, כפי שכתוב "עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (יואל א, ג).

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (כג, כד)

לאחר שכתבה התורה 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר', מדוע הוסיפה 'וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ'?

סולת למנחה: יש אנשים שנודרים בהתלהבות לדבר מצווה, אולם עד שהם מגיעים לפרוע את התחייבותם הם כבר מתקררים. התקררות זו עשויה לגרום להם להתחרט מהנדר או חלילה גרוע מכך – לא לקיים אותו. במילים אלו מזרזת התורה ואומרת: 'ועשית כאשר נדרת' – באותה התלהבות שנדרת כך תקיים.

כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (כג, כד)

מדוע הפסוק פתח בנדר, 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וסיים בנדבה?

המהר"ם שיק: יש הבדל בין נדר לנדבה. אדם נודר בעת צרה או כשרוצה לזכות לדבר מסוים, ולכן מתחייב לתת משהו משל עצמו. נתינה זו אינה בלב שלם, שכן הוא מוכרח לכך. לעומת זאת נדבה ניתנת בלב שלם, איש לא הכריח אותו לנדוב.

יש פעמים שבהן אדם נודר בלב שלם, כשנותן את שהתחייב מיד לאחר הנדר ולא מתמהמה. על כך כתבה התורה: "מוצא תשמור ועשית כאשר נדרת", מיד ללא שהות, זו "נדבה אשר דיברת בפיך". אם אתה מקיים סמוך למועד הנדר, אזי זה לא רק נדר, אלא נדבה בלב שלם.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד, ט) 

הרמב"ן אומר על פסוק זה: "ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה".

איסור אמירת לשון הרע הוא אחד מיסודות החיים שלנו. יהודי שמדבר לשון הרע, דומה ליהודי שמחלל שבת, ואינו מקיים את חג הפסח, כל אחד מבין שזה פוגם במהותו כיהודי.

אנו מתקרבים לימי הדין הממשמשים ובאים. ראוי להתעורר ולהתחזק בעניינים שבין אדם לחברו בכלל וביתר שאת בהלכות לשון הרע, שמצינו בפרשת השבוע את הנזק והעונש שהם מסבים למי שמדבר לשון הרע.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (כא, י) 

מדוע כתוב 'כִּי תֵצֵא' בלשון יחיד, ולא כתוב 'כי תצאו', בלשון רבים, הרי למלחמה יוצאים חיילים רבים?

מהרי"ל דיסקין: ללמדנו שרק כשעם ישראל מאוחדים כאיש אחד, זוכים לנצח במלחמה את אויביהם, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא כו, ב), שדורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהם אע"פ שהיו עובדי עבודה זרה, משום שהיה שלום ואחווה ביניהם. אבל אם חלילה אינם מאוחדים, אין הקב"ה עומד לימינם להכניע את אויביהם.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

המגיד מקלם מבאר פשט בפסוק זה: 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט' – ייפלא, מלשון מכוסה. דבר פלא למשפט: מדוע יש כל כך הרבה משפט וגזירות על כלל ישראל בכל הדורות?

'בֵּין דָּם לְדָם' – מה שונה דם עם ישראל מדם אומות העולם, שדם עם ישראל נשפך כמים בכל הדורות? דם נשפך עליך כמים, נחשבנו כצאן לטבח יובל.

'בֵּין דִּין לְדִין' – כמה דינים קשים, כמה ייסורים. 'וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע' – אלו מחלות קשות, רחמנא ליצלן. כל זה ייפלא ממך.

על כך אומרת התורה: 'דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ' – הסיבה לכל הדברים הללו היא המחלוקת, פירוד הלבבות והשנאת חינם שיש. השורש לכל הצרות – 'דברי ריבות בשעריך'. והיצר הרע השטן הזה עדיין מקטרג בינינו. ענין המחלוקת, שנאת חינם ופירוד. מחלוקת כוללת גם יחס לזולת, חוסר פרגון, עין צרה, שנאת חינם. זה השורש לכל הצרות.

יתאמץ כל אחד למנוע, עד כמה שניתן, את הפירוד והמחלוקת, במקביל ליצירת חיבורים ואחדות בקרב עם ישראל. ונתפלל שתיפסקנה הצרות, ונשמע בשורות טובות.

הפוסט המחלוקת והפירוד – גורמי הצרות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.