פתיחה

שנים רבות לפני "מלחמת העולם הראשונה", התרחשה בארץ כנען, באזור ים המלח של ימינו[1], מלחמה בין קואליציה של ארבעה מלכים – אמרפל מלך שִׁנְעָר, אריוך מלך אֶלָּסָר, כדרלעומר מלך עֵילָם ותדעל מלך גּוֹיִם מול קואליציה של חמישה מלכים – ברע מלך סדום, בִּרְשַׁע מלך עמורה, שִׁנְאָב מלך אדמה, שֶׁמְאֵבֶר מלך צְבוֹיִים ומלך בֶּלַע (ששמו לא מוזכר). מלחמה זו מכונה גם בשם מלחמת ארבעת המלכים מול החמישה. היתה זו המלחמה הראשונה המוזכרת בתנ"ך.

המלחמה נערכה בשני שלבים: בשלב הראשון, החלה בין ארבעת המלכים שנלחמו מול חמשת המלכים. בשלב השני, כתוצאה מהמלחמה הראשונה, החלה מלחמה שניה בהובלתו של אברהם אבינו לבין ארבעת המלכים, ובה יתמקד מאמרנו.

לחלקה השני של המלחמה, זו שהיתה בניצוחו של אברהם אבינו משמעות רבה לדורות, כפי שמבאר הרמב"ן בפירושו לחומש[2], על הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם": "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'[3], ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם, כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".

בהמשך אומר הרמב"ן[4]: "המעשה הזה אירע לאברהם, להורות כי ארבע מלכויות תעמודנה למשול בעולם[5] ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם". על פי הרמב"ן, מלחמה זו היתה הוראה לעתיד, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", ביחס לארבעת הגלויות שעתידים בני ישראל לגלות בין הגויים: א. אמרפל מלך שנער – כנגד גלות בבל [שנער זו בבל], ב. אריוך מלך אלסר – כנגד גלות יון[6]. ג. כדרלעומר מלך עילם – כנגד גלות מדי, פרס. ד. תדעל מלך גוים – כנגד מלכות אדום. לדעת הרמב"ן מלחמה זו היא רמז למלחמה העתידה לבוא בין עם ישראל לאומות העולם. כל אחד מארבעת המלכים מייצג תקופה אחרת בתולדות עם ישראל – בבל, מדי, יוון ואדום, וכשם שאברהם אבינו ניצח את ארבעת המלכים, כן עם ישראל יגבר בע"ה על כל מי שיקום עליו וינסה להכחידו.

חז"ל מנו את מלחמת אברהם מול ארבעת המלכים כאחד מעשרת ניסיונותיו[7]. נחלקו המפרשים איזה ניסיון[8] זה, בין אם נבאר שהיה זה הניסיון הרביעי[9], בין אם נבאר שהיה זה הניסיון החמישי[10], או הניסיון השישי[11]. הדרכות והנחיות רבות ניתן ללמוד מהנהגותיו של אברהם אבינו במלחמה זו, שכן התורה האריכה מאד בתיאור מלחמה זו.

הרמב"ם במורה נבוכים[12] מבאר שהתורה כתבה את הסיפור של אברהם במלחמתו באריכות כדי לתאר את הנס שאירע לאברהם[13], שניצח את ארבעת המלכים. רד"ק מבאר שהתורה רצתה להשמיענו בתיאור המפורט את בטחונו הרב של אברהם בהקב"ה, שהאמין ובטח בו, ומשהבין שעליו לצאת להילחם ולרדוף אחר ארבעה מלכים, להציל את לוט קרובו, עשה זאת למרות שהיו עימו מעט אנשים.

במאמרנו זה ננסה ללמוד ולהפיק את הלימודים הרבים שניתן ללמוד ממלחמה זו, במידות ובהנהגות, ביחס לזולת, בהיערכות למלחמה, בשיטות לחימה ואף בתוצאותיה כולל חלוקת שלל המלחמה וכיצד לנהוג בו. וכמובן – בראש ובראשונה – את האמונה של אברהם אבינו בבורא עולם.

מי היו המלכים

ארבעת המלכים היו: "אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם"[14]. הם נמנים עפ"י סדר זה, עפ"י הסדר הכרונולוגי של שלטונם[15]. הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שאמנם כדרלעומר הוביל וניהל את המלחמה והיה החשוב והעיקרי שבהם[16], אולם אמרפל הוזכר ראשון משום שהיה המבוגר והותיק[17] מהאחרים.

• אמרפל – חז"ל אומרים[18]: "'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל', רב ושמואל, חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו 'אַמְרָפֶל'? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: 'אַמְרָפֶל' שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו". ניתן לבאר שאין מחלוקת ביניהם, שכן חז"ל[19] אומרים "'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל', ג' שמות נקראו לו: כוש ונמרוד ואמרפל, כוש – שהיה כושי ודאי[20], נמרוד שהעמיד מרד בעולם[21], אמרפל שהיתה אמירתו אפילה[22]… שאמר שירד לכבשן האש".
• אריוך – היה מלך אלסר.
• כדרלעומר – היה החשוב שבהם. חז"ל[23] הסבירו שהוא "נכנס בעובי הקורה": "'וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר', בעל הקורה טעין בעביה[24]". הוא היה הגורם המרכזי המלחמה, הואיל ומרדו בו חמשת המלכים.
• תדעל – מלך על כמה גויים (=עמים)[25], שלא הזכירה התורה את שמותיהם[26]. לדעת רש"י 'גּוֹיִם' זה שם מקום, ושמו של המלך היה 'תִדְעָל'[27].

ארבעת המלכים נלחמו בקואליציה של חמישה מלכים: "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר"[28]. משמותיהם ניתן ללמוד על מעשיהם, כפי שאומרים חז"ל: "ומשמותם אתה יודע שהם כנוי שמותם, 'בֶּרַע' – ברעה, 'בִּרְשַׁע' – ברשעה, 'שִׁנְאָב' – ישנה אביו, 'שֶׁמְאֵבֶר' – שם אבר, 'בֶּלַע' – בולע"[29], ואכן חז"ל[30] מגדירים אותם עפ"י מעשיהם: "רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות[31]: 'בֶּרַע' – שהיה בן רע, 'בִּרְשַׁע' – שהיה בן רשע, 'שִׁנְאָב' – שהיה שואב ממון, 'וְשֶׁמְאֵבֶר' – שהיה פורח[32] ומביא ממון, 'וּמֶלֶךְ בֶּלַע[33] הִיא צוֹעַר' – שנתבלעו דיוריה[34]".

הרקע למלחמה

הרקע למלחמה לא ברור, שכן בביאור נושא הפסוק "כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח"[35], בבואנו לבאר מי חבר, או במילים אחרות – "מי התחיל", נחלקו המפרשים ומצינו בכך שלוש דעות:

א.      דעת ספורנו ורד"ק: ארבעת המלכים, שנלחמו בחמשת המלכים.

ב.      דעת הנצי"ב מוולוז'ין: חמשת המלכים, שהוזכרו בפסוק שלפני כן. התורה משמיעה את גבורתם, שחברו יחד ונלחמו בארבעת המלכים, שלא חברו יחד[36], אלא כל אחד נלחם בפני עצמו.

ג.        פרקי דרבי אליעזר: (פרק כז) "הנס[37] הששי, באו עליו כל המלכים להרגו ואמרו: נתחיל ראשון בבן אחיו ואחר כך נתחיל לו ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה, שנאמר: ויקחו את לוט ורכושו ובא מיכאל והגיד לאברהם, שנאמר: 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי'…". המלכים חברו יחד כדי להרוג את אברהם, והחליטו להתחיל עם לוט אחיינו, מתוך כוונה שלאחר מכן "יעסקו בו".

עפ"י שתי הדעות הראשונות, המלחמה לא החלה אז, אלא שנים רבות לפני כן. בתחילה עבדו חמשת המלכים את ארבעת המלכים, אולם בשלב מסוים החליטו למרוד בארבעת המלכים ובהמשך "העיזו" לצאת למלחמה מולם, בסיוע עמים נוספים ששכנו באזורם, מתוך מחשבה ואמונה שינצחו אותם. התורה מדגישה שלמרות שהם היו במספר נמוך יותר של עמים[38], בכל זאת נצחו אותם, שהיו גיבורים[39]. ניצחונם היה בהשגחת הקב"ה, כדי שבעתיד, כשילחם בהם אברהם, לניצחונו יהיה שם ועצמה גדולה יותר, וכדי לפרסם בעולם את צדקתו ובטחונו בהקב"ה, שלא חשש להילחם בארבעת המלכים, על אף שהיו גיבורים וניצחו את חמשת המלכים.

עפ"י הדעה השלישית, כל המלחמה נועדה כדי להתגרות בסדום, וכל זאת כדי "לגרור" את אברהם אבינו למלחמה זו.

המערכה הראשונה

הקרב נערך באיזור ים המלח, ובסופו נחלו ארבעת המלכים ניצחון מוחץ. מלכי סדום ועמורה נמלטו לתוך באר מלאה חימר, ושאר המלכים נמלטו לעבר ההרים. בתיאור המלחמה ותוצאותיה כותבת התורה "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ"[40]. על מי נאמר שנפל לבורות ומי נס להר? נחלקו בכך חז"ל[41]: "רבי יהודה אומר: 'וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה' – אלו האוכלוסין, 'וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ' – אלו המלכים, ורבי נחמיה אמר: 'וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה' – אלו המלכים, 'וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ' – אלו האוכלוסין". לדעת רבי יהודה המלכים נסו בעוד הקהל נפלו לבארות, לעומתו, רבי נחמיה סובר שהמלכים נפלו לבארות, בעוד הקהל נס להר.

חז"ל[42] אומרים שבארות אלו נחפרו כהכנה למלחמה. ארבעת המלכים התכוננו לאפשרות שתהיה מלחמה, ולצורך כך הכינו מכשולים – בארות, ומילאו אותם בעפר וחמר, כדי שאם ילחמו בהם חמשת המלכים, הם יפלו שם, כפי שאירע למלך סדום ולמלך עמורה. רד"ק מבאר שהם נפלו לבורות תוך כדי מנוסתם, בחוסר שימת לב מתוך בהלה שאחזה בהם לא נשמרו, אולם רבים מהמפרשים ובראשם חזקוני ואבן עזרא מבארים שהם נפלו או אף הפילו עצמם שם מרצונם, תוך כדי מנוסה, כשברחו מארבעת המלכים, כדי להתחבא מפני המלכים שרדפו אחריהם[43]. הרי לנו שהיערכות למלחמה חשובה מאד, כולל הכנת מכשולים ומלכודות שבהם יכול האויב ליפול.

ארבעת המלכים נכנסו לסדום ולעמורה ובזזו את כל הרכוש. רש"ר הירש מבאר שמלחמה זו אפיינה סוג של מלחמות, שאין מטרתן להתיישב בארץ, או לכבוש פיסת קרקע, אלא רק לקחת את הרכוש ולשבות את התושבים בשבי.

התורה מציינת רק את נטילת האוכל במלחמה – "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ"[44] לדעת רבי זלמן סורוצקין, בביאורו 'אזנים לתורה', משום שמלחמת המלכים התקיימה בשנה שבה היה הרעב המפורסם בארץ כנען[45]. במילים "וְאֶת כָּל אָכְלָם", פירטה התורה את המניע המרכזי למלחמת המלכים, האוכל הרב שהיה בסדום, שהיתה "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"[46], לעומת הבצורת ששררה בארץ כנען, וזאת מעבר לרכוש שלקחו.

כניסתם של ארבעת המלכים רק לסדום ועמורה, ולא את של שאר העמים מעוררת תהיה. אמנם רד"ק ביאר שהמלכים נלחמו בעמק השידים, בקרבת סדום ועמורה ועל כן לקחו רק את רכושם, ולא את רכוש שלושת העמים האחרים – אדמה, צבויים ובלע, שהיו רחוקים יותר. אולם עפ"י פרקי דרבי אליעזר[47], שהוזכר לעיל, בדעה השלישית שהיתה המניע למלחמה זו,  הם נכנסו לסדום בגלל לוט, הם רצו לתפוס אותו, בהיותו אחיינו של אברהם. את לוט ורכושו לקחו, משום היותו 'בֶּן אֲחִי אַבְרָם'. עבר "עשיר" היה להם עם אברהם, שחלק עליהם בנושאי אמונה, כשפרסם בכל העולם שהם מאמינים באמונה כוזבת ועל כן הם שנאו אותו[48]. כשמצאו את לוט בסדום, העדיפו לא להרוג אותו, אלא לקחת אותו בשבי עם רכושו, כדי להכעיס את אברהם. בנוסף, הם לקחו גם את כל רכוש סדום ועמורה.

רבי זלמן סורוצקין, בביאורו 'אזנים לתורה', מסביר שדמותו של לוט דמתה מאד לזו של אברהם[49] בלקחם את לוט, אחיינו של אברהם, היה זה עבורם כשלל יקר, כחלק מהרכוש שלקחו, משום שהתפארו בכל מקום ששבו את אברהם, נשיא האלוקים והיתה זו הרתעה חזקה שיפחדו מהם. רבי חיים קנייבסקי מבאר בדרך דומה, אולם מדגיש שכשאנשיו של נמרוד ראו את לוט, הם סברו שזהו אברהם ולקחו אותו בשבי, מתוך מחשבה שלוקחים בשבי את אברהם אבינו בעצמו.

המערכה השניה, בהובלת אברהם אבינו

החדשות הגיעו חיש מהר לאוזנו של אברהם אבינו, דוד של לוט. מגיע אליו עוג – "הַפָּלִיט"[50] ומבשר לו על כך. חז"ל גילו לנו שעוג לא עשה את שליחותו "לשם שמים", "אמר רבי יוחנן: זה עוג, שפלט מדור המבול… ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה"[51]. כששמע אברהם שאחיינו נשבה, התרגש ליבו מאהבתו כקרוב משפחתו, על אף שזה לא מכבר לוט התרחק ממנו. המלבי"ם מבאר שהתעוררותו של אברהם היתה רק כששמע על שביו, הוא לא היה פועל כך אילו רק היו לוקחים את רכושו. באופן טבעי, כשאדם שומע שלקרוב משפחתו אירעה צרה, הוא מנסה לברר את כל הפרטים, טרם נחלץ להגנתו. גם אז מנסה לעשות מאמצים מרחוק, ללא קרבה למקום הסכנה, כדי שלא להיפגע. אבל אברהם, שהיה כליל השלמות לא נהג כן, אלא למרות שהתגורר באלוני ממרא, הרחק משדה המערכה, מיד כששמע על נפילת אחיינו בשבי, השתדל לחלץ מהפליט פרטים נוספים אודות מצבו של לוט, ועל אף שלא היו לו פרטים מלאים, מיד נחלץ לעזרתו, רתם את נעריו ויצא לכיוון המערכה.

על יחסו ללוט רומזת לנו התורה במילים "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו"[52]. לוט לא היה אחיו של אברהם, אלא בנו של הרן, אחיו של אברהם. רבינו בחיי מבאר שהתורה משמיעה במילה 'אָחִיו', את גדלותו של אברהם, שהתעלם מהמריבה שהיתה ביניהם ובין רועיהם, והתייחס אל לוט באחוה ובידידות, כביכול הוא אחיו ממש.

מששמע זאת אברהם, מיד נחלץ לעזרתו, והחליט לרדוף אחרי המלכים כדי לשחרר את אחיינו השבוי. מה עשה? "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן"[53], מבאר חזקוני שאימן אותם להילחם בכלי במלחמה[54]. הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שאברהם לימד אותם תורה, כהכנה רוחנית לקראת היציאה למלחמה. 

מי היו 'חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ'? עפ"י רש"י, היה זה אליעזר[55] לבדו[56], שכן המילה 'חֲנִיכָיו' כתובה בלשון יחיד, כביכול כתוב – חניך (יחיד) שלו. המלבי"ם סבור שהיתה זו קבוצה של 318 איש[57] שכללה את תלמידיו, נערים שבאו אליו להתחנך בעבודת ה' וללמוד אצלו ואת 'יְלִידֵי בֵיתוֹ' –עבדיו שנולדו בביתו.

ביציאתו למלחמה, נטל אברהם אבינו סיכון גדול, בפרט שנלחם בארבעה מלכים גדולים עם צבא מיומן. למרות הסכנה הגדולה הכרוכה בצאתו למלחמה מסוכנת זו, לא נרתע אברהם מלצאת למערכה לחילוץ אחיינו מהשבי, על אף שזמן מה לפני כן הרחיק אותו ממנו על שהתנהג שלא כשורה, במילים ״הפרד נא מעלי״, ולמרות שלוט בחר להתיישב במקום החטא והזימה בין אנשי סדום, לאחר שאמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו״. עפ"י הרמב"ם[58] אברהם מסר נפשו במלחמה משום שלוט גדל אצלו והתחנך לאמונה בהקב"ה, וכפי שכותב: "הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". רבי יוסף צבי מסלנט מסביר שאברהם עשה זאת רק כדי לעמוד בדיבורו ולשמור הבטחתו ללוט, שאמר לו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה", וכפי שביאר זאת רש"י, שאברהם הבטיח לו: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמר 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו'…". אברהם לא רצה שייצא חילול שם שמים, שאומר ואינו עומד בדיבורו, ועל כן מסר נפשו לקיים מוצא פיו[59].

תחילתה של המערכה שניהל אברהם בדן, שם עצר. לדעת חז"ל משום שצפה בעתיד, כפי שאומרים[60]: "'וַיִּרְדֹּף עַד דָּן', אמר רבי יוחנן: כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו[61], ראה בני בניו שעתידין לעבוד ע"ז[62] בדן". הפרשנים מזהים את דן כמקום בצפון ארץ כנען ומנמקים את עצירתו ברצון שלא רצה לצאת מתחום ארץ כנען[63] ועל כן לא המשיך מעבר לגבול, או משום שחשש לצאת ממנה, משום שהבטחת הקב"ה לשמרו היתה רק בגבולות הארץ ולא מחוצה לה[64].

אור החיים מדגיש שאברהם לא קרא להם לשלום, משום שידע שלקחו את לוט אחיינו, על אף (ויהיו שיטענו – בגלל) שידעו על הקשר המשפחתי ביניהם, והבין שאם לוקחים אותו בשבי, לא תהיה אפשרות לשחרר אותו בדרכי שלום ושיח, אלא רק בדרך לחימה. "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק"[65], אלא שנחלקו הדעות מי חילק ואת מה. בחז"ל[66] כתוב: "רבי בנימין בר יפת משם רבי יונתן: הלילה נחלק מאליו. ורבנן אמרי: יוצרו חלקו, אמר הקדוש ברוך הוא: אביהם[67] פעל עמי בחצי הלילה[68], אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה[69]. ואימתי? במצרים, שנאמר: 'וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר'[70]. אמר רבי תנחומא: אית דמפקין לישנא אחרינא, אמר הקדוש ברוך הוא: אביהם יצא בחצי הלילה, אף אני אצא עם בניו בחצי הלילה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא'[71], ואכן מצינו בחז"ל מקור נוסף לכך מובא במדרש אגדה (סימן טו) שהמלחמה התנהלה עד חצי הלילה[72], כלומר החלוקה היתה של הלילה לשנים. וכך מבארים חלק מהראשונים[73] שאברהם חילק עליהם את הלילה, כלומר בחצי הלילה השיג את אויביו עם עבדיו, חניכיו. "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה" – הלילה נחלק עליהם, בחצות התחולל המהפך, עד אז הלכו ארבעת המלכים בבטחה, ומחצי הלילה ואילך נסו על נפשם.

כאן נקט אברהם ב"תכסיס מלחמתי", יש מהראשונים[74] שסבורים שאברהם חילק את מחנהו לשני חלקים, כדי שהאויבים שלהם לא יצליחו להימלט, גם לא מהצדדים. הרמב"ן סובר שאברהם נקט בתחבולה משמעותית, שרדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו ומשהחשיך וירד הלילה ולא ניתן היה לראות באיזו דרך לברוח, חילק אברהם את אנשיו לשנים, או שלשה ראשים בלילה. חלק אחד לקח איתו ויצא להילחם עד שרדף אחריהם והיכה אותם עד חובה משמאל לדמשק, כדי להתקיף אותם משני צדדים, להבהילם, כפי שעשה דוד כשנלחם בעמלק וכן עשה גדעון[75]. ביאור המילים 'וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה' – חצה את מחנהו לשני חלקים: בצד אחד הוא ועבדיו, ילידי ביתו ובצד האחר חניכיו, תלמידיו. הנצי"ב מוולוז'ין גם מבאר בדרך זו, אך מוסיף שאברהם ניצל הזדמנות, שארבעת המלכים, כשהגיעו לדן עצרו מעט לנוח בשעות הלילה, מתוך הנחה שגם אברהם ינוח בלילה ולא ימשיך לרדוף אחריהם. אולם בניגוד לתכניותיהם, אברהם חילק את מחנהו לשנים – חלק אחד הוא וחלק אחר – עבדיו. משמעות הפסוק – 'וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם [אברהם] [ב]לַיְלָה [בחלק אחד היה] הוּא [בחלק השני היו] וַעֲבָדָיו', ואז – 'וַיַּכֵּם', היכה את המלכים. אברבנאל טוען שאברהם עשה זאת מתוך אילוץ, היו לו מעט אנשים ועל כן החליט "להתחכם" ובא למלחמה בתחבולה כפולה: א. בא עליהם בלילה, כדי שלא ירגישו שיש לו מעט אנשים. ב. חילק את אנשיו, באופן שיכו אותם משני צדדים או משלושה, כדי שיחשבו המלכים שיש לאברהם צבא גדול שבאים מכמה כיוונים, וכתוצאה מכך יפחדו.

בתורה כתוב שהוא נעזר ב-318 "חניכיו ילידי ביתו" ויחד הם רדפו אחרי ארבעת המלכים עד למקום בשם 'חובה' שהיה בסמיכות לדמשק. מעניין כי בתלמוד מובאת דעה שאליעזר עבד אברהם היה היחידי שהצטרף אליו במלחמה, והמספר 318 הוא מספר הגימטריא של שמו 'אליעזר'. בעורף נותרו חבריו הטובים של אברהם, אשכול וענר. אברהם הצליח במשימתו; הוא ניצח את המלכים, שיחרר את לוט ואת שאר השבויים, ולקח עמו את הרכוש שבזזו המלכים מסדום ועמורה.

תוצאות המלחמה

בסיומה של המלחמה כתוב "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם"[76]. עפ"י סדר החשיבות היתה התורה צריכה לכאורה להקדים את הנשים והעם לרכוש. אברבנאל מבאר שאברהם יצא למלחמה כדי להציל את לוט אחיינו ואת רכושו. התורה הזכירה תחילה את היעד העיקרי שהושג בזמן קצר יחסית ונותר להם זמן נוסף, ובו הציל גם את הנשים ואת העם. וכך מסביר גם רש"ר הירש, שסדר הניצולים משקף את הדאגה שהיתה בליבו של אברהם: תחילה דאג ללוט, שבגינו יצא ללחימה, לאחר מכן לנשים, החלשות והמופקרות להתעללות ורק בסוף לגברים.

ה'משך חכמה' מבאר באופן שונה, התורה משמיעה את גודל הנס שהתרחש, שכן רבים פקפקו ביכולותיו של אברהם לנצח את ארבעת המלכים ולהציל את השבויים, ועל כן השבויים פחדו לפעול, מחשש שמא יבולע להם, שארבעת המלכים ינקמו בהם על כל ניסיון שייכשל. התורה משמיעה שאברהם הציל לבד את הרכוש, ללא סיוע מצד השבויים ולאחר מכן פדה את השבויים.

קבלת הפנים אחרי המלחמה

לאחר שהסתיימה המלחמה, יצא מלך סדום לקראת אברהם[77]. נחלקו המפרשים האם רק מלך סדום יצא לבד לקראת אברהם. חזקוני מבאר שרק מלך סדום יצא לקראתו, משום שכל המלחמה התרחשה בגללו, הוא היה הגדול מכל המלכים. אלשיך חולק וסובר שמלך סדום לא היה היחיד שיצא לקראת אברהם[78], אולם התורה הזכירה רק אותו משום שרצתה להשוות בין יציאתו לקראת אברהם לבין זו של מלכי צדק מלך שלם. מלך סדום לא יצא לקראת אברהם לקבל פניו כשהגיע למלחמה, אלא רק בסיום המלחמה[79], וגם בסיומה עשה זאת ב'עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ'[80], כשכל האומות התכנסו והמליכו את אברהם למלך עליהם. כשראה מלך סדום שכל האומות מקבלים את פניו של אברהם ומרוממים אותו, נוסף גם הוא כתוספת עליהם, ובא להודות לו, וגם זאת עשה בידים ריקניות.

כאשר אברהם שב עטור ניצחון לארצו, כוהן האלוקים מלכיצדק הוציא לקראתו לחם ויין, כפי שנהגו לעשות למנצחים במלחמה, וכך אנו קוראים "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"[81]. מלכי צדק היה שם, בנו של נח[82], שהיה בירושלם[83] "כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"[84], עפ"י חז"ל[85] הוא היה כהן ממש[86], ועל כן אברהם נתן לו מעשר, כפי שכתוב "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל"[87].

מלכי צדק "הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן", משום שכך נוהגים ליגעי מלחמה, להוציא לחם ויין לשבים מהמלחמה, שהיו עייפים, רעבים וצמאים וכן להורות לו שהיה עימו בשלום ולא היה בליבו שנאה כלל, ואדרבא הוא ביקש את אהבתו. לחם ויין מהווים סמל לשאילת שלום, כמו שכתוב על עמון ומואב שנאסרו עם ישראל להתחתן עימם, משום 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם'[88].

מלכי צדק, בנו של נח, שראה בימיו עולם בנוי ועולם חרב שנבנה שוב, ורצה לסייע בחיזוק האמונה[89], לאחר שאברהם נלחם עם המלכים החזקים והציל את לוט, בירך[90] את אברהם שלא יפול ביד אויביו ויגבר כוחו, שהן ברכות גשמיות, לאחר מכן עבר לחלק הרוחני ובירך אותו שיעבוד את הקב"ה ובאמצעותו יהיה הקב"ה א-ל קונה שמים וארץ[91]. מלכי צדק בירך את אברהם על שהתנדב ללכת ולהושיע את קרוב משפחתו[92].

בסיומה של הברכה, נתן לו מעשר, כפי שכתוב "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל"[93], כשכר על טרחתו[94], ויש שמבארים[95] שלא מלכי צדק נתן מעשר לאברהם, אברהם נתן מעשר למלכי צדק, משום שמלכי צדק היה כהן.

כל העת, עמד בצד מלך סדום (שהגיע אל אברהם בסיום המלחמה בידים "ריקות") והתבונן בנעשה, משראה שמלכי צדק הוציא לקראתו לחם ויין, ונתן לאברהם[96] מעשר בנדיבות לב, הבין שאברהם זכה בשלל וגמלה בליבו החלטה שגם הוא יבקש צדקה – את הנפשות[97], האנשים שנשבו. משסיים מלכי צדק, פנה מלך סדום אל אברהם ואמר "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ"[98].

הוא אסיר תודה לאברהם, ומציע לו לקחת את כל הרכוש ובמקביל לשחרר את השבויים עבורו. אך אברהם בתגובה מרים ידו[99] ונשבע[100] שלעצמו לא יקח "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל"[101]. אברהם הרים ידו אל ה', לאות הקדש וחרם, שיהיו אסורים עליו, הוא אסר על עצמו את הנכסים והשלל שהציע לו מלך סדום כשכר, כדי שלא יחשוב שאברהם נתן (או קיבל) מעשר, מתוך רצון לזכות ברכוש נוסף[102]. בהרמת ידו כלפי מעלה, הראה אברהם כלפי הקב"ה שהוא הנדיב האמיתי וממנו ראוי לקבל. אברהם הוסיף והראה כלפי הקב"ה שהוא בעל החסד ואם ירצה לתת לו מתנות, רק ממנו יקח ולא ממלך בשר ודם[103]. אברהם נתן למלך סדום את כל הרכוש, משום שרצה לשמש דוגמא אישית, שלא יחשבו שיצא למלחמה רק כדי לקבל את הרכוש שנפל בשבי[104], מעבר לסירובו להנות מממון של רשע[105].

הדבר היחיד שהסכים אברהם לקחת, רק נתח שיחולק שווה בשווה בין הלוחמים ובין אלו שנותרו לשמור בעורף, באמרו "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"[106]. עפ"י חזקוני, הסכים לקבל את מה שאכלו הלוחמים שלו, אברהם אכל רק משל מלכי צדק.

סיכום וסיום

דרכה של התורה לקצר. את הלכות שחיטה אנו לומדים[107] ממילה אחת – "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא), וכן את הלכות שבת בעיקר מהפסוק "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). לעומת זאת במלחמת המלכים מאריכה התורה בתיאור, (לכאורה מיותר של) אכזריותם של ארבעת המלכים, וכל זאת כדי שנשכיל ללמוד על האופן שבו ניהל אברהם את המלחמה. כבר בטרם היציאה למלחמה, מצינו שאברהם חינך והדריך את חניכיו במניעים להילחם, ואף לסכן חיים ולמסור את הנפש במידת הצורך, תוך סייגים רבים. אברהם הראה לנו במלחמה זו שיש להימנע מהריגת אויבים לשוא, בודאי מי שאינו מעורב באופן ישיר, שכן אין מטרה בלהרוג, ועל כן ייצר אברהם שיטות לחימה שהמעיטו בהרג והביאו להכרעה מהירה ולניצחון במלחמה.

נספח א' – סיכום לימודים ממלחמת אברהם והמלכים

שיטות לחימה

• הכנת מכשולים בשדה המערכה. "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ"[108]. חז"ל[109] אומרים שבארות אלו נחפרו כהכנה למלחמה. ארבעת המלכים התכוננו לאפשרות שתהיה מלחמה, ולצורך כך הכינו מכשולים – בארות, ומילאו אותם בעפר וחמר, כדי שאויביהם יפלו בהם, כפי שאירע למלך סדום ולמלך עמורה.
• טרם היציאה למערכה, קיום אימון קצר לקראת הלחימה, כפי שכתוב "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן"[110].
• הכנה נוספת לפני היציאה למלחמה – לימוד תורה, כהכנה רוחנית לקראת היציאה למלחמה.
• אברהם לא קרא להם לשלום, משום שידע שלקחו את לוט אחיינו[111], על אף (ויהיו שיטענו – בגלל) שידעו על הקשר המשפחתי ביניהם, והבין שאם לוקחים אותו בשבי, לא תהיה אפשרות לשחרר אותו בדרכי שלום ושיח, אלא רק בדרך לחימה.
• חלוקת הלחימה בלילה לשני חלקים. אברהם חילק עליהם את הלילה, בחצי הלילה השיג את אויביו עם עבדיו, חניכיו. "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה" – הלילה נחלק עליהם, בחצות התחולל המהפך, עד אז הלכו ארבעת המלכים בבטחה, ומחצי הלילה ואילך נסו על נפשם.
• חלוקת המחנה לשני חלקים. אברהם נקט ב"תכסיס מלחמתי" וחילק את מחנהו לשני חלקים, כדי שהאויבים שלהם לא יצליחו להימלט, גם לא מהצדדים[112].
• תקיפה משני כיוונים. לדעת רמב"ן, הוא נקט בתחבולה משמעותית, שרדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו ומשהחשיך וירד הלילה ולא ניתן היה לראות באיזו דרך לברוח, חילק אברהם את אנשיו לשנים, חלק אחד לקח איתו ויצא להילחם עד שרדף אחריהם והיכה אותם עד חובה משמאל לדמשק.

הנהגותיו של אברהם אבינו

• רצון להציל. כששמע אברהם שאחיינו נשבה, התעורר אברהם להצילו. לא היה עושה זאת אילו רק היו לוקחים את רכושו.
• התרחקות לוט מאברהם. על אף שזה לא מכבר לוט התרחק ממנו.
• באופן מיידי. כששומעים על צרה, מנסים לברר פרטים. אברהם, כליל השלמות, למרות שהתגורר באלוני ממרא, הרחק משדה המערכה, מיד כששמע על נפילת אחיינו בשבי, מיד נחלץ לעזרתו, רתם את נעריו ויצא למערכה.
• יחס חיובי ללוט. המילה 'אָחִיו', את גדלותו של אברהם, שהתעלם מהמריבה שהיתה ביניהם ובין רועיהם, והתייחס אל לוט באחוה ובידידות, כביכול הוא אחיו ממש.
• סיכון עצמי. יציאה למלחמה, תוך נטילת סיכון גדול, בפרט מול ארבעה מלכים גדולים עם צבא מיומן. למרות הסכנה הגדולה הכרוכה בצאתו למלחמה מסוכנת זו, לא נרתע אברהם מלצאת למערכה לחילוץ אחיינו מהשבי, על אף שזמן מה לפני כן הרחיק אותו ממנו על שהתנהג שלא כשורה, במילים ״הפרד נא מעלי״, ולמרות שלוט בחר להתיישב במקום החטא והזימה בין אנשי סדום, לאחר שאמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו״.
• עמידה בדיבור. לאברהם היה חשוב לעמוד בדיבורו ולשמור הבטחתו ללוט, שאמר לו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה", ועל כן יצא להילחם, תוך סיכון עצמי גבוה.
• רגישות לפרט. בסיומה של המלחמה כתוב "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם"[113]. עפ"י סדר החשיבות היתה התורה צריכה לכאורה להקדים את הנשים והעם לרכוש, אולם סדר הניצולים משקף את הדאגה שהיתה בליבו של אברהם: תחילה דאג ללוט, שבגינו יצא ללחימה, לאחר מכן לנשים, החלשות והמופקרות להתעללות ורק בסוף לגברים.
• תרומה וצדקה. אברהם נתן למלכי צדק, מלך שלם, בהיותו כהן, מעשר, כפי שכתוב "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל".
• סירובו לקבל מתנות. בתגובה להצעת מלך סדום, מרים אברהם את ידו ונשבע שלא יקח "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", הוא אסר על עצמו את הנכסים והשלל שהציע לו מלך סדום כשכר, כדי שלא יחשוב שאברהם קיבל מעשר, מתוך רצון לזכות ברכוש נוסף.
• קידוש ה'. בהרמת היד כלפי מעלה, הראה אברהם גם שהקב"ה הוא הנדיב האמיתי וממנו ראוי לקבל. אברהם הוסיף והראה כלפי הקב"ה שהוא בעל החסד ואם ירצה לתת לו מתנות, רק ממנו יקח ולא ממלך בשר ודם.
• דוגמא אישית. אברהם נתן למלך סדום את כל הרכוש, משום שרצה לשמש דוגמא אישית, שלא יחשבו שיצא למלחמה רק כדי לקבל את הרכוש שנפל בשבי, מעבר לסירובו להנות מממון של רשע.

[1] בראשית יד, א – יב.

[2] בראשית יב, ו.

[3] מדרש תנחומא בראשית ט'.

[4] בראשית יד, א.

[5] רמב"ן מבסס את דבריו אלו על חז"ל במדרש רבה (מב, ד) "ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל, ואריוך מלך אלסר זה אנטיוכס, כדרלעומר מלך עילם, זה מדי, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם, אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם".

[6] יש דעות שהחליפו בין אריוך לבין כדרלעומר, שסברו שאריוך מלך אלסר – כנגד גלות מדי, ואילו כדרלעומר מלך עילם – כנגד גלות יון.

[7] אבות פרק ה' משנה ג'.

[8] רבינו בחיי לא מנה את מלחמת ארבעת המלכים כאחד מעשרת הניסיונות.

[9] כדעת הרמב"ם בביאורו בפירוש המשניות למסכת אבות.

[10] כדעת רבינו יונה בפירושו למסכת אבות.

[11] כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ז.

[12] מורה נבוכים ג, נ.

[13] כך מבאר גם אור החיים.

[14] בראשית יד, א.

[15] שיטת הרמב"ן.

[16] שהרי כתוב: "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים" (בראשית יד, ה).

[17] מלך עוד מהימים שאברהם הושלך לכבשן האש, לפני שיצא מאור כשדים.

[18] עירובין נג ע"א.

[19] מדרש רבה (מב, ד).

[20] בעל עור שחום.

[21] שרש השם נמרוד – מרד.

[22] ה'מתנות כהונה' מבאר שר"ת של המילה 'אמרפל' –  שהיתה 'אמירתו אפילה', אפילה – מלשון חשיכה.

[23] מדרש רבה (מב, ו).

[24] חז"ל המשילו אותו לבעל קורה שנכנס תחת עובי הקורה. הנמשל, לנושא משא כבד, שנכנס תחת העול ונושא את המשא.

[25] וכן תרגם אונקלוס: "וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי", בדומה לתרגום יונתן בן עוזיאל: "מַלְכָּא דְעַמְמַיָא".

[26] אבן עזרא ורד"ק.

[27] מקורו של רש"י, במדרש רבה (מב, ד) "וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם".

[28] בראשית יד, ב.

[29] מסכת כלה רבתי פרק ג'.

[30] מדרש רבה (מב, ה)

[31] ה'מתנות כהונה' מבאר שרבי יהושע בן קרחה דרש את מהות השמות, משום שזו מטרת כתיבתם, שאם לא כן, מדוע נכתבו, די היה לכתוב 'מלך סדום, מלך עמורה' וכיו"ב.

[32] 'שֶׁמְאֵבֶר' – מורכב משתי מילים: שם אבר, אבר – מלשון כנף (כמו אבר יונה, "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה", תהילים נה, ז), שפורח.

[33] רמב"ן מבאר שהתורה לא ציינה את שמו של מלך בלע, משום שלא התפרסם, בשל מלכותו שהיתה על עיר קטנה, שהיו בה מעט אנשים.

[34] בהפיכת סדום (בראשית יט, כד – כה)

[35] בראשית יד, ג.

[36] בניגוד לחמשת המלכים.

[37] הניסיון.

[38] רק ארבעה מול חמשת המלכים הקבועים, בתוספת עמים נוספים (בכל מלחמה עמים אחרים, לא קבועים) שחברו אליהם כל פעם לסייע להם.

[39] כפי שמבאר רש"י.

[40] בראשית יד, י.

[41] מדרש רבה מב, ז.

[42] מדרש אגדה סימן י'.

[43] וכן ביארו אברבנאל ומלבי"ם.

[44] בראשית יד, יא.

[45] עפ"י סדר עולם (פרק א) מלחמת המלכים התרחשה באותה השנה שבה יצא אברהם מחרן, שהיתה גם שנת הרעב וירד למצרים ובתום שלשה חדשים שבהם שהה בה חזר לארץ כנען וישב באלוני ממרא, בחברון.

[46] בראשית יג, י.

[47] פרק כז.

[48] מסיבה זו השליך נמרוד לכבשן האש, לאחר שחרץ את משפטו למוות, על ששיבר את הפסילים שלהם.

[49] עפ"י מדרש רבה (מא, ו) "וכי אחים היו? אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו". חז"ל מבארים במדרש שהיה ביניהם דימיון במראה הפנים.

[50] בראשית יד, יג.

[51] נדה סא ע"א.

[52] בראשית יד, יג.

[53] בראשית יד, יד.

[54] וכן ביארו רבינו בחיי ואבן עזרא.

[55] שאותו חינך אברהם לקיום מצוות.

[56] גימטריה של השם 'אליעזר' = 318.

[57] כלי יקר סבור שגם רש"י מודה שהיו 318 איש, ולא רק אליעזר לבדו, כפי שביאר רש"י. כלי יקר מוכיח זאת גם מהפסוק בהמשך "וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי" (לקמן פסוק כד), אילו רק אליעזר הלך עם אברהם, למי מכוון הפסוק באמרו 'הָאֲנָשִׁים' (לשון רבים). נוסף לכך, כל אדם צריך לעשות השתדלות בדרך הטבע ככל שניתן, ולהאמין שמעבר לכך הקב"ה יסייע.

[58] מורה הנבוכים חלק ג פרק נ.

[59] עפ"י זה יובן מדוע נחשבת מלחמת ארבעת המלכים, לאחד מעשרה ניסיונות, על אף שאינה דומה לשאר הניסיונות שנכפו על אברהם, כמו כבשן האש, לקיחת שרה והעקידה, ובפרט שלמלחמה זו, נכנס אברהם מדעתו ורצונו. אמנם ניצל בנס, אולם הניסיון היה, לבחון האם ימסור נפשו ויכנס למלחמה, כדי לקיים הבטחתו ולעמוד בדיבורו, שלא יתחלל שם שמים על ידי זה, ויהיה סמוך ובטוח בה׳ שלא יעזבנו וינצח אותם ויוכל לשמור דיבורו, כפי שאומרים חז"ל במדרש רבה (פרשה מב) "אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של הקב"ה".

[60] סנהדרין צו ע"א.

[61] אברהם נחלש כשהגיע לדן, משום שראה ברוח הקודש שמבניו – ירבעם בן נבט עתידים להגיע ולעשות שם עבודה זרה.

[62] "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן". (מלכים א' יב, כח – כט).

[63] דעת מלבי"ם.

[64] הסבר הנצי"ב מוולוז'ין.

[65] בראשית יד, טו.

[66] מדרש רבה מג, ג.

[67] אברהם.

[68] ניהל את המלחמה בחצי הלילה.

[69] בליל ט"ו בניסן. לילה זה נחלק לשנים: בחצי הראשון נעשה לאברהם נס.

[70] שמות יב, כט.

[71] שמות יא, ד.

[72] בחצי השני נלחם הקב"ה עם המצרים, כשהרג את בכוריהם, לפני צאת בני ישראל ממצרים.

[73] רד"ק ורבינו בחיי.

[74] רלב"ג, ספורנו ורמב"ן ועימם המפרשים מלבי"ם ואברבנאל.

[75] "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" (שופטים ז, טז).

[76] בראשית יד, טז.

[77] "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית יד, יז).

[78] שהרי חז"ל דרשו שהמליכו אותו למלך עליהם (מדרש רבה מג, ה).

[79] ב'אזנים לתורה' מבאר שמלך סדום לא האמין שאברהם ינצח את המלכים ועל כן חשש בתחילה לחבור אליו. "אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ", משראה שחזר אברהם מהמערכה, לאחר שניצח אותם, יצא מלך סדום לקראת אברהם.

[80] כדברי חז"ל (מדרש אגדה סימן יז) "ששם הושוו כל האומות ועשו לאברהם מלך עליהם".

[81] בראשית יד, יח.

[82] מדרש אגדה סימן יח.

[83] הרמב"ן מבאר שמלכי צדק הלך מארצו לירושלים, כדי לעבוד שם את הקב"ה והתמנה להיות לכהן לא-ל עליון.

[84] עפ"י אור החיים, התורה משמיעה שרק הוא כהן , אבל זרעו אינו כהן, משום שניתנה הכהונה לאברהם, (שהרי המילה 'וְהוּא' לכאורה מיותרת, ניתן היה לכתוב 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן', ללא המילה 'הוּא'. המילה 'וְהוּא' באה להשמיענו שרק הוא כהן, אבל צאצאיו אינם כהנים).

[85] נדרים לב ע"ב.

[86] תרגום אונקלוס: 'וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָם אֵל עִלָאָה'.

[87] לקמן פסוק כ'.

[88] דברים כג, ה.

[89] רלב"ג.

[90] "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט).

[91] אור החיים.

[92] חזקוני.

[93] בראשית יד, כ.

[94] עפ"י הסבר רד"ק.

[95] רש"י, אבן עזרא,

[96] אברבנאל מבאר שלשיטת הסוברים שאברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל, מלך סדום הניח שכנראה אברהם ישאיר לעצמו את מה שנצרך לו, כגון רכוש, אולם את הנפשות, שאיתן אין לאברהם מה לעשות הסיק שאינו צריך ועל כן ביקש ממנו את הנפשות, כדי שישיבם לבתיהם.

[97] רמב"ן.

[98] בראשית יד, כא.

[99] מדרש אגדה (סימן כב): "'הֲרִמֹתִי יָדִי', אותה שעה קידש אברהם שמו של הקב"ה, שלא יחשוב מלך סדום שעל ידי ממון עשה אברהם מלחמה עם ד' מלכים, ולא עשה מלחמה, אלא להציל את לוט ואת רכושו, לפי שהיה בן אחיו".

[100] רש"י, עפ"י פסיקתא זוטרתא, לקח טוב סימן כב.

[101] בראשית יד, כג.

[102] רמב"ן.

[103] אברבנאל.

[104] ר"ן.

[105] צרור המור.

[106] בראשית יד, כד.

[107] עיין חולין כז ע"א.

[108] בראשית יד, י.

[109] מדרש אגדה סימן י'.

[110] בראשית יד, יד.

[111] הסבר אור החיים.

[112] רלב"ג, ספורנו ורמב"ן ועימם המפרשים מלבי"ם ואברבנאל.

[113] בראשית יד, טז.

הפוסט "מלחמת העולם" הראשונה בתנ"ך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משהחל רעב בארץ, החליט אברהם לרדת מארץ כנען, ומשהתקרבו לכניסה למצרים חשש אברהם שמא יהרגו אותו, ועל כן פנה לשרה בבקשה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (יב, יג).

מהי ההטבה שעליה דיבר אברהם? מבאר רש"י: "יתנו לי מתנות".

עלינו להבין, וכי יעלה על הדעת שבשעה זו, שחש אברהם שחייו בסכנה, הוא חושק במתנות?

ועוד, בהמשך הפרשה נקרא על סירובו של אברהם לקבל מתנות ממלך סדום, כפי שאמר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (לקמן יד, כג), וזאת על אף שמן הדין הרכוש היה שלו והגיע לו, לאחר שלקח אותו מהמלכים במהלך מלחמתו איתם. ויש להתבונן, שהרי רכוש שהגיע לו בדין לא רצה ליטול, אם כן איך רוצה אברהם לקבל מתנות חינם, שעליהן נאמר "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז)?

מתרץ ה'שפתי חכמים' שבפסוק זה אברהם אמר לשרה אודות מתנה מועטת, דהיינו אכילה, שתיה ולינה, כפי שאומרים חז"ל: "אמר אביי ואיתימא ר' יצחק: הרוצה להנות יהנה כאלישע" (ברכות י ע"ב).

אברהם לא התכוון להנות מהמתנות

החזקוני מתרץ שאלה זו, שלאברהם כלל לא היתה כל כוונה לקבל מתנות, רצונו היחיד היה להינצל. אברהם חשש שמא אם שרה תאמר שהוא אחיה, המצרים יחושו שמערימים עליהם, שהרי לא היתה לה כל סיבה לפתוח ולומר זאת מבלי שנשאלה על כך, ועל כן אמר לה: שאם ישאלו אותה, תאמר להם שיש לה אח עני והיא מבקשת שיתנו לו מתנות, וכך יינצל. ועל כן אמר לה: 'אִמְרִי נָא… לְמַעַן יִיטַב', זה יהיה הדיבור שלך, וכך 'וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ'.

ה'כלי יקר' מבאר בדרך דומה, שאכן אברהם לא התכוון להנות מהמתנות ובדרך זו רצה להציל עצמו. עם זאת, הוא לא יכול היה להימנע מלקבל את המתנות, משום שהם ניתנו לו כדי לשכנע אותו לתת את "אחותו" למלך לאשה. אילו היה מסרב לקבלן, היו מבינים מכך המצרים שאינו מוכן לתת את שרה לאשה למלך והיו הורגים אותו. לאחר שקיבלן, לא רצה אברהם ליהנות מהן ונתן אותן לבני הפלגשים, לבני הגר המצרית, כפי שכתוב "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (לקמן כה, ו).

מתנות לצורך החזקת התורה

רבי זלמן סורוצקין מבאר בספרו 'אזנים לתורה', עפ"י דברי חז"ל "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה" (יומא כח ע"ב), שהחזיק אברהם אבינו ישיבה ומימן אותה מכספו הפרטי, וכך עשה עם הגרים שהיה מאכיל ומשקה ומכניסם תחת כנפי השכינה (עיין מדרש רבה פד, ד). משגבר הרעב הוציא אברהם את כל כספו עבור החזקת הישיבה. אברהם הבין שעליו להשיג כסף, גם אם יהיה זה במתנות, ולצורך כך היתה ירידתו למצרים. לפי זה ביאור דברי אברהם: שישיג מטרתו ויקבל מתנות 'בַעֲבוּרֵךְ', ואז 'וְחָיְתָה נַפְשִׁי' – הרוחנית, 'בִּגְלָלֵךְ' – בזכותך. אברהם הסכים לקבל מתנות מפרעה משום שבאותה העת לא היה לו עושר ונכסים, ולא היה לו במה לפרנס את הגרים, שהיו סמוכים על שולחנו. מסיבה זו כששב ממצרים לארץ כנען, נאמר "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" (לקמן יג, ג), וכפי שמבאר רש"י ( עיין מדרש רבה מא, ג) "בחזרתו – פרע הקפותיו". אברהם נטל מתנות, כדי לכסות את חובותיו ולהחזיק ישיבתו. לעומת זאת, בתקופה מאוחרת יותר, לאחר המלחמה עם המלכים, סירב אברהם להצעת מלך סדום, לקבל את שלל המלחמה, משום שהיו לו נכסים ורכוש, ולא היה זקוק למתנות ועל כן לא רצה ליטול מאומה.

המתנות כאמצעי לחמוק מלתת את שרה

המלבי"ם מבאר שאברהם חשש שמא יהרגו אותו כדי ששרה תהיה פנויה, ויוכלו לשאת אותה לאשה, ולכן תכנן שהוא ישמש כ"אח" של שרה, שהיתה יתומה מאב, והוא מעין "אפוטרופוס" שאחראי לנישואיה שיהיו רק בהסכמתו. כוונת אברהם היתה שבתמורה להסכמתו ידרוש כסף רב ומתנות, מתוך הבנה שלא יהיו רבים שיוכלו לעמוד בדרישה, וכך תכנן לדחות את רצונם של אנשי מצרים לשאת אותה לאשה. אברהם לא חשב שמלך מצרים יסכים לשלם כל מחיר שיידרש, ובלבד שישא אותה לאשה.

מעשה אבות סימן לבנים

ה'שם משמואל' מבאר על פי חז"ל שאומרים "אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו…" (מדרש רבה מ, ו). בכך קיים אברהם את ציווי הקב"ה. הוא רצה לקבל מתנות, כדי שבני ישראל ייצאו ממצרים ברכוש גדול, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", כדברי חז"ל במדרש תנחומא (סימן ט). אברהם הבין שלמעשיו יש משמעות הרבה יותר רחבה, ולכן פעל באופן שלא נובע רק משיקולים הנוגעים לעצמו.

ייטב לי – שאנצל מהריגה

הרד"ק מבאר בדרך שונה לחלוטין. לטעמו, אברהם כלל לא התכוון לקבל מתנות, שהרי מצינו שסירב לקבל ממלך סדום מתנות שהגיעו לו בדין, אלא הוא חשש שמא המצרים יהרגו אותו, ועל כן ביקש משרה שתיטיב עימו, שהוא יחיה בזכותה. הרד"ק מבאר את המילים בסדר שונה מעט. 'וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ' – 'בַעֲבוּרֵךְ', בעבור דבריך, שתאמרי 'אֲחֹתִי אָתְּ'. ההטבה היא עצם הצלתו מהריגה. באופן דומה ביאר הרמב"ן, שהסביר שהטובה תהיה "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", שאברהם יחיה בזכותה בכל תקופת הרעב.

הפוסט למען ייטב לי בעבורך – לפרשת לך לך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

• מדרש רבה (כ, ח):"'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ', שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתושין ופרעושין וזבובים ותעלה לך גמל".
• מדרש רבה (ה, ט): "ולמה נתקללה? שעברה על הציווי, שכך אמר לה הקב"ה: 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא…'[2], מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא…'[3], הפרי נאכל והעץ אינו נאכל". האדמה חטאה, שלא קיימה את ציווי הקב"ה, שאמר לה שהעץ עצמו יהיה פרי וייאכל, אלא יצרה עץ שעושה פירות, עץ שטעמו כטעם הפרי.
• רבי יונתן בן עוזיאל: "לוּטָא אַרְעָא[4] בְּגִין דְלָא חַוִיאַת לָךְ חוֹבָךְ". ארורה האדמה על שלא הגידה לך את חטאך.
• רבי אליהו מזרחי: הקללה היא לאדם, שהקרקע לא תוציא לו תוצרים בהתאם לזריעה שישקיע בה, רוב גרגרי הזרע שיזרע בארץ לא יצמחו.
• אור החיים: לאדמה היה חלק בחטאו של אדם, משום שעל אף ציווי אדם לאשה שלא לאכול מפרי העץ, אילו לא שינתה האדמה בעץ הדעת והיה עץ הדעת דומה בכל תכונותיו לשאר עצי הגן ללא שינוי, לא היה חוטא אדם.
• רבי משה שטרנבוך: את דברי הקב"ה "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי"[5], היה מקום להבין כאופציה שהעץ יכול להיות גם שומר לפרי, ולא פרי עצמו. אולם משנאסר עליו לאכול מהפרי ולקח האדם מקליפת העץ ואכל, הוכיח בכך שהעץ יכול לשמש כפרי ממש (או תחליף לו). הקב"ה החשיב לאדמה כחטא שלא הוציאה את כל העצים באופן זה. חטאה התברר רק לאחר שחטא האדם באכילתו ועל כן נענשה האדמה והתקללה רק לאחר חטאו של האדם, שבירר וגילה את חטאה שלה.
• רבי יוסף פיומר מסלוצק: אדם לא ידע שהמילה "מִמֶּנּוּ"[6] מורה שהאיסור חל גם על אכילה מהעץ עצמו[7]. מקור טעותו נעוץ באדמה, ששינתה מציווי הקב"ה[8]. אילו לא היתה משנה מהציווי, וטעם האילנות היה שווה לטעם הפרי, היה אדם הראשון מבין שהמילה "מִמֶּנּוּ" מורה שלא יאכל מהעץ עצמו[9], ולא היה נכשל בחטא של האכילה מעץ הדעת. כשהתקלל האדם, התקללה גם הארץ, משום שבחטאה גרמה לאדם להכשל ולאכול מפרי העץ.

[1] כמו כן צריך להבין מדוע נענשה האדמה לאחר חטא אדם וחוה. חז"ל אומרים שלכאורה ביום השלישי היה צריך להענישה, לאחר ובעקבות שלא הוציאה עץ שטעמו כטעם הפרי (עיין רש"י לעיל א, יא). לפי זה נדרש להבין, מדוע לא נענשה האדמה ביום השלישי, כשלא קיימה את ציווי הקב"ה. מדוע המתין הקב"ה בענשה עד לאחר בריאת האדם וחטאו.

[2] לעיל א, יא.

[3] לעיל א, יב.

[4] ארורה האדמה.

[5] לעיל א, יא.

[6] לעיל ב, יז.

[7] עיין תשובת הגר"א לשאלה 'מה היתה תשובת אדם לשאלת הקב"ה, באמרו הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל' (לעיל פסוק יב).

[8] הגר"א מבאר שאדם התכוון לומר: כשציוית אותי לא לאכול מהעץ, הבנתי שחל איסור רק על פרי מחובר לעץ ולא על פרי תלוש, והרי האשה נתנה לי לאכול פרי לאחר שנקטף מהעץ, וסברתי שלא חל עליו איסור האכילה, וזאת דייק מהמילה "מִמֶּנּוּ", שנראית לכאורה מיותרת.

[9] ולא היה מפרש בטעות שהמילה "מִמֶּנּוּ" מתירה לו לאכול מפרי העץ לאחר שנתלש מהעץ (אף אם נעשה ע"י אחרים).

הפוסט "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ", מאחר שאדם חטא, מדוע נענשה האדמה? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", מה זה 'בְּצַלְמֵנוּ'? 'כִּדְמוּתֵנוּ' – למי ידמה האדם שייברא?

• מדרש רבה (ח, ט): "… מה הוא דין דכתיב 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'? … לשעבר אדם נברא מן האדמה, חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ', לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה…".
• רש"י: "'בְּצַלְמֵנוּ' – בדפוס שלנו". הקב"ה אמר שיברא את האדם בתצורה ובאופן שבה מטביעים חותם גשמי, באופן דומה לזה שמייצרים מוצרים דוממים. "'כִּדְמוּתֵנוּ' – להבין ולהשכיל". האדם שייברא ידמה למלאכים בתכונות רוחניות, שיפעל בידיעה ובהכרה מלאה[1].
• אבן עזרא: הדמיון הוא לממשלתו של הקב"ה, כשם שלהקב"ה יש ממשלה, כך גם לאדם לאחר שייברא תהיה ממשלה וימשול בנבראים.
• רשב"ם: "'בְּצַלְמֵנוּ' – בצלם המלאכים, 'כִּדְמוּתֵנוּ' – בענין חכמתנו, שהרי כשמתקלקל האדם כתיב 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'[2]".
• כלי יקר: "'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' היינו שידמה לשניהם, בגופו לארץ ובנשמתו לעליונים[3]… ונכון לומר שלכך אמר לשון 'נַעֲשֶׂה', להראות שררתו יתברך דווקא כשברא את האדם להורות שעיקר מלכותו יתברך נראה בבריאה, מן האדם אשר יצר לכבודו. ועניין הצלם והדמות[4] אע"פ שנאמר "וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ"[5] וכתיב[6] "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה"[7], מכל מקום מצינו שהקב"ה מתראה לנביאיו בדמיון דמות אדם, כי בהר סיני נראה כזקן יושב בישיבה ועל הים נראה כגבור[8] וכתיב "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו'[9]. כי בכל אלה הדמיונות רגיל הוא יתברך להתראות, ועליו יכול להיות שאמר 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' אע"פ שבאמת אין לו יתברך דמות, וכבוד אלהים הסתר דבר".
• רבינו בחיי: 'בְּצַלְמֵנוּ' – תואר, 'כִּדְמוּתֵנוּ' – דמיון צורה. הקב"ה יצר את האדם באופן שיהיה דומה לעליונים ולתחתונים. מצד התואר הוא דמה לעליונים ומצד הדמות דמה לתחתונים, שגופו דמה לעפר.
• משך חכמה: 'בְּצַלְמֵנוּ' – שיש לאדם בחירה חפשית, לעשות טוב או רע כרצונו.
• רבי משה שטרנבוך: הגדר של אדם אמיתי אינו רק גופני[10], לתואר אדם הוא זכאי רק בצרוף החלק הרוחני שבו, כדברי חז"ל "אתם קרויים אדם"[11], האדם נמדד בצורתו הרוחנית, בקיום תורה ומעשים טובים. נמצא, שהאדם בעצמו (בסיוע הקב"ה, כמובן) יוצר את צורתו ודמותו הרוחנית, מעין "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא"[12], פעולה זו נעשית על ידי כל אדם יום יום. דמותו הרוחנית של האדם נקבעת בהתאם למעשיו ומהווה את תכלית החיים בעולם הזה, כפי שכתוב "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".    
• רבי צדוק הכהן: צלם איננו התואר החיצוני, אלא המהות, הכח. סגולות אלו השפיעו השפעה רבה גם על התואר החיצוני של האדם, מפני שניתנה לו אפשרות שלטון בעולם ולצורך כך ניתנו לו כלים לבצע פעולות אלו, ידים, רגלים ואברים נוספים. וכך גם שאר איברי גופו נתקשרו בכח הרוח האלקית שהוכנסה לתוכם. כוונת המילים "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", בצורה הרוחנית של האדם.

[1] וכן ביאר ספורנו.

[2] תהילים מט, יג.

[3] כדברי חז"ל במדרש "רבי תפדאי בשם ר' אחא אמר: אמר הקב"ה: אם בורא אני אותו מן העליונים – הוא חי ואינו מת, (אם יברא) מן התחתונים – הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים. אם יחטא (=אם יחיה את הצד החומרי שבו ויגרום לעצמו לחטוא – אזי ימות, כלומר ימית את שכלו) – ימות, ואם לא יחטא (=אלא ימית את הצד החומרי שבו – יחיה שכלו) – יחיה" (מדרש רבה ח, יא).

[4] כלי יקר מבאר את הקושיא, שהרי להקב"ה אין דמות או צלם.

[5] ישעיה מ, יח.

[6] מהפסוק הנוסף אנו לומדים שלא ניתן לדמות ולא להשוות או לדמות את הקב"ה לשום גורם שנדמה לנו.

[7] ישעיה מ, כה.

[8] הקב"ה כביכול נדמה לנביאים דמויות מסוימות.

[9] יחזקאל א, כו.

[10] בעל חיים שהולך על שתים.

[11] יבמות סא ע"א.

[12] לקמן פסוק כז.

הפוסט ביאור המילים בצלמנו כדמותנו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.