ערב ראש השנה

• יש נוהגים להתענות בערב ר"ה, ויש שמתענים רק עד חצות (צהרי) היום, או זמן מנחה גדולה.
• נוהגים להחליף בביה"כ את הפרוכת, המעילים של ס״ת ומפות הבימה והעמוד ללבנים.
• נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה לכבוד החג, ולובשים בגדי יום טוב.
• יש נוהגים לעשות 'התרת נדרים' בערב ר"ה (ויש בעשי"ת) בפני שלושה, שיכולים להיות קרובים זה לזה.
• ראוי שאשה תמנה את בעלה שיהיה שלוחה להתיר נדריה, ויאמר הבעל בתחילה 'שנדרנו אני ואשתי' וימשיך לומר את כל הנוסח בלשון רבים. יש נשים שסומכות על אמירת 'כל נדרי' שביו"כ.
• השנה ר"ה חל בימים ה' – ו'. יש להניח עירוב תבשילין [יפורט להלן] ביום רביעי ערב ר"ה, (גם מי שלא עושה מלאכה מיו"ט לשבת) שיוכל להדליק נרות שבת. [ידאג שיהיה נר שידלק 48 שעות, כדי שידליקו ממנו נרות שבת].

הדלקת נרות ותפילה

• יש נשים הנוהגות לברך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות ויש נוהגות לצאת בברכת 'שהחיינו' בקידוש.
• הנוהגות לברך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, כששומעות קידוש, יש ספק אם יענו 'אמן' (משום שיצאו ידי חובת 'שהחיינו' ועניית 'אמן' נחשבת הפסק) ולמעשה נראה שיענו 'אמן' על 'שהחיינו'.
• אשה המקדשת בעצמה אינה מברכת 'שהחיינו' בקידוש, אם בירכה על הנרות.
• יש מחלוקת האם מותר לבקש בקשות פרטיות בתפילות ר"ה. רוב הפוסקים מתירים לבקש.
• בליל הראשון בעדות אשכנז נהוג לברך זה את זה 'לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר ולחיים טובים [ולשלום]'. בשני הימים וכן בלילה השני נוהגים לומר: 'גמר חתימה טובה' או 'חג שמח'. בני עדות ספרד נוהגים לומר: 'תזכה / תזכי לשנים רבות, נעימות וטובות'.
• נוהגים לומר תשליך ביום הראשון אחרי מנחה כשרואים ים, נהר, באר או מקוה מים. אם אינו רואה, יאמר ליד ברז מים. עיקר התשליך 3 הפסוקים האחרונים בספר מיכה ["מי א-ל כמוך…"].

תקיעת שופר

• אסור לסעוד סעודת קבע של אכילת פת לפני תקיעת שופר (כביצה פת או מזונות מפת הבאה בכיסנין). אבל טעימה כגון מזונות או פירות (בעיקר למי שחלש) מותרת (בפרט אם חש חולשה) וגם השליח צבור והתוקע רשאים לאכול.
• מצוה מהתורה לשמוע את כל התקיעות מתחילתן ועד סופן, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם".
• אסור להפסיק בדיבור מעת הברכות שקודמות לתקיעות ועד לאחר תפילת מוסף, כיון שברכת התקיעות היא על כל התקיעות והדיבור נחשב להפסק.
• מותר לברך ברכת 'אשר יצר' וכן מותר לומר תהילים בין התקיעות.

מנהגי סעודות ראש השנה

• יש נוהגים שלא לאכול מאכלים חמוצים, ויש שנוהגים גם לא לאכול חריפים, אלא רק מתוקים, לסימן טוב, שתהיה כל השנה מתוקה. יש נוהגים שלא לאכול אגוזים, ['אגוז' בגימטריא = 'חֶט'].
• מניחים על השולחן מלח, אך נוהגים לטבול חלה רק בדבש. ויש שמטבילים את הצד השני במלח.
• נוהגים לאכול את הסימנים בלילה הראשון. יש נוהגים לאכול גם בשני, ויש שאוכלים גם ביום.
• "סימנא מילתא טבא". נוהגים לאכול סימנים בר"ה. אין לאכול סימן שיש בהם חשש לחרקים.
• יש נוהגים לברך על הפירות ולאוכלם לפני נט"י ו'המוציא' ויש נוהגים לאוכלם בתוך הסעודה, וכך עדיף לנהוג, כדי שלא להיכנס לספק ברכה אחרונה. יש שנהגו לומר 'יהי רצון' גם בלילה השני.
• באכילת הסימנים מברכים ברכת 'בורא פרי העץ' על התמר שהוא קודם לרימון ולשאר הפירות.
• בקידוש לילה שני מניחים פרי חדש על השולחן ומכוונים גם עליו בברכת 'שהחיינו'. עדיף שאשה תכוון בברכת 'שהחיינו' זו לצאת חובת 'שהחיינו' על נרות היום השני שהדליקה. גם מי שאין לו פרי חדש מברך 'שהחיינו'.
• אין חובה לאכול בשר ו/או לשתות יין, אך טוב לאכול בשר וניתן גם לשתות יין.

עירוב תשילין

• בחג הותר לבצע מלאכת 'אוכל נפש'. כדי שיוכל לבשל ביום השני של ר"ה לשבת יש להכין 'עירוב תבשילין' ביום ד', ערב ר"ה טרם כניסת החג. ב'עירוב תבשילין' מערב את התבשילים שהוכנו לחג עם התבשילים שרוצים להכין לשבת וכך מותר להכין מיו"ט לשבת, משום שנחשב שהתחיל את הבישול מערב החג וכעת גומר את הבישול.
• 'עירוב תבשילין' נעשה ע"י פת ותבשיל, כגון: ביצה קשה, או מנת בשר / דג, בשיעור 'כזית' (מאכל שנפחו כ-30 סמ"ק). את העירוב יש לשמור עד סיום ההכנות לשבת. נוהגים לבצוע הפת בסעודה שלישית, בצירוף ללחם משנה.
• כשמניח את העירוב מברך: "… אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַּת עֵירוּב" ולאחר שבירך על מצות עירוב תבשילין, אומר נוסח קצר בארמית. אם אינו מבין בארמית, יאמר בעברית.
• מתארח במקום שבעל הבית עושה עירוב תבשילין, יכול להניח בעצמו 'עירוב תבשילין' ללא ברכה. ויש אפשרות שהמארח יזכה לאורח את העירוב לפני כניסת ראש השנה, או שיעשה אותו שותף.
• השוהים במלון יוצאים ב'עירוב תבשילין' שעושה המשגיח במלון, שמזכה עבור כלל האורחים.
• גם מי שלא עושה מלאכה מיו"ט לשבת עליו להכין 'עירוב תבשילין' כדי שיוכל להדליק נרות שבת, או לחמם את תבשיליו על אש או פלטה לפני כניסת שבת. [ידאג שיהיה נר שידלק 48 שעות, כדי שידליקו ממנו נרות שבת].

שני ימי ראש השנה

• אין להכין או לבשל מיום א' של ר"ה ליום השני עד צאת הכוכבים של היום השני, [גם אם עשה עירוב תבשילין]. ניתן להתחיל את ההכנות לסעודת הלילה השני רק לאחר צאת הכוכבים.
• אסורה גם כל טרחה ליום השני, כולל הוצאת אוכל קפוא מהמקפיא לסעודת ליל החג השני, וכן אין להכניס בקבוקי שתיה למקרר ולא לערוך את השולחן של הלילה השני לפני צאת הכוכבים.
• בלילה שני אין להדליק את הנרות לפני צאת הכוכבים. ניתן להוסיף שמן ופתילה חדשה לכוסיות.
• נוהגים לא לישון ביום ר"ה, כיון ש'הישן בר"ה מזלו ישן' (ירושלמי). לאחר חצות היום ניתן לישון.

הכנות לשבת האזינו – שבת תשובה

• מדליקים נרות שבת בהעברת אש בנר או גפרור מנר לנר, ויניחו לגפרור או לנר שמעביר את האש להיכבות מאליו.
• אפשר להדליק מזמן פלג המנחה ועד זמן קבלת שבת.
• אין להדביק את הנרות ביום טוב, וכן לא להבהב או לתקן את הפתילה וגם לא לחתוך נר לשנים.
• נוהגים לומר 'שלום עליכם' בליל שבת, כבכל ליל שבת.

ברכת שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

שנת הצלחה, בריאות ובשורות טובות

הרב חגי ולוסקי, 052-9453811

מעוניינים להיערך לשבת עם רעיונות לפרשת השבוע?

רוצים דברי תורה לפרשת האזינו? היכנסו לקישור https://did.li/WztZH

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי גליון תורתך שאלתי לפרשת האזינו וראש השנה תשפ"ה

בקישור https://shaalti.co.il/?p=13716

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל בכל יום במייל רעיון יומי על פרשת השבוע,

במשלוח המילים 'פרשת השבוע' למייל office@shaalti.co.il 

הפוסט הלכות ראש השנה תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל מבארים מדוע תוקעים בשופר של איל דוקא, ולא של בעל חיים אחר, כדי להזכיר את עקידת יצחק.

לפי טעם זה, מדוע לא לקחים סכין שיותר מזכיר את העקידה ואת הציווי "והעלהו לעולה", מאשר קרן של איל?

בהזכרה זו אין אנו מתכוונים להזכיר רק את הסכמת אברהם להקריב את בנו ואת הסכמת יצחק להישחט. כוונתנו גם להדגיש שהקב"ה אינו רוצה בקרבנות אדם, ועל כן החליף את יצחק בקרבן של איל.

כשאנו עומדים בר"ה במשפט, אנו מרמזים על השופר של איל, ומבקשים מהקב"ה, שגם בנו ינהג ברחמים, כפי שנהג ביצחק אבינו שלקח תמורתו איל, יחוס עלינו, ולא יחפוץ במות המת.

מדוע ראש השנה נחגג יומיים?

בתקופת המשנה, נשלחו שליחי בית הדין מירושלים לגלויות, להודיע להם מתי יחולו המועדים. משלא הספיקו להגיע לכל מקום בזמן וכדי לצאת מהספק ולא לחלל את החג הוחלט לחגוג כל חג שנזכר בתורה במשך יומיים, ולא יום אחד (כפי שנוהגים בארץ ישראל), שהרי ייתכן שהחודש הקודם היה חסר ויתכן שהיה מלא, זהו "יום טוב שני של גלויות". תקנה זו קיימת עד ימינו בארצות הפרוזה.

בתורה נכתב "יום תרועה", שמשמעו – שראש השנה חל יום אחד בלבד, ב-א' בתשרי. למרות זאת, גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים רצופים, לשמור על מסורת זו. כדי למנוע טעויות התקינו חכמים (גם בירושלים, מקום מושב בית הדין), שבראש השנה ינהגו יומיים של יום טוב ומנהג זה נקוט בידינו עד היום, בבחינת "מנהג אבותינו בידינו". זו כוחה של מסורת ומנהגי אבות, וזו החיוניות הגלומה בשמירת הרצף ההיסטורי.

מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

אמנם הרמב"ם אומר שתקיעת שופר היא "גזירת הכתוב", כלומר מצווה ללא סיבה, אך בכל זאת ניתנו למצווה זו מספר טעמים (בעיקר ע"י רס"ג, רב סעדיה גאון).

1. בתחילת כהונתם של מלכים כשהמליכו מלכים, תקעו בשופר. וכיוון שתחילת "מלכותו" של ה' בעולם התחילה בחודש תשרי, אנו תוקעים בשופר בתשרי לסמל קבלת מלכות ה' עלינו גם היום.
2. להזכיר מעמד הר סיני בו נאמר "וקול שופר חזק מאוד", ובכך נקבל על עצמנו עול תורה ונגיע זכאים ליום הדין.
3. להזכיר לנו על עקידת יצחק שמסר את נפשו וברגע האחרון אברהם העלה במקומו איל ש"נאחז בסבך בקרניו". ע"י הזכרת מעשה זה של מסירות נפש לקיים ולשמור בכל מצב אפשרי.
4. האדם מושפע מהסובב אותו. קול השופר הוא קול "מפחיד" (אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו). למעשה השופר היה ה"אזעקה" של פעם. ולכן קול השופר מעורר באדם פחד המביא אותו להרהורי תשובה ולתיקון מידותיו ומעשיו.

שנהיה לראש ולא לזנב

בראש השנה אנו מאחלים שנהיה "לראש ולא לזנב".

מדוע כופלים את הלשון ואומרים גם 'שנהיה לראש' וגם 'שלא נהיה לזנב', הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?

רבי יהונתן אייבשיץ: יש כאן שתי ברכות שאנו מאחלים לעצמנו, בכוונה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, אפילו לא זנב לאריות.

אנו מאחלים איש לרעהו בראש השנה, שנהיה ראש לאריות, זו שאיפתנו, ללא פשרות.

ביאורים על הקריאה בראש השנה – פרשת העקידה

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (כב, א)

מה היתה מטרת ניסיון העקידה?

רמב"ן: ככלל, הקב"ה אינו צריך את הניסיון, שהרי יודע בדיוק מה מצבו של כל אחד וכיצד יגיב. מטרת כל ניסיון לתת למנוסה שכר באמצעות הוצאת יכולותיו מהכח אל הפועל.

חזקוני: הקב"ה הביא אותו לידי נסיון, לפני מידת הדין שקטרגה עליו, לפרסם בקרב הבריות שלרצונו לעבוד את הקב"ה אין גבולות ועקבות, שלא יקטרגו עליו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה (כב, ז)

מדוע העקידה נחשבת לניסיון רק של אברהם, ולא של יצחק, בפרט שיצחק היה בן שלושים ושבע?

יש מהראשונים ומהמפרשים שדנו בשאלה, עבור מי היה הניסיון גדול יותר, עבור אברהם שהצטווה מפי הקב"ה, שעקד את בנו יחידו אהובו, או עבור יצחק שהיה בן שלושים ושבע (למרבית הדעות), שיכל לסרב, שלא הצטווה מפי הקב"ה, אלא רק מאביו. הרוב מצדדים שהניסיון הגדול יותר היה עבור אברהם.

רבינו בחיי: ככלל, הניסיון הגדול יותר היה עבור אברהם, שכן נצטווה על ידי הקב"ה לשחוט את בנו, בעוד יצחק לא נצטווה כלל. אמנם יש שסוברים (כדעת אבן עזרא) שניסיונו של יצחק היה גדול יותר, שכן הוא לא הצטווה מפי הקב"ה, אלא מפי אביו, ולכן גדול יותר כח אמונתו.

אברבנאל: עבור יצחק היה זה ניסיון, לאחר שידע בבירור שהוא "השה לעולה", משהבין מאביו שבו בחר ה', שלא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח, ואף לא ניסה להתעכב, אלא 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו', וכדברי חז"ל במדרש אגדה (סימן ח): "ואף כי גילה אברהם ליצחק כי לשחטו היה מוליכו, קיבל דבריו של הקב"ה בשמחה, לכך נאמר 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו'".

עם זאת, התורה מייחסת את ניסיון לאברהם, ולא ליצחק, משום שצערו של אברהם מהמעשה, בפרט שהוא זה שיבצע אותו, ילווה אותו לאורך כל ימיו, בעוד צערו של יצחק, עם כל הקושי הכרוך בכך, מסתכם במשך הזמן שעד העקידה ומסתיים בשעת המעשה. מאותו רגע לא ירגיש מאומה.

שמחה בראש השנה

בראש השנה, בניגוד לחגים אחרים, אין מצוה מפורשת לשמוח. השמחה מתונה יותר, הואיל והוא "יום הדין". אמר על כך האדמו"ר מגור, בעל חידושי הרי"מ, שמנהג העולם, שכל צבא מתרגל ומתאמן, במהלך השנה, בעת השגרה, כדי שיהיה מוכן ומאומן ליום פקודה אם יידרש וינצח בקרב. אוי לו לצבא שיתחיל להתארגן ולהתאמן בשעת הקרב, בשעת הקרב צריכים להלחם ולנצח.

עברנו את חודש אלול, מעין שלב "האימונים". חודש שלם התאמנו ל"קרב", שנהיה מיומנים, ערוכים ומוכנים. מועד ה"קרב" הגיע, ראש השנה – יום הדין. ביום זה משיבים עם ישראל "מלחמה", בתשובתם, תפילתם ותקיעת השופר.

"מלחמה" זו נמשכת עשרה ימים, החל מראש השנה ועד ליום הכיפורים, ימי "בין כסה לעשור". כסה – על שם הירח, שמתכסה בתחילת החודש ומתמלא באמצעו. עשור – על שם שיום הכיפורים חל בעשירי בתשרי.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – ראש השנה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בראש השנה אנו מאחלים שנהיה "לראש ולא לזנב".

מדוע אנו כופלים את הלשון ואומרים גם "שנהיה לראש" וגם "שלא נהיה לזנב", הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?

מבאר רבי יהונתן אייבשיץ, שיש כאן שתי ברכות שאנו מאחלים לעצמנו, כוונת הברכה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, אפילו לא זנב לאריות.

אנו מאחלים איש לרעהו בראש השנה, שנהיה ראש לאריות, זו שאיפתנו, ללא פשרות.

הפוסט "שנהיה לראש ולא לזנב" הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רוביא : (ויש אומרים על רימון) יְהִי רָצוֹן מִלְפֶניךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיִרְבּוּ זָכִיּוֹתֵינוּ:

כרתי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָניךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיִּכָּרְתוּ אוְֹיבֵנוּ וְשּוֹנְאֵינוּ וכָל-מְבַקְשֵי רָעָתֵנוּ:

סלקא: יְהִי רָצוֹן מִלְפָניךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיִּסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵנוּ ושּוֹנְאֵינוּ וְכָל-מְבַקְשֵי רָעָתֵנוּ:

קרא: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶתִּקַרע רוֹע גְּזַר דִּינֵנוּ. וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זָכִיּוֹתֵינוּ:

רימון: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאלוֹהֵי אֲבוֹתינוּ, שֶנִּהְיֶה מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִימּוֹן:

תפוח: יְהִי רָצוֹן מִלְּפנֶיך ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶתִּתְחַדּש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבהָ וּמְתוּקָה (כַּדְּבָש):

ראש: (של כבש או דג) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵיךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶנִּהְיֶה לְראש וְלא לְזָנַב:

הפוסט סדר ליל ראש השנה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

• יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להשתטח ולהתפלל על קברי הצדיקים ולבקש מה' שישמע תפילתנו בזכות הצדיקים, וכן שהצדיקים יתפללו עלינו לפני ה'.
• בערב ראש השנה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בשחרית. [באשמורת הבוקר בסליחות אומרים וידוי ונפילת אפים, גם אם אומרים אותם לאחר עלות השחר, לפני הנץ החמה].
• יש נוהגים להתענות בערב ר"ה, ויש נוהגים להתענות רק חצי יום, עד חצות (צהרי) היום.
• נוהגים להחליף בבית הכנסת את הפרוכת של ארון הקודש, המעילים של ס״ת ומפות הבימה והעמוד ללבנים, כמו שכתוב ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״.
• נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה לכבוד החג, ולובשים בגדי יום טוב.
• יש נוהגים לעשות 'התרת נדרים' בערב ר"ה בפני 3 אנשים, (ויש נוהגים לעשות בעשי"ת). ראוי שאשה תמנה את בעלה שיהיה שלוחה להתיר נדריה, ויאמר הבעל בתחילה 'שנדרנו אני ואשתי' וימשיך לומר את כל הנוסח בלשון רבים. יש נשים שסומכות על אמירת 'כל נדרי' שביוה״כ.
• אין תוקעים בשופר בערב ראש השנה, כדי להפסיק בין תקיעות רשות (של חודש אלול) לתקיעות חובה (של ראש השנה). לבעל תוקע מותר לתקוע בחדר סגור כדי להתלמד.

ליל ראש השנה

• "סימנא מילתא היא", ועל כן נוהגים לאכול מינים שונים בליל ר"ה לסימן טוב. מנהג ה'סימנים' מופיע בתלמוד, אך אינו דוחה שום הלכה, ולכן אם באחד ממיני המאכל יש חשש לחרקים, אין לאוכלו.
• יש נוהגים לברך על הפירות ולאוכלם לפני נטילת ידים ו'המוציא' ויש נוהגים לאוכלם בתוך הסעודה, וכך עדיף לנהוג, כדי שלא להיכנס לספק ברכה אחרונה. יש שנהגו לומר 'יהי רצון' גם בלילה השני.
• באכילת הסימנים מברכים תחילה ברכת 'בורא פרי העץ' על התמר שהוא קודם לרימון ולשאר הפירות.
• אם אוכל פרי לראשונה [כגון שטרם אכל רימון השנה], יברך עליו 'שהחיינו'.
• בליל א' של ר"ה מברכים איש את רעהו 'לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר ולחיים טובים [ולשלום]'. ביום הראשון של ר"ה לאחר התפילה, וכן בלילה וביום השני מברכים 'גמר חתימה טובה' או 'חג שמח'.

מנהגי ראש השנה

• יש נוהגים שלא לאכול מאכלים חריפים או חמוצים, אלא רק מתוקים, לסימן טוב, שתהיה כל השנה מתוקה. יש נוהגים שלא לאכול אגוזים, כי 'אגוז' בגימטריא = ' חֶט'.
• שני ימי ראש השנה נחשבים כקדושה אחת. נחלקו הפוסקים האם ניתן לברך בליל שני של ראש השנה 'שהחיינו' בהדלקת הנרות ובקידוש, וראוי לכוון בברכת 'שהחיינו' על פרי חדש.
• ישנן נשים הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, ויש הנוהגות לשמוע ברכת 'שהחיינו' בעת הקידוש. מי שאין מנהג בידה תשמע או תברך 'שהחיינו' בשעת הקידוש.
• הנוהגות לברך 'שהחיינו' בזמן הדלקת הנרות, כששומעות קידוש מהבעל או מאחרים, יש ספק אם יענו 'אמן' (משום שכבר יצאו ידי חובת 'שהחיינו' ונמצא שעניית אמן נחשבת הפסק בקידוש) ולמעשה נראה שיענו אמן.
• אשה המקדשת בעצמה אינה מברכת 'שהחיינו' בקידוש, אם בירכה על הנרות.
• אין לבשל, להכין אוכל, לשטוף כלים, לערוך או לסדר את השולחן ביום הראשון של ר"ה (יום שני) עבור היום השני של ר"ה (יום שלישי), כגון להכין או להדליק את נרות החג, להכין את ספרי התורה, להוציא אוכל קפוא מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג השני וכיו"ב. ניתן להתחיל את ההכנות לסעודת הלילה השני לאחר צאת הכוכבים.
• נוהגים שלא לישון ביום ר"ה, כיון ש'הישן בר"ה מזלו ישן' (ירושלמי). לאחר חצות היום ניתן לישון.
• אין אומרים הלל בר"ה, משום שספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה. מכל מקום הוא חג ולכן אוכלים ושותים בו, כמו שנאמר 'אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם' (נחמיה ח, י).

תקיעת שופר

• מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". אסור לסעוד סעודת קבע של אכילת פת לפני תקיעת שופר, אבל טעימה כגון מזונות או פירות, מותרת (בפרט אם חש חולשה) וגם השליח צבור והתוקע רשאים לנהוג כן.
• צריך לשמוע את כל התקיעות מתחילתן ועד סופן.
• אסור לתוקע ולשומעים לדבר בין הברכות לתקיעות שלא מענייני התקיעה. מי שדיבר יחזור ויברך. מותר לברך ברכת 'אשר יצר' וכן מותר לומר תהילים בין התקיעות.

תפילות עשרת ימי תשובה

• בתפילות עשרת ימי תשובה, (וכן בר"ה ויום כיפור) מסיימים ברכה שלישית ב'המלך הקדוש' במקום 'האל הקדוש'. אם טעה וחתם 'האל הקדוש' ונזכר תוך כדי דיבור, (תוך כדי אמירת 3 מילים), ותיקן 'המלך הקדוש' יצא. אם נזכר לאחר מכן או שהתחיל ברכה הבאה, צריך לחזור לראש תפילת העמידה.
• חותמים במילים 'המלך המשפט', במקום 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון שבימים אלו הקב"ה מגלה מלכותו בעולם.
• אם שכח ולא הוסיף בתפילה 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים', 'בספר חיים' – אם נזכר לפני שאמר 'ברוך אתה ה", חוזר לאומרם. ואם כבר הזכיר את ה', אינו חוזר.

ברכת שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

שנת הצלחה, בריאות ובשורות טובות

הרב חגי ולוסקי

052-9453811

הפוסט הלכות ראש השנה תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.